הפגישה הגורלית - סיפור בלשי
מאת zytry(שולט)
8 בפברואר 2004
הפגישה הגורלית
הוא נראה לי חשוד. צורתו והילוכו היו כשל אדם הנכון לקרב. כולו קשוב וחושד. לא כן עיניו, שנחה בהן הבעת מבוכה וייאוש. לא כשל אדם הזקוק לעזרה, אלא של אדם היודע כי שום עזרה לא תועיל לו.
הוא מצאני ביום חורפי במסעדת דייגים קטנה, על שפת הים. לאחר שסקר אותי בעיניו, התיישב מולי, ובלי לבקש הסכמתי הזמין לעצמו כוס יין. מאחר שרוב השולחנות סביבי היו פנויים, הבנתי שעניין לו אלי. התעלמתי ממנו בכוונה. נברתי בתוך הדג שבצלחתי.
הוא הסתכל בי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא נועץ עיניו מעבר לי, אל משהוא אחר. "אתה נראה לי כאדם המוכן להקשיב" – אמר – " ואילו אני, צורך לי לדבר". לא עניתי. הייתי רגיל לכך, לא הייתה זו הפעם הראשונה שאדם זר מתיישב מולי ומספר על עצמו... ובגמר הסיפור – קם והולך לו. תמיד ראיתי חובה לעצמי לשבת ולהקשיב עד הסוף. האיש לגם את היין מכוסו עד תום, והזמין כוס יין נוספת. אחר כך התחיל בסיפורו:
היא שכבה על השטיח , כאילו נפלה, שכבה בלי ניעה. שערה השחור והפרוע כיסה מחצית גופה, נעל על רגל אחת. השניה חשופה. שמלתה מופשלת מעט וגופה רועד. הסתכלה בנקודה אחת, כאילו נאחזה במצוף דמיוני נגד טביעה. בראותה אותי, התקשה גופה והעבירה לאט את מבטה אלי. ראיתי, שהיא יצרה קשר בין אסונה לביני. גופה נעשה רפה והיא הפקירה אותו – כאילו לא היה לה עוד חפץ בו.
"אני חייב לספר לך" – אמרתי לה – "לא רק את הסוף אלא גם את ההתחלה. את חייבת לדעת את האמת, כי רק אז תוכלי להתגבר על הצער והפחד. הפחד שלך הוא בשל אי ידיעת הדברים, בשל אי הבהירות". היא לא הגיבה, אבל ראיתי בעיניה נכונות להקשיב, רצון לתקווה.
בקרבת העיר דרומי, שוכנת העיירה אוטבה, בעיירה זו היה קיים (ואולי עדיין קיים) פנסיון קטן בתוך חורש, שהיה שייך למשפחת צ'אמפיון. אלה היו הסבא והסבתא שלך. הייתה להם בת, סבינה, היא אמך. אבי היה השוער והחצרן – והיה עושה כל מלאכה בפנסיון.
אני (אגב שמי אנטון), וסבינה אמך שיחקנו והשתעשנו יחדיו בילדותנו, גדלנו יחד. אבל כאשר בגרנו חל ריחוק ביננו. אני הרי הייתי בנו של השוער, ואילו סבינה הייתה הבת של בעלי הבית. כך נוצר חיץ של מעמד ביננו. אבל לאהבה אין גבולות. המשכתי לאהוב אותה. ידעתי שאין זו אהבה דו צדדית. היא חשבה עלי מעט מאוד, אבל הייתה מפצה אותי בחיוכים כל אימת שעברה לידי.
לפעמים נלחצה אלי כאילו במקרה. עקבתי אחר צעדיה, נעמדתי מתחת לחלונה, להקשיב לזמרתה. תמיד חשתי שלמעני היא שרה. רקמתי חלומות, שהיא נתונה בצרה גדולה ואני מסכן את חיי ומציל אותה. או אז תהיה אסירת תודה לי. או שאני שודד מסכן ומפורסם, מופיע בחצות ומאים על הוריה, וסבינה הולכת אחרי ומבטיחה להיות שלי, אם רק אחוס על הוריה, אחר כך אנו משתתפים יחד בכל מני הרפתקות מסוכנות.
"הגורל לא היה שוטף לדמיוני והוא ביים את הכל אחרת: בליל ראש השנה, היה הפנסיון מלא אורחים. הנגנים ניגנו והזוגות רקדו בהתלהבות. בלונים הועפו, משקאות נמזגו והליצן הסתובב בין האורחים, התנועה הייתה רבה, אורחים נכנסו ויצאו וכל המכבד את עצמו, מצא לנכון לבא למסיבה, כלי רכב רבים חנו בחצר, גם בחוץ.
"על אף כל הרעש ,שמע אבי שתי יריות, שבקעו מהקומה העליונה של הבית, שם היה אגף המגורים של משפחת צ'אמפיון. הוא התחיל לטפס במדרגות החירום. באמצע דרכו נורה ונפל למרגלותיהן של המדרגות. אותו הלילה עבדתי כעוזרו של המוזג, שמעתי את היריות, והיית לי תחושה של סכנה. רצתי החוצה, בחצר ראיתי את סבינה יושבת בתוך מכונית אדומה, שגבר לבוש לבן נוהג בה, המכונית זינקה לעבר השער.
מצאתי את אבי נטול רוח חיים. סבך וסבתך נמצאו הרוגים כספם ותכשיטיהם נעלמו. סבינה נעלמה. המשטרה חיפשה אחריהם שנים. גם אני חיפשתי אחרי רוצחו של אבי ואת אהובתי. חמש שנים נדדתי; חמש שנים שאלתי וחקרתי. בסוף מצאתי אותה בעיירה נידחת, במדינה אחרת.
את כבר היית עימם. בת חמש. הם החליפו שמם וחיו בכבוד. נהגו בי יפה בעת פגישתנו. בייחוד סבינה. היא פצתה אותי על כל שנות הגעגועים והיא הייתה בשבילי כל עולמי. הם קנו לי בית קטן, לידם, פתחתי משתלת פרחים ומצאתי שם את פרנסתי. הייתי בן בית אצלם והם אצלי. השלמתי עם עצמי ועולמי. כך חלפו שש שנים, שנות שלווה ואושר. זה היה נמשך – לולא דודך יעקב. מסתבר, שגם הוא חיפש אחריהם וגם מצאם.
