עזרת גברים

דודי חזר לבסוף, נושא בידיו את שקית התפילין, וטלית ענקית לבנה עם פסי תכלת מופשלת על כתפו. את מקום הכיפה הקטנה שנהג ללבוש בזמן התפילה תפסה כיפת בד גדולה ושחורה של דוסים.
הוא ניסה לנעוץ את מפתחו בדלת ונדהם כשהיא נפתחה מאליה ואני הופעתי לפניו, לבוש מדים, נעול עדיין בנעלי הצבא הגבוהות שלי. "כבר חזרת ?" התפלא, ופניו הוורידו קצת מהתרגשות. לרגע הושיט את ידו לקראתי בשמחה, ומיד נזכר והוריד אותה חזרה.
"כן, חזרתי יום קודם. דודה שלי נפטרה ושחררו אותי ללוויה." אמרתי בשלווה גמורה, מביט איך הוא מוריד את הטלית שלו ומקפל אותה בדקדקנות יתרה בתוך נרתיק הקטיפה שלה.
"אז מה, דודי ?" אמרתי בציניות וצנחתי על הספה הגועלית שלנו. "חוזרים בתשובה, מה ?"
הוא הסתובב במהירות ונעץ בי מבט לוהט. "שלא תעיז לצחוק עלי אורי. אין לך זכות לצחוק ממני, אני ... אחרי שהלכת תיאו בא לחפש אותך ו... ואני החלטתי לעשות תשובה גמורה אורי. החלטתי שאני אתנקה לגמרי מהדברים ההם. אני רוצה להיות יהודי הגון אורי, אני רוצה בית ומשפחה, אני רוצה ילדים אורי ואתך ... ואנחנו ... "
"ואת כל זה החלטת בגלל שתיאו הביא לי מכתב ?" המשכתי לשמור על טון רגוע, אפילו קצת מבודח. "קראת במכתב שלו ?"
"לא בטח שלא." נעלב דודי, "אבל היה ברור שאתה והוא ... שאתם ..."
"שאנחנו מה ? טמבל אחד !" כעסתי. הוא נראה לי מוזר משום מה, ולא קלטתי למה.
"זה היה מכתב פרידה דודי. אני והוא זה דבר שנגמר עוד לפני שהתחיל. הוא נוסע לחו"ל עם אשתו והילדים, וגם שם הוא בטח ימשיך לחיות חיים כפולים. דירה אחת לאישה ולילדים ודירה שניה לזיונים, זה כל כך עלוב. אני משוכנע שאשתו יודעת, אבל היא מספיק נבונה או אולי אדישה ולא אומרת כלום."
"אז מה ? לפחות הוא מנסה לחיות כמו יהודי !" הגן דודי על החיים הפאתטיים של תיאו. "וגם אם הוא נכשל לפעמים אז ... הרב אמר שכל אחד עלול להכשל, אבל יש אלוהים רחמן בשמים ואם אני אתפלל בכוונה גדולה הוא ירחם עלי ו... "
"איפה תתפלל טיפש קטן שכמוך ?" לעגתי לו בבוז, משתמש נגדו באותן מילים דוקרות שנהגתי להפנות כנגד עצמי כשהפסקתי ללכת לבית הכנסת. "אתה הומו שאוהב לאכול בתחת, איפה אתה יכול להתפלל ? אין לאנשים כמונו מה לחפש בבית כנסת דודי. אולי אנחנו צריכים לבקש שיקצו לנו פינה בעזרת הנשים, כי עם גברים נורמאליים אין לנו מה לחפש, אל תעשה פרצוף כזה דודי." צחקתי למראה פניו האומללים, "אולי בבית כנסת רפורמי יסכימו לעשות עזרת גברים להומואים ? מה דעתך על הרעיון הזה דודי ?"
