צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין
מאת wimpsissy(נשלט)
17 בפברואר 2004
סיפור אמיתי, לתשומת לב מי שאכפת לו, נכתב "בסערה" ומוקדש לה...המלכה הרעה
צריך לצבוט את עצמי להאמין
היום שלי משוגע, הוא התחיל אחרי שלוש וחצי שעות שינה. למה? ככה! כן, אין תשובה טובה יותר למי שבוחר לא לישון כי האינטרנט של הלילה מכשף אותו וקורא לו ללא מילים בלחש קסמים, בו שב איתי, רק עוד קצת, באמת לא הרבה. עוד צ'ט קטן, לא יפה להגיד לא אם מבקשים. עוד אתר, עוד סיפור...
ואז הבוקר בא, המולת מלחמה, כל אחד רוצה את שלו, נותן שירותי הבוקר הראשי כבר על רגליו. כך מסתבר שעבד זה מקצוע לא תחביב, עובר מחדר לחדר, פה מאיר בלחישה, שם מאיר ביללה קשוחה, ועוד חיבוק וקצת על הידיים. המים כבר רותחים וכך גם שאר הדברים. כמו אקרובט של קרקס המסובב צלחות על חוד חרבות, הרבה צלחות, ורץ וחוזר ואת סיבובם משחזר ומי כמעט לפול רוצה, והוא כבר שם את התנופה משיב על הקצה. כך אני מחדר לאחר מנסה את התנופה גם לשחזר, כוס מוזג ושב את היקיצות לוודא. כטיב השרות כך כמות התלונות, למה ולמה, וזה לא "בדיוק" זה לא בזמן וזה לא מושלם. כאשר לאחרון האינדיאנים לשלום מנפנף, אני כבר עייף, לוקח לריאות שאיפה של אויר קר וטרי, כעת יתחיל היום שלי.
בדרך בפקק המחשבות כבר רצות, את היום מחשב לאחור, רשימות, מטלות, בראש בשורות מסתדרות. דרוגים, קדימויות, אך בסוף את כולם יש לעשות, ויהיו מריבות ויכוחים ישיבות. חלמאות, החלטות הכול לפי הכוחות, כי כולם חכמים הכל כבר יודעים רק אחרים טיפשים ושוגים. ועל מי תסמוך, במי תיתן מבטחך, רק באחד אף לא בך אתה, רק השעון נחמה לפרוטה. כי השעון אך צדק רודף, גם לטוב אף לרע את זמנו הוא קוצב, בוויכוח לא מתערב, הוא את הקץ מקרב.
היום לו חלף, ואני כמו נרדף, לאחור מסתכל, כמו סזיפוס עמל, מחר הכל שוב יחל, מה יש עוד לבן תמותה לייחל. מבט עייף למסך מרפרף, הודעה ממרחק מהבהבת ופתאום בלב שלהבת. היא, שבצער כמעט נשכחה, לה חיכיתי ודבר לא קרה, היא שהכל בידה, היא המלכה הגבירה מן האובך האוב היא עולה. פתע הפתעה גמורה היום בפגישה היא רוצה, וזו, כן, פעם ראשונה. איך ומתי ופתאום...פאניקה! העולם לא מרשה, כי הכל מתוכנן, מי יעז לאתגר את הזמן, מי בשעון ילחם ושעות לו ייקח ובלי התראה הן סוף גנב לתלייה. המוח קודח לספק רצונה, נרקמת קומבינה דרגה עליונה, אל הדרך שועט לעמוד לרשותה, הרצון לשרתה את הטבע כופף, נחוש וחדור בתשוקת הכניעה בלי משים לב שוב העבד יצא. והוא לו, מטרה יחידה. לעשות את רצון המלכה.
איזה יום משוגע, כך לפגישה ראשונה, לא מוכן ובלבוש לא מרשים, ודווקא היום מאלפי פעמים לא מגולח ודוקר בזיפים. הרצון לרצות, לטובה להרשים, לשרת לרומם, במבחן לעמוד. ובבטן חותכים סכינים, התרגשות, סערה, רגשות מתפרצים. אך זה, זה בדיוק הסימן, זה האות בלעדיו אין סיבה לאויר בריאות. רק התרגשות היא סימן לחיים, קחו לי אותה ואני בקרשים, קחו לי אותה וחיי לא שווים.
