צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עזרת גברים (סיפור בהמשכים) - חלק ב': לילות דודי

מאת הפולניה​(אחרת)     12 במרץ 04 2750
2. לילות דודי

"איפה היית כל כך הרבה זמן ?" לוחש לי דודי מחדר השינה.
"הסתובבתי, לך לישון." אני משליך את בגדי ברשלנות על כיסא וזורק את עצמי על המיטה.
"לא הבאתי שמיכה משלי," ממשיך דודי ללחוש, "אני אקנה מחר שמיכה אבל הלילה … מה קרה אורי ? אתה מרגיש טוב ? השער שלך רטוב, למה אתה רועד ככה ?"
"אני בסדר." אני הופך אליו את גבי, מתכסה בקצה השמיכה, רחוק ממנו ככל האפשר.
"לקחתי את הציפית הסגולה. אני מקווה שזה בסדר שאני מתכסה בשמיכה שלך ?"
"מאה אחוז דודי. הכל בסדר. בוא נישן."

כפות רגליו מחליקות על שלי. "הרגלים שלך נורא קרות אורי, בוא, תן לי לחמם אותך." הוא לוחש לעורפי. אני מסתובב, נצמד אליו, מניח את סנטרי על שערו הרך. הוא נלחץ אלי, נושם נשימות מהירות וקצרות, גופו רועד כשידיו מחליקות על גבי. אני שוכב בשקט, מניח לו להתרפק עלי, לא מתנגד, אבל לא מעודד אותו.

"אתה כל כך יפה אורי." הוא לוחש, מחכך את אברו הזקוף על ירכי.
"תודה דודי, אבל אתה לא חושב שיותר טוב שנלך לישון."
"עוד רגע, רק עוד קצת." הוא מתחנן וגומר בתוך מכנסי הפיג'מה שלו, ומיד פורץ בבכי ומתחיל להתנצל באנגלית. "סליחה, סליחה אני מנסה להלחם בזה, סליחה אורי." הוא ממלמל לתוך כתפי.
"זה בסדר חמוד." אני מרפרף נשיקה על לחיו הרכה כלחי נערה, "בוא נלך לישון."
"אתה לא כועס שאני … ש … " הוא מגמגם ולא מצליח להשלים את המשפט.
"שאתה מה דודי ?"
"ששקרתי לך, שאני … שגם אני …. אתה יודע ?"
"הבנתי שגם אתה הומו מיד ביום הראשון שנפגשנו, ואני לא כועס עליך, אני סתם עצוב, בוא נישן."
"קרה משהו היום ? איפה היית ?"
"פגשתי מישהו וזה לא הסתדר. עזוב, בוא נלך לישון."

הוא מתהפך על צידו, מצמיד אלי את גבו ועכוזו. "אתה מבטיח לי לא לספר לאף אחד עלי ?" הוא שואל ברצינות ילדותית, מחליק את כפות רגליו לאורך שוקי.
אני מנשק את עורפו. "סודך שמור עימי לנצח דודי." אני מצהיר בחגיגיות. הוא מצחקק, אוחז בכף ידי ומנשק אותה, ואז מניח אותה מתחת לבית שחיו ונרדם, מחייך כמו ילד.

במשך כל השבוע הבא אני לא מפסיק לחשוב על תיאו. מנסה שוב ושוב להבין מה קרה. תוך כדי ההתעסקות האובססיבית באירועי אותו לילה החיים נמשכים במהלכם הרגיל. אני מתחיל ללמוד, אני עסוק מאוד, מתרוצץ מפה לשם, לומד להכיר את הטכניון, פוגש המון אנשים חדשים, לומד איזה מרצים שווים ואיזה לא, איפה לאכול טעים ובזול בלי לחטוף קלקול קיבה ומה המקום הכי טוב לקנות בו ציוד ללימודים, ולאן אפשר ללכת כדי לבלות.

אני ודודי כמעט שלא נפגשים במשך היום. הוא עסוק בלימודיו בדיוק כמוני, ורק בערבים אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב שהוא מבשל.
בבוקר שאחרי הלילה הראשון שלנו החלטנו שאני אתן לו כל שבוע סכום כסף לקניות מצרכי מזון, והוא יהיה ממונה על המטבח ואני על הניקיון. אנחנו ממשיכים לישון יחד באותה מיטה, הבטחתו לקנות לו שמיכה נפרדת התפוגגה ונגוזה, שנינו מתכסים בשמיכה שלי. כל לילה הוא אומר לי בנחישות לילה טוב, מתכרבל בקצה המיטה, מנסה להרדם, מקלל חרש באנגלית, מתנצל, מתהפך לפה ולשם ובסוף נכנע, מחבק אותי מתחכך בי כאילו הייתי כרית או צעצוע, גומר, מתנצל שוב ונרדם.