דודי צנח על ברכיו ופרץ בבכי. "אל תדבר ככה אורי אני לא אוהב שאתה כזה. אחרי שהלכת הייתי כל כך אומלל, כל כך דאגתי לך, וכשתאו בא עם המכתב, לא ידעתי שהוא נוסע... קנאתי כל כך בגללו. הוא היה כל כך... ואני הייתי נורא בודד אורי, הייתי כל כך לבד בלעדיך וחלמתי כל הזמן שאתה נהרג במילואים, אז הלכתי לרב של בית הכנסת וספרתי לו הכל והוא לא צחק. הוא נתן לי להתפלל לאלוהים עם כולם למרות שהוא ידע עלי הכל."
"הכל דודי, באמת? הוא ידע הכל ?" שאלתי והתחלתי לפתוח את כפתורי החנות שלי, מתיר לאיטי כפתור אחרי כפתור בעוד אני מביט ישר בעיניו של דודי שפיו החל לרטוט למראה תחתוני הנחשפים. סומק ורוד עמוק החל עולה מצוארו ומתפשט אל פניו.
"לא, לא ממש הכל, רק ... אתה יודע." הוא השפיל את עיניו והושיט יד לגעת בברכי.
סטרתי על כפו סטירה קלה. "לא, אסור." אמרתי בטון חינוכי של גננת הפונה לילד סורר. הוא נרתע בגניחה והמשיך להביט בי בערגה, אבל שמר את ידיו לעצמו.
נשענתי לאחור, מותח את רגלי קדימה, מביט בו בעיניים עצומות למחצה. "אתה יודע דודי, הייתי אמור להשאר עם אימא והדוד משה לשבעה, אבל כל כך התגעגעתי אליך עד שעזבתי הכל ונסעתי מיד אחרי הלוויה לחיפה, ואתה יודע מה הבנתי בדרך ? הבנתי שאני אוהב אותך. כל כך חיכיתי לבוא הביתה ולמצוא אותך מחכה לי. פחדתי שאולי מצאת בינתיים מישהו אחר, חששתי שאולי תפסיק לאהוב אותי, שתבגוד בי. אתה זוכר שהבטחת לא לבגוד דודי ?"
הוא הנהן בשתיקה, כורע על ברכיו לפני, מביט בי בדבקות.
"גם אני הבטחתי ולמרות שהיו לי הזדמנויות דודי, היה בחור רוסי נחמד ש... " הפסקתי והבטתי בסיפוק בפניו הסמוקות והאומללות. "אבל הבטחתי לך והתאפקתי. לא הייתי עם אף אחד אחר, אפילו לא נגיעה קלה, כל הזמן חשבתי רק עליך. התגעגעתי נורא, שכחתי את תיאו. רק אתה והתחת המתוק שלך היו בראש שלי, והנה, אני חוזר ורואה ששכחת מה שהבטחת דודי, שרצית לעזוב אותי בשביל אלוהים ששונא אנשים כמונו, נכון דודי ?"
הוא נענע בראשו להסכמה ודמעות החלו מפלסות את דרכן על לחייו. "סליחה אורי, סליחה, אני אוהב אותך, אל תכעס עלי." התחנן על נפשו.
"בוא הנה דודי." פקדתי בקול חמור, "תזחל אלי על הברכים."
הוא זחל לעברי עד שברכיו נגעו בכפות רגלי. "תוריד לי את הנעלים."
הוא מיהר לחלוץ אותן מרגלי, ואז הוריד גם את גרבי המצחינים. נגעתי ברגלי הערומה במפסעתו. הייתה לו זקפה נוקשה. "לא רע דודי, אבל אתה יכול ליותר." המהמתי, נשען לאחור, "קדימה, תתחיל ללקק לי את הרגלים ואז נראה מה יהיה."
