צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עזרת גברים (סיפור בהמשכים) - חלק א': חופה שחורה

מאת הפולניה​(אחרת)     10 במרץ 04 1679
1. חופה שחורה

עזבתי את בית אימי בתחילת אוקטובר. הסתיו הישראלי השתלח בנו באותו בוקר באחד מהחמסינים המפורסמים שלו והשמים האפורים והחמים העיקו על ראשנו בכובדם. מבעד לאובך המאובק זרחה השמש באור צהוב חולני על מבטה המדוכא של אימא שעקב אחרי ללא הרף, מעיק על מצפוני.

"המזג אויר הזה עוד יעשה לך מגרנה." ניבאה בקול שביר והניחה עוד חבילה אחת בבגאז' של הסובארו הרעועה של דוד משה.
"לא אימא. המזג אויר הזה עושה לך מגרנה, לא לי." תיקנתי אותה בחוסר סבלנות ומיד התחרטתי. היא תמיד שנאה חמסינים וסבלה מהם, לא רק פיזית אלא גם נפשית. בחרתי יום לא מוצלח לעזוב את הבית, אם כי היא הייתה סובלת מלכתי גם אם הייתי יוצא ביום שמש צח ובהיר.

אימא לא רצתה שאני אלך ללמוד בצפון, היא רצתה שאלמד בתל אביב, רצוי בבר אילן, אבל הייתה מתפשרת גם על אוניברסיטת תל אביב החילונית יותר. הויכוח הזה על התרחקותי ההדרגתית והלא מובנת מהדת כבר נטחן ונלעס עד לזרא במשפחתנו, וכולם מאסו בו.

"תראה, רק שש בבוקר וכבר כל כך חם ואביך, אי אפשר לזוז בלי להזיע." התלוננה וניגבה את מצחה בטישו ורוד ומקומט.
"החזאים אמרו שבלילה החמסין ישבר וירד גשם. מחר תרגישי יותר טוב." אמרתי ונשקתי לראשה המאפיר, מופתע כל פעם מחדש כמה נמוכה היא לעומתי. אימא התנשאה מעלי עד שמלאו לי שש עשרה ופתאום, בבת אחת, מצאתי את עצמי גבוה ממנה.

התייתמתי מאבי עוד בטרם נולדתי, ומאז ומעולם, ככל שזכרתי, הייתה אימא קנה המידה שלי לגבי עצמי.
היו האחים של אבא כמובן, וגם ההורים שלו. כולם הבטיחו לאימא עוד בשבעה של אבא שהם יטפלו בה וידאגו לה וקיימו את הבטחתם, מצרפים אותנו לכל אירוע משפחתי, מזמינים אותי לחופשות, ודואגים שהקשר שלי עם בני ובנות הדודים הרבים מספור לא יתנתק, אבל בסופה של כל חתונה, בר מצווה או סתם ארוחה חגיגית היינו אני ואימא חוזרים לדירה הקטנה שלנו בגבעתיים, שמחים להיות לבד בד' אמותינו. הקשר ההדוק שלנו נגמר כשהגעתי לגיל שש עשרה ונעשיתי גבוה מספיק כדי להבחין בשורשים המאפרים של שיערה.

"לקחת את התפילין והכיפה והטלית." שאלה אימא, גבה מופנה אלי כדי שלא תאלץ לראות את הבעת מורת הרוח על פני. היא מעולם לא הבינה למה הפניתי יום אחד עורף לדת והפסקתי לבקר בבית הכנסת, ואפילו ביום כיפור לא הסכמתי … במיוחד ביום כיפור לא הסכמתי, לעמוד עם כל הקהל הקדוש, להכות על חזי ולבקש סליחה.

"מה, אין לך שום דבר לבקש עליו סליחה מאלוקים ?" שאלה בפעם הראשונה שסירבתי לבוא אתה ביום כיפור לבית הכנסת, ופניה התמימות והעגלגלות האדימו ממבוכה.

"לא. אין לי שום דבר לבקש עליו סליחה. אם כבר שאלוקים שלך יבקש סליחה ממני ? !" צעקתי בזעם. אימא פרצה בבכי ואני הסתגרתי בשירותים, מקום המפלט היחיד שלי בדירה הקטנה שלנו, ובכיתי בשקט לתוך המגבת שלי. אחר כך יצאתי משם, נשמתי עמוק והתנצלתי בפני אימא על שציערתי אותה. היא סלחה לי מיד, אבל לא שאלה למה אלוהים צריך לבקש ממני סליחה, ואני הייתי מעדיף להישרף באש ולא להסביר למה התכוונתי.