הוא לא בא כאורח – הוא בא לנקום! הוא נכנס לביתם ובידו אקדח שלוף. ירה באמך ובאביך. אני איחרתי, כרגיל. אבל הספקתי לירות בדודך, הרוצח. אמך עדיין הייתה בחיים. כשכרעתי לידה הספיקה לומר לי : "אתה תגדל את בתי, אנטון, ותשמור בשבילה על רכושי".
מיהרתי לכאן, כי רציתי להגיע לפנימיה שלך, לפני שיודיעו לך מן המשטרה על האסון. אבל דומה שגם הפעם איחרתי. את הנעשה אין להשיב. עתה צריך לדאוג לך. אינך לבד. אני אתך. בשבועה - וברצון אני מוכן, בכל לבי, להיות לך כאב, אם תרצי בכך."
האיש חדל לרגע מסיפורו. גמא מכוס היין – והמשיך: " היום היא אצלי, רגינה . נערה בת שלוש עשרה, אנו גרים בבית הוריה לא רחוק מכאן. היא אוהבת אותי ועל כן אושרי רב. אבל לבי כבד עלי ואני מפחד, כי מה שסיפרתי לה לא היה נכון. הדברים קרו אחרת. את האמת לא יכולתי לספר לה.
והרי מה שקרה באמת:
"ימים אחדים לפני רצח סבא וסבתה, עבדתי בחדרה של סבינה בתיקון דלתות התנור. סבינה נכנסה לחדר, פלטתי "שלום" והמשכתי בעבודה. היא התכופפה לידי לראות מלאכתי. נגעה בי קלות. אני הייתי מבולבל ומתוך תנועה לא זהירה התנגשו ראשינו והיא נפלה. עזרתי לה לקום, והושבתי אותה על הספה. עמדתי לידה כמו גולם. היא גילתה לי שד וירך, ומשהבחינה במבוכתי, אזרה אומץ והחלה להתגרות בי. סוף מעשה שעשינו אהבה, קשב לי היום להליט, אם מלכתחילה רצתה בכך. האמת היא שהתנגדותה לא הייתה רצינית. מאז ערבתי לעוד הזדמנות.
ועתה לפרשת האסון: בהישמע היריות רצנו אני ואבי אל מדרגות החירום. אבי הקדים אותי. הוא עלה במדרגות ואני הייתי למטה. האיש בבגד הלבן, שמו היה גרון. הוא שהה בפנסיון כאורח. ירד במדרגות ואקדח בידו. אבי רצה לעכבו והוא ירה בו. אבי נפל מן המדרגות ואני רצתי אליו. סבינה ירדה בריצה ובצעקות.
גרון חזר, אחז בשערותיה ומשכה לתוך המכונית האדומה. הוא ברח עמה. לי היה ברור שהוא רצח את הזקנים. ראיתי שירה באבי וחטף את סבינה. לאחר שמצאתי אותם, ראיתי שיש לה ילדה והיא נאלצה לחיות עמו. אולי בשל אבהותו ואולי בשל פחד אחר. הסכמתי להיות עימם מתוך תקווה שאצליח להרגו בלי שסבינה והמשטרה ידעו על כך.
סבינה העניקה לי אהבה - והוא היה מודע לכך. זה היה מצב נוח וציפיתי להזדמנות.
כשהדוד הגיע, הוא לא החזיק בידו אקדח, כפי שסיפרתי לרגינה. " הדוד ניצב מול גרון ואני עמדתי מאחוריו. הדוד אמר: "סוף סוף מצאתי אותך, רוצח". והוציא אקדח מכיסו. סבינה קפצה מולו. הוא ירה ופגע בה. היא נפלה. הוא ירה שוב, גרון נפגע בכתפו. גרון ירה ופגע בדוד בראשו. גרון פנה אלי וביקש: "עזור לי לקום." לקחתי את אקדחו של הדוד ויריתי בגרון. ניגבתי את האקדח והחזרתי לידו של הדוד.
"לא יכולתי לספר לרגינה שהרגתי את אביה, ושאביה הוא שרצח את הסבא והסבתא שלה — וחטף את אמה.
האיש סיים את סיפורו והלך לו.
כעבור כחודש - חזרתי לאותה מסעדת דייגים. קבעתי בה פגישה עם קפטן לימאן. כיוון שטרם הגיע, התבוננתי על הנערות שעל החוף, שניסו כאילו לשאוב לתוך גופן את קרני השמש החיוורות, תשומת לבי הופנתה אל גבר שטייל לאורך החוף, מחזיק בידה של נערה, נזכרתי כי זה האיש שסיפר לי את סיפורו וכי הנערה היא בלי ספק אותה רגינה. הוא הבחין בי ונפנף בידו. החזרתי לו בתנועת יד. הם כנראה לא הסתפקו בכך ופנו לעברי. הילדה התעניינה מאין אנו מכירים. אנטון סיפר לה משהוא כמו: "אנו חברים לכוסית יין". שוחחנו על דא ועל הא. סיפרתי שאני מחכה לקפטן לימאן, וכי אני עומד להפליג בספינתו אל אחד האיים הסמוכים.
"אין זו ספינה טובה להפלגות ארוכות" קבע אנטון. "נכון" – הסכמתי עמו – " "אבל מה לעשות? הוא היחיד המוכן להפליג בעונה זו וגם המחיר שהוא דורש מתאים לי".
הוזמנתי לבקר בביתם באותו ערב.
רגינה טיילה איתי בגן ביתם, שהיה מטופח ויפה. ראיתי שיד אוהבת מטפחת אותו. ישבנו על ספסל עץ. פתאום היא מסרה לידי מעטפה ואמרה: "איני מכירה אותך. אבל אני מפקידה בידך מכתב זה. קרא בו ותחליט אם לספר לאבי מאמצי או לא. לי אין כוח ואומץ לעשות זאת. אני גם לא יודעת אם טוב אני עושה. אני יודעת שאנטון נותן אימון בך."