לפני הדלת נשימה אחרונה, איך היא נראית, היא טובה או רעה, יש בה חמלה או כולה מלחמה. שליטתה משמידה, אכזרית וכואבת או אולי בכוחה רגועה מתענגת. את עבדה לרגליה תרמוס תמוטט או תיסחף בתשוקה מול מבטו הרוטט, לממלכת הקסם שם היא האדון, והוא ברצון, בדחף נואש את עצמו על מגש לה ייתן בתשורה, בקדושה יעשה את דברה.
והדלת נפתחת ללא חריקה, בפתח מדוד, לא לרווחה. ריח נרות מקדם כברכה. מבטי לרצפה בענווה מושפל, לאפלולית עדין אין הוא מורגל. לא דברי נימוס או סרק נדבר זאת היא קבעה, על כך נוותר. הפקודה תתפשט כמו לא נאמרה וגם המקום לבגדים, ערמה. גונב לי מבט מבויש וחפוז לא מוכן .. והיא בכורסא ישובה ודרוכה, שולחת בי מהלומה...את יופייה! באחת פושט אני את בגדי, ועימם את מגן כוחותיי, כי מול יופי כזה הכניעה וודאית, התנגדות אין בה תכלית.
עירום מולה אני עומד, ידי מאחור, היא בי מביטה, בפי מפתח, "למה?", שאלה. לאור נרות מרצד ואהוב, מראה לה אני איך עבורה נעול איברי בכלוב. הכלוב הוורוד חגורת הצניעות, בתוכו נעול כך במציאות, אותו האיבר, בו שימוש לא מותר ונעול הוא סביב לשק הביצים, נעול הוא אדוק כך שאין יוצאים...
ומכאן עבורי ההמשך עלטה, עיני נקשרות בצעיף המלכה. היא שנתנה ולו לדקה, בכוח זכותה את יופייה היא לקחה, לי בדמיון נשארה רק תמונתה חסומה בצעיף על פי בחירתה. על ארבע בזחילה ברצפה הקרה הקשה, יישאו ברכיי בתשלום על כזו אהבה. קרבתי אליה כולי דאגה, בפקודה כבר לוחכת לשוני מגפה. בקולה הנעים שוב אמרה את דברה, רצועת הצלפה על גבי הודגמה, זה הצד הנעים...לולאה מכאיבה, "ואם תהיה רע, לזה הכאב לא תתרגל, כי בצד האחר...טבעת ברזל." יבבת דאגה מפי נמלטה ואת ישבני באחת, פגשה לולאה. צריבת המכה, בחשכה מפתיעה, והמסר ברור הוא כתוב באויר כי עיניי לא יוכלו לקרוא מן הקיר.
בקולה הרוגע בציווי כה נעים, נכונה לי לתת ההדגש האלים. הצלפות לישבני הסומק, מבהירות לי היטב שעלי לדייק, בבצוע פקודות לתת נשמתי, ואולי במזל תתקבל מנחתי. מצריבת הצליפות אינני נרתע כי בכל מאודי רוצה אני בה. ואני, גם אני שואף לה ללחוש שאת מתנת הכאב אקבל כך מראש, ולה את סבלי כמתנת אוהבים בסרט קשור אגיש, אם רק זאת בלי מילים היא תוכל להרגיש. כשעיניי מכוסות לא ייראו הדמעות, אך רעד הגוף וודאי ניכר הנרות. כי בנר תרצד להבה ותהייה כראי, היא תספר איך סוערת נפשי. וכל הצלפה ומכה וכאב בפני פותחת שערי האוהב, וחש אני איך אנו יחד פוסעים אל אותו המרחב המוכר ליחידים, שם כניעתי הוא לחם חוקה, שם אדירה ושלטת היא...המלכה.
לטיפה על ראשי כמו אומרת ראיתי, בלבי לוחשת גאוות הכניעה, לא טעיתי. כף רגל ענוגה אל פני מושתת, ריחה את כולי משכר, בתוכי אני כבר אחר. כי אני לא אני שבדלת נכנס, כי מזמן כאן אני כלבלבון וננס. מכשכש בזנבי הבלתי נראה, כמה כולי רצונה למלא. את בהונות רגליה בתשוקה, בערגה מלקק, ומוצץ ולוחך וחודר בלשון ומשקיע אגב מיטב כשרון, כי לה, למלכה, לגבירה כה רמה מגיע שכך יעשה עבורה, במיטב כוונה מאמץ הקרבה, אין בעיניי ממנה טובה.
