לילה קסום

טלפון דקה או שתים לפני תשע.
"ילדה... מוכנה? את יכולה לצאת. תתקשרי כשתגיעי לחיפה"
חיוך ענקי שוטף את פני, רעד ברכיים ושרירי גב תפוסים. עטופה היטב כנגד הקור, אך מתחת סקסית ורועדת לקולך.
אני יורדת למטה. אוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב ומשם...
סוף סוף נוסעים. ועוד מעט כבר אחת עשרה. עייפות כבדה שמתווכחת עם הפחדים ומנצחת רגעים, ואני שוקעת לדקה או שעה בשינה וחלומות.
מתעוררת בבהלה. איפה אני? ובכלל מה קרה?
ונזכרת. בדרך אליך... ושוב אותו רעד, אותו פחד, פחד אהוב - טרם מוכר.
כמה מטופש מצידי לחשוב שאוכל להפיק איזו תועלת מהזמן שבדרך. כולי מחשבות ותהיות. כל כך רוצה לראות אותך ולהרגיש.
מתקשרת אליך בתהייה - איפה אני? אתה מרגיע. נעים לי.
"כשתגיעי אחכה לך בחוץ. אני יודע. מבין. לא אפגע בך... את תראי אותי ואם תאמרי כן הכול יתכן. וזו ההחלטה היחידה שעליך לעשות. אמרי כן ומשם ההחלטות נתונות בידי".
מנתקים. מביטה לכל כיוון לנסות להתמצא אך ללא הועיל. העיר כולה יפה בלילה, האורות על הגבהות.

הגענו. מתעטפת היטב וצועדת לעברו של המאבטח בכניסה לתחנה המרכזית בחיוך. פותחת את התיק ולעיניו נגלה הצעצוע, חצי חיוך עולה על שפתיו. "זה באמת הכרחי?" שאלתי. הוא הביט בי במבט מבויש והניח.
ושוב מתקשרת אליך. הפעם הרואות מדויקות יותר - רחוב וסימן.
עולה על מונית והרעד בפנים הולך וגובר. מגיעה ושוב מתקשרת. הסימן, מתפספס מבין מבטים חטופים ואני ממתינה.
ושוב מתקשרת. הפעם הוראות... וסוף סוף בדרך אליך.
- "שמאלה במדרגות..."
- "אתה רואה אותי? ... היכן אתה?..."
ופתאום. במפתיע משמאל. מנתק את הטלפון בחצי חיוך מלא כוח.
- "שלום".
נזכרתי ששאלתי אם אוכל לנשק אותך כשאראה אותך. אז.. באחת השיחות.
נגעת בפני ואני נצמדת. נשקת לי... ונשכת את השפה התחתונה. לא חזק. לא חלש. די כדי לגרום לי לרעוד כמעט. מאושר.