אחרי שלשה ימים נמאס לי להיות שותף סביל ואני דוחף יד לפיג'מה שלו ולופת את אברו הזקוף. הוא גונח מופתע, מושך מעלי את מכנסי ולוקח אותי בפיו, והפעם שנינו נהנים ונרדמים חבוקים. בליל המחרת אני שם קונדום ומנסה לשכנע אותו להרים את רגליו על כתפי. בהתחלה הוא לא מבין מה אני רוצה, וכשהוא קולט הוא מנסה להתנגד.

אני לא משתכנע ממחאותיו הרפות וממשיך בשלי, מנצל את יתרוני הגופני על פניו - אני חזק וכבד ממנו בהרבה - לבושתי אני מגלה שאני נהנה מאוד להכניע אותו. אחרי שאני מצליח להדחק לתוכו הוא מתחיל להשתולל ברצינות - צועק, מכה באגרופים על כתפי, ומנסה אפילו לנשוך אותי - בתמורה אני מחטיף לו פליק קטן על פיו ואז הוא גומר ביבבה ואני אחריו.

אנחנו מתמוטטים זה לצד זה, מותשים מהמאבק. הוא בוכה ואני מנסה לשווא לנחם אותו, מתנצל שוב ושוב שהכאבתי לו.
"שתוק כבר, טיפש אחד." הוא מתייפח, "תפסיק לבקש סליחה. זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים." הוא בורח למקלחת, ועד שהוא חוזר אני כבר ישן.
מאז, למרות שאני לא מפסיק לחשוב על תיאו, אני ודודי מזדיינים כל לילה.

למרות הלילות הסוערים שעוברים עלינו דודי ממשיך ללכת עם כיפה. כל בוקר הוא קם מוקדם ורץ לתפילת שחרית בבית הכנסת של הטכניון שעומד די קרוב לדירה שלנו. אחר כך הוא חוזר משם, נושא בידיו את תיק הקטיפה הכחול והרקום של התפילין, ומכין לנו ארוחת בוקר. ניסיתי להתווכח איתו על חוסר ההגיון שבהתנהגותו, אבל אין עם מי לדבר, בשביל דודי בית כנסת זה לא מקום שבו מדברים עם אלוהים אלא מועדון חברתי להפגש עם חברים. להיות יהודי בשבילו זה כמו להיות חבר במועדו רוטרי או אוהד קבוצת כדור רגל. הוא לא רואה שום סתירה בכך שבלילה הוא מניח את רגליו על כתפי ומבקש שאכניס לתוכו את הזין הכי חזק שאפשר ובבוקר הוא מתעטף בטלית, קושר את התפילין על ידו ומצחו ופונה בתפילה אל אלוהים.

אני שואל אותו בסרקסטיות אם הוא חושב שאולי אלוהים לא ראה מה עשינו הלילה כי היה חושך ? או שאולי הוא חושב שזה שהוא מעמיד פנים שהוא מתנגד לי, עושה את זה כשר ?
הוא מסרב להתווכח וכל פעם שאני מתחיל שוב עם נושא הדת הוא מושך בכתפיו ובורח החוצה.

קשה לי להבין את היחס הרגוע שלו לדת, ולו קשה להבין את הכעס שלי כלפי אלוהים שאסר על הומוסקסואליות ואז הלך וברא אותי כזה. לדעתו העוול הנוראי הזה הוא לא סיבה להפסיק להאמין באלוהים. "אז אל תאמין." אמר לי יום אחד בשלווה, "אבל למה, אם אתה אתאיסט כזה גדול, אתה כל הזמן מדבר על אלוהים ?"

אני מודה שלא הייתה לי תשובה, עד היום אין לי תשובה. אני לא יודע למה אלוהים עשה לי את זה. אני לא קונה את הרעיון שזה נסיון שעלי לעמוד בו. ניסיון זה דבר שמתחיל ונגמר, ולהיות הומו זה לכל החיים.