בשובי לבקתתי קראתי את המכתב. על המעטפה היה כתוב: "מכתב זה יש למסור לבתי רק אחרי מותי" וזה תוכנו:
בתי היקרה והיחידה רגינה. בקראך מכתב זה כבר לא אהיה בין החיים. לרגע זה – שמרתי את סודי בפניך. ועתה, לאחר ששוב לא אוכל להיענש, עלי אדמות, אני מספרת את כל האמת.
גרון איננו אביך. את פרי אהבתי עם אנטון. ידעתי שיבוא יום והוא ימצא אותי. אנטון הוא אביך האמיתי. גרון הוא רוצח. הוא הרג את הורי, שדד את כספם וחטף אותי. אבל הוא היה המחזר שלי זמן רב, לפני המקרה, ופעם בטיפשותי הילדותית, עזרתי לו לשדוד אדם ברחוב, מאז הוא איים עלי ואני פחדתי. כך נאלצתי לחיות עמו הוא חשב כל הזמן שאת בתו. עכשיו נהגי לפי רצונך. גם אם תחליטי למסרו למשטרה. אני כבר מעבר לכל דאגה. אנא, התפללי בעבורי וסלחי לי – שלום, אמך סבינה.
מאחר שההחלטה נתנה בידי – באתי לביתם שוב ובנוכחות רגינה, מסרתי בידו את המכתב. לאחר שאנטון קרא את המכתב, הסתכל בבתו, גופו רפה ודמעות זלגו בעיניו. היא חיבקה אותו – ואני חמקתי ויצאתי החוצה.-- אבל הסיפור לא נגמר בכך ( כפי שבדרך כלל אין הסיפורים נגמרים).
יומיים לפני הפלגתי, הוזמנתי אל הבולשת המקומית ונשאלתי מה אני יודע על אנטון? ידעתי, כמובן שהוא ירה בגרון אבל לא יכולתי לספר זאת, מאחר שבאופן אובייקטיבי לא הייתי אמור לדעת. מסרתי רק על תוכן המכתב שקיבלתי מרגינה, כי לא נתבקשתי לשמור על כך בסוד. נוסף לכך אין בגלוי זה כדי להזיק להם. "את המכתב ראינו" – אמר קצין הבולשת – אבל בהתאם לדו"ח האינטרפול, לא כך התרחשו הדברים".
והוא סיפר לי על ממצאי חקירת המשטרה:
רב סרן אלקסנדרוב היה בשיא הקרירה שלו. הוא עמד לעלות לדרגת אלוף משנה, ולקבל לידיו את הפיקוד על משמרות החופים הוא היה רווק ומעומד מבוקש לבנות העשירים ובנות המעמד העליון. אבל הוא דחה כל שידוך.
בינתיים חולל כמה שערוריות בגלל בעלים נבגדים. כמובן, שהוא היה מבוקש ומוזמן לנשפים של החברה הגבוהה. רב סרן אלקסנדרוב רצה כסף. פשוטו כמשמעו. לא נכסים הקשורים לבעלותה של איזו אישה. לא מצודה שאומנם אפשר לחיות בה ברווחה, אבל אי אפשר למכור אותה בעבור כסף. בשידוכים שהוצעו לו, לא נכללו מזומנים! לשם מה היה נחוץ לו הכסף? מה עמד לעשות בו? אין אנו יודעים. אבל כידוע משכורת צבאית עלובה היא. בסוף עשה יד אחת עם מבריחי סמים שנהגו לבוא בספינות מפרש לאזור, והתעלם ממעשיהם. כך צבר כסף. סכומים גדולים. מפקדיו החלו לחשוד בו. קידומו נעצר והוא הועבר לתפקיד אחר. לאט לאט החלה הטבעת להתהדק סביבו.
אותו זמן הוא התאכסן אצל בעל המכרות יופינין, שנהג להזמין אורחים לאחוזתו לשהייה של מספר ימים, לרבות בחגים. בני הזוג יופינין היו צעירים ולהם בת בשם סבינה. לרב סרן אלקסנדרוב לא היה מה להפסיד. הוא עמד להיעצר – הוא ידע שזו שאלה של ימים. הוא חיזר במרץ אחרי המטפלת של סבינה וכבש את ליבה. שניהם תכננו חטיפת הבת. במשא ומתן סחטו מיופינין מיליון דולר במזומן, אבל את הבת לא החזירו. הם איימו שאם אי—פעם יתלוננו על החטיפה ועל הכופר, תרצח סבינה.
הם עברו למדינה אחרת, קנו פנסיון קטן וחיו ברווחה. הם שינו שם משפחה לצ'אמפיון. מדי פעם היו שולחים בדואר את תמונתה של סבינה להוריה, ומבטיחים שבבא היום תוחזר אליהם. יופינין לא שקט הוא אומנם לא פנה למשטרה, אבל פעל בעצמו. הוא הקים יחידת בלשים, פיזר בכל העולם. הוא רצה את סבינה וגם את החוטפים חיים. הצדק היה עמו. סבינה הייתה תינוקת כשנחטפה. רק החוטפים יוכלו לומר לה – שהם אינם הוריה.
אחד מבלשיו של יופינין רצה להרוויח יותר משכרו הרגיל, והוא החליט לפעול על דעת עצמו. כלומר: לחטוף את סבינה ולהחזיקה ברשותו ולמסור אותה או לצ'מפיון או ליופינין. למרבה במחיר. הוא נטה יותר לעסקה עם צ'אמפיון, מפני שזה האחרון כך סבר - לא ישלח את המשטרה אחריו. הבלש הזה כפי שתבין, היה גרון. סיבך את סבינה בפלילים וכך היא אומנם חשבה. מאחר ותמימה הייתה, פחדה מגילוי. כך החזיק בה.
צ'אמפיון לא היה טיפש. הוא חקר עברו של מחזרה של סבינה, וכאשר נודה לו שגרון הוא בלש פרטי, הבין מה מתרקם. הוא תכנן להרוג אותו ואת סבינה.