- " אינני רוצה ללכת. רוצה להישאר".
והולכים. אתה מוביל
- "אני יכולה לשבת?" ... - "ודאי"... ומתיישבת מולך.
הקור נעלם ומתחלף לאט בחמימות של מבטך.
ולחשוב שלמבט הזה השתוקקתי כשצפית בי מעבר למצלמה מתפשטת מולך. אותם רגעים בהם רציתי לדעת את עינייך.
מתיישב מולי. - "הביאי את הכוס" ומוזג לי יין.
מדברים. עליך, עלי, עבודה, ויין. קצת על הכלוב... על אנשים וניסיון.
דרוכה לכל מילה שלך. מסביר, מחנך, מחליט שעוד תלמד אותי על כך ועל זה.
עכשיו קם ומתיישב לידי. פושטת מעיל ומתירה לחום לעלות מבין רגלי ולהתפזר בגופי. מתקרב ומנשק. הפעם נשיכה חזקה. השפתיים רועדות - הכוח חדש להן.
ושוב נשיכה. הפעם למעלה. ושוב הרגשה לא מוכרת. והריח שלך. הריח הזה עוד עולה באפי עם כל מחשבה. ידך מתקרבת לאט ובטוח אל גופי, אל החזה. חזק אבל עדיין לא.
- "חיבוק. אני רוצה חיבוק" אתה מחייך אלי חיוך חזק ונעים. מרוצה אוסף אותי אליך. ואין מילים. אין מילים בעולם שיתארו את ההרגשה . שייכת. אומר רק, כי הרגשתי שייכת.
..
- "רדי על ארבע... חלצי את נעלי... הגרביים..." בלי לחשוב ובלי פקודה נוגעת ברגליך ומתכופפת לנשיקה. ועוד אחת. עכשיו כבר רעבה ואין להשביעני. מלאת פליאה נוכח נעימותן. אפילו ריחן היה נעים לי. נשיקה, ועוד אחת. טיפול הולם לכל אחת מאצבעותיך. והשנייה, שוב נעל נחלצת וגרב. אני נוגעת ונפעמת מחדש. הפליאה עולה בי כי טוב לי. פשוט טוב לי ונעים היה לי. ממש נעים. אתה מחיך אלי. עבור החיוך הזה נראה שאעשה הכול. האישור שלך שטוב לך בי.
מרים את פני אליך. מתרוממת לאט לאט. אסור לי לגעת. אני יודעת ואלוהים כמה שזה קשה. אבל אסור לגעת. רגעים נכנעתי באותו הלילה לכמיהתי ונגעתי והוזהרתי. אך כאדון, אדון אמיתי, כנראה שכל שרצית הוא שאבקש. הרי נעם לך המגע, אני חושבת. כל כך רוצה לחשוב, להאמין.
ושוב חיבוק. כי ביקשתי. אתה אוסף אותי אל גופך, חזק, נעים.
התרוממתי. – "הביאי את הסיגריות". מחפשת. סורקת. שוב מחפשת. הן אינן. לאן נעלמו?? הן היו כאן. אני נלחצת. מופתעת. אני יודעת שהן היו כאן.
- "הביאי את הסיגריות!"
- "אני לא מוצאת אותן"... הן היו כאן. אינן כאן.
- "את לא רוצה להביא לי את הסיגריות?!"
מחפש בעצמך ומוצא אותן בקלות. איך לא ראיתי?!
החגורה יוצאת ממכנסיך ומבטי מושפל. היא נראית כואבת. חזקה.
- "התכופפי". עירומה. עוד קודם פקדת שאתפשט לאט מולך. נבוכה שמחתי לפקודה. יכולתי לראות אותך. מחיך כשאני מתפשטת.
מרגישה את ידך מלטפת לשנייה ואחריה ליטוף החגורה. שבריר שנייה של פחד כשליטופה נעלם ומכה. צעקה לא גדולה. ושוב ליטוף , ומכה. אתה נוגע. ידיים נשלחות בי וזונחות את החגורה. האצבעות שלך מטריפות. משגעות. חזקות. חלשות. מלטפות וצובטות. חודרות אלי. נוגעות בי. אני נופלת... עוד רגע ונופלת. הכוח שלך מהפנט ומעביר בי רעד. רעד כזה שמביא אותי לתענוגות.
- "שלא תעיזי לגמור בלי לבקש רשות"
- "לא אחשוב על זה ... אדוני"
זו הפעם היחידה שקראתי לך אדוני.
חזרת והזהרת שלא אגמור בלי לבקש רשות. ואני, אני תהיתי אם אוכל. הרי מעטות וספורות הפעמים בהן גמרתי, אבל באמת באמת. ואיך אדע לעצור? אתה נוגע וחודר. משחק, צובט ומכה.
- "הצעצוע... הביאי אותו" אני במבט נבוך... – "אבל... אבל איש לא ראה אותו"... – "בלי אבל הביאי". מוציאה אותו מהתיק בחיוך. הוויברטור הורוד שלי. מוצלח כל כך. לוקח מידי ומכניס עמוק כל כך. עמוק כזה מעולם לא הרגשתי. ושוב כמעט נופלת. רק כמעט. מזכיר לי שאסור לגמור. ועכשיו כבר מבקשת, רוצה כל כך.
כפופה מול הספה. הוויברטור בתוכי. אתה משאיר אותו נותן הוראה - "אסור שייפול"
אוחז את החגורה בידך. היא כל כך חזקה. ומכה. כמעט ונופל אך עדין לא.
- "איני יכולה. איני יודעת איך"
- "אינך רוצה"
- "איני יודעת. לא יודעת. רוצה כל כך. למד אותי למלא את רצונך"
שוב מכה. צעקה קטנה. אתה מסתובב כדי לקחת את כוס היין והוויברטור נופל.
- "ומה קרה?" שואל. עונה מפוחדת. לא מהכאב, מפוחדת שתתאכזב ממני.
בחגורה. בכל הכוח. מכה וצעקה... "שקט". ועוד מכה והפעם רק התנשפות. ומכה נוספת. מרגישה חום עולה בלחיים. אפשר להרגיש את הפסים. המכות.
- "אל הרצפה" מתיישבת מולך. על הרצפה ופתאום בידך אטבים. פטמה ימנית ובאופן מפתיע כואב, זה לא. המבט ההמום בפני, אולי לא ראית אותו, התחלף. פטמה שמאלית וההלם חוזר. הכאב הזה חודר. חודר כל כך. כמעט בלתי נסבל. מבקשת, מתחננת שתוריד ואתה – "פתחי את הרגלים" ופתאום אטבים. עוד שלושה במספר בידך. אוחז בדגדגן. אני רואה, לא הכול, לא פרטים ולא יודעת לומר איך בדיוק שלושתם עלו בגופי. באיברי. אתה רואה שכואב ומביט. בטון דואג - "כואב מידי?"
- "כואב... אבל אני יכולה" עניתי. כמעט בכל הפעמים. אינני זוכרת אך נדמה שאמרתי "מידי" לאטבים. אצבעותיך משחקות עמוק בתוכי כשאלו צובטים בי מבחוץ. אחרי המיידי והתחנונים, דמעה וכמעט בכי הורדת אותם. אפילו הסרתם כאבה לי.
אך החיבוק. החיבוק שלך היה שווה לי פי עשר מונים לפחות. כמה הוא נעים. כמה הוא בטוח ומגונן. הרמת אותי לחיבוק. "אוכל לחבק אותך?"... – "יכולה" ובחיבוק הזה נחתי. נחתי באמת. מנוחה אמיתית השווה לאלף שנות שינה עמוקה.
ושוב... כופפת. שוב אחזת בוויברטור והחדרת אותו אלי והשארת אותו בידי. ושיישאר שם.
- "מה את רוצה?" – "רוצה לגמור... כל כך רוצה לגמור".
חדרת לעכוזי. חדרת חזק כל כך. איני מכירה את ההרגשה. חזק. יוצא ונכנס ושוב ושוב. הוויברטור עוד בתוכי ואני שוב כמעט ונופלת. נאחזת בכל כוחי.
- "מה את רוצה?" – "רוצה לגמור... כל כך רוצה לגמור... בבקשה"
אתה מרשה לי לגמור ואני מרגישה אותך. יוצא ונכנס. והוויברטור... משתגעת. מטרפת. מסוחררת. גומרת.
ושוב הוויברטור נופל. וידיך חודרות אלי כאילו מנסות לתפוס את תוכי ולקחת אליך. ושוב. רוצה לגמור כל כך. ושוב אתה מרשה. כחסד. נוגע, חודר, מטרפת. מסוחררת. גומרת.
מסובב אותי אליך. והחיוך... החיוך...