דוד אהרון ודוד משה גם הם לא התלהבו מבריחתי לחיפה, אבל לא ראו בכך אסון נורא. "אורי ילד טוב לאה, הוא לומד ברצינות, הוא לא הורס לעצמו את החיים כמו גולן שלי." אמר דוד משה שבנו גולן נסע לראות את הקרנבל בברזיל לפני שלוש שנים ועדיין לא שב, נודד בין יפן להודו, מתפרנס מהיד לפה, מסרב לחזור לארץ עד שלא ייגמר הכיבוש.

"או כמו התכשיט שלי שיש לו רק מסיבות וזונות בראש." התעצב הדוד אהרון, שקיווה בכל ליבו שבנו יעקב, הקרוי על שם אבא שלי, יתיישב סוף סוף בדעתו ויבוא לעבוד אתו במוסך המשפחתי.

"לפחות הבנות והחתנים עושים לכם נחת." מיהרה אימא לראות את חצי הכוס המלאה, "והנכדים, שיהיו בריאים." חייכה בעונג. אימי היקרה - דודה לאה המסורה, הייתה ביבי סיטר סדרתית ומעולם לא התעייפה מלטפל בתינוקות המשפחתיים, ורק אני, בנה היחיד שכבר עבר את שנתו העשרים ושלוש, לא מראה אפילו רמז של כלה שתביא לה נכדים.

"תשתה הרבה מים גם אם לא תרגיש צמא, ותיסע בזהירות, ותתקשר אלי כשתגיע." שבה ונשקה ללחיי מבעד לחלון הפתוח של הסובארו של דוד אהרון.
"בסדר אימא, אל תדאגי, וגם את תשתי הרבה מים ואל תצאי החוצה עד שהחמסין ייגמר." נשקתי את ידיה המחוספסות, שרק טבעת נישואין דקה קשטה אותן, ונסעתי צפונה.

הגעתי בשמונה בבוקר, מגלה לצערי שלא רואים את הים מהמעונות של הטכניון, ושהחום המעיק בצפון לא שונה במאומה מזה שבמרכז הארץ. כל היום עבר עלי בריצות וסידורים. גיליתי שהטכניון די קטן, אבל בניגוד לאוניברסיטת תל אביב הוא בנוי על הר, וגרמי מדרגות ארוכים ומתישים חוצים אותו לאורך ולרוחב. שקעתי בכל פרטי הבירוקרטיה הממלאים את עולמו של הסטודנט המתחיל ועד הצהרים סיימתי הכל. הייתה לי דירה במעונות, כרטיס סטודנט, סדר יום, מפה של הטכניון ושל חיפה, ולוחות נסיעה של קו 19 וקו 17 המוליכים מהטכניון לחיפה.

"תזכור, 19 זה רק להדר ו17- זה לעיר." אמרה המזכירה בקול משועמם והנחיתה בחיקי עוד ערמת טפסים, "ואה כן, יש לך שותף לדירה."
"אבל … " מחיתי.
"מצטערת, המעונות מלאים השנה, אי אפשר שכל סטודנט יגור לו בדירה לחוד." אמרה בקול מלא שמחה לאיד.
"אבל יש שם רק חדר שינה אחד." מחיתי.
"תסתדרו. או שאחד ישן בסלון, או שתסדרו שני מיטות בחדר השינה. בגולני בטח היה יותר צפוף מאשר בדירה של הטכניון." פסקה ונפנפה אותי מעליה בקוצר רוח.

"אם אתה רוצה דירה לבד תתחתן." צחק הבחור שעמד מאחורי וקרץ לבחורה שנתלתה על זרועו. "זה הפיצוי שזוגות נשואים מקבלים." צחקק. הבחורה דחפה מרפק חד בצלעותיו והוא פרץ בצחוק עליז. "אוי, די חגית, מה כבר אמרתי ?" מעך אותה אליו בחיבוק.

אילם ממבוכה ברחתי משם לדירה שלי - קוביה קטנה של בטון בקומה שלישית של בלוק דירות מכוער שנשקף אל הנוף היפה של הכרמל. הדירה הכילה סלון מרוהט בצמצום ברהיטי מתכת מכוערים שבקצהו האחד היה חדר כניסה ובקצהו השני מרפסת סגורה בתריסי פלסטיק בצבעי לבן וירוק עכור. כמו כן היו שם מטבח קטן ומטונף מצויד במקרר צרוד, ושולחן מתנודד, מקלחת חשוכה ומוכת עובד, וחדר שינה קטן עם חלון מאורך מעל למיטה זוגית. ארון בגדים גדול ומכוער השלים את הריהוט בחדר המחניק.