כאן נכנס לתמונה אנטון. צ'אמפיון ידע, שהצעיר מאוהב בסבינה והוא עודד אותו. נתן בידו אקדח ורמז, שנשקפת סכנה לסבינה מאותו מחזר. לאנטון לא היה דרוש יותר. אבל כשאנטון ראה כי צ'אמפיון הוא זה המכוון אקדח לרקתה של סבינה, ושמע את גברת צ'אמפיון צועקת "הרוג אותה", הוא ירה בו ובה בלי היסוס. השליך את האקדח וחזר אל בר המשקאות. גרון נטל את האקדח והתחיל לברוח. אביו של אנטון עמד בדרכו והוא ירה בו. סבינה רצה אחריו בצעקות. היא בעצם, פחדה מאנטון שמא הוא רוצה גם את מותה מתוך קנאה או שיגעון. סבינה ברחה עם גרון מרצונה. כשאנטון מצאם אחרי חיפושים של שנים, סבינה כבר ידעה את כל קורותיה.
אבל הייתה לה בת, והבת היא אכן או של אנטון או של גרון. סבינה בעצמה לא יכלה לדעת. כי שניהם אהבו אותה באותה עת. היא החליטה שאנטון הוא האב—כי אנטון זה אהבה, וגרון זה אונס. בהגיעה אליהם אנטון הם נהפכו לבעלי ברית – וכל אחד מניעה משלו. סבינה רצתה להתוודע להוריה האמיתיים. אבל רק אחרי מותו של גרון.
גרון רצה באנטון לידו- מתוך ידיעה, שהוא לא ילשין עליו וכי כל עוד סבינה נענית לו – הוא יהיה נאמן. אנטון רצה בסבינה ופחד מהלשנתו של גרון. סבינה הייתה חייבת לו את חייה ממנה לא חשש. הוא לא רצה להסתבך בהריגה וגם קיווה, שגרון – במוקדם או במאוחר – יפנה את הדרך, והוא אומנם היה קרוב לכך.
אבל גרון לא שיער כלל כי בלשי יופינין יעלו עליו וכי אחד מהם (טעותו הגדולה של יופינין), היה איש העולם התחתון. הוא החליט לסחוט סכומי כסף מגרון, תמורת שמירת הסוד. אבל התרחש אחרת. הוא נאלץ להרוג אותם, מפני שגרון עמד להרגו. אנטון ניצל את ההזדמנות והרג את גרון.
בעת היריות—כך גילינו—הבלש הפושע מת לפני גרון. ולא היה בחדר איש אחר. רק אנטון היה יכול לשלוח בגרון את הכדור השני.
ומה תעשו כעת?" שאלתי את קצין המשטרה. "ראשית נעצור את אנטון לחקירה, נראה לי, שהוא יצא מזה די טוב; שנית, נודיע לפיונין שנשארה לו נכדה. כן נסתמך על מכתבה של סבינה, ונשאיר לרגינה אבא שעודנו בחיים."
"אבל איך תסבירו לרגינה את ענין הסבא והסבתא החדשים? הרי כל זה עלול לשגע את הילדה?"
"בשביל זה הזמנתי אותך", אמר הקצין, "אתה מפליג לארצו של יופינין. אתן בידך העתק החקירה, ותסביר לו שעליו למצוא דרך אל רגינה. שלב אחרי שלב. שאם לא כן, עוד יקרה לה אסון." נטלתי על עצמי את המשימה.
הגעתי אל טירתו של יופינין והסתבר שאיחרתי: יופינין כבר לא היה בחיים.
קיבלה אותי אשתו אסתר. לאחר שיחת הכנה מסרתי לה את המכתב. הסברתי לה את המצב מכל הכיוונים. שפתיה היו קפוצות ועיניה יבשות. בניגוד למה שציפיתי יקדה בהן שנאה. בסוף היא רוקנה כוסית משקה ואמרה לי:
"לא כך קרו הדברים"
ישבתי מסתכל בה, תוהה ומקשיב.
"סבינה לא הייתה בתו של יופינין. היא הייתה בתי, פרי אהבתי לסרן אלקסנדרוב. אלקסנדרוב לא ידע על כך, ויופינין לא ידע שהיא של אלקסנדרוב. אבל ניחש שהיא אינה שלו. אלקסנדרוב לא חטף אותה, אלא יופינין שילם לו שיחטוף אותה ויגדל אותה כנקמה בי. יופינין לעולם לא חיפש אחריה ברצינות. תמיד טען לזהירות, פן יהרגו אותה, אני שלחתי את גרון—שייקח אותה ויחיה עמה בסתר. תמכתי בו ושלחתי כסף, מתוך תקווה שיופינין ימות. הוא היה חולה לב אבל החזיק מעמד - עד לפני חודש.
אל תדאג, אסתפק בכך שאהיה אפוטרופוס לנכדה שלי. עליך להביאה אלי. אגב אתה עצמך, איך נקלעת לכל זה?"
"זה כרגיל דבק בי מבלי שאבקש" אמרתי. " אתה אדם תמהוני" – קבעה הזקנה – "אם אין לך מה לעשות, אולי תנהל את החווה שלי?"
התבטלתי אצלה כמעט שנה. עד שרגינה, אחרי מות הזקנה, נהפכה לבעלת המצודה ואנטון הגיעה ולקח את מקומי. אחר כך נודע לי שרב סרן צעיר מחזר במרץ אחרי הגבירה רגינה הצעירה.
אני הסתפקתי בחדרנית יוליה, שהצטרפה אלי לכמה שבועות ולאחר שדיללה את ארנקי עזבה אותי – לטובת ארנק אחר.
"מי סיפר את האמת?" שאלנו לבסוף.
"כולם כולם, דיברו אמת" ענה הזקן התמהוני. "הרי אמרתי לכם שהאמת צורות רבות לה. היא ניזונה—מהפחד—מהדאגה—מחוסר הידע—מהצער—מהשאיפה—מהחלום—ומהתפוסה. וגם...מן השנאה!"
"כל עוד יסופר בבני אדם, לא תמצאו אמת אחת, אחידה - אבל לפחות העתיד יהיה אחיד" - סתם ולא פירש.