בלהט ליקוק מציצה ופינוק, אין אני חש בזה ההידוק. לולאה ארוכה שם הושחלה וקובעה, את הצד האחר אוחזת ידה. אט בי נבנית והולכת תחושה, במוחי הנשרף עוד בוער להבה. מן מתח כזה, לא אינני הוזה, ואז אך לרגע משהה המלאכה, עוצר לשבריר מליקוק בהונה. פתאום הוא ברור אותו מתח ארור, הוא אינו באויר, זיו פני אז החוויר, ומתח גדל ועצום ומורט, שק אשכי נמתח באבנט. הכאב מתארך והשק מתמעך. בכל מעודי מאיץ בליקוק, את הבוהן יונק מדגיש הפינוק, אך הכאב איננו פוסק, נהפוך הוא -מתחזק. עבורי, מבחן ולא תחרות, ניצחונה בטוח בידה החוט. אם חזק די תמשוך לבסוף יישבר, אך ברוחי המצב הוא אחר. אהיה לה חזק ואסבול הכאב, בכל יכולתי את הסף לעכב, כי עבורה סבלי אהבה, ואני משתוקק להראות הקרבה.
תם הכאב הובהרה נקודה, היא המלכה ואני כלבלבה, וגם עבורי נרשמה התחלה, בכאב לא נרתעתי, הכל בשבילה. פי לא חסך יללות זעקה, מאחר צעיף עיניי הסתתרה הדמעה. בעוצמת הכאב כיווצתי שרירי, אך סערת הרגשות מעל כוחותיי. אז בקול מילל פרצתי בבכי, מעומק לבי ולא בכאבי. כמו רוצה לה לומר ולא במילים, שלך אני כבר לכל החיים. ונס, קסם, כישוף העביר בי שיתוק, היא אותי אל חיקה אספה בחיבוק, חיבוק מערסל כולו רוך ועדנה, בי החזיקה כמו מתנה. בפנים בוערות אז מגע של קטיפה, רך ענוג ונעים כלטיפה. כמו ברזל מלובן הבא בכפיפה, לפלג צונן ומוצא מנוחה. שדה הענוג רך כענן, מוגש הוא אל פי כתינוק קטן, ואני בו יונק ומשמיע קולות, יבבות רסיסי יללות. לא משיכות וגם לא הצלפות, אותי שדדו מכל הכוחות, רק הרוך החיבוק כמו סמל ואות, ממני סחטו אז מטר של דמעות. הדמעות הן חמות כי בלב מקורן, והחוצה פורץ ילד כלבלב יחד עמן. והוא מילל ובוכה ממלמל, את מלכתי הוא אומר מתפלל. ואומר ואומר ואיננו חדל, איך יירגע בנפשו מתפתל...
עוד דקה עוד רגע, שבריר, בזרועותיה אני כה שביר. נרגע ונושם ונספג לתוכה, כבר מזמן נשכחה דרכי חזרה, פתאום נעור אחוז חרדה, תפקידי לשרתה. ואז בקול מתחנן למלכה, מציע שרות הכל בדרכה. כך שוב לחימום אווירה, מצליפה ישבני לעיסה ורדרדה, כי לעבד חדש אצל המלכה, חשוב להבהיר רום עמדתה. סמוק עכוז נואש לשרת, רצוני אך לה עוד ועוד לתת...
וכמו הבשיל מעצמו המעמד, הגיע העת לרגע נכבד, היא בכורסא ואני על ארבע, מושכת קלות בזו הרצועה, לא, לא לצווארי היה חיבורה, חסום עיניים נעתי מולה. נמתחה הרצועה אך לא זזתי קמעה פשוט כי טרם אמרה הפקודה. ראשי לפנים כבר שלח מחושים, לא היה זה הקשה בניחושים. ואז את ראשי הרכנתי ברשותה, באפי כבר עלה ריח ישותה, לא רצועת מתיחה גם לא בגב הצלפה, יעצרוני כעת כולי מרקחה. שועט קדימה לשוני כבר שלוחה, בולע לוקק בחמה שפוכה, מפרפרת לשון או רוחפת קלה, צוללת עמוק ומעלה עולה, עת מתרכזת סביב דמוי אצבעון, בבסיסו מרטטת כמו גשם ראשון. וחוזר ועולה ויורד בתזזית וטרוף, אבדה לי יכולת לשלוט על הגוף. בלי משים לב בוקעים בי קולות מייבבת כלבלבים לתרועת חרחור רמות. ומולי הגבירה אינה אדישה גם היא תורמה את מזגה, גם אותה הטבע סוחף, מעלה לוקח כמרחף.
