Valentine's Day
מאת זאלופון(שולט)
24 בפברואר 2004
שבת אחר הצהריים. חורף. ולנטיין. קר. פתאום היא צריכה מכונת צילום.
איפה מוצאים מכונות צילום בשבת אחר הצהריים? נכון, באוניברסיטה.
רוח באר שבעית מקפיאה הכתה בנו בהלכנו. השמיים נראו כאילו הכשרון המיוחד שלי להוריד גשם פשוט על ידי יציאה מהבית (רצוי ללא מטריה) עומד שוב להוכיח את עצמו. צעדנו בקצב מהיר.
"קופאות לי השחלות", התלוננה לוטוסיתי והכניסה ידה לכיסי. גם לי היה קר.
"תיכף מגיעים", אמרתי כדי לעודד אותה. גם התעודדתי קצת בעצמי. רק קצת, כי ידעתי שאני משקר.
בסוף בכל זאת הגענו.
ארבע מכונות צילום אחת ליד השניה. הראשונה היתה, כמובן, מקולקלת. השניה גם, וכנ"ל השלישית. וכמו באגדות, בדיוק כשכבר איבדנו תקווה - המכונה האחרונה היתה לנו לישועה.
הבעיה היא שאני שוב משקר. היא היתה עוד יותר גמורה מאחיותיה. כנראה אזל לאוניברסיטה התקציב בזמן שהם דאגו שלא נתקרר חלילה וחיממו את הכיתות ל 45 מעלות בזמן המבחנים. בלית ברירה התחלנו לנדוד באוניברסיטה הקרה, החשוכה והנעולה בחיפוש אחר פלא העולם השמיני - מכונת צילום תקינה.
במהלך נדודינו העירה לוטוס כי המקום ממש נטוש. אכן, פרט למספר מאבטחים וסטודנט או איש סגל מזדמן, לא נראה איש. טבעי שכך יהיה בכפור של שבת אחר הצהריים. כשאמרתי לה זאת, היא מלמלה משהו על כך שלרוב אני דווקא יורד לסוף דעתה בקטעים הללו. הטון הזדוני בקולה לא הותיר בי ספק באשר לכוונתה, אפילו שהקור הקפיא לי את רוב האיזורים החיוניים במוח. אבל באמת נורא קר ואנחנו צריכים מכונת צילום.
לא מצאנו. הכל נעול.
בתסכול מה חזרנו לארבע מכונות הצילום הפרוצות (על כל המובנים), אולי בינתיים באו גמדים ותיקנו. לא. הגמדים שוכבים עכשיו מתחת לפוך. סתם באנו?
מתוך אינסטינקט ניגשתי אל דלת האולם הסמוך למכונות הצילום ולחצתי על הידית. להפתעתי, האולם לא היה נעול. העליתי בו אור, סימנתי ללוטוס להכנס וסגרתי את הדלת אחרינו.
ירדנו במדרגות דרך שורות הולכות ויורדות של מושבים סטודנטיאליים לא נוחים עד לבמת עץ קטנה בקדמת הכיתה, שהכילה שולחן פדגוגי קטן ולוח שעליו רשומים פרטי הבחינה שנערכה שם ביום אתמול. הכרתי את האולם הזה. בשנה שעברה הייתי מבלה פה מספר שעות מדי שבוע בשיעוריו של פרופסור רוזנקרנץ (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), שלימד קורס בסיס מסוים (הקורס האמיתי שמור במחלקת הטראומות האישיות).
זוגתי התיישבה על השולחן והביטה בי בציפייה. התיישבתי לצדה, חיבקתי את כתפיה ונשקתי לה. בעיניה קראתי בבירור שאלה ששפתיה לא ביטאו במפורש: האם ננצל את הכיתה הריקה לשיעור פרטי?
קמתי ממקומי, מסמן גם לה לעשות כן, ונעמדתי מולה.
"תורידי מכנסיים ותחתונים", ציוויתי. היא עשתה כדבריי ונותרה עומדת ליד שולחן המורה כשרק חולצתה ונעליה לגופה.
החוויתי בידי לעבר הספוג המהוה והוריתי לה למחוק שליש מהלוח. הספוג היה רווי באבק גירים, ובשעה שהעלים מהדורות הבאים את השעה בה החל המבחן בתכונות מכניות ואת חומר העזר המותר, יצר תחתיהם פסים לבנים דהויים במקום צבע ירוק טבעי של לוח.
היא הניחה את הספוג מידה ומיד ספגה חבטה בישבנה החשוף.
