מערבל בטון עם פסים
מאת הפולניה(אחרת)
5 בפברואר 2004
מערבל בטון עם פסים.
למראה מערבל הבטון שטרטר במעלה הרחוב שב אליה הזכרון של אותו ערב סתיו רחוק, ברור וצלול כאילו אירע רק אתמול. המערבל השיג אותן ועבר על פניהם באיטיות רועמת, תוף הברזל המסתובב שלו היה צבוע בצבעים ילדותיים בפסים בכחול, צהוב, אדום וירוק, ששיוו לו מראה של צעצוע מפלצתי.
"תראי, זה מסתובב." התפעלה חברתה ונאחזה בזרועה כשהמפלצת הרעשנית נשפה עליהם עשן מפויח מהאגזוז הענקי שתלה על אחוריה.
"הוא נוסע ליציקה לילית." הסבירה, "יש לו בטון בתוך התוף ואם הוא לא יערבל אותו כל הזמן הבטון יתחיל להתקשות."
"הכל את יודעת." התפעלה ידידתה "מאיפה למדת את זה ?"
"מהאקס שלי," הצטחקה "הוא היה משוגע ליציקות בטון. סוכן ביטוח עם נשמה של קבלן, כשבנינו הוא קנה מערבל בטון קטן ויצק בעצמו את המוסך ואת כל הטראסות והגדר בחצר. כשיצקנו את הגג הוא היה ממש באקסטזה, יציקת בטון זה מדע שלם, את יודעת שהם מוסיפים חומר מיוחד לבטון כדי שיתקשה בצורה אחידה. מין דבק נוזלי שקוראים לו בי. ג'י. בונד."
"נשמע כמו שם של להקת רוק." צחקה ההיא שמטבעה הייתה צחקנית ועליזה. "איך את זוכרת את זה? הרי כבר המון שנים אתם לא."
"זכרון זה דבר מוזר." היגגה ממרום שנותיה ונסיונה. "המערבל הזה מזכיר לי איך רדף אחרי פעם מערבל בטון, דומה לזה, אבל בלי פסים."
"לא !" פערה חברתה עיניים כחולות ותמות בתשומת לב מחניפה. "למה?"
היא כיווצה גבות בניסיון להסביר וחברתה החליקה את אצבעה על הקמט שנוצר בין הגבות. "זה בטח היה מפחיד. הוא ניסה לדרוס אותך?"
היא צחקה ונישקה את האצבע הדקה והמטופחת "לא, מה פתאום. הוא סתם ניסה להתחיל איתי, ואולי היה מצליח אם רק היה לו כלי רכב קטן יותר. הוא לא הבין שהוא מפחיד אותי עם המערבל הענקי שלו."
"אז הגודל כן קובע." סכמה חברתה, והן צחקו כל הדרך חזרה לדירתן הקטנה והמעוצבת בחן.
ובאותו הלילה היא שוב חלמה על עצמה כפי שהייתה אז - נערה צעירה שיצאה לשוטט ברחובות רק כדי לא לבלות עוד ערב שישי אחד עם הוריה המודאגים מול הטלויזיה המשמימה של תחילת שנות השבעים.
הסיפור המשפחתי היה (במשפחה שלה היה סיפור על כל דבר) שהיא בודדה בגלל שבבית הספר החדש שלה יש רק בנות וכולן גרות בחיפה.
"אם לא היית נשארת כיתה לא היית נפלטת מהחוג החברתי שלך." אמרה לה אימא שלה פעם בקול מאוכזב, ובצדק כמובן, היא נשארה כיתה באשמתה כי שנה שלמה נהגה, מיד אחרי שגמרה את חלוקת עיתוני הבוקר, לחזור הביתה, במקום ללכת לתיכון המקומי שבו הייתה אמורה ללמוד. גם בפעמים המעטות שבהן אילצה את עצמה להופיע שם קבלו את פניה החבר'ה שלה, מה שנקרא בפי אימא - החוג החברתי שלה - בקריאות לעגניות : "הנה באה האורחת ! מה נשמע בחוץ?" וכיוצא בזה התחכמויות. ומה שהיה יותר גרוע, היא שוב חשה את עיניהם בוחנות את בגדיה ושערה, פוסלות את הופעתה מכף רגל ועד ראש.
הרבה יותר נוח היה לסיים את החלוקה וללכת הביתה, לקרוא ספרים, לאכול שוקולד מריר ולישון.