ישבתי על ספת המתכת שרופדה בויניל חום מגעיל, רגלי על שולחן מתכת נמוך שטבלתו עשויה כמין רשת, ושאלתי את עצמי למה עזבתי את בית אימי הנעים והמוכר. לא שלא ידעתי למה, ידעתי היטב מה למה. בדירה המשומשת והמכוערת הזו היה הדבר היחיד שלא היה לי בבית - אנונימיות, פרטיות, מרווח נשימה - חבל רק שזה בא עם ריהוט מדכא ושותף אלמוני.

השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהרים. החום לא גילה כל סימן להתפוגגות. שתיתי שתי כוסות מים קרים והתחלתי לפרוק את חפצי. הנחתי את בגדי בארון בחדר השינה, משאיר את חציו ריק, ואחר העמדתי את שולחן המחשב בפינת הסלון והתחלתי להרכיב את המחשב שלי, חברי היקר והאינטימי ביותר, היחיד שהעזתי להפקיד בידו את סודותיי.

נשמעה דפיקה בדלת ולפני שהספקתי לענות היא נפתחה בכוח, נחבטת בקיר. לתוך הדירה כשל צעיר בהיר ועגלגל עמוס בשני תיקים ענקיים, נושא טלוויזיה בידיו. "היי! אני דודי!" אמר בקול קצר נשימה, במבטא אמריקאי, "אתה מוכן בבקשה …"

זינקתי במהירות לעזרתו, נוטל מידיו את המכשיר הכבד ומניח אותו על שולחן המתכת ורק אז התפניתי לסקור את שכני לדירה. כל חזותו אמרה תוצרת חוץ - עור פניו העדין והצח כשל תינוק, התסרוקת המוקפדת עם כיפת הקטיפה הקטנה מתנוססת מעליה, מעיל העור
(מעיל ? !), העניבה הצבעונית (עניבה ? !), ולסיום, נעלי התעמלות סגולים עם סוליות ירוקות עבות ושרוכים אדומים.

הצגתי את עצמי, לחצתי את ידו והצעתי את עזרתי בפריקת חפציו, מודה לאל שהשותף שלי הוא רק חנון אמריקאי דתי ולא צ'חצ'ח חסר חינוך כפי שחששתי. דודי קיבל את הצעתי בתודה אמריקאית מנומסת ומיד התחיל לדבר במהירות, שופך עלי מיד ובלי מעצורים את כל סיפור חייו. זו הפעם הראשונה שלו בארץ, הוא ציפה לחורף ולקור, בעיקר בצפון, ופתאום החום הזה … ועוד באוקטובר למה כולם מתעקשים לדבר אתו אנגלית ? הוא דווקא השקיע כל כך הרבה מאמצים בלימוד עברית … ולמה אין כאן מעלית ? אולי כדי לפצות אותנו על המחסור בחדרי כושר ?

עליתי וירדתי לפחות שלוש פעמים במדרגות עמוס בציוד שלו בעודי מקשיב לפטפוטיו הנרגשים, מנסה לענות לשאלות שלו. זה לא כל כך קל לדבר ולסחוב את כל החבילות והארגזים, אבל עד שהדירה הייתה בערך מסודרת הוא כבר ידע שאני מגבעתיים, שאני בן יחיד, שאימי אלמנה, שהייתי בגולני, שאני לומד הנדסת מכונות על מלגה מלאה, ושיש לנו בעיה עם סידורי השינה.

"איך אמורים שני בחורים להסתדר במיטה אחת ?" רטן, מזיע בתוך חולצתו המשובצת.
"אחד מאתנו יכול לישון על הספה בסלון." הצעתי, מגיש לו כוס מים מינראלים. הוא שתה בשקיקה, מעיף מעליו את נעליו בלי לפתוח את השרוכים, ופסע בגרביו אל הסלון. הספה חרקה במחאה כשהוא השתרע עליה, ושבה וצייצה כשהוא קם.

הוא חזר וצנח לצידי על המיטה. "יוסטון, וי הב אה פרובלם." שח לעצמו, ומיד הזדקף, הבעת אשמה על פניו, "לכל הרוחות והשדים, הבטחתי לעצמי שמהיום אני מדבר אך ורק עברית." נזף בעצמו.
"זה בסדר. זה מטבע לשון מקובל גם בישראל." ניחמתי אותו, "ואל תגיד לכל הרוחות והשדים. זה נשמע ארכאי, רק דמויות בסרטים מצוירים מדברות ככה."
"באמת," התאכזב דודי, "חבל. אני אוהב להגיד לכל הרוחות והשדים, וגם חזיז ורעם מוצא חן בעיני."
"מה עם כפתור ופרח ?" התבדחתי.
"כן. זה מצוין !" מתלהב דודי.