"זה נראה לך נקי?!"
"לא, אדוני", השיבה. היא ניערה את הספוג מהאבק שדבק בו וחזרה על המחיקה. הפעם הניבה הפעולה תוצאות רצויות יותר.
נטלתי גיר כחול מערימת הגירים לצד הלוח והנחתי בידה.
"כתבי על הלוח 20 פעם 'אני הזונה שלך אדוני'".
"כן, אדוני", אמרה והחלה במלאכה. כותבת יפה. הלוואי שלפרופסור רוזנקרנץ היה כתב כזה. אולי היינו מבינים משהו.
"יותר מהר!", הפקודה לוותה בסטירה מדרבנת על התחת החמוד שלה. היא הגבירה את הקצב. הדבר פגם במקצת באיכות הכתב, ומספר פעמים נאלצתי להעיר לה על 'ך' שנראית כמו 'ם' ו'ה' שנראית כמו 'ר', בליווי חבטות מתקנות בישבנה. סימני הקיין מאתמול עוד ניכרו בו, ויחד עם האדמומיות החדשה הוא היווה תמונה מלבבת ביותר.
"שוב האטת", ציינתי באזור השורה ה-12, בתוספת עזר הלימוד המתבקש. בתום שורה נוספת הוריתי לה לחדול. היא פסקה מלכתוב ונעמדה ללא תנועה, פניה על הלוח וגבה אליי. נעמדתי מאחוריה.
"את חושבת שעשית את זה כמו שצריך?", שאלתי את התלמידה הסוררת שלי.
"לא, אדוני".
"למה את חושבת שלא?"
"נאלצת להעיר לי, אדוני".
תשובות יפות. בעבורן ריפדתי עבורה את שולחן המורה במעילה בטרם הוריתי לה לשכב עליו. פישקתי את ירכיה והצלפתי בגב ידי על שפתי ערוותה. היא נרעדה. סטרתי מספר פעמים נוספות בין רגליה, חלקן יותר באיזור הירכיים, וחלקן, הסדיסטיות יותר, באיזור הדגדגן. הסטירות הדהדו באולם הגדול והריק, שלרוב הדהדו בו רק נוסחאות מתמטיות משמימות, ונענו ברטט של גופה וכיווץ קל של האגן, מענה מסוג שחביב עליי ביותר.
לאחר מספר סטירות נוספות החדרתי לתוכה שתי אצבעות. שפחתי החמודה היתה מגורה ביותר, אין ספק. הרוויתי את אצבעותיי במיציה והחדרתי אותן לפיה, שם זכו לניקוי יסודי. את הרטיבות שנותרה בהן שיקעתי בלחייה והוריתי לה לכרוע על ברכיה לפניי על רצפת העץ של הבמה.
בעוד היא עושה זאת נדד מבטי אל שורות הכסאות הדוממים מולנו, ולרגע דימיתי לראות בהם סטודנטים להנדסה השרויים בהלם עמוק. לא, לא בגלל שעל במת המורה מולם כורעת בחורה על ברכיה מול בחור המתיר את רוכסן מכנסיו. יותר סביר שבדיוק הסבירו להם מה קורה כששני אלפא שווים ארבע אומגה ג'יי, רחמנא ליצלן. אלוהים אדירים, על זה אני חושב עכשיו?
חזרתי למציאות. "טפלי בו", אמרתי.
היא נטלה את איברי בפיה והחלה "לטפל" בו. למה אין קורסים בזה? נראה לי הרבה יותר חשוב מאשר, למשל, ציר המספרים המרוכבים.
למרבה המזל ביצועיה היו לא רעים כלל עבור מי שלא עשתה דוקטורט בנושא (אך רכשה השכלה בלתי פורמלית רחבה), משום שלרוב ציר המספרים המרוכבים הוא אנטיתזה לאון גברי בפרט ויצר מיני בכלל. עם זאת, אני אוהב לקבוע את הקצב בעצמי. קיבעתי את ראשה בשתי ידיי והתחלתי לחדור אליה בקצב מהיר. לאחר מספר רגעים חשתי אותה מנסה רפלקסיבית להרחיק את ראשה ולאפשר לעצמה לשאוף מעט חמצן.
בתגובה הידקתי את אחיזתי וחדרתי עמוק יותר. ראשה הטלטל קלות בעווית של חנק. כעבור רגע שחררתי אותה, מתנשמת, והבטתי בה מלמעלה, משועשע.