הוא החל ללקק אותן בהתמסרות. משמיע גניחות רכות של תאווה. גניחות שהכרתי היטב וכל כך רציתי לשמוע אותן שוב כששכבתי לבדי בקרוון הקר, מנסה להרדם בתוך שק השינה הצבאי המסריח. הוא הקפיד ללקק אותי בין האצבעות והזין שלי התחיל לעמוד, זה היה כל כך טוב. עד כה, למרות תחינותיו, סירבתי בעקשנות להניח לו ללקק את רגלי, זה נראה לי משפיל מידי וקצת דבילי, אבל האמת היא שזה היה מחרמן לאללה. לרגע רציתי פשוט לקחת אותו בזרועותי, לסלוח לו ולנשק אותו כמו שצריך, אבל שוב הציף אותי זעם על הקטע שהוא עשה לי עם המיטה שלנו שנעלמה, וכל החזרה בתשובה המגוחכת הזו. חשבתי על זה והדחף לסלוח נעלם, שוב כעסתי עליו. רציתי להשפיל אותו ולהכאיב לו רק עוד קצת, עד שגוש הכעס הלוהט בקרבי יעלם ושוב אוכל לאהוב אותו. הבטתי בראשו הבהיר הרכון על רגלי ופתאום הבנתי למה הוא נראה לי כל כך שונה.
"הסתפרת ?" נדהמתי, "גזרת את כל השיער היפה שלך, למה דודי ?"
ממש כאב לי, אהבתי את השערות שלו, שהוא היה אוסף במשך היום בקוקו על עורפו ומפזר בלילה, כשהיינו במיטה. הוא הרים את ראשו וניסה לחבק את ברכי. "הרב אמר לי שככה ... שצריך ... ששער ארוך זה רק לבחורה." גמגם, מנסה להושיט אלי את ידיו.
הרחקתי אותו מעלי וסטרתי לו בכל כוחי אחת ושתיים, ואחר כך שוב, פעם על הלחי האחת ואחר על השניה, עד שלחייו האדימו מאוד ודמעות כאב עלו בעיניו.
עד כה מעולם לא הכאבתי לו מתוך כעס. זה תמיד היה חלק ממשחק, ואני הייתי תמיד בשליטה, היום זה לא היה ככה. כעסתי, לא חשבתי, הגבתי מתוך זעם. הייתי מסוכן לדודי ולעצמי. הוא, שהיה מנוסה יותר ממני הבין את זה, אבל מוכה רגשות אשמה הניח לי לעשות כרצוני ולא עצר בעדי.
"לא רק שסילקת את המיטה שלנו והבאת במקומן את המיטות הזוועתיות האלה בלי לבקש ממני רשות," התפרצתי בזעם, "אז גם הסתפרת בלי רשותי אחרי שהבטחת לי, הבטחת לי דודי שלא תסתפר בלי רשותי. אתה שייך לי דודי! לא לאלוהים שלא קיים בכלל, ולא לרב, האידיוט המיובש הזה שלא מבין כלום. רק לי! אתה שלי דודי ואתה בגדת בי ואתה תענש על זה. הבנת?"
"כן." הסכים דודי בהכנעה, משפיל את ראשו.
"תתפשט לגמרי ולך תשכב על המיטה." פקדתי עליו.
"על איזו מיטה אורי?" לחש דודי וחטף שוב סטירה שפגעה בעינו. העין נעצמה והבשר סביבה החל להתנפח, ועדיין זעמי לא שכח.
"אין אורי. אני אורי בשביל החברים שלי, לא בשביל בוגד מלוכלך. בשבילך אני אדוני!!!" צעקתי וגררתי אותו לחדר השינה. הזזתי את הארוניות הצידה ודחפתי את אחת המיטות לאמצע החדר. "תתפשט כלב ותשכב על הגב!" פקדתי. הוא ציית מיד, רועד כולו. הזין שלו עמד בדום מתוח, אבל גופו רטט מעצבנות. למרות כעסי, שהאלימות שלי ליבתה עוד יותר, לא הצלחתי שלא להבחין שהוא אמנם מגורה, אבל חושש ממני באמת ובתמים, ושהפעם זה לא משחק בכאילו.
פתחתי את הארון בשביל להוציא את החבל שהייתי נוהג להשתמש בו כדי לקשור אותו. שמרנו את כל האביזרים הללו, צעצועי המין המאולתרים שלנו, במגרת הגרביים שלי, והנה, הכל נעלם – החגורות, החבל הרך שקניתי במיוחד בריקושט, המהדקים המשרדיים התמימים שהוא אהב ששמתי על פטמותיו - הכל נעלם.