מובן שבסוף אותה שנה היא לא עלתה לכתה יא'. הועדה הפדגוגית החליטה שעליה להשאר כיתה ובמשפחתה הוחלט שהיא תעבור מהתיכון המקומי, העיוני, לבית ספר מקצועי בחיפה, דבר שהיה שקול בזמנו לטקס פומבי משפיל של הורדה בדרגה.
כמה שנים אחר כך השתנו הדעות, כולם הבינו פתאום כמה טפשי לבזבז ארבע שנים רק בלימוד למבחני הבגרות וכמה כדאי ללמוד גם מקצוע מועיל באותו הזמן. וכך, גם התיכון העיוני הורד בדרגה, נמכר לרשת אורט והפך לתיכון מקצועי.
אבל בשבילה זה כבר היה מאוחר מידי, החוג החברתי שלה - הילדים שהיא הכירה עוד מגן שרה, ולמדה אתם שמונה שנים בבית הספר היסודי, (עוד לא המציאו אז את חטיבת הביניים), למדו רק עד אחת בצהרים, בעוד שהיא למדה עד שעה ארבע, ואחר כך לקח לה עוד שעה לחזור באוטובוס הביתה, ואז היו עבודות להגשה ושיעורי בית, ובינתיים החבר'ה נעלמו מחייה.
למרבה הפלא זה לא הטריד אותה כלל, חוץ מהבעיה של ימי שישי הפנויים רווח לה שלא נאלצה לפגוש אותם שוב. להפסיד את מלחמת יום כיפור, שאותה עברה, למרבה האכזבה, כתלמידת י"ב בנלית ולא כחיילת בצבא ההגנה לישראל, הפריע לה הרבה יותר.
וכך, לגמרי באשמתה, (היא הייתה הראשונה להודות בכך), היא חזרה שוב על כתה י' והפעם סיימה אותה בהצלחה.
היא אהבה ללמוד בבית הספר המקצועי לבנות, (רק שנים אחר כך, כשהזמנים השתנו, הרשו גם לבנים ללמוד שם). כולן נדרשו ללבוש תלבושת אחידה משעממת, אבל למרבה המזל הנהלת בית הספר הרשתה להם, בהתקף נדיבות תמוה, להחליף את החצאית הכחולה כהה במכנסי ג'ינס.
כן, בית הספר המקצועי בחיפה פתר לה המון בעיות. היא נפטרה מהתלבטויות מענות מה ללבוש כל בוקר כדי לשאת חן בעיני בנים חצופים, ושוב לא הרגישה צורך באישור הרודני של החוג החברתי שלה. חברותיה החדשות ללימודים התעלמו מצורתה החיצונית, בדיוק כפי שהיא לא נתנה את דעתה לצורתן. בבקרים הן התרכזו בלימודים ואחרי הצהרים, כשהיא נסעה הביתה, בחיזורי הבנים מבית הספר המקצועי השכן.
נותרה לה אם כן רק הבעיה של ימי שישי בערב, שאותם היא פתרה בטיולים רגליים ארוכים ברחובות הריקים והמשמימים שאפילו אנסים ופרחחים הדירו רגליהם מהם.
באותו ערב, שהיה כמדומה ערב סתיו, היא עשתה את דרכה הביתה, מעפילה לאיטה במעלה רחוב השקדים התלול כשמערבל בטון אפור ומאובק השיג אותה.
התוף שנשא על גבו היה מלוכלך בנתזי מלט יבש וסיבובו השמיע נהמה עמומה שנשמעה מפחידה מאוד ברחוב הריק והשקט. במקום להמשיך בדרכו לאי שם הנהג האט את רכבו הכבד, מתאים את מהירותו לקצב הליכתה הוציא את ראשו דרך החלון וצעק לעברה קריאות חיזור שנועדו כמדומה להחמיא לה, אבל בבואן ממרומי המפלצת הרעשנית שלו נשמעו יותר כגערות.
לא שלא הייתה רגילה ב"היי בובה ! מה את עושה הערב ? רוצה טרמפ ?" וכיוצא בזה הערות סרות טעם, אבל המערבל שגימד אותה בגודלו, מרעיש להחריד ברחוב השקט והמנומנם, וצעקותיו של הנהג, שנועדו להתגבר על הרעש, כמו ייבשו את מאגר ההתחכמויות שצברה במשך הזמן להזדמנויות כאלו.