"על הגב", אמרתי. הולנטיין שלי נשכבה על גבה על רצפת העץ למרגלות שולחן המורה. בעיניה שכן הניצוץ המוכר והאהוב. רכנתי מעליה ושקעתי לתוכה, באחת החדירות הקלות והרטובות ביותר שהיו לי מעולם. "זה בשבילך, פרופסור רוזנקרנץ", סיננתי בחיוך. היא צחקה.
כאן המקום לציין שאהובתי שקטה הרבה יותר כשמצליפים בה, לדוגמה, מאשר כשהסקס טוב (בעצם אולי גם כשהסקס גרוע, מאיפה לי לדעת?...). עם ההד שהאולם הוסיף לכל גניחה, נדמה היה לי שצריך להיות חירש כדי לעבור בקרבת מקום ולא לשמוע דבר. לאחר מספר דקות נאלצתי לדומם אותה, למרות שידעתי שזה עולה לה בבריאות. בכל זאת אולי יש לאוניברסיטה אי אילו חוקים נגד מעשים שכאלה. המשכנו בשקט יחסי ובעונג מוחלט.
קילוח ראשון של זרע שלחתי לתוכה. את השאר כיוונתי היישר לרצפת העץ שעליה נהג רוזנקרנץ לעמוד בעת שהסביר למה משוואות דיפרנציאליות הן נזר הבריאה. חמישים ושש, לעזאזל. עוד שפריץ. חמישים ושש בקורס הארור ודופק הממוצע הזה. גם ירא השמיים הגדול ביותר היה בוודאי מסכים שלא שפכתי זרעי לשווא. שפחתי הנאמנה, מתוך סולידריות עמוקה, דאגה שגם השולחן לא יישאר יבש. היא חייכה את החיוך המקסים שלה. חיבקתי אותה.
התלבשנו ויצאנו משם, לא שוכחים לכבות את האור. אם יהיה חושך אולי הדודות שיבואו להשגיח על המבחן של מחר לא יראו את הלוח. מסוכן להתרגש בגילן.
מעניין שבדרך הביתה לא היה לנו קר בכלל.
***
לכל מי שאומר לעצמו עכשיו: "הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר לולנטיינ'ס דיי?" אז זהו, שאין שום קשר. כל הדברים שקשורים קרו עוד קודם והיו נפלאים ומרגשים. הסיפור הנ"ל קרה ביום הזה סתם במקרה. אבל אנחנו לא מתלוננים.
איפה מוצאים מכונות צילום בשבת אחר הצהריים? נכון, באוניברסיטה.
רוח באר שבעית מקפיאה הכתה בנו בהלכנו. השמיים נראו כאילו הכשרון המיוחד שלי להוריד גשם פשוט על ידי יציאה מהבית (רצוי ללא מטריה) עומד שוב להוכיח את עצמו. צעדנו בקצב מהיר.
"קופאות לי השחלות", התלוננה לוטוסיתי והכניסה ידה לכיסי. גם לי היה קר.
"תיכף מגיעים", אמרתי כדי לעודד אותה. גם התעודדתי קצת בעצמי. רק קצת, כי ידעתי שאני משקר.
בסוף בכל זאת הגענו.
ארבע מכונות צילום אחת ליד השניה. הראשונה היתה, כמובן, מקולקלת. השניה גם, וכנ"ל השלישית. וכמו באגדות, בדיוק כשכבר איבדנו תקווה - המכונה האחרונה היתה לנו לישועה.
הבעיה היא שאני שוב משקר. היא היתה עוד יותר גמורה מאחיותיה. כנראה אזל לאוניברסיטה התקציב בזמן שהם דאגו שלא נתקרר חלילה וחיממו את הכיתות ל 45 מעלות בזמן המבחנים. בלית ברירה התחלנו לנדוד באוניברסיטה הקרה, החשוכה והנעולה בחיפוש אחר פלא העולם השמיני - מכונת צילום תקינה.
במהלך נדודינו העירה לוטוס כי המקום ממש נטוש. אכן, פרט למספר מאבטחים וסטודנט או איש סגל מזדמן, לא נראה איש. טבעי שכך יהיה בכפור של שבת אחר הצהריים. כשאמרתי לה זאת, היא מלמלה משהו על כך שלרוב אני דווקא יורד לסוף דעתה בקטעים הללו. הטון הזדוני בקולה לא הותיר בי ספק באשר לכוונתה, אפילו שהקור הקפיא לי את רוב האיזורים החיוניים במוח. אבל באמת נורא קר ואנחנו צריכים מכונת צילום.
לא מצאנו. הכל נעול.