מתיישב. מתיישבת לצידך. אוסף אותי אליך. מבקשת עוד חיבוק וידך מונחת על ראשי מנחה אותי - תמצצי.
יונקת אותך. מלקקת דקות ארוכות. נעימות לי. מלקקת. מוצצת, ויורדת עם הלשון ומלקקת.
יורדת לרצפה, לרגליך וממשיכה. לינוק, ללקק. להוציא חיוך קטן בזוית השפה ועוד אחד. חצי אנחה שיטיב לך. ממשיכה ויונקת. בשקיקה. בתאווה אליך. ומלקקת, ולשוני מענגת . בקצב אחיד. אנחה, מפיך. מנגינה נעימה לאוזני. מלקקת. לשתות את כולך. עוד רגע. מלקקת. יונקת, אתה מתפרץ לפי. מתלכלך מעט. מלקקת היטב את כולך. מנעימה את הרגעים והחיוך עולה על שפתיך. אתה מלטף אותי. דקות עוברות, אולי מעטות אולי לא. מתרוממת לידך שמובילה אותי. מילים עוברות.
אני מתחילה להתלבש אבל הולכים למיטה ושוב מתפשטת. שוכבת לצידך. מסג'... תחילה בעד חולצה ואחר כך מרגישה בגבך.
אתה עוטף אותי. חופן אותי ונרדמים.
לילה טוב. לילה מנוחות וחלומות עובר.

כבר 9. לחוץ... נראה שעצבני טיפה. כמה רציתי לפנק אותך בבוקר. חבל.
מתעוררים בזריזות. אתה לעבודה, אני לסוף השבוע.
נכנס למקלחת ויוצא ומתפלא שאני כבר מוכנה. יוצאים מהר ונפרדים בדרך.
השארת בי סימנים שטרם ראיתי. הוראות כדי שאגיע לתחנה המרכזית ונגיעה קלה. – "אני אתקשר".

לילה קסום. ואיני רוצה להתעורר ממנו לעולם.
רק מילה אחת. מילה אחת שנאמרה מעבר למסך חיפשתי ולא מצאתי.