מתפקע מצחוק נשכבתי על המיטה. "המזרון דווקא בסדר, לא רך מידי ולא קשה."
דודי נשכב לצידי, "זה די נוח אורי." הבטנו זה בזה ובלי מילים החלטנו שחדר השינה יהיה של שנינו והספה האיומה תשאר בתפקידה המקורי - ספה לישיבה בלבד.
"אנחנו יכולים גם לזרוק מטבע או להשקיע ולקנות שתי מיטות בודדות." ציין דודי אחרי שגמר לסדר את בגדיו בארון. היו לו המון בגדים, יותר מאשר לי ולאימא ביחד. לי די בכמה ג'ינסים וטריקו.
"אין לי כסף לקנות רהיטים מיותרים דודי. יהיה בסדר, אל תדאג, אני הולך להתרחץ עכשיו. אני צריך להחזיר את המכונית לדוד שלי עוד הערב ואחר כך אני אולי אטייל קצת בחיפה."

"בסדר אורי. אה, תגיד, איך זה שאף אחד לא לובש כאן חליפות. הבאתי ארבע חליפות והמון עניבות, אבל לא ראיתי עד עכשיו אף אחד עם עניבה, וכולם בסנדלים או בסניקרס." הוא לקח מעיל חורפי עבה מרופד במין פרווה סינתטית כתומה וניסה לקפל אותו בתחתית הארון. "נדמה לי שקצת הגזמתי עם בגדי החורף."

"כן קצת." חייכתי ופשטתי את חולצתי הלחה מזיעה. די היה לי במראה חטוף של עיניו הכחולות כדי לדעת שמראה גופי לא משאיר אותו אדיש. מראה אישוניו, מתעגלים ומתרחבים יותר ויותר, ככל שיותר בגדים נשרו מעלי אמר הכל. מסתבר שמי שזיווג את שנינו לחדר אחד הצליח, במקרה או בטעות, לקלוע בול. בכל זאת, זה היה היום הראשון שלנו יחד, ולמרות שכבר שררה בינינו אוירה טובה של רעות ושותפות גורל, החלטתי שאין טעם להחיש דברים או להתגרות בגורל.

משכתי מעלי את הג'ינס, פושט אותם תוך שאני מפנה אליו את גבי. העדפתי לחסוך מעצמי את מראה פניו נוכח ישבני החשוף. אם העירום המלא שלי מפריע לו שיצא מהחדר, הרהרתי לעצמי, מקפיד לקפל בנחת את המכנסים ולזרוק את התחתונים והחולצה לשק הכביסה. הוא לא יצא ולא אמר כלום, ישב קפוא ובקושי נשם. גם בלי להביט בו חשתי במבטו על גבי, מוחשי כמו מגע יד חמה. בלי לחץ אורי תתנהג כאילו אתה לבד בחדר. שלוש שנים היית ערום באוהל ובמקלחות ולא ראו עליך כלום, אז בטח שאין לך מה להתרגש מהסופגניה האמריקאית הבלונדינית הזו שחורכת אותך במבטיה כחולים.

"אה, אורי." השתעל דודי קלות בעוד אני מפשפש ומחפש תחתונים וחולצה נקיה בארון. "מה נעשה בקשר לבחורות ?"
סוף סוף אזרתי די אומץ להסתובב ולהביט בו. "איזה בחורות ?"
"טוב, אני מתכוון..." הוא גמגם, מסמיק, מנופף את ידיו לפה ולשם בחוסר אונים, "נהיה פה שלוש שנים ובטח תרצה … בטח יש לך חברה ותרצה …"
"אין לי חברה." חתכתי אותו בנוקשות, מתחיל לסגת למקלחת.
"קשה לי להאמין, בחור יפה כמוך." התחנף דודי, מביט בי במבט עורג של ילד הניצב מול תצוגה של עוגות שוקולד. "בטח תרצה להביא לכאן מידי פעם בחורה, צריך לקבוע איזה סידור או …"

אני נושם עמוק, לופת בכוח את המגבת החדשה שאימא קנתה במיוחד לכבוד הנסיעה לחיפה, ובפעם הראשונה בחיי יוצא מהארון. טוב, זו לא חוכמה כל כך גדולה כמו שזה נשמע, מצד אחד אני אמנם ערום, אבל מצד שני אני עושה את זה לפני סתם אמריקאי אחד, זר, לא משלנו. אחד שלא מכיר אף אחד מהאנשים שאני מכיר, ומה שהכי חשוב, עיניו המתעגלות, פניו הסמוקים, נשימתו המהירה והבליטה בחזית מכנסיו מעידים שהוא לא יזדעזע לשמע הצהרתי האמיצה.