בתסכול מה חזרנו לארבע מכונות הצילום הפרוצות (על כל המובנים), אולי בינתיים באו גמדים ותיקנו. לא. הגמדים שוכבים עכשיו מתחת לפוך. סתם באנו?
מתוך אינסטינקט ניגשתי אל דלת האולם הסמוך למכונות הצילום ולחצתי על הידית. להפתעתי, האולם לא היה נעול. העליתי בו אור, סימנתי ללוטוס להכנס וסגרתי את הדלת אחרינו.
ירדנו במדרגות דרך שורות הולכות ויורדות של מושבים סטודנטיאליים לא נוחים עד לבמת עץ קטנה בקדמת הכיתה, שהכילה שולחן פדגוגי קטן ולוח שעליו רשומים פרטי הבחינה שנערכה שם ביום אתמול. הכרתי את האולם הזה. בשנה שעברה הייתי מבלה פה מספר שעות מדי שבוע בשיעוריו של פרופסור רוזנקרנץ (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), שלימד קורס בסיס מסוים (הקורס האמיתי שמור במחלקת הטראומות האישיות).
זוגתי התיישבה על השולחן והביטה בי בציפייה. התיישבתי לצדה, חיבקתי את כתפיה ונשקתי לה. בעיניה קראתי בבירור שאלה ששפתיה לא ביטאו במפורש: האם ננצל את הכיתה הריקה לשיעור פרטי?
קמתי ממקומי, מסמן גם לה לעשות כן, ונעמדתי מולה.
"תורידי מכנסיים ותחתונים", ציוויתי. היא עשתה כדבריי ונותרה עומדת ליד שולחן המורה כשרק חולצתה ונעליה לגופה.
החוויתי בידי לעבר הספוג המהוה והוריתי לה למחוק שליש מהלוח. הספוג היה רווי באבק גירים, ובשעה שהעלים מהדורות הבאים את השעה בה החל המבחן בתכונות מכניות ואת חומר העזר המותר, יצר תחתיהם פסים לבנים דהויים במקום צבע ירוק טבעי של לוח.
היא הניחה את הספוג מידה ומיד ספגה חבטה בישבנה החשוף.
"זה נראה לך נקי?!"
"לא, אדוני", השיבה. היא ניערה את הספוג מהאבק שדבק בו וחזרה על המחיקה. הפעם הניבה הפעולה תוצאות רצויות יותר.
נטלתי גיר כחול מערימת הגירים לצד הלוח והנחתי בידה.
"כתבי על הלוח 20 פעם 'אני הזונה שלך אדוני'".
"כן, אדוני", אמרה והחלה במלאכה. כותבת יפה. הלוואי שלפרופסור רוזנקרנץ היה כתב כזה. אולי היינו מבינים משהו.
"יותר מהר!", הפקודה לוותה בסטירה מדרבנת על התחת החמוד שלה. היא הגבירה את הקצב. הדבר פגם במקצת באיכות הכתב, ומספר פעמים נאלצתי להעיר לה על 'ך' שנראית כמו 'ם' ו'ה' שנראית כמו 'ר', בליווי חבטות מתקנות בישבנה. סימני הקיין מאתמול עוד ניכרו בו, ויחד עם האדמומיות החדשה הוא היווה תמונה מלבבת ביותר.
"שוב האטת", ציינתי באזור השורה ה-12, בתוספת עזר הלימוד המתבקש. בתום שורה נוספת הוריתי לה לחדול. היא פסקה מלכתוב ונעמדה ללא תנועה, פניה על הלוח וגבה אליי. נעמדתי מאחוריה.
"את חושבת שעשית את זה כמו שצריך?", שאלתי את התלמידה הסוררת שלי.
"לא, אדוני".
"למה את חושבת שלא?"
"נאלצת להעיר לי, אדוני".
תשובות יפות. בעבורן ריפדתי עבורה את שולחן המורה במעילה בטרם הוריתי לה לשכב עליו. פישקתי את ירכיה והצלפתי בגב ידי על שפתי ערוותה. היא נרעדה. סטרתי מספר פעמים נוספות בין רגליה, חלקן יותר באיזור הירכיים, וחלקן, הסדיסטיות יותר, באיזור הדגדגן. הסטירות הדהדו באולם הגדול והריק, שלרוב הדהדו בו רק נוסחאות מתמטיות משמימות, ונענו ברטט של גופה וכיווץ קל של האגן, מענה מסוג שחביב עליי ביותר.