ואז אותי היא ליטפה, והליטוף היה כה רך ועדין ובמקום ההוא חשתי כמו כוויה של אהבה, זה היה המגע שלה הנגינה של כף ידה. ראשי היה בתוכה והליטוף הוריד לי דמעות שזלגו ישר פנימה לתוך הגרון וחזרו אליה בליקוק ...ברגעים הללו ריחפתי עם מלאכים.
כשעמדתי בדלת לפני שיצאתי, שלחתי בה מבט מכלובלב היא הייתה עמוק בכורסא כבר מכונסת בתוך עצמה, אני עמדתי לצאת אל הלילה, הלילה הקריר והעוטף, אתו אחלוק סודותיי, דרכו אשלח תפילותיי. אך היא במקומה נשארה, מכונסת אספה את עצמה, ונדמה לי היה ששם בתוכה ממש כמו אצלי, קורמת אותה מחשבה. תוכי עוד רועד מעצמת חוויה, לא בכל יום פוגשים שכמותה, מלכה וגבירה ואישה ונפש לה, אחות תאומה. ורציתי לרוץ וליפול לרגליה, ואחר כך לקום ולחבק חלציה, ואז לעמוד ולחבוק את דדיה, ולבסוף בזקיפות לחבק את כתפיה להניח ראשה על שלי ולא לדבר...אך פשוט חייכתי והלכתי כמו מפגר.
כשיצאתי למרות שעדיין באי אילו מקומות הייתה תחושת הכאב מאד ברורה, הייתי חייב לצבוט את עצמי, לצבוט את עצמי פשוט כדי להאמין.
צריך לצבוט את עצמי להאמין
היום שלי משוגע, הוא התחיל אחרי שלוש וחצי שעות שינה. למה? ככה! כן, אין תשובה טובה יותר למי שבוחר לא לישון כי האינטרנט של הלילה מכשף אותו וקורא לו ללא מילים בלחש קסמים, בו שב איתי, רק עוד קצת, באמת לא הרבה. עוד צ'ט קטן, לא יפה להגיד לא אם מבקשים. עוד אתר, עוד סיפור...
ואז הבוקר בא, המולת מלחמה, כל אחד רוצה את שלו, נותן שירותי הבוקר הראשי כבר על רגליו. כך מסתבר שעבד זה מקצוע לא תחביב, עובר מחדר לחדר, פה מאיר בלחישה, שם מאיר ביללה קשוחה, ועוד חיבוק וקצת על הידיים. המים כבר רותחים וכך גם שאר הדברים. כמו אקרובט של קרקס המסובב צלחות על חוד חרבות, הרבה צלחות, ורץ וחוזר ואת סיבובם משחזר ומי כמעט לפול רוצה, והוא כבר שם את התנופה משיב על הקצה. כך אני מחדר לאחר מנסה את התנופה גם לשחזר, כוס מוזג ושב את היקיצות לוודא. כטיב השרות כך כמות התלונות, למה ולמה, וזה לא "בדיוק" זה לא בזמן וזה לא מושלם. כאשר לאחרון האינדיאנים לשלום מנפנף, אני כבר עייף, לוקח לריאות שאיפה של אויר קר וטרי, כעת יתחיל היום שלי.
בדרך בפקק המחשבות כבר רצות, את היום מחשב לאחור, רשימות, מטלות, בראש בשורות מסתדרות. דרוגים, קדימויות, אך בסוף את כולם יש לעשות, ויהיו מריבות ויכוחים ישיבות. חלמאות, החלטות הכול לפי הכוחות, כי כולם חכמים הכל כבר יודעים רק אחרים טיפשים ושוגים. ועל מי תסמוך, במי תיתן מבטחך, רק באחד אף לא בך אתה, רק השעון נחמה לפרוטה. כי השעון אך צדק רודף, גם לטוב אף לרע את זמנו הוא קוצב, בוויכוח לא מתערב, הוא את הקץ מקרב.