"זרקתי הכל אדוני." לחש דודי באומללות. "אני מצטער, חשבתי ש... אני אשם אדוני."
הבטתי בו בחומרה ואז יצאתי לסלון, לקחתי את התפילין שלו, גזרתי מהם את הקופסאות שמניחים על הראש והיד, והשתמשתי ברצועות עור העגל המשובח של התפילין היקרים של דודי כדי לכבול אותו למיטה. עשיתי עבודה יסודית, קשרתי את ידיו לראש המיטה, הנפתי את קרסוליו מעל לראשו, מקפל את גופו לשניים, וקשרתי את הקרסוליים שלו לפרקי ידיו כך שהוא שכב מקופל כאולר ועכוזו, שמתחתיו דחפתי את אחד הכרים מצופי הויניל של הספה, היה חשוף וגלוי לעיני בכל הדרו הורדרד. בכך לא אמרתי די, לקחתי את אחת מעניבות המשי היקרות שלו, כרכתי אותה סביב הביצים והזין שלו ומשכתי את כל העסק קדימה, קושר את הקצה לצוארו, גורם לו להתקפל עוד יותר. זו הייתה פוזה מאוד לא נוחה ופניו העידו על מצוקתו ועל קשיי הנשימה שגרמה לו התנוחה הזו. הוא לא התלונן, רק נשם בכבדות ושתק, וגם כשהתחלתי להצליף על עכוזו החשוף בחגורה העבה ביותר שמצאתי בארון לא מחה, רק ספר בקול חנוק את ההצלפות שלי. כשהגעתי לעשר הפסקתי והודעתי לו בקול מלא שמחה לאיד שהוא שכח להודות לי על כל הצלפה, ולכן נתחיל הכל מהתחלה.
"אבל אני אף פעם... " התנשף דודי, "לא ידעתי. למה לא אמרת לי אורי ?"
"שוב אתה קורא לי בשמי יא אפס!" צעקתי בזעם, "חתיכת שרמוטה מזדיינת שכמוך, אני אלמד אותך לקח." ואז, אני מצטמרר עד היום כשאני נזכר בכך, הפכתי את החגורה והצלפתי בו בכוח עם האבזם הגדול והכבד שלה, מצליף שוב ושוב בלי אבחנה, מוציא עליו את כל זעמי. "תספור ותגיד תודה, חתיכת זונה דוסית מסריחה !!!" צרחתי.
הוא ניסה לספור בקול שבור ואז לא יכול יותר ויללת כאב איומה פרצה מפיו. האבזם המצועצע פצע את בשרו ודם החל ניגר מהשריטות על הכרית והסדין.
בבת אחת התפכחותי וחזרתי לעצמי, ומיד נמלאתי בושה איומה ובהלה נוראית. בעזרת המספרים גזרתי מהר את העניבה והרצועות ונשאתי אותו על כפים למקלחת. העמדתי אותו מתחת לטוש ושטפתי את גופו המזיע והמדמם. הוא יבב חרש, רועד כולו, נשען עלי באימון תמים, כאילו לא אני היה זה שהכאיב לו. ניגבתי אותו בעדינות, השכבתי אותו על המיטה השניה שעמדה ליד הקיר וכיסיתי אותו בשמיכה. אחר כך מיהרתי לסדר הכל כמו קודם, ואת המדים הלחים שלי והסדין המוכתם בדם שמתי בכביסה.
הכנתי לדודי תה והתישבתי לצידו, מגיש לו אותו בזהירות, משתדל לא להביט בפניו הנפוחים מסטירות. מעולם לא פגעתי בו עד כה בפנים או בכל מקום אחר גלוי לעין. הוא נראה כקורבן לתקיפה, סימנים שחורים על פרקי ידיו, עין נפוחה, לחיים אדומות ותפוחות, והגרוע מכל, כל גופו רועד מהלם.