וכך, שלא כמנהגה, במקום לנסות להתמודד עם המפלצת היא חמקה לסמטה צדדית קטנה וחשוכה שעקפה את הרחוב הראשי. סמטה שהייתה מוכרת לה היטב עוד מילדותה כשהייתה מקצרת את הדרך מבית הספר לבית חברתה הטובה, זו שכן השתלבה במעגל החברתי של התיכון המקומי וכבר לא הייתה יותר חברתה הטובה.
כשחשבה על זה אחר כך התפלאה איך לא פחדה לעבור בסמטה החשוכה שלמעשה הייתה מסוכנת יותר מהגבר הצעיר והמפלצת המתכתית שלו שהתמזגו בעיניה לישות דורסנית אחת שבאה עליה לכלותה.
כשיצאה מהסמטה נדהמה לגלות שהנהג העקשן ממתין לה, מוכן ומזומן להמשיך בחיזוריו הרועשים. מסתבר שההתחמקות שלה נראתה לו כמין ניסיון חינני לשחק אותה קשה להשגה.
איך זה נגמר היא כבר לא זכרה. כנראה שהצליחה לענות לו בצורה מספיק תוקפנית כדי שיבין שחיזוריו לא רצויים ויניח לה. בין כה וכה הבית היה כבר די קרוב, ופחות משעה אחר כך היא כבר הייתה במיטתה, רחוצה ורגועה, עטופה בשמיכה נקיה וצחה מוכנה לשנת הלילה. עד הבוקר הרעד בברכים כבר שכך והמתח התפוגג משיפולי גבה.
כמה ימים אחר כך כבר שכחה את כל החוויה הטפשית הזו עד ששוב נתקלה במערבל בטון שחלף על פניה ברחוב, רועש ומפחיד, למרות הפסים העליזים שנצבעו עליו כמין הסוואה ילדותית לא הולמת.
היא התעוררה מהחלום, ליבה דופק בחזקה, ושוב חשה את אותה התכווצות פחד לא נעימה בשיפולי גבה. חרש הלכה למקלחת לשתות מים ולהשתין, ואחר כך חזרה בזהירות למיטה, מחליקה בשקט לצידה של חברתה הנמה בשלווה, נוזפת בעצמה על הפחד המשונה ההוא מאז, ששב להתגנב לחלומה. הרי כיום היא כבר בוגרת ומנוסה ויודעת בדיוק מה תפקידו של מערבל בטון ולמה הוא חייב לסובב בלי הרף את התוף שהוא נושא על גבו.
למראה מערבל הבטון שטרטר במעלה הרחוב שב אליה הזכרון של אותו ערב סתיו רחוק, ברור וצלול כאילו אירע רק אתמול. המערבל השיג אותן ועבר על פניהם באיטיות רועמת, תוף הברזל המסתובב שלו היה צבוע בצבעים ילדותיים בפסים בכחול, צהוב, אדום וירוק, ששיוו לו מראה של צעצוע מפלצתי.
"תראי, זה מסתובב." התפעלה חברתה ונאחזה בזרועה כשהמפלצת הרעשנית נשפה עליהם עשן מפויח מהאגזוז הענקי שתלה על אחוריה.
"הוא נוסע ליציקה לילית." הסבירה, "יש לו בטון בתוך התוף ואם הוא לא יערבל אותו כל הזמן הבטון יתחיל להתקשות."
"הכל את יודעת." התפעלה ידידתה "מאיפה למדת את זה ?"
"מהאקס שלי," הצטחקה "הוא היה משוגע ליציקות בטון. סוכן ביטוח עם נשמה של קבלן, כשבנינו הוא קנה מערבל בטון קטן ויצק בעצמו את המוסך ואת כל הטראסות והגדר בחצר. כשיצקנו את הגג הוא היה ממש באקסטזה, יציקת בטון זה מדע שלם, את יודעת שהם מוסיפים חומר מיוחד לבטון כדי שיתקשה בצורה אחידה. מין דבק נוזלי שקוראים לו בי. ג'י. בונד."
"נשמע כמו שם של להקת רוק." צחקה ההיא שמטבעה הייתה צחקנית ועליזה. "איך את זוכרת את זה? הרי כבר המון שנים אתם לא."
"זכרון זה דבר מוזר." היגגה ממרום שנותיה ונסיונה. "המערבל הזה מזכיר לי איך רדף אחרי פעם מערבל בטון, דומה לזה, אבל בלי פסים."
"לא !" פערה חברתה עיניים כחולות ותמות בתשומת לב מחניפה. "למה?"
היא כיווצה גבות בניסיון להסביר וחברתה החליקה את אצבעה על הקמט שנוצר בין הגבות. "זה בטח היה מפחיד. הוא ניסה לדרוס אותך?"