היום לו חלף, ואני כמו נרדף, לאחור מסתכל, כמו סזיפוס עמל, מחר הכל שוב יחל, מה יש עוד לבן תמותה לייחל. מבט עייף למסך מרפרף, הודעה ממרחק מהבהבת ופתאום בלב שלהבת. היא, שבצער כמעט נשכחה, לה חיכיתי ודבר לא קרה, היא שהכל בידה, היא המלכה הגבירה מן האובך האוב היא עולה. פתע הפתעה גמורה היום בפגישה היא רוצה, וזו, כן, פעם ראשונה. איך ומתי ופתאום...פאניקה! העולם לא מרשה, כי הכל מתוכנן, מי יעז לאתגר את הזמן, מי בשעון ילחם ושעות לו ייקח ובלי התראה הן סוף גנב לתלייה. המוח קודח לספק רצונה, נרקמת קומבינה דרגה עליונה, אל הדרך שועט לעמוד לרשותה, הרצון לשרתה את הטבע כופף, נחוש וחדור בתשוקת הכניעה בלי משים לב שוב העבד יצא. והוא לו, מטרה יחידה. לעשות את רצון המלכה.
איזה יום משוגע, כך לפגישה ראשונה, לא מוכן ובלבוש לא מרשים, ודווקא היום מאלפי פעמים לא מגולח ודוקר בזיפים. הרצון לרצות, לטובה להרשים, לשרת לרומם, במבחן לעמוד. ובבטן חותכים סכינים, התרגשות, סערה, רגשות מתפרצים. אך זה, זה בדיוק הסימן, זה האות בלעדיו אין סיבה לאויר בריאות. רק התרגשות היא סימן לחיים, קחו לי אותה ואני בקרשים, קחו לי אותה וחיי לא שווים.
לפני הדלת נשימה אחרונה, איך היא נראית, היא טובה או רעה, יש בה חמלה או כולה מלחמה. שליטתה משמידה, אכזרית וכואבת או אולי בכוחה רגועה מתענגת. את עבדה לרגליה תרמוס תמוטט או תיסחף בתשוקה מול מבטו הרוטט, לממלכת הקסם שם היא האדון, והוא ברצון, בדחף נואש את עצמו על מגש לה ייתן בתשורה, בקדושה יעשה את דברה.
והדלת נפתחת ללא חריקה, בפתח מדוד, לא לרווחה. ריח נרות מקדם כברכה. מבטי לרצפה בענווה מושפל, לאפלולית עדין אין הוא מורגל. לא דברי נימוס או סרק נדבר זאת היא קבעה, על כך נוותר. הפקודה תתפשט כמו לא נאמרה וגם המקום לבגדים, ערמה. גונב לי מבט מבויש וחפוז לא מוכן .. והיא בכורסא ישובה ודרוכה, שולחת בי מהלומה...את יופייה! באחת פושט אני את בגדי, ועימם את מגן כוחותיי, כי מול יופי כזה הכניעה וודאית, התנגדות אין בה תכלית.
עירום מולה אני עומד, ידי מאחור, היא בי מביטה, בפי מפתח, "למה?", שאלה. לאור נרות מרצד ואהוב, מראה לה אני איך עבורה נעול איברי בכלוב. הכלוב הוורוד חגורת הצניעות, בתוכו נעול כך במציאות, אותו האיבר, בו שימוש לא מותר ונעול הוא סביב לשק הביצים, נעול הוא אדוק כך שאין יוצאים...
ומכאן עבורי ההמשך עלטה, עיני נקשרות בצעיף המלכה. היא שנתנה ולו לדקה, בכוח זכותה את יופייה היא לקחה, לי בדמיון נשארה רק תמונתה חסומה בצעיף על פי בחירתה. על ארבע בזחילה ברצפה הקרה הקשה, יישאו ברכיי בתשלום על כזו אהבה. קרבתי אליה כולי דאגה, בפקודה כבר לוחכת לשוני מגפה. בקולה הנעים שוב אמרה את דברה, רצועת הצלפה על גבי הודגמה, זה הצד הנעים...לולאה מכאיבה, "ואם תהיה רע, לזה הכאב לא תתרגל, כי בצד האחר...טבעת ברזל." יבבת דאגה מפי נמלטה ואת ישבני באחת, פגשה לולאה. צריבת המכה, בחשכה מפתיעה, והמסר ברור הוא כתוב באויר כי עיניי לא יוכלו לקרוא מן הקיר.
