היום כמעט נהרגתי בגלל מלכה
מאת כנוע כנה 21
22 בפברואר 2004
לא, זהו לא עוד סיפור על סשן סאדיסטי שבו המלכה תוקעת מחט ובטעות פוגעת בעצב רגיש, או כל דבר בסגנון.
הסיפור שאני מספר אותו כעת הוא דבר שקרה לי היום לפני שעתיים בערך.
כבר מספר ימים שאני מנהל קשר וירטואלי עם מישהי דומיננטית בצאט. זה אמנם לא התפתח עדיין מעבר לגבולות הצאט ואני לא יודע אם זה אי פעם יתפתח, אבל יש בה משהו כל כך יוצא דופן ששום מילים בעולם לא יכולות לתאר.
יש לה את הכשרון המופלא לשלוט באופן טוטאלי, במלוא מובן המילה, ללא שוט, ללא חגורה, ללא כאב, אלא באצמעות מילים בלבד.
אין שום דרך בה אוכל להעביר לכם את התחושות שהיא יוצרת אצלי ואת הרגשות שהיא מעוררת בי כל פעם שאנו מדברים. זוהי הרגשה של שיגעון, טירוף שמתורגם ללחץ פיזי בחזה, בסרעפת, לפרפרים בבטן, לחולשה במרפקים ובברכיים. יש לה פנים רבות, היא יכולה להיות שקטה ומשועממת רגע אחד, ולהתנפל עליך כטרף במלוא העוצמה שניה אחרי. באמצעות המילים שלה היא מוציאה אותך מדעתך. כל רגע איתה הוא רגע מטורף של אובדן שליטה.
יש לה כשרון טבעי לעורר באדם רגשות, לשגע אותו ולשחק עם מוחו כאילו היה זה צעצוע.
היום נפגשתי איתה בצאט בשעה 12:00 בערך. השיחה התנהלה לה לאיטה, כל פעם עולה דרגה מעלה ומעלה.
כל משפט אצלה הוא מבחן ותשובותי יכולות להיות תורמות ובונות או הורסות וממוטטות. אתה נבחן במילים שלך ויש לה את היכולת לחשוף אותך באופן מוחלט, לא משנה כמה תתנגד או תנסה להציג את עצמך בצורה מסויימת היא כבר תדאג לקלף ממך לאט לאט את השכבות ולחשוף אותך כפי שאתה באמת. יש לה את היכולת לסחוט ממך התחיבויות ואז לגרום לך לקיימן אחת אחת ללא שום התחשבות וחמלה.
בשלב מסויים היתי חייב לעזוב את חדר הצ'אט כדי לנסוע לפגישה מאוד חשובה. ביקשתי את אישורה לכך אבל היא סירבה.לא עזרה שום בקשה ושום תחינה. או שאני נשאר או שאני יכול לומר לה שלום בפעם האחרונה. במשך חצי שעה היא התעללה בי החזיקה אותי ליד המקלדת ולא נתנה לי לעזוב, למרות ההסברים והבקשות נותרתי שם כנוע לרצונה, מציית ולא זז.
כל דקה שעורבת מגבירה את תחושת הלחץ, כל מילה שלה יוצרת את התקווה שהנה היא סיימה לשחק איתך ותיכף היא נותנת לך לעזוב, אבל התקוות הלאה מתנפצות אחת אחת. ועוד דקה עוברת ועוד אחת. אתה כבר מבין שאין שום סיכוי שתגיע בזמן, בראש שלך מתרוצצות כבר המחשבות על התירוצים, למה איחרת, פקקים, עצר אותי שוטר...והאם היא בכלל תיתן לי ללכת או תחזיק אותי פה עוד שעה. כמה זמן אעמוד בזה? האם אשבר? אתה כלוא בין המחויבות שלך, לרצון שלך לספק אותה בכל דרך.
הרגשתי כמו קפיץ שמותחים אותו עוד ועוד מחכים רק לרגע שהוא יקרע. כל דקה היתה כמו משקולת נוספת.
והלחץ רק ממשיך להצטבר ואתה לא יודע מה לעשות, הראש אומר: "קום, לך!" אבל הברכיים שלך לא זזות, אתה מאבד את יכולתך לשלוט על גופך, לא אתה הוא זה ששולט בעצמך, אתה נתון לרצונה באופן מוחלט.
ואז לפתע היא נותנת את אישורה, הקפיץ משתחרר, כל האנרגייה האגורה בך משתחררת החוצה. אתה תופס את המפתחות, רץ כמו מטורף אל הדלת. יורד במדרגות, כמעט נופל ושובר את הראש אבל תופס במעקה ברגע האחרון, "פוווו!", נכנס לאוטו, מתניע, לוחץ על הגז בכל הכח טס החוצה מהחנייה ורואה את האוטו הזה מתקרב אליך במהירות. ואתה כבר יודע שהוא לא יוכל לעצור ובאותה שנייה אתה באמת רואה את כל החיים שלך חולפים על פניך.