לאחר מספר סטירות נוספות החדרתי לתוכה שתי אצבעות. שפחתי החמודה היתה מגורה ביותר, אין ספק. הרוויתי את אצבעותיי במיציה והחדרתי אותן לפיה, שם זכו לניקוי יסודי. את הרטיבות שנותרה בהן שיקעתי בלחייה והוריתי לה לכרוע על ברכיה לפניי על רצפת העץ של הבמה.
בעוד היא עושה זאת נדד מבטי אל שורות הכסאות הדוממים מולנו, ולרגע דימיתי לראות בהם סטודנטים להנדסה השרויים בהלם עמוק. לא, לא בגלל שעל במת המורה מולם כורעת בחורה על ברכיה מול בחור המתיר את רוכסן מכנסיו. יותר סביר שבדיוק הסבירו להם מה קורה כששני אלפא שווים ארבע אומגה ג'יי, רחמנא ליצלן. אלוהים אדירים, על זה אני חושב עכשיו?
חזרתי למציאות. "טפלי בו", אמרתי.
היא נטלה את איברי בפיה והחלה "לטפל" בו. למה אין קורסים בזה? נראה לי הרבה יותר חשוב מאשר, למשל, ציר המספרים המרוכבים.
למרבה המזל ביצועיה היו לא רעים כלל עבור מי שלא עשתה דוקטורט בנושא (אך רכשה השכלה בלתי פורמלית רחבה), משום שלרוב ציר המספרים המרוכבים הוא אנטיתזה לאון גברי בפרט ויצר מיני בכלל. עם זאת, אני אוהב לקבוע את הקצב בעצמי. קיבעתי את ראשה בשתי ידיי והתחלתי לחדור אליה בקצב מהיר. לאחר מספר רגעים חשתי אותה מנסה רפלקסיבית להרחיק את ראשה ולאפשר לעצמה לשאוף מעט חמצן.
בתגובה הידקתי את אחיזתי וחדרתי עמוק יותר. ראשה הטלטל קלות בעווית של חנק. כעבור רגע שחררתי אותה, מתנשמת, והבטתי בה מלמעלה, משועשע.
"על הגב", אמרתי. הולנטיין שלי נשכבה על גבה על רצפת העץ למרגלות שולחן המורה. בעיניה שכן הניצוץ המוכר והאהוב. רכנתי מעליה ושקעתי לתוכה, באחת החדירות הקלות והרטובות ביותר שהיו לי מעולם. "זה בשבילך, פרופסור רוזנקרנץ", סיננתי בחיוך. היא צחקה.
כאן המקום לציין שאהובתי שקטה הרבה יותר כשמצליפים בה, לדוגמה, מאשר כשהסקס טוב (בעצם אולי גם כשהסקס גרוע, מאיפה לי לדעת?...). עם ההד שהאולם הוסיף לכל גניחה, נדמה היה לי שצריך להיות חירש כדי לעבור בקרבת מקום ולא לשמוע דבר. לאחר מספר דקות נאלצתי לדומם אותה, למרות שידעתי שזה עולה לה בבריאות. בכל זאת אולי יש לאוניברסיטה אי אילו חוקים נגד מעשים שכאלה. המשכנו בשקט יחסי ובעונג מוחלט.
קילוח ראשון של זרע שלחתי לתוכה. את השאר כיוונתי היישר לרצפת העץ שעליה נהג רוזנקרנץ לעמוד בעת שהסביר למה משוואות דיפרנציאליות הן נזר הבריאה. חמישים ושש, לעזאזל. עוד שפריץ. חמישים ושש בקורס הארור ודופק הממוצע הזה. גם ירא השמיים הגדול ביותר היה בוודאי מסכים שלא שפכתי זרעי לשווא. שפחתי הנאמנה, מתוך סולידריות עמוקה, דאגה שגם השולחן לא יישאר יבש. היא חייכה את החיוך המקסים שלה. חיבקתי אותה.
התלבשנו ויצאנו משם, לא שוכחים לכבות את האור. אם יהיה חושך אולי הדודות שיבואו להשגיח על המבחן של מחר לא יראו את הלוח. מסוכן להתרגש בגילן.
מעניין שבדרך הביתה לא היה לנו קר בכלל.
***
לכל מי שאומר לעצמו עכשיו: "הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר לולנטיינ'ס דיי?" אז זהו, שאין שום קשר. כל הדברים שקשורים קרו עוד קודם והיו נפלאים ומרגשים. הסיפור הנ"ל קרה ביום הזה סתם במקרה. אבל אנחנו לא מתלוננים.