בקולה הרוגע בציווי כה נעים, נכונה לי לתת ההדגש האלים. הצלפות לישבני הסומק, מבהירות לי היטב שעלי לדייק, בבצוע פקודות לתת נשמתי, ואולי במזל תתקבל מנחתי. מצריבת הצליפות אינני נרתע כי בכל מאודי רוצה אני בה. ואני, גם אני שואף לה ללחוש שאת מתנת הכאב אקבל כך מראש, ולה את סבלי כמתנת אוהבים בסרט קשור אגיש, אם רק זאת בלי מילים היא תוכל להרגיש. כשעיניי מכוסות לא ייראו הדמעות, אך רעד הגוף וודאי ניכר הנרות. כי בנר תרצד להבה ותהייה כראי, היא תספר איך סוערת נפשי. וכל הצלפה ומכה וכאב בפני פותחת שערי האוהב, וחש אני איך אנו יחד פוסעים אל אותו המרחב המוכר ליחידים, שם כניעתי הוא לחם חוקה, שם אדירה ושלטת היא...המלכה.
לטיפה על ראשי כמו אומרת ראיתי, בלבי לוחשת גאוות הכניעה, לא טעיתי. כף רגל ענוגה אל פני מושתת, ריחה את כולי משכר, בתוכי אני כבר אחר. כי אני לא אני שבדלת נכנס, כי מזמן כאן אני כלבלבון וננס. מכשכש בזנבי הבלתי נראה, כמה כולי רצונה למלא. את בהונות רגליה בתשוקה, בערגה מלקק, ומוצץ ולוחך וחודר בלשון ומשקיע אגב מיטב כשרון, כי לה, למלכה, לגבירה כה רמה מגיע שכך יעשה עבורה, במיטב כוונה מאמץ הקרבה, אין בעיניי ממנה טובה.
בלהט ליקוק מציצה ופינוק, אין אני חש בזה ההידוק. לולאה ארוכה שם הושחלה וקובעה, את הצד האחר אוחזת ידה. אט בי נבנית והולכת תחושה, במוחי הנשרף עוד בוער להבה. מן מתח כזה, לא אינני הוזה, ואז אך לרגע משהה המלאכה, עוצר לשבריר מליקוק בהונה. פתאום הוא ברור אותו מתח ארור, הוא אינו באויר, זיו פני אז החוויר, ומתח גדל ועצום ומורט, שק אשכי נמתח באבנט. הכאב מתארך והשק מתמעך. בכל מעודי מאיץ בליקוק, את הבוהן יונק מדגיש הפינוק, אך הכאב איננו פוסק, נהפוך הוא -מתחזק. עבורי, מבחן ולא תחרות, ניצחונה בטוח בידה החוט. אם חזק די תמשוך לבסוף יישבר, אך ברוחי המצב הוא אחר. אהיה לה חזק ואסבול הכאב, בכל יכולתי את הסף לעכב, כי עבורה סבלי אהבה, ואני משתוקק להראות הקרבה.
תם הכאב הובהרה נקודה, היא המלכה ואני כלבלבה, וגם עבורי נרשמה התחלה, בכאב לא נרתעתי, הכל בשבילה. פי לא חסך יללות זעקה, מאחר צעיף עיניי הסתתרה הדמעה. בעוצמת הכאב כיווצתי שרירי, אך סערת הרגשות מעל כוחותיי. אז בקול מילל פרצתי בבכי, מעומק לבי ולא בכאבי. כמו רוצה לה לומר ולא במילים, שלך אני כבר לכל החיים. ונס, קסם, כישוף העביר בי שיתוק, היא אותי אל חיקה אספה בחיבוק, חיבוק מערסל כולו רוך ועדנה, בי החזיקה כמו מתנה. בפנים בוערות אז מגע של קטיפה, רך ענוג ונעים כלטיפה. כמו ברזל מלובן הבא בכפיפה, לפלג צונן ומוצא מנוחה. שדה הענוג רך כענן, מוגש הוא אל פי כתינוק קטן, ואני בו יונק ומשמיע קולות, יבבות רסיסי יללות. לא משיכות וגם לא הצלפות, אותי שדדו מכל הכוחות, רק הרוך החיבוק כמו סמל ואות, ממני סחטו אז מטר של דמעות. הדמעות הן חמות כי בלב מקורן, והחוצה פורץ ילד כלבלב יחד עמן. והוא מילל ובוכה ממלמל, את מלכתי הוא אומר מתפלל. ואומר ואומר ואיננו חדל, איך יירגע בנפשו מתפתל...