הוא נראה לי חשוד. צורתו והילוכו היו כשל אדם הנכון לקרב. כולו קשוב וחושד. לא כן עיניו, שנחה בהן הבעת מבוכה וייאוש. לא כשל אדם הזקוק לעזרה, אלא של אדם היודע כי שום עזרה לא תועיל לו.
הוא מצאני ביום חורפי במסעדת דייגים קטנה, על שפת הים. לאחר שסקר אותי בעיניו, התיישב מולי, ובלי לבקש הסכמתי הזמין לעצמו כוס יין. מאחר שרוב השולחנות סביבי היו פנויים, הבנתי שעניין לו אלי. התעלמתי ממנו בכוונה. נברתי בתוך הדג שבצלחתי.
הוא הסתכל בי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא נועץ עיניו מעבר לי, אל משהוא אחר. "אתה נראה לי כאדם המוכן להקשיב" – אמר – " ואילו אני, צורך לי לדבר". לא עניתי. הייתי רגיל לכך, לא הייתה זו הפעם הראשונה שאדם זר מתיישב מולי ומספר על עצמו... ובגמר הסיפור – קם והולך לו. תמיד ראיתי חובה לעצמי לשבת ולהקשיב עד הסוף. האיש לגם את היין מכוסו עד תום, והזמין כוס יין נוספת. אחר כך התחיל בסיפורו:
היא שכבה על השטיח , כאילו נפלה, שכבה בלי ניעה. שערה השחור והפרוע כיסה מחצית גופה, נעל על רגל אחת. השניה חשופה. שמלתה מופשלת מעט וגופה רועד. הסתכלה בנקודה אחת, כאילו נאחזה במצוף דמיוני נגד טביעה. בראותה אותי, התקשה גופה והעבירה לאט את מבטה אלי. ראיתי, שהיא יצרה קשר בין אסונה לביני. גופה נעשה רפה והיא הפקירה אותו – כאילו לא היה לה עוד חפץ בו.
"אני חייב לספר לך" – אמרתי לה – "לא רק את הסוף אלא גם את ההתחלה. את חייבת לדעת את האמת, כי רק אז תוכלי להתגבר על הצער והפחד. הפחד שלך הוא בשל אי ידיעת הדברים, בשל אי הבהירות". היא לא הגיבה, אבל ראיתי בעיניה נכונות להקשיב, רצון לתקווה.
בקרבת העיר דרומי, שוכנת העיירה אוטבה, בעיירה זו היה קיים (ואולי עדיין קיים) פנסיון קטן בתוך חורש, שהיה שייך למשפחת צ'אמפיון. אלה היו הסבא והסבתא שלך. הייתה להם בת, סבינה, היא אמך. אבי היה השוער והחצרן – והיה עושה כל מלאכה בפנסיון.
אני (אגב שמי אנטון), וסבינה אמך שיחקנו והשתעשנו יחדיו בילדותנו, גדלנו יחד. אבל כאשר בגרנו חל ריחוק ביננו. אני הרי הייתי בנו של השוער, ואילו סבינה הייתה הבת של בעלי הבית. כך נוצר חיץ של מעמד ביננו. אבל לאהבה אין גבולות. המשכתי לאהוב אותה. ידעתי שאין זו אהבה דו צדדית. היא חשבה עלי מעט מאוד, אבל הייתה מפצה אותי בחיוכים כל אימת שעברה לידי.
לפעמים נלחצה אלי כאילו במקרה. עקבתי אחר צעדיה, נעמדתי מתחת לחלונה, להקשיב לזמרתה. תמיד חשתי שלמעני היא שרה. רקמתי חלומות, שהיא נתונה בצרה גדולה ואני מסכן את חיי ומציל אותה. או אז תהיה אסירת תודה לי. או שאני שודד מסכן ומפורסם, מופיע בחצות ומאים על הוריה, וסבינה הולכת אחרי ומבטיחה להיות שלי, אם רק אחוס על הוריה, אחר כך אנו משתתפים יחד בכל מני הרפתקות מסוכנות.
"הגורל לא היה שוטף לדמיוני והוא ביים את הכל אחרת: בליל ראש השנה, היה הפנסיון מלא אורחים. הנגנים ניגנו והזוגות רקדו בהתלהבות. בלונים הועפו, משקאות נמזגו והליצן הסתובב בין האורחים, התנועה הייתה רבה, אורחים נכנסו ויצאו וכל המכבד את עצמו, מצא לנכון לבא למסיבה, כלי רכב רבים חנו בחצר, גם בחוץ.
"על אף כל הרעש ,שמע אבי שתי יריות, שבקעו מהקומה העליונה של הבית, שם היה אגף המגורים של משפחת צ'אמפיון. הוא התחיל לטפס במדרגות החירום. באמצע דרכו נורה ונפל למרגלותיהן של המדרגות. אותו הלילה עבדתי כעוזרו של המוזג, שמעתי את היריות, והיית לי תחושה של סכנה. רצתי החוצה, בחצר ראיתי את סבינה יושבת בתוך מכונית אדומה, שגבר לבוש לבן נוהג בה, המכונית זינקה לעבר השער.
מצאתי את אבי נטול רוח חיים. סבך וסבתך נמצאו הרוגים כספם ותכשיטיהם נעלמו. סבינה נעלמה. המשטרה חיפשה אחריהם שנים. גם אני חיפשתי אחרי רוצחו של אבי ואת אהובתי. חמש שנים נדדתי; חמש שנים שאלתי וחקרתי. בסוף מצאתי אותה בעיירה נידחת, במדינה אחרת.
את כבר היית עימם. בת חמש. הם החליפו שמם וחיו בכבוד. נהגו בי יפה בעת פגישתנו. בייחוד סבינה. היא פצתה אותי על כל שנות הגעגועים והיא הייתה בשבילי כל עולמי. הם קנו לי בית קטן, לידם, פתחתי משתלת פרחים ומצאתי שם את פרנסתי. הייתי בן בית אצלם והם אצלי. השלמתי עם עצמי ועולמי. כך חלפו שש שנים, שנות שלווה ואושר. זה היה נמשך – לולא דודך יעקב. מסתבר, שגם הוא חיפש אחריהם וגם מצאם.