ואם לא די בכך שאני אשם במשכב זכר סתם, אז הזיונים שלי עם דודי, שהולכים ונעשים סוערים ומוזרים עם הזמן, מחריפים את תחושת האשמה שלי.

אני יודע שמבחינה הגיונית אין לי שום סיבה להרגיש אשם, אני לא מכריח אותו להזדיין איתי בצורה כזו, הכל בא ממנו, הוא אוהב את זה ככה וגם אני מתרגל עם הזמן לקטע הזה ונהנה להפעיל עליו אלימות. אני לא איזה סדיסט ואני אף פעם לא מאבד שליטה, אני מכה אותו בזהירות, בעיקר בתחת, יש לו עור עדין כמו לבחורה ואני פוחד שיראו את הסימנים שעשיתי עליו.

מדי פעם אני מנסה להיות עדין יותר ולוותר על הקטע המכאיב, אבל אין לי סיכוי, כשאני מנסה להיות בסדר איתו הוא כועס עלי, מתעצבן, משתולל, נושך אותי בלי לעשות חשבון מי יראה את הסימנים שהוא עושה לי, ולא נרגע עד שאני משתלט עליו בכוח, מחזיק לו את הידים ביד אחת ומכה אותו בתחת ביד השניה כאילו שהוא איזה ילד שובב.

לאט לאט אני שם לב שהקטע של דודי עם אלימות הולך ומסלים. אחרי כמה ימים הוא כבר לא מסתפק בפליקים קטנים בתחת אלא מאלץ אותי, אין לי מושג איך, כי הוא אף פעם לא אומר לי תעשה ככה וככה, זה הכל כאילו בא ממני, ואולי לא כאילו אלא באמת בא ממני ? הרי אני יותר חזק ממנו, אז למה אני מרגיש לפעמים שהוא מתמרן אותי לקשור לו את הידים עם חגורת החלוק ולהכות אותו ? ולמה לכל הרוחות, אחרי שאני מאדים לו את התחת הלבן והשמנמן שלו במכות חגורה הוא גומר כל כך חזק עד שהוא כמעט מתעלף ? ומה שהכי חמור, למה אני כל כך נהנה מזה ?

חוץ מהקטעים שקורים בלילה, קטעים מרגשים, מביכים ומדליקים שאנחנו אף פעם לא מדברים עליהם - אני נבוך ומבויש מידי, ודודי ? אין לי מושג למה הוא לא מדבר על זה - הכל אצלנו רגיל לגמרי. כמו כולם אנחנו מבלים שעות בספריות ובחדרי ההרצאות, דוגרים ומשננים חומר כמו כל תלמיד רגיל. בילויים ומסיבות זה לא אצלנו, אולי באוניברסיטה או בתל אביב מבלים במקום ללמוד. הטכניון בחיפה הוא מעוז החנונים הדגרנים.

המסיבה היחידה שהלכנו אליה היא מסיבת חנוכה בבית צ'רצ'יל למען הסטודנטים היהודים מחו"ל. דודי מתרגש כמו ילד בגן מהדלקת נרות בארץ הקודש, ומזמין אותי לבוא איתו. מזמן עברתי את הגיל לנרות וסופגניות, אבל הוא מביט בי בעיני כלבלב כחולות ומתחננות ואין לי לב לסרב לו. כמה דקות אחרי שאנחנו מגיעים למסיבה אני שומע אותו מציג אותי באנגלית לפני סטודנט אמריקאי אחד כחבר שלו.

אחרי המסיבה אנחנו משתרכים ברגל למעונות - בטכניון הכל קטן וקרוב ואפשר ללכת לכל מקום ברגל – ומדברים על מה שקרה במסיבה.
"אז מה? מעכשיו אני החבר שלך דודי?" אני שואל, הוא מסמיק, מהנהן בשתיקה, ודוחף כף יד קפואה לכף ידי. אני עוטף אותה בכפי ומניח אותה בכיס מעילי, ואנחנו ממשיכים ללכת, כפופים כנגד הרוח החורפית הקרה שנושבת עלינו מכיוון המפרץ.

"נורא קר," אומר דודי, "יש סיכוי שירד שלג ?"
"לא. אין סיכוי. בישראל כמעט שאין שלג, רק בחרמון יורד שלג כל חורף, ואולי קצת בירושלים."
"אם ירד שלג בירושלