גם לי מותר לכתוב?

ממלא ריאותיי אוויר, ומרוקן אותן...
בעיניים עצומות ומטפחת קשורה, בידיים מושטות לצדדים ורגליים מפוסקות קמעה, בראש מורם ולב פתוח לרווחה. מוחזק כך בחשיכה מוחלטת. חושב על הכל וחושב על לא כלום.

כשנעלם חוש אחד, מתחזקים האחרים...
מקשיב לכל, כל צליל במנגינה, כל רעש נשימה, כל פעימת לב, כל תקתוק של עקב. משתדל לסנן את מה שלא שייך, אבל מה בעצם לא שייך? הרי הכל שייך בצורה זו או אחרת.

והזמן...
מי יודע אם עבר או נשאר? מי יודע אם היום או מחר? האם זה באמת משנה עכשיו? בתוהו כזה, בחוסר רצון להבין מה קורה מסביב. רק הפנים משנה, רק הפנים, רק עכשיו.

האמת...
זו לא ההערצה ולא הסגידה. לא ההצלפה ולא ההשפלה. זה הזמן בו אני עם עצמי, בלי אפשרות לברוח. זמן בו הגוף קשור, והלב והמחשבה יוצאים החוצה, מסתכלים, בוחנים, ממציאים, מרגישים...
לכלוא את הגוף... לשחרר את הנשמה...

זו הסיבה שלי לצד בו אני נמצא...
מה שלך?