"אני מודה לך על המחמאה דודי." אמרתי, מביט ישר לתוך עיני התינוק הבהירות שלו, "אבל אין לי חברה ואף פעם לא תהיה לי. אני לא מתעסק עם נשים, ומה אתך ?"

"אני... אני..." הוא התגמגם במבוכה, "אני, אין לי חברה, אבל, אני ... יש בישראל המון בחורות יפות ו… אתה יודע איך זה, הורי מקווים שאני אחזור עם כלה יהודיה כשרה ו… " אנחנו מביטים זה בזה רגע ארוך ומביך שנמשך נצח, ואז אני מתעשת, מאחל לו הצלחה במציאת כלה נאה וחסודה והולך להתרחץ. כשאני יוצא מהמקלחת, שערי לח ומותני עטופים במגבת, הוא יושב בסלון, אפו תקוע בתוך מחשב לפטופ נייד שמיד מעורר בי קנאה עזה, ובקושי מביט בי כשאני נפרד ממנו לשלום.

נעזר במפת חיפה ובניסיון שלי בניווט אני מצליח להגיע בלי תקלות לחניון של תחנת הרכבת, מוסר את הסובארו לעובד של דוד משה, ותופס אוטובוס 19 מהתחנה המרכזית להדר. כבר חשוך, רוח קרירה מתחילה לטאטא את החום המהביל מהרחובות, ואני מטייל ברחוב הרצל, בוהה בחלונות הראווה, יורד לרחוב החלוץ ומשם, כמו אחוז בחבלי קסם אני נמשך והולך לגן הזיכרון הקטן שדחוק בין לשכת הגיוס למשרד הפנים. מצד אחד נשקף נמל חיפה, זורח כולו באורות האניות הצפות על מימיו הכהים, ומצד שני הקשתות רבות ההוד של בנין העריה. באמצע מונח לו גן הזיכרון הדהוי שרק שלט אבן קטן בצד המדרכה מכריז על קיומו. בריכה רדודה ומטונפת משתרעת במרכזו ומולה ניצב לוח זיכרון צנוע. שלוש צפצפות דקות עומדות לצידה בצניעות, רוטטות ברוח. רחבת הדשא המקריח מוקפת שיחים ועצים ושבילים צרים מתפתלים ביניהם. שם, כך שמעתי, מתרחשת רוב הפעילות. היום אין בדעתי לעשות כלום, רק לשוטט קצת, לנשום את האווירה, להריח את הפעילות, לבדוק עד כמה התיאורים ששמעתי מדויקים.

אני מאוכזב קצת, הכל קטן כל כך, נמוך, מאובק, דהוי ועלוב. בית השימוש בפאתי גן השעשועים מסריח מליזול ומשתן, והפעילות סביבו חטופה, עלובה, מדכאת יצר. השיחים המשתפלים מרחבה מרוצפת אבן שמשקיפה על הנמל נמוכים עד גיחוך, והשבילים החוצים אותם צרים ומתפתלים כמו משעולי עיזים.
אני נשען על המעקה, שולח מבט לעבר לשכת הגיוס הרובצת, גדולה ומגושמת, מעבר לכביש, נזכר בשירות הצבאי הטראומטי שלי ומתחלחל, ושב להביט בים.

רוח קרירה מטיסה עננים בשמים, הירח נעלם, נעשה חשוך מאוד ודיכאון קל יורד עלי. גבר שמן ומקריח אומר לי ערב טוב ונסוג כשאני נועץ בו מבט זועף. אני דוחף את ידי לכיסי ופונה להסתלק משם, ואז, כאילו אני לא מבואס מספיק, מתחיל לרדת גשם. אני מזרז את צעדי, הגשם עובר במהירות שיא מטפטוף מנומס למטר סוחף, אני מתחיל לרוץ, ופתאום צץ מבין השיחים איש גבוה אחד עם מטריה גדולה ושחורה. הופעתו כל כך פתאומית עד שאני לא מספיק לזוז הצידה וכתפי נתקלת בו.