הוא לא בא כאורח – הוא בא לנקום! הוא נכנס לביתם ובידו אקדח שלוף. ירה באמך ובאביך. אני איחרתי, כרגיל. אבל הספקתי לירות בדודך, הרוצח. אמך עדיין הייתה בחיים. כשכרעתי לידה הספיקה לומר לי : "אתה תגדל את בתי, אנטון, ותשמור בשבילה על רכושי".
מיהרתי לכאן, כי רציתי להגיע לפנימיה שלך, לפני שיודיעו לך מן המשטרה על האסון. אבל דומה שגם הפעם איחרתי. את הנעשה אין להשיב. עתה צריך לדאוג לך. אינך לבד. אני אתך. בשבועה - וברצון אני מוכן, בכל לבי, להיות לך כאב, אם תרצי בכך."
האיש חדל לרגע מסיפורו. גמא מכוס היין – והמשיך: " היום היא אצלי, רגינה . נערה בת שלוש עשרה, אנו גרים בבית הוריה לא רחוק מכאן. היא אוהבת אותי ועל כן אושרי רב. אבל לבי כבד עלי ואני מפחד, כי מה שסיפרתי לה לא היה נכון. הדברים קרו אחרת. את האמת לא יכולתי לספר לה.
והרי מה שקרה באמת:
"ימים אחדים לפני רצח סבא וסבתה, עבדתי בחדרה של סבינה בתיקון דלתות התנור. סבינה נכנסה לחדר, פלטתי "שלום" והמשכתי בעבודה. היא התכופפה לידי לראות מלאכתי. נגעה בי קלות. אני הייתי מבולבל ומתוך תנועה לא זהירה התנגשו ראשינו והיא נפלה. עזרתי לה לקום, והושבתי אותה על הספה. עמדתי לידה כמו גולם. היא גילתה לי שד וירך, ומשהבחינה במבוכתי, אזרה אומץ והחלה להתגרות בי. סוף מעשה שעשינו אהבה, קשב לי היום להליט, אם מלכתחילה רצתה בכך. האמת היא שהתנגדותה לא הייתה רצינית. מאז ערבתי לעוד הזדמנות.
ועתה לפרשת האסון: בהישמע היריות רצנו אני ואבי אל מדרגות החירום. אבי הקדים אותי. הוא עלה במדרגות ואני הייתי למטה. האיש בבגד הלבן, שמו היה גרון. הוא שהה בפנסיון כאורח. ירד במדרגות ואקדח בידו. אבי רצה לעכבו והוא ירה בו. אבי נפל מן המדרגות ואני רצתי אליו. סבינה ירדה בריצה ובצעקות.
גרון חזר, אחז בשערותיה ומשכה לתוך המכונית האדומה. הוא ברח עמה. לי היה ברור שהוא רצח את הזקנים. ראיתי שירה באבי וחטף את סבינה. לאחר שמצאתי אותם, ראיתי שיש לה ילדה והיא נאלצה לחיות עמו. אולי בשל אבהותו ואולי בשל פחד אחר. הסכמתי להיות עימם מתוך תקווה שאצליח להרגו בלי שסבינה והמשטרה ידעו על כך.
סבינה העניקה לי אהבה - והוא היה מודע לכך. זה היה מצב נוח וציפיתי להזדמנות.
כשהדוד הגיע, הוא לא החזיק בידו אקדח, כפי שסיפרתי לרגינה. " הדוד ניצב מול גרון ואני עמדתי מאחוריו. הדוד אמר: "סוף סוף מצאתי אותך, רוצח". והוציא אקדח מכיסו. סבינה קפצה מולו. הוא ירה ופגע בה. היא נפלה. הוא ירה שוב, גרון נפגע בכתפו. גרון ירה ופגע בדוד בראשו. גרון פנה אלי וביקש: "עזור לי לקום." לקחתי את אקדחו של הדוד ויריתי בגרון. ניגבתי את האקדח והחזרתי לידו של הדוד.
"לא יכולתי לספר לרגינה שהרגתי את אביה, ושאביה הוא שרצח את הסבא והסבתא שלה — וחטף את אמה.
האיש סיים את סיפורו והלך לו.
כעבור כחודש - חזרתי לאותה מסעדת דייגים. קבעתי בה פגישה עם קפטן לימאן. כיוון שטרם הגיע, התבוננתי על הנערות שעל החוף, שניסו כאילו לשאוב לתוך גופן את קרני השמש החיוורות, תשומת לבי הופנתה אל גבר שטייל לאורך החוף, מחזיק בידה של נערה, נזכרתי כי זה האיש שסיפר לי את סיפורו וכי הנערה היא בלי ספק אותה רגינה. הוא הבחין בי ונפנף בידו. החזרתי לו בתנועת יד. הם כנראה לא הסתפקו בכך ופנו לעברי. הילדה התעניינה מאין אנו מכירים. אנטון סיפר לה משהוא כמו: "אנו חברים לכוסית יין". שוחחנו על דא ועל הא. סיפרתי שאני מחכה לקפטן לימאן, וכי אני עומד להפליג בספינתו אל אחד האיים הסמוכים.
"אין זו ספינה טובה להפלגות ארוכות" קבע אנטון. "נכון" – הסכמתי עמו – " "אבל מה לעשות? הוא היחיד המוכן להפליג בעונה זו וגם המחיר שהוא דורש מתאים לי".
הוזמנתי לבקר בביתם באותו ערב.
רגינה טיילה איתי בגן ביתם, שהיה מטופח ויפה. ראיתי שיד אוהבת מטפחת אותו. ישבנו על ספסל עץ. פתאום היא מסרה לידי מעטפה ואמרה: "איני מכירה אותך. אבל אני מפקידה בידך מכתב זה. קרא בו ותחליט אם לספר לאבי מאמצי או לא. לי אין כוח ואומץ לעשות זאת. אני גם לא יודעת אם טוב אני עושה. אני יודעת שאנטון נותן אימון בך."