הוא עוצר מילימטר ממך...
אין זמן לחשוב, אתה דופק שוב את הגז וטס לפגישה מגיע באיחור, כמובן שאתה מספר איך בדרך כל רמזור היה אדום, עצר אותך שוטר ופעמים היית תקוע לפני מחסום רכבת. הפגישה מתנהלת לה, אתה שם אבל אתה לא שם, המח שלך במקום אחר לגמרי, הוא אפילו לא חושב, הוא פשוט צף.
חזרתי הביתה, נכנסתי לאמבטיה ועשיתי מקלחת קרה, רק אז התחלתי לעכל את מה שקרה. וכשאני עומד שם מתחת לזרם המיים הקפואים, הגוף שלי רועד, הברכיים נכנעות למשקל ואני נופל על הריצפה. כל התמהיל הזה של המחשבות והתחושות עובר לך בראש, אתה משחזר את אותו רגע, עדיין שומע את קול הצופר באזניך. כל שריר בגופך הוא כמו ג'לי מסרב לעשות את עבודתו. בלב אתה עוד שומע את הצחוק המתעלל שלה מבעד לשרורות הטקסט. אתה חש את עוצמת הפחד, לא זהו לא מפחד ממנה, אלא פחד מעצמך, פחד מהתהום שאליה אתה יכול ליפול והכל רק למענה.
עכשיו כשאני חושב על הכותרת, אני מבין שהיא כלל לא מתאימה. היום לא כמעט נהרגתי בגלל מלכה, כמעט נהרגתי בגלל עצמי. אני מתאר לעצמי את מטר התגובות שאקבל בעקבות הפרסום, על כמה אני עדיין צעיר ולא אחראי ועל כמה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. ועל כך שאני צריך לחשוב לפני שאני עושה, וכי הטיפשות שלי ילכה ברגע ליטול חיים וגדוע עולמות שלמים. ואני מראש מסכים אתכם ואומר לכם שאתם צודקים. אבל להגיד שאני בטוח שאוכל למנוע את זה אם זה יקרה שוב, את זה אני לא יכול.
אתם יודעים, זה די מצחיק, רק היום בבוקר הגבתי לפרסום במגזין וכתבתי "תהנו, אבל תשמרו על עצמכם כדי שתוכלו להמשיך להנות". כנראה זאת הדרך של הגורל לומר לי שלפני שאני מטיף לאחרים אני צריך ללמוד את הלקח הזה בעצמי.
הסיפור שאני מספר אותו כעת הוא דבר שקרה לי היום לפני שעתיים בערך.
כבר מספר ימים שאני מנהל קשר וירטואלי עם מישהי דומיננטית בצאט. זה אמנם לא התפתח עדיין מעבר לגבולות הצאט ואני לא יודע אם זה אי פעם יתפתח, אבל יש בה משהו כל כך יוצא דופן ששום מילים בעולם לא יכולות לתאר.
יש לה את הכשרון המופלא לשלוט באופן טוטאלי, במלוא מובן המילה, ללא שוט, ללא חגורה, ללא כאב, אלא באצמעות מילים בלבד.
אין שום דרך בה אוכל להעביר לכם את התחושות שהיא יוצרת אצלי ואת הרגשות שהיא מעוררת בי כל פעם שאנו מדברים. זוהי הרגשה של שיגעון, טירוף שמתורגם ללחץ פיזי בחזה, בסרעפת, לפרפרים בבטן, לחולשה במרפקים ובברכיים. יש לה פנים רבות, היא יכולה להיות שקטה ומשועממת רגע אחד, ולהתנפל עליך כטרף במלוא העוצמה שניה אחרי. באמצעות המילים שלה היא מוציאה אותך מדעתך. כל רגע איתה הוא רגע מטורף של אובדן שליטה.
יש לה כשרון טבעי לעורר באדם רגשות, לשגע אותו ולשחק עם מוחו כאילו היה זה צעצוע.
היום נפגשתי איתה בצאט בשעה 12:00 בערך. השיחה התנהלה לה לאיטה, כל פעם עולה דרגה מעלה ומעלה.
כל משפט אצלה הוא מבחן ותשובותי יכולות להיות תורמות ובונות או הורסות וממוטטות. אתה נבחן במילים שלך ויש לה את היכולת לחשוף אותך באופן מוחלט, לא משנה כמה תתנגד או תנסה להציג את עצמך בצורה מסויימת היא כבר תדאג לקלף ממך לאט לאט את השכבות ולחשוף אותך כפי שאתה באמת. יש לה את היכולת לסחוט ממך התחיבויות ואז לגרום לך לקיימן אחת אחת ללא שום התחשבות וחמלה.