"סליחה." אני אומר אוטומטית, והוא פונה להביט בי תוך שהוא מסיט לאחור את המטריה שלו, כך שבפעם הראשונה אני רואה את פניו על רקע החופה השחורה של מטרייתו הענקית. אנחנו מביטים ממושכות זה בזה, סוקרים בעיון אחד את פניו של השני, מתעלמים מהגשם ההולך ומתגבר סביבנו, ואז הוא מטה בקלילות את ידית המטריה לעברי כמציע לי את חסותו. "חבל שתירטב מהגשם." הוא אומר בקול תרבותי ושקט, "בוא, יש כאן מקום לשניים." כחולם אני פוסע קדימה, ובהרף פסיעה קטנה אחת אני נמצא לצדו בחלל היבש שמתחת לבד השחור של מטרייתו.

אני מביט בו מרותק ולא מבין למה אני לא יכול לנתק את עיני מפניו. אני יודע שמעולם לא נפגשנו ובכל זאת אני חש רטט של הכרות למראה הפנים הללו. הוא לא יפה תואר, בקושי נאה, גבוה ממני בחצי ראש, רזה אך רחב כתפיים, עיניו החומות מסתתרות מתחת לגבות עבות ומקומרות. הוא לא צעיר, כבן ארבעים בערך, פניו בלויים מעט בקצוות, וצבע אפור מעורב בשחור הזיפים שעל לחייו הרזות. שערו הקצוץ חום וסמיך, מאפיר מעט ברקות, שני קמטים מאורכים ממסגרים פה רחב ורגיש שמעורר בי רצון לנשק לו כאן ועכשיו, בלי להתעכב על כל המוסכמות המעיקות של החלפת שמות וקורות חיים, אבל מובן שאיני עושה זאת. אני מומחה גדול בלטישת עיניים מתאפקת. אפשר להגיד שיש לי דוקטורט כבוד בנושא הזה. אז אני מדגים את הכשרון שלי ומתאפק, ורק לוטש עיניים בפנים האלו שכמו נצרבו בתוכי הרבה לפני שראיתי אותן.

"רוצה לבוא אלי הביתה ולהתייבש ?" הוא שואל בשקט. קולו החם והתרבותי מהדהד בתוכי כמו צליל נמוך של צ'לו.
"כן בטח." אני אומר מיד, בלי לשאול איפה הבית ואיך נגיע לשם.
"אני גר בחביבה רייך, זה ליד הטכניון." הוא אוחז בקלילות במרפקי, מוביל אותי בשבילים הרטובים לכיוון מכוניתו העומדת בצייתנות מול לשכת הגיוס. "אני אחזיר אותך לכאן אחר כך, אם תרצה."
"לא. זה בסדר. אני גר בטכניון."
הוא מציץ בי במין מבט אלכסוני מוזר. "באמת ?" הוא אומר במין נימוס חלול, ואני יודע מיד שהוא לא מאמין לי.

"אני סטודנט בטכניון. הנדסת מכונות שנה א'. אני גר במעונות. קוראים לי אורי." אני פולט במהירות את כל המידע ההכרחי, ואז איני יכול להתאפק עוד ואני מניח את ידי על כתפיו, הודף אותו אל המכונית ומנשק את פיו היפה. הוא מפשק את שפתיו ומניח לי לנשק אותו בלי להביע שום פליאה. אני משלב את ידי על עורפו, מנשק את פניו הדוקרים, מצמיד את גופי אל גופו הרזה והנוקשה, כובש את פני בצווארו, שואף את ריחו.
"הי, הי, תירגע אורי." הוא מגחך, נבוך מהתפרצותי. "עוד לא סיכמנו על מחיר."

"מה!!!" המילים האלו פוגעות בי כמו בעיטה. אני נהדף ממנו חזרה אל הגשם שממשיך לרדת בעקשנות. "מה ? מה אמרת ?" אני חוזר ושואל במין טמטום למרות ששמעתי אותו מצוין וקלטתי מיד את כוונתו.

למראה תדהמתי הוא מבין את טעותו, והבעת חרטה עולה על פניו. "סליחה אורי, חשבתי
ש … היה לי ברור ש… "
"שמה ? !" אני מתפרץ בזעם, והטמפרמנט המפורסם שלי, שכל השנים אני עמל לכבוש אותו בכוח, מתחיל לגעוש בקרבי. תרגיע אורי, תרגיע, אני אומר לעצמי, ולא נרגע.

"חשבתי שאתה עוד אחד מהחברה האלו שאני פוגש כאן בדרך כלל." הוא לואט חרש ומניח יד מרגיעה על כתפי. "בוא פנימה ילד, אתה נרטב." הוא מושך אותי שוב אל מתחת למטריה ומנגב ביד גדולה חמה ומחוספסת את פני הרטובים. עיני מתמלאות דמעות ולרגע מוזר אחד, שאיני יודע את משכו, אני משעין את פני על כתפו ומייבש את פני הרטובות בבד חולצתו.

