סיפור בהמשכים - חלק רביעי
מאת אודי
9 באפריל 2003
נעמי נשארה בחדרה החשוך. עירומה לגמרי, על שולחנה, ללא פאה ונעולה בנעליה – שריד אחרון לאישיותה- רגליה פתוחות לרווחה מול החלון הפונה לחצר בית הספר השומם.
סדרה נוספת של אורגזמות חוותה בעזרתם האדיבה של משבי הרוח הקלים. כחצי שעה מאוחר יותר, קמה בבהלה, מנגבת את ערוותה וירכיה בחולצתה המקומטת אותה שבה ללבוש. חצאיתה שנזרקה לפינת החדר נלבשה בחוסר חשק, פאתה הושמה על ראשה והיא התיישבה לה על כסאה שאך לא מזמן היווה תפאורה אקטיבית למחזה דמיוני בעיני ובדיוני בעיניה.
שלוש שעות מאוחר יותר, הפעלתי שוב את הנייד שלי, שהורה על יותר מעשר הודעות . שש מהן, שהוקלטו בתדירות של 20 דקות היו מנעמי וכללו בכי ותחנונים. לא הופתעתי, אך רוב הבכי נסוב סביב סימה'לה, איך לנהוג איתה, מה להגיד וכו'.
התקשרתי לנעמי והבנתי כי היא כבר בביתה. הבנתי כי היא לבד . התברר כי עסקיו של בעלה נפגעו קשות עקב המצב הפוליטי והרתיעה מלבוא בקשרי מסחר עם ישראלים בשל הקושי לערוב לתשלומים ולחובות ומשום כך יסד בעלה, מאיר, חברה שמקום מושבה בלונדון. מאיר היה מבקר בארץ פעם בחודש, בדרך כלל לכמה ימים, בד"כ תוך תאום עם סופי השבוע שבהם ביתם החיילת היתה בבית.
תאור זה שפך אור על התנהגותה המוזרה (בעיני) של נעמי, והשלים לי את הפאזל שבניתי בדמיוני בעניין חייה. אין ספק, אמרתי לעצמי, שעם נתונים שכאלה נוכל לחגוג יחדיו: נעמי, סימה'לה יחד איתי – והשמים הם הגבול.
הורתי לנעמי להתקלח ולחזור על ארבע, לעלות על שולחן הסלון כשהיא עירומה וללא הפאה, להרחיב את פיסוק רגליה למקסימום כך שפי הטבעת שלה יפער וליצור עימי קשר טלפוני בכדי לקבל הוראות להמשך.
ביני לבין עצמי התלבטתי אם בשלב זה כבר לבקש את כתובתה (עד כה נמנעה מלשתף אותי בעניין והתנגדה נחרצות להעביר אלי את מספר הטלפון בביתה). בכדי למנוע מצב בו נעמי עלולה להתחרט, החלטתי להשהות את ביקורי בביתה.
חצי שעה חלפה ונעמי התקשרה. סיפרה שהיה לה קשה מאוד לנוע לעבר חדר האמבטיה רחב המידות שלהם. החליטה לפנק עצמה בשהייה בג'קוזי ולהרפות שרירים. סיפרה לי שכל גופה דואב מהמאמץ ומהטלטלה שעברה במהלך היום. שוב בכתה על סימה'לה ועל הבושה בעניין.
מצאתי עצמי מרגיע אותה, לומד עוד על חייה, ילדיה בעלה ומשפחתה. ניהלנו שיחה ארוכה ונעימה . אילו היא ישבה מולי בבית או בבית קפה, ניתן היה להגדירה אולי שיחה איכותית, אינטליגנטית או מלב אל לב, אך לאורך כל השיחה שלטתי בתנוחתיה , הנחתי אותה איך לנהוג ונהנתי לשמוע אותה נאנחת מהקושי המנטלי לבצע את מבוקשי.
בכל שלבי השיחה, העלתה נעמי שוב ושוב את בושתה מול מזכירת בית הספר . בהתמדה התעלמי ממצוקתה , תוך ששואל ומקבל פרטים נוספים מהידוע לה על חייה של סימה'לה :
בת כ 25 , נשואה כ – 5 שנים לחוזר בתשובה שלומד כל יום, כל היום. מסיבה לא ברורה ללא ילדים, סגורה וביישנית, כמעט וללא חברות (למעשה יש לה רק חברה אחת, חילונית, ומוסתרת מבעלה), מסודרת מאוד ובעלת כושר ארגון , נאמנה ומסורה למקום עבודתה.
ביני לביני התלבטתי איך לנהוג: האם לגאול את נעמי ממצב הביש אליו הגיעה ולהורות לה איך לנהוג עם סימה או להשאיר להן את ההתמודדות לבוקר לפגישה של פנים מול פנים.