עוד דקה עוד רגע, שבריר, בזרועותיה אני כה שביר. נרגע ונושם ונספג לתוכה, כבר מזמן נשכחה דרכי חזרה, פתאום נעור אחוז חרדה, תפקידי לשרתה. ואז בקול מתחנן למלכה, מציע שרות הכל בדרכה. כך שוב לחימום אווירה, מצליפה ישבני לעיסה ורדרדה, כי לעבד חדש אצל המלכה, חשוב להבהיר רום עמדתה. סמוק עכוז נואש לשרת, רצוני אך לה עוד ועוד לתת...
וכמו הבשיל מעצמו המעמד, הגיע העת לרגע נכבד, היא בכורסא ואני על ארבע, מושכת קלות בזו הרצועה, לא, לא לצווארי היה חיבורה, חסום עיניים נעתי מולה. נמתחה הרצועה אך לא זזתי קמעה פשוט כי טרם אמרה הפקודה. ראשי לפנים כבר שלח מחושים, לא היה זה הקשה בניחושים. ואז את ראשי הרכנתי ברשותה, באפי כבר עלה ריח ישותה, לא רצועת מתיחה גם לא בגב הצלפה, יעצרוני כעת כולי מרקחה. שועט קדימה לשוני כבר שלוחה, בולע לוקק בחמה שפוכה, מפרפרת לשון או רוחפת קלה, צוללת עמוק ומעלה עולה, עת מתרכזת סביב דמוי אצבעון, בבסיסו מרטטת כמו גשם ראשון. וחוזר ועולה ויורד בתזזית וטרוף, אבדה לי יכולת לשלוט על הגוף. בלי משים לב בוקעים בי קולות מייבבת כלבלבים לתרועת חרחור רמות. ומולי הגבירה אינה אדישה גם היא תורמה את מזגה, גם אותה הטבע סוחף, מעלה לוקח כמרחף.
ואז אותי היא ליטפה, והליטוף היה כה רך ועדין ובמקום ההוא חשתי כמו כוויה של אהבה, זה היה המגע שלה הנגינה של כף ידה. ראשי היה בתוכה והליטוף הוריד לי דמעות שזלגו ישר פנימה לתוך הגרון וחזרו אליה בליקוק ...ברגעים הללו ריחפתי עם מלאכים.
כשעמדתי בדלת לפני שיצאתי, שלחתי בה מבט מכלובלב היא הייתה עמוק בכורסא כבר מכונסת בתוך עצמה, אני עמדתי לצאת אל הלילה, הלילה הקריר והעוטף, אתו אחלוק סודותיי, דרכו אשלח תפילותיי. אך היא במקומה נשארה, מכונסת אספה את עצמה, ונדמה לי היה ששם בתוכה ממש כמו אצלי, קורמת אותה מחשבה. תוכי עוד רועד מעצמת חוויה, לא בכל יום פוגשים שכמותה, מלכה וגבירה ואישה ונפש לה, אחות תאומה. ורציתי לרוץ וליפול לרגליה, ואחר כך לקום ולחבק חלציה, ואז לעמוד ולחבוק את דדיה, ולבסוף בזקיפות לחבק את כתפיה להניח ראשה על שלי ולא לדבר...אך פשוט חייכתי והלכתי כמו מפגר.
כשיצאתי למרות שעדיין באי אילו מקומות הייתה תחושת הכאב מאד ברורה, הייתי חייב לצבוט את עצמי, לצבוט את עצמי פשוט כדי להאמין.