בשובי לבקתתי קראתי את המכתב. על המעטפה היה כתוב: "מכתב זה יש למסור לבתי רק אחרי מותי" וזה תוכנו:
בתי היקרה והיחידה רגינה. בקראך מכתב זה כבר לא אהיה בין החיים. לרגע זה – שמרתי את סודי בפניך. ועתה, לאחר ששוב לא אוכל להיענש, עלי אדמות, אני מספרת את כל האמת.
גרון איננו אביך. את פרי אהבתי עם אנטון. ידעתי שיבוא יום והוא ימצא אותי. אנטון הוא אביך האמיתי. גרון הוא רוצח. הוא הרג את הורי, שדד את כספם וחטף אותי. אבל הוא היה המחזר שלי זמן רב, לפני המקרה, ופעם בטיפשותי הילדותית, עזרתי לו לשדוד אדם ברחוב, מאז הוא איים עלי ואני פחדתי. כך נאלצתי לחיות עמו הוא חשב כל הזמן שאת בתו. עכשיו נהגי לפי רצונך. גם אם תחליטי למסרו למשטרה. אני כבר מעבר לכל דאגה. אנא, התפללי בעבורי וסלחי לי – שלום, אמך סבינה.
מאחר שההחלטה נתנה בידי – באתי לביתם שוב ובנוכחות רגינה, מסרתי בידו את המכתב. לאחר שאנטון קרא את המכתב, הסתכל בבתו, גופו רפה ודמעות זלגו בעיניו. היא חיבקה אותו – ואני חמקתי ויצאתי החוצה.-- אבל הסיפור לא נגמר בכך ( כפי שבדרך כלל אין הסיפורים נגמרים).
יומיים לפני הפלגתי, הוזמנתי אל הבולשת המקומית ונשאלתי מה אני יודע על אנטון? ידעתי, כמובן שהוא ירה בגרון אבל לא יכולתי לספר זאת, מאחר שבאופן אובייקטיבי לא הייתי אמור לדעת. מסרתי רק על תוכן המכתב שקיבלתי מרגינה, כי לא נתבקשתי לשמור על כך בסוד. נוסף לכך אין בגלוי זה כדי להזיק להם. "את המכתב ראינו" – אמר קצין הבולשת – אבל בהתאם לדו"ח האינטרפול, לא כך התרחשו הדברים".
והוא סיפר לי על ממצאי חקירת המשטרה:
רב סרן אלקסנדרוב היה בשיא הקרירה שלו. הוא עמד לעלות לדרגת אלוף משנה, ולקבל לידיו את הפיקוד על משמרות החופים הוא היה רווק ומעומד מבוקש לבנות העשירים ובנות המעמד העליון. אבל הוא דחה כל שידוך.
בינתיים חולל כמה שערוריות בגלל בעלים נבגדים. כמובן, שהוא היה מבוקש ומוזמן לנשפים של החברה הגבוהה. רב סרן אלקסנדרוב רצה כסף. פשוטו כמשמעו. לא נכסים הקשורים לבעלותה של איזו אישה. לא מצודה שאומנם אפשר לחיות בה ברווחה, אבל אי אפשר למכור אותה בעבור כסף. בשידוכים שהוצעו לו, לא נכללו מזומנים! לשם מה היה נחוץ לו הכסף? מה עמד לעשות בו? אין אנו יודעים. אבל כידוע משכורת צבאית עלובה היא. בסוף עשה יד אחת עם מבריחי סמים שנהגו לבוא בספינות מפרש לאזור, והתעלם ממעשיהם. כך צבר כסף. סכומים גדולים. מפקדיו החלו לחשוד בו. קידומו נעצר והוא הועבר לתפקיד אחר. לאט לאט החלה הטבעת להתהדק סביבו.
אותו זמן הוא התאכסן אצל בעל המכרות יופינין, שנהג להזמין אורחים לאחוזתו לשהייה של מספר ימים, לרבות בחגים. בני הזוג יופינין היו צעירים ולהם בת בשם סבינה. לרב סרן אלקסנדרוב לא היה מה להפסיד. הוא עמד להיעצר – הוא ידע שזו שאלה של ימים. הוא חיזר במרץ אחרי המטפלת של סבינה וכבש את ליבה. שניהם תכננו חטיפת הבת. במשא ומתן סחטו מיופינין מיליון דולר במזומן, אבל את הבת לא החזירו. הם איימו שאם אי—פעם יתלוננו על החטיפה ועל הכופר, תרצח סבינה.
הם עברו למדינה אחרת, קנו פנסיון קטן וחיו ברווחה. הם שינו שם משפחה לצ'אמפיון. מדי פעם היו שולחים בדואר את תמונתה של סבינה להוריה, ומבטיחים שבבא היום תוחזר אליהם. יופינין לא שקט הוא אומנם לא פנה למשטרה, אבל פעל בעצמו. הוא הקים יחידת בלשים, פיזר בכל העולם. הוא רצה את סבינה וגם את החוטפים חיים. הצדק היה עמו. סבינה הייתה תינוקת כשנחטפה. רק החוטפים יוכלו לומר לה – שהם אינם הוריה.
אחד מבלשיו של יופינין רצה להרוויח יותר משכרו הרגיל, והוא החליט לפעול על דעת עצמו. כלומר: לחטוף את סבינה ולהחזיקה ברשותו ולמסור אותה או לצ'מפיון או ליופינין. למרבה במחיר. הוא נטה יותר לעסקה עם צ'אמפיון, מפני שזה האחרון כך סבר - לא ישלח את המשטרה אחריו. הבלש הזה כפי שתבין, היה גרון. סיבך את סבינה בפלילים וכך היא אומנם חשבה. מאחר ותמימה הייתה, פחדה מגילוי. כך החזיק בה.
צ'אמפיון לא היה טיפש. הוא חקר עברו של מחזרה של סבינה, וכאשר נודה לו שגרון הוא בלש פרטי, הבין מה מתרקם. הוא תכנן להרוג אותו ואת סבינה.