בשלב מסויים היתי חייב לעזוב את חדר הצ'אט כדי לנסוע לפגישה מאוד חשובה. ביקשתי את אישורה לכך אבל היא סירבה.לא עזרה שום בקשה ושום תחינה. או שאני נשאר או שאני יכול לומר לה שלום בפעם האחרונה. במשך חצי שעה היא התעללה בי החזיקה אותי ליד המקלדת ולא נתנה לי לעזוב, למרות ההסברים והבקשות נותרתי שם כנוע לרצונה, מציית ולא זז.
כל דקה שעורבת מגבירה את תחושת הלחץ, כל מילה שלה יוצרת את התקווה שהנה היא סיימה לשחק איתך ותיכף היא נותנת לך לעזוב, אבל התקוות הלאה מתנפצות אחת אחת. ועוד דקה עוברת ועוד אחת. אתה כבר מבין שאין שום סיכוי שתגיע בזמן, בראש שלך מתרוצצות כבר המחשבות על התירוצים, למה איחרת, פקקים, עצר אותי שוטר...והאם היא בכלל תיתן לי ללכת או תחזיק אותי פה עוד שעה. כמה זמן אעמוד בזה? האם אשבר? אתה כלוא בין המחויבות שלך, לרצון שלך לספק אותה בכל דרך.
הרגשתי כמו קפיץ שמותחים אותו עוד ועוד מחכים רק לרגע שהוא יקרע. כל דקה היתה כמו משקולת נוספת.
והלחץ רק ממשיך להצטבר ואתה לא יודע מה לעשות, הראש אומר: "קום, לך!" אבל הברכיים שלך לא זזות, אתה מאבד את יכולתך לשלוט על גופך, לא אתה הוא זה ששולט בעצמך, אתה נתון לרצונה באופן מוחלט.
ואז לפתע היא נותנת את אישורה, הקפיץ משתחרר, כל האנרגייה האגורה בך משתחררת החוצה. אתה תופס את המפתחות, רץ כמו מטורף אל הדלת. יורד במדרגות, כמעט נופל ושובר את הראש אבל תופס במעקה ברגע האחרון, "פוווו!", נכנס לאוטו, מתניע, לוחץ על הגז בכל הכח טס החוצה מהחנייה ורואה את האוטו הזה מתקרב אליך במהירות. ואתה כבר יודע שהוא לא יוכל לעצור ובאותה שנייה אתה באמת רואה את כל החיים שלך חולפים על פניך.
הוא עוצר מילימטר ממך...
אין זמן לחשוב, אתה דופק שוב את הגז וטס לפגישה מגיע באיחור, כמובן שאתה מספר איך בדרך כל רמזור היה אדום, עצר אותך שוטר ופעמים היית תקוע לפני מחסום רכבת. הפגישה מתנהלת לה, אתה שם אבל אתה לא שם, המח שלך במקום אחר לגמרי, הוא אפילו לא חושב, הוא פשוט צף.
חזרתי הביתה, נכנסתי לאמבטיה ועשיתי מקלחת קרה, רק אז התחלתי לעכל את מה שקרה. וכשאני עומד שם מתחת לזרם המיים הקפואים, הגוף שלי רועד, הברכיים נכנעות למשקל ואני נופל על הריצפה. כל התמהיל הזה של המחשבות והתחושות עובר לך בראש, אתה משחזר את אותו רגע, עדיין שומע את קול הצופר באזניך. כל שריר בגופך הוא כמו ג'לי מסרב לעשות את עבודתו. בלב אתה עוד שומע את הצחוק המתעלל שלה מבעד לשרורות הטקסט. אתה חש את עוצמת הפחד, לא זהו לא מפחד ממנה, אלא פחד מעצמך, פחד מהתהום שאליה אתה יכול ליפול והכל רק למענה.
עכשיו כשאני חושב על הכותרת, אני מבין שהיא כלל לא מתאימה. היום לא כמעט נהרגתי בגלל מלכה, כמעט נהרגתי בגלל עצמי. אני מתאר לעצמי את מטר התגובות שאקבל בעקבות הפרסום, על כמה אני עדיין צעיר ולא אחראי ועל כמה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. ועל כך שאני צריך לחשוב לפני שאני עושה, וכי הטיפשות שלי ילכה ברגע ליטול חיים וגדוע עולמות שלמים. ואני מראש מסכים אתכם ואומר לכם שאתם צודקים. אבל להגיד שאני בטוח שאוכל למנוע את זה אם זה יקרה שוב, את זה אני לא יכול.
אתם יודעים, זה די מצחיק, רק היום בבוקר הגבתי לפרסום במגזין וכתבתי "תהנו, אבל תשמרו על עצמכם כדי שתוכלו להמשיך להנות". כנראה זאת הדרך של הגורל לומר לי שלפני שאני מטיף לאחרים אני צריך ללמוד את הלקח הזה בעצמי.