אחר כך אנחנו מתעשתים, נכנסים למכוניתו ונוסעים לדירתו. זו דירה גדולה ומהוהה של רווק, מלאה ספרים, תמונות, ועציצים ירוקים. הרהיטים ישנים ונוחים, הרצפה מרופדת שטיחים צבעוניים ודהויים, ומוזיקה קלאסית שקטה מהדהדת בין הקירות המחופים טפט מפוספס. בצורה מאוד לא אופיינית לי מיד אני חש שם כמו בבית - חולץ את נעלי המרופשות בכניסה ושוקע בכורסא ישנה מרופדת קורדרוי ירקרק. הוא נעמד מאחורי ומנגב את שערי במגבת שעירה, ואני מטה לאחור את ראשי עד שהוא נשען על בטנו ועוצם את עיני.

הוא מצטחק. "אתה עייף אורי ?"
"לא. סתם מרגיש נוח. נעים כאן. המוזיקה הזו נהדרת."
הוא מחייך, "יש לך טעם טוב, זה נוקטורנו של שופן. בוא להתקלח."
"לא רוצה. התקלחתי לפני שיצאתי מהבית." אני קם ומחבק אותו, "אתה רוחץ את כל הבחורים שאתה מביא לכאן תיאו ?" בדרך הוא אמר לי ששמו תיאו ועל הדלת היה שלט נחושת קטן עם הכתובת ד"ר תיאודור מילר.
"כן." הוא אומר ומנסה למשוך אותי למקלחת.
"אני לא כמו הבחורים ההם." אני מתעקש, "אני לא רוצה כסף, אני רוצה אותך." אני מתחיל לפרום את כפתורי חולצתו.
הוא מצטחק, "כן. שמתי לב." הוא מושך את חולצתי ממכנסי, "יש לך ריח נהדר אורי, ואתה יפה וצעיר כל כך. הייתי מוכן לשלם לך מאתיים שקל ללילה."
אני ממהר להניח יד על פיו. "לא, אל תגיד את זה בבקשה," אני מתחנן.
"אורי," הוא הודף אותי חזרה לכורסא, כורע לפני על ברכיו ומתחיל להתעסק בכפתורי מכנסי, "יש לך מושג בן כמה אני ? בן כמה אתה ?"
"אני בן עשרים ושלוש וחצי ואתה נראה לי בערך בן ארבעים. למה ? מה זה משנה בכלל ?"

הוא נאנח, קצת משועשע וקצת נבוך. "זה משנה אורי, תאמין לי שזה משנה. אתה פסיבי או אקטיבי ?" הוא שואל את השאלה הכל כך שנואה עלי, למעשה, חוץ מהשאלה על אבא שלי, זו השאלה הכי שנואה עלי בעולם.
"לא יודע." אני אומר, "אני גמיש. זה תלוי באדם שאני איתו ובמצב רוח שלי ובעוד המון דברים. אני שונא את השאלה הזו, בוא נלך כבר למיטה בבקשה." אני קם ומעיף מעלי את המכנסיים והתחתונים, משחרר סוף סוף את הזין שלי מכלאו. אני לא יודע אם זו התשובה שלי או מראה הזין הזקוף שלי, אבל הוא משתכנע ולוקח אותי לחדר השינה שלו שמכיל רק מיטה ענקית עם שטיח קיר מדהים תלוי מעליה, ובעדינות רבה מלמד אותי איך לעשות איתו אהבה.

אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת ערב מאוחרת - חביתה עם גבינה טוסטים וירקות - והוא שואל אותי בהבעת התנצלות אם אני יכול להישאר לישון אתו. כאילו שחלמתי בכלל לעזוב אותו כעת, אחרי שנפגשנו. "לא היית יכול להיפטר ממני גם אם היית רוצה." אני מקנטר אותו כשאנחנו מתקלחים יחד.

"אורי." הוא צוחק, מקציף סבון על ראשי, כתפי וערוותי, "אתה כל כך צעיר, אתה לא מבין כלום. אני לא מאמין שנפגשנו ככה, יש עוד המון דברים שאני צריך לספר לך." הוא לוחש באזני, אבל ידו המסובנת כבר מחליקה בין עגבותיי ונשימתי נחטפת מתענוג, ושוב איני מסוגל לקלוט יותר שום דבר. אני רק רוצה לחוש אותו בתוכי. גופו חזק וחם כנגד גופי, ידיו על חזי ובטני, הזין שלו הולם בתוכי, אני מאושר.

אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד במיטתו הרחבה, ושניה לפני שאני נרדם אני נזכר בדודי - השותף שלי לדירה. "אני צריך להתקשר לשותף שלי", אני אומר ומרגיש את גופו מתקשה לצדי.
"יש לך שותף." הוא אומר בקול חלול.
אני צוחק. "הוא שותף לדירה שהטכניון דחף לי בגלל מחסור בדירות לסטודנטים. אל תעשה פרצוף כזה, הוא בטח ישמח שהמיטה תישאר רק בשבילו."
"על מה אתה מדבר ?" הוא ממשיך לדבר בקול החלול המוזר הזה, "איזה מיטה ?"

אני מסביר את הבעיה עם המיטה היחידה בחדר השינה שלנו, ולא מבין למה פניו מתכרכמים בחוסר רצון, "בחייך תיאו, אתה לא מקנא בדודי ? אני אפילו לא בטוח שהוא הומו. בטח איזה פקיד שם אותנו יחד לפי רשימות שמיות. הוא ספקטור ואני סגל אז חיברו אותנו יחד. הוא דתי אמריקאי, שמנמן כזה, בכלל לא הטיפוס שלי." אני צוחק, משועשע מעט.

תיאו לעומתי לא משועשע כלל. לתמהוני הוא נראה מזועזע וזועם. "אז מה הטיפוס שלך ? זקן עייף בגיל של אבא שלך ?" הוא מטיח בזעף.
"תיאו באמת, אני לא מבין למה אתה כועס, מה עשיתי ?"
הוא מתעצבן. "רק תקשיב לעצמך," הוא תוקף אותי בנבזות, "אתה מדבר כמו ילד קטן." קולו החמים והעמוק נסדק וצורם את אזני. "אני לא מבין מה עבר עלי שהצעתי לילד כמוך לישון אצלי ?" הוא מפטיר בינו לבין עצמו בזעף לא מוסבר.
"אבל תיאו," אני מוחה, נדהם מפניו שבבת אחת נעשו חיוורות ומנוכרות. "מה קרה ? מה הבעיה ?"

הוא מתרחק ממני, מנתק מגע בין גופותינו. "לא קרה כלום. אני פשוט חושב שיותר טוב שתלך מכאן." הוא אומר בקרירות.

כל החמימות והאושר של השעה האחרונה מתפוגגים מאברי. בלי להגיד כלום אני קם ומתחיל להתלבש. הוא יושב במיטה, מושך את השמיכה סביבו, ואני מבחין במעט שיבה מבצבצת בין השערות הכהות שעל חזהו.

"לילה טוב תיאו ואני מצטער שהרגזתי אותך." אני אומר בקול שקט, מנסה לשמור על שרידים של כבוד עצמי ופונה לצאת. עלי להתאמץ מאוד כדי לשמור על חזות פנים רגועה, אבל אני מעדיף למות ולא לבטא את רגשותיי האמיתיים.

הוא מביט בי במבט מתנכר ולתמהוני קם ומלווה אותי לדלת. "אני רואה שאתה לא מבין, אבל עדיף ככה." הוא אומר במעין התנצלות קלושה, "אני לא יכול לבוא במקום אבא שלך ז"ל." הוא לוחש יותר לעצמו מאשר לי, ומנסה פתאום להניח יד על כתפי.

אני מתנער ממנו ובורח החוצה. הדירה שלו קרובה לטכניון ותוך פחות מרבע שעה אני מטפס במעלה המדרגות הצרות אל דירתי החדשה, וכל הדרך אני מנסה להיזכר אם ומתי סיפרתי לו שאבא שלי מת. אני משחזר את כל המפגש ההזוי ולא זוכר שהזכרתי את משפחתי, ובעצם … אם אני חושב על זה בקור רוח אז הכל נדמה לי שהכל השתבש ברגע שהזכרתי את שם המשפחה שלי.

זיקית
פולניה..
אולי תפסיקי כבר ? בסוף נצטרך לשלם לך רק שלא תפסיקי..העניין הזה ממכר.. :)
10/03/04 18:40
sasson​(שולט)
אהבתי
ממתין בקוצר רוח לפרק הבא
11/03/04 11:40
xfiles​(מתחלף)
מה עם ההמשך
נו... נמתין עוד הרבה זמן להמשך ? שכחת באיזה אתר את , אם לא תעמדי בלוח זמנים משהו יעניש אותך. למרות שאת לא בעסק
11/03/04 21:03
nero
מדהים
ואוו...סיפור ממכר , אני אשמח אם תודיעי לי כשהחלק השני יצא "לאור".. נרו.
13/03/04 16:55