כאן נכנס לתמונה אנטון. צ'אמפיון ידע, שהצעיר מאוהב בסבינה והוא עודד אותו. נתן בידו אקדח ורמז, שנשקפת סכנה לסבינה מאותו מחזר. לאנטון לא היה דרוש יותר. אבל כשאנטון ראה כי צ'אמפיון הוא זה המכוון אקדח לרקתה של סבינה, ושמע את גברת צ'אמפיון צועקת "הרוג אותה", הוא ירה בו ובה בלי היסוס. השליך את האקדח וחזר אל בר המשקאות. גרון נטל את האקדח והתחיל לברוח. אביו של אנטון עמד בדרכו והוא ירה בו. סבינה רצה אחריו בצעקות. היא בעצם, פחדה מאנטון שמא הוא רוצה גם את מותה מתוך קנאה או שיגעון. סבינה ברחה עם גרון מרצונה. כשאנטון מצאם אחרי חיפושים של שנים, סבינה כבר ידעה את כל קורותיה.
אבל הייתה לה בת, והבת היא אכן או של אנטון או של גרון. סבינה בעצמה לא יכלה לדעת. כי שניהם אהבו אותה באותה עת. היא החליטה שאנטון הוא האב—כי אנטון זה אהבה, וגרון זה אונס. בהגיעה אליהם אנטון הם נהפכו לבעלי ברית – וכל אחד מניעה משלו. סבינה רצתה להתוודע להוריה האמיתיים. אבל רק אחרי מותו של גרון.
גרון רצה באנטון לידו- מתוך ידיעה, שהוא לא ילשין עליו וכי כל עוד סבינה נענית לו – הוא יהיה נאמן. אנטון רצה בסבינה ופחד מהלשנתו של גרון. סבינה הייתה חייבת לו את חייה ממנה לא חשש. הוא לא רצה להסתבך בהריגה וגם קיווה, שגרון – במוקדם או במאוחר – יפנה את הדרך, והוא אומנם היה קרוב לכך.
אבל גרון לא שיער כלל כי בלשי יופינין יעלו עליו וכי אחד מהם (טעותו הגדולה של יופינין), היה איש העולם התחתון. הוא החליט לסחוט סכומי כסף מגרון, תמורת שמירת הסוד. אבל התרחש אחרת. הוא נאלץ להרוג אותם, מפני שגרון עמד להרגו. אנטון ניצל את ההזדמנות והרג את גרון.
בעת היריות—כך גילינו—הבלש הפושע מת לפני גרון. ולא היה בחדר איש אחר. רק אנטון היה יכול לשלוח בגרון את הכדור השני.
ומה תעשו כעת?" שאלתי את קצין המשטרה. "ראשית נעצור את אנטון לחקירה, נראה לי, שהוא יצא מזה די טוב; שנית, נודיע לפיונין שנשארה לו נכדה. כן נסתמך על מכתבה של סבינה, ונשאיר לרגינה אבא שעודנו בחיים."
"אבל איך תסבירו לרגינה את ענין הסבא והסבתא החדשים? הרי כל זה עלול לשגע את הילדה?"
"בשביל זה הזמנתי אותך", אמר הקצין, "אתה מפליג לארצו של יופינין. אתן בידך העתק החקירה, ותסביר לו שעליו למצוא דרך אל רגינה. שלב אחרי שלב. שאם לא כן, עוד יקרה לה אסון." נטלתי על עצמי את המשימה.
הגעתי אל טירתו של יופינין והסתבר שאיחרתי: יופינין כבר לא היה בחיים.
קיבלה אותי אשתו אסתר. לאחר שיחת הכנה מסרתי לה את המכתב. הסברתי לה את המצב מכל הכיוונים. שפתיה היו קפוצות ועיניה יבשות. בניגוד למה שציפיתי יקדה בהן שנאה. בסוף היא רוקנה כוסית משקה ואמרה לי:
"לא כך קרו הדברים"
ישבתי מסתכל בה, תוהה ומקשיב.
"סבינה לא הייתה בתו של יופינין. היא הייתה בתי, פרי אהבתי לסרן אלקסנדרוב. אלקסנדרוב לא ידע על כך, ויופינין לא ידע שהיא של אלקסנדרוב. אבל ניחש שהיא אינה שלו. אלקסנדרוב לא חטף אותה, אלא יופינין שילם לו שיחטוף אותה ויגדל אותה כנקמה בי. יופינין לעולם לא חיפש אחריה ברצינות. תמיד טען לזהירות, פן יהרגו אותה, אני שלחתי את גרון—שייקח אותה ויחיה עמה בסתר. תמכתי בו ושלחתי כסף, מתוך תקווה שיופינין ימות. הוא היה חולה לב אבל החזיק מעמד - עד לפני חודש.
אל תדאג, אסתפק בכך שאהיה אפוטרופוס לנכדה שלי. עליך להביאה אלי. אגב אתה עצמך, איך נקלעת לכל זה?"
"זה כרגיל דבק בי מבלי שאבקש" אמרתי. " אתה אדם תמהוני" – קבעה הזקנה – "אם אין לך מה לעשות, אולי תנהל את החווה שלי?"
התבטלתי אצלה כמעט שנה. עד שרגינה, אחרי מות הזקנה, נהפכה לבעלת המצודה ואנטון הגיעה ולקח את מקומי. אחר כך נודע לי שרב סרן צעיר מחזר במרץ אחרי הגבירה רגינה הצעירה.
אני הסתפקתי בחדרנית יוליה, שהצטרפה אלי לכמה שבועות ולאחר שדיללה את ארנקי עזבה אותי – לטובת ארנק אחר.
"מי סיפר את האמת?" שאלנו לבסוף.
"כולם כולם, דיברו אמת" ענה הזקן התמהוני. "הרי אמרתי לכם שהאמת צורות רבות לה. היא ניזונה—מהפחד—מהדאגה—מחוסר הידע—מהצער—מהשאיפה—מהחלום—ומהתפוסה. וגם...מן השנאה!"
"כל עוד יסופר בבני אדם, לא תמצאו אמת אחת, אחידה - אבל לפחות העתיד יהיה אחיד" - סתם ולא פירש.