היא צחקה ונישקה את האצבע הדקה והמטופחת "לא, מה פתאום. הוא סתם ניסה להתחיל איתי, ואולי היה מצליח אם רק היה לו כלי רכב קטן יותר. הוא לא הבין שהוא מפחיד אותי עם המערבל הענקי שלו."
"אז הגודל כן קובע." סכמה חברתה, והן צחקו כל הדרך חזרה לדירתן הקטנה והמעוצבת בחן.
ובאותו הלילה היא שוב חלמה על עצמה כפי שהייתה אז - נערה צעירה שיצאה לשוטט ברחובות רק כדי לא לבלות עוד ערב שישי אחד עם הוריה המודאגים מול הטלויזיה המשמימה של תחילת שנות השבעים.
הסיפור המשפחתי היה (במשפחה שלה היה סיפור על כל דבר) שהיא בודדה בגלל שבבית הספר החדש שלה יש רק בנות וכולן גרות בחיפה.
"אם לא היית נשארת כיתה לא היית נפלטת מהחוג החברתי שלך." אמרה לה אימא שלה פעם בקול מאוכזב, ובצדק כמובן, היא נשארה כיתה באשמתה כי שנה שלמה נהגה, מיד אחרי שגמרה את חלוקת עיתוני הבוקר, לחזור הביתה, במקום ללכת לתיכון המקומי שבו הייתה אמורה ללמוד. גם בפעמים המעטות שבהן אילצה את עצמה להופיע שם קבלו את פניה החבר'ה שלה, מה שנקרא בפי אימא - החוג החברתי שלה - בקריאות לעגניות : "הנה באה האורחת ! מה נשמע בחוץ?" וכיוצא בזה התחכמויות. ומה שהיה יותר גרוע, היא שוב חשה את עיניהם בוחנות את בגדיה ושערה, פוסלות את הופעתה מכף רגל ועד ראש.
הרבה יותר נוח היה לסיים את החלוקה וללכת הביתה, לקרוא ספרים, לאכול שוקולד מריר ולישון.
מובן שבסוף אותה שנה היא לא עלתה לכתה יא'. הועדה הפדגוגית החליטה שעליה להשאר כיתה ובמשפחתה הוחלט שהיא תעבור מהתיכון המקומי, העיוני, לבית ספר מקצועי בחיפה, דבר שהיה שקול בזמנו לטקס פומבי משפיל של הורדה בדרגה.
כמה שנים אחר כך השתנו הדעות, כולם הבינו פתאום כמה טפשי לבזבז ארבע שנים רק בלימוד למבחני הבגרות וכמה כדאי ללמוד גם מקצוע מועיל באותו הזמן. וכך, גם התיכון העיוני הורד בדרגה, נמכר לרשת אורט והפך לתיכון מקצועי.
אבל בשבילה זה כבר היה מאוחר מידי, החוג החברתי שלה - הילדים שהיא הכירה עוד מגן שרה, ולמדה אתם שמונה שנים בבית הספר היסודי, (עוד לא המציאו אז את חטיבת הביניים), למדו רק עד אחת בצהרים, בעוד שהיא למדה עד שעה ארבע, ואחר כך לקח לה עוד שעה לחזור באוטובוס הביתה, ואז היו עבודות להגשה ושיעורי בית, ובינתיים החבר'ה נעלמו מחייה.
למרבה הפלא זה לא הטריד אותה כלל, חוץ מהבעיה של ימי שישי הפנויים רווח לה שלא נאלצה לפגוש אותם שוב. להפסיד את מלחמת יום כיפור, שאותה עברה, למרבה האכזבה, כתלמידת י"ב בנלית ולא כחיילת בצבא ההגנה לישראל, הפריע לה הרבה יותר.
וכך, לגמרי באשמתה, (היא הייתה הראשונה להודות בכך), היא חזרה שוב על כתה י' והפעם סיימה אותה בהצלחה.
היא אהבה ללמוד בבית הספר המקצועי לבנות, (רק שנים אחר כך, כשהזמנים השתנו, הרשו גם לבנים ללמוד שם). כולן נדרשו ללבוש תלבושת אחידה משעממת, אבל למרבה המזל הנהלת בית הספר הרשתה להם, בהתקף נדיבות תמוה, להחליף את החצאית הכחולה כהה במכנסי ג'ינס.