איך יכולתי להתנהג אליו ככה ? הייתי מלא חרטה ובושה.
הוא לגם מהתה המתוק בשתיקה, וכשקמתי ללכת עם הכוס הריקה תפס בזרועי ושאל בקול מתחנן אם סלחתי לו. הדמעות חנקו אותי, לא יכולתי לדבר ורק הנהנתי לאות כן.
"באמת אדוני? באמת סלחת לי?" חזר ושאל. קיבתי התהפכה בקירבי מתיעוב.
"אל תקרא לי אדוני דודי. די כבר עם זה, אתה זה שצריך לסלוח לי דודי."
הוא עצם את עיניו וחייך. "אני אסלח לך אם תישן איתי הלילה אורי."
אותו לילה ישנתי על צידי, צמוד אליו. הוא דחף את גבו אל בטני, כאילו מתכנס בתוכי, וחייך מתוך שינה, אין לי מושג למה. שנתי שלי הייתה טרופה מדאגה, אבל בכל פעם שניסיתי לזוז היה דודי נאחז בי בחזקה ולוחש את שמי. רק כשהיה משוכנע שאני עדיין לצידו היה שב ונרגע ונרדם. קמתי למחרת טרוט עיניים ונכא רוח. דודי נראה נורא, פנס מכחיל על עינו השמאלית, לחייו חבולות באדום מהסטירות שלי, וגבו ועכוזו רצועים בפסים שכבר החלו להסגיל מעט, וביניהם פזורות שריטות מדממות מפגיעתו של האבזם.
לא הנחתי לו לקום ולהכין לי ארוחת בוקר כדרכו תמיד. התעקשתי להביא לו קפה ועוגה למיטה והלכתי לקנות לחמניות טריות. כשחזרתי הוא כבר היה בעיצומו של נקיון סוף השבוע, ולא עזרו כל תוכחותי על הצורך במנוחה. הוא אמנם הסכים להפצרותי וישב איתי לאכול לחמניה עם ריבה, אבל מיד אחר כך ניסה לקום ולחזור לעבודה.
הנחתי את ידי על שכמו והושבתי אותו חזרה על הכסא. "דודי אנחנו חייבים לדבר." אמרתי ולקחתי את כפות ידיו הרכות והחמימות בתוך ידי. הוא חייך אלי חיוך זוהר, "אל תדאג בקשר למה שקרה. כבר חזרתי לעצמי." הבטיח לי בחיוך עליז.
"דודי תשמע, בקשר למה שקרה הלילה ... תשמע דודי ..."
"זה בסדר. אני מבין. עד כניסת השבת המיטה שלנו תחזור. אני אדבר עם אב הבית, יהיה בסדר."
"עזוב את המיטה. לא זה מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאני ...."
"שאתה אוהב אותי ואני אותך. זה מה שחשוב." זרח דודי לעומתי, רכן ונישק את לחיי.
לקחתי את התפילין שלי שלא היו יקרים כשלו, אבל לפחות היו שלמים, והנחתי את שקית הקטיפה הכחולה בידיו. הוא לקח אותה, הודה לי, הניח אותה כלאחר יד על השולחן ואז חזר לאחוז בידי, לוחץ את כפותיו לתוך כפות ידי, מחייך אלי בשמחה.
"דודי, אתמול קרעתי אותך במכות, הרסתי את התפילין היקרים שלך, כולך פצע וחבורה. תראה את העין שלך, תראה את עצמך, איבדתי שליטה וכמעט ש ... תראה מה עשיתי לך. למה אתה לא כועס?"
הוא רכן ונשק לגב כף ידי. "אמרת שאני שלך, שאתה האדון שלי." הזכיר לי, מחכך את לחיו החבולה בידי בתנועה חתולית רכה.
"הייתי מטורף מכעס דודי. דברתי המון שטויות, עשיתי דברים מטורפים, אני מנסה להתנצל."