אשמח לקבל תגובות /רעיונות/הצעות מהחברות והחברים.
תודה,
אודי
סדרה נוספת של אורגזמות חוותה בעזרתם האדיבה של משבי הרוח הקלים. כחצי שעה מאוחר יותר, קמה בבהלה, מנגבת את ערוותה וירכיה בחולצתה המקומטת אותה שבה ללבוש. חצאיתה שנזרקה לפינת החדר נלבשה בחוסר חשק, פאתה הושמה על ראשה והיא התיישבה לה על כסאה שאך לא מזמן היווה תפאורה אקטיבית למחזה דמיוני בעיני ובדיוני בעיניה.
שלוש שעות מאוחר יותר, הפעלתי שוב את הנייד שלי, שהורה על יותר מעשר הודעות . שש מהן, שהוקלטו בתדירות של 20 דקות היו מנעמי וכללו בכי ותחנונים. לא הופתעתי, אך רוב הבכי נסוב סביב סימה'לה, איך לנהוג איתה, מה להגיד וכו'.
התקשרתי לנעמי והבנתי כי היא כבר בביתה. הבנתי כי היא לבד . התברר כי עסקיו של בעלה נפגעו קשות עקב המצב הפוליטי והרתיעה מלבוא בקשרי מסחר עם ישראלים בשל הקושי לערוב לתשלומים ולחובות ומשום כך יסד בעלה, מאיר, חברה שמקום מושבה בלונדון. מאיר היה מבקר בארץ פעם בחודש, בדרך כלל לכמה ימים, בד"כ תוך תאום עם סופי השבוע שבהם ביתם החיילת היתה בבית.
תאור זה שפך אור על התנהגותה המוזרה (בעיני) של נעמי, והשלים לי את הפאזל שבניתי בדמיוני בעניין חייה. אין ספק, אמרתי לעצמי, שעם נתונים שכאלה נוכל לחגוג יחדיו: נעמי, סימה'לה יחד איתי – והשמים הם הגבול.
הורתי לנעמי להתקלח ולחזור על ארבע, לעלות על שולחן הסלון כשהיא עירומה וללא הפאה, להרחיב את פיסוק רגליה למקסימום כך שפי הטבעת שלה יפער וליצור עימי קשר טלפוני בכדי לקבל הוראות להמשך.
ביני לבין עצמי התלבטתי אם בשלב זה כבר לבקש את כתובתה (עד כה נמנעה מלשתף אותי בעניין והתנגדה נחרצות להעביר אלי את מספר הטלפון בביתה). בכדי למנוע מצב בו נעמי עלולה להתחרט, החלטתי להשהות את ביקורי בביתה.
חצי שעה חלפה ונעמי התקשרה. סיפרה שהיה לה קשה מאוד לנוע לעבר חדר האמבטיה רחב המידות שלהם. החליטה לפנק עצמה בשהייה בג'קוזי ולהרפות שרירים. סיפרה לי שכל גופה דואב מהמאמץ ומהטלטלה שעברה במהלך היום. שוב בכתה על סימה'לה ועל הבושה בעניין.
מצאתי עצמי מרגיע אותה, לומד עוד על חייה, ילדיה בעלה ומשפחתה. ניהלנו שיחה ארוכה ונעימה . אילו היא ישבה מולי בבית או בבית קפה, ניתן היה להגדירה אולי שיחה איכותית, אינטליגנטית או מלב אל לב, אך לאורך כל השיחה שלטתי בתנוחתיה , הנחתי אותה איך לנהוג ונהנתי לשמוע אותה נאנחת מהקושי המנטלי לבצע את מבוקשי.
בכל שלבי השיחה, העלתה נעמי שוב ושוב את בושתה מול מזכירת בית הספר . בהתמדה התעלמי ממצוקתה , תוך ששואל ומקבל פרטים נוספים מהידוע לה על חייה של סימה'לה :
בת כ 25 , נשואה כ – 5 שנים לחוזר בתשובה שלומד כל יום, כל היום. מסיבה לא ברורה ללא ילדים, סגורה וביישנית, כמעט וללא חברות (למעשה יש לה רק חברה אחת, חילונית, ומוסתרת מבעלה), מסודרת מאוד ובעלת כושר ארגון , נאמנה ומסורה למקום עבודתה.
ביני לביני התלבטתי איך לנהוג: האם לגאול את נעמי ממצב הביש אליו הגיעה ולהורות לה איך לנהוג עם סימה או להשאיר להן את ההתמודדות לבוקר לפגישה של פנים מול פנים.
אשמח לקבל תגובות /רעיונות/הצעות מהחברות והחברים.
תודה,
אודי