כן, בית הספר המקצועי בחיפה פתר לה המון בעיות. היא נפטרה מהתלבטויות מענות מה ללבוש כל בוקר כדי לשאת חן בעיני בנים חצופים, ושוב לא הרגישה צורך באישור הרודני של החוג החברתי שלה. חברותיה החדשות ללימודים התעלמו מצורתה החיצונית, בדיוק כפי שהיא לא נתנה את דעתה לצורתן. בבקרים הן התרכזו בלימודים ואחרי הצהרים, כשהיא נסעה הביתה, בחיזורי הבנים מבית הספר המקצועי השכן.
נותרה לה אם כן רק הבעיה של ימי שישי בערב, שאותם היא פתרה בטיולים רגליים ארוכים ברחובות הריקים והמשמימים שאפילו אנסים ופרחחים הדירו רגליהם מהם.
באותו ערב, שהיה כמדומה ערב סתיו, היא עשתה את דרכה הביתה, מעפילה לאיטה במעלה רחוב השקדים התלול כשמערבל בטון אפור ומאובק השיג אותה.
התוף שנשא על גבו היה מלוכלך בנתזי מלט יבש וסיבובו השמיע נהמה עמומה שנשמעה מפחידה מאוד ברחוב הריק והשקט. במקום להמשיך בדרכו לאי שם הנהג האט את רכבו הכבד, מתאים את מהירותו לקצב הליכתה הוציא את ראשו דרך החלון וצעק לעברה קריאות חיזור שנועדו כמדומה להחמיא לה, אבל בבואן ממרומי המפלצת הרעשנית שלו נשמעו יותר כגערות.
לא שלא הייתה רגילה ב"היי בובה ! מה את עושה הערב ? רוצה טרמפ ?" וכיוצא בזה הערות סרות טעם, אבל המערבל שגימד אותה בגודלו, מרעיש להחריד ברחוב השקט והמנומנם, וצעקותיו של הנהג, שנועדו להתגבר על הרעש, כמו ייבשו את מאגר ההתחכמויות שצברה במשך הזמן להזדמנויות כאלו.
וכך, שלא כמנהגה, במקום לנסות להתמודד עם המפלצת היא חמקה לסמטה צדדית קטנה וחשוכה שעקפה את הרחוב הראשי. סמטה שהייתה מוכרת לה היטב עוד מילדותה כשהייתה מקצרת את הדרך מבית הספר לבית חברתה הטובה, זו שכן השתלבה במעגל החברתי של התיכון המקומי וכבר לא הייתה יותר חברתה הטובה.
כשחשבה על זה אחר כך התפלאה איך לא פחדה לעבור בסמטה החשוכה שלמעשה הייתה מסוכנת יותר מהגבר הצעיר והמפלצת המתכתית שלו שהתמזגו בעיניה לישות דורסנית אחת שבאה עליה לכלותה.
כשיצאה מהסמטה נדהמה לגלות שהנהג העקשן ממתין לה, מוכן ומזומן להמשיך בחיזוריו הרועשים. מסתבר שההתחמקות שלה נראתה לו כמין ניסיון חינני לשחק אותה קשה להשגה.
איך זה נגמר היא כבר לא זכרה. כנראה שהצליחה לענות לו בצורה מספיק תוקפנית כדי שיבין שחיזוריו לא רצויים ויניח לה. בין כה וכה הבית היה כבר די קרוב, ופחות משעה אחר כך היא כבר הייתה במיטתה, רחוצה ורגועה, עטופה בשמיכה נקיה וצחה מוכנה לשנת הלילה. עד הבוקר הרעד בברכים כבר שכך והמתח התפוגג משיפולי גבה.
כמה ימים אחר כך כבר שכחה את כל החוויה הטפשית הזו עד ששוב נתקלה במערבל בטון שחלף על פניה ברחוב, רועש ומפחיד, למרות הפסים העליזים שנצבעו עליו כמין הסוואה ילדותית לא הולמת.
היא התעוררה מהחלום, ליבה דופק בחזקה, ושוב חשה את אותה התכווצות פחד לא נעימה בשיפולי גבה. חרש הלכה למקלחת לשתות מים ולהשתין, ואחר כך חזרה בזהירות למיטה, מחליקה בשקט לצידה של חברתה הנמה בשלווה, נוזפת בעצמה על הפחד המשונה ההוא מאז, ששב להתגנב לחלומה. הרי כיום היא כבר בוגרת ומנוסה ויודעת בדיוק מה תפקידו של מערבל בטון ולמה הוא חייב לסובב בלי הרף את התוף שהוא נושא על גבו.