הוא משך את ידיו מידי וגופו העגלגל הזדקף בכסא. עיניו ירו ניצוצות כעס כשהביט בפני במבט הזה שהיה עולה על פניו כל פעם שלא ירדתי לסוף דעתו וקלקלתי את הנאותיו בגלל התנהגותי העדינה מידי. "הפנס בעין והשריטות זה הכל שטויות. זה יעבור עוד כמה ימים. השאלה היא אם באמת התכוונת למה שאמרת או לא. באמת התגעגעת אלי? אתה באמת אוהב אותי? אתה באמת רוצה שאני אהיה שלך ?"
"בטח שאני אוהב אותך !" הבטחתי לו בלהט. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו חייבים ... תראה חמוד, אני פשוט פוחד. לא האמנתי על עצמי שאני ... אולי כדאי שננסה לשנות את .... שנפסיק עם הדברים האלו, המכות וכל זה."
"אז אתה לא רוצה אותי יותר?" הוא התיישב פתאום על הרצפה, או יותר נכון להגיד קרס עליה כאילו רגליו נאחזו לפתע שיתוק, וכבש את פניו בידיו.
"בטח שכן. אני נורא רוצה אותך דודי, אבל לא ככה, לא בצורה כזו, עם כל החגורות וה... כל הדברים שעשינו. אתה מבין שזה נורא מסוכן ו... "
"ומדליק ומחרמן בטירוף." אמר דודי והרים את עיני התכלת שלו אלי. "גם אתה, כמוני, מתחרמן מזה ואוהב את זה. ידעתי שאתה תאהב את הקטע הזה מיד כשנפגשנו."
"בסדר." נאלצתי להודות, "בסדר, גם אני קצת, אבל הדיבורים האלו, שאתה שייך לי ושאתה העבד שלי ושאני ... לא התכוונתי דודי, אמרתי את זה מתוך כעס. בשביל מה להמשיך עם זה? למה אתה צריך את הקטע הזה?"
כי ככה! כי ככה אני רוצה את זה! כי זה מה שאני אוהב!" הוא קם על רגליו, כועס פתאום, מתוח וקפיצי ונסער מאוד ונעמד מולי, מביט ישר בעיני. "מהרגע שנפגשנו ידעתי שזה מה שאני רוצה, להיות שלך, להיות שייך לך, לא העזתי להגיד לך כלום, פחדתי שתיבהל, וכשאתמול אתה אמרת את זה בעצמך, כשזה בא ממך, זה היה הרגע הכי מאושר בחיי! אל תקלקל אותו עם הנקיפות מצפון המיותרות האלו אורי, אתה האדון שלי ואני העבד שלך וככה אני רוצה. אני רוצה להיות העבד הנרצע שלך, רק שלך! אל תנסה להוציא אותי לחפשי, אהבתי את אדוני לא אצא חפשי. אתה מכיר את הפסוק הזה?"
והוא זינק, נרגש כולו, אל לוח השעם שתלינו על הקיר בסלון, קירב אליו את ראשו ושלף ממנו את אחד מנעצי הענק הצבעוניים שהביא איתו מארה"ב - יותר קריקטורה של נעץ מאשר נעץ - ולפני שהבנתי מה קורה רצע את תנוך אזנו אל לוח השעם ונעמד שם, ראשו צמוד לקיר, חיוך מאושר על שפתיו ודם מטפטף מהתנוך הפצוע על הרצפה.
הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי אפילו לצעוק. לרגע רק בהיתי בו, לא מאמין שאני רואה מה שאני רואה, ואז הכל התבלבל לי ועד היום קשה לי לזכור מה בדיוק עשיתי, האם הוצאתי את הנעץ מאזנו, או משכתי אותו אלי ? האם צעקתי עליו או שסתם צרחתי בבהלה? בכל אופן, כמה דקות אחר כך כבר היינו בדרך למרפאת הטכניון. אזנו החבולה של דודי חבושה זמנית במגבת ספוגת דם, וחיוך אושר מטורף מרוח על פניו הנפוחים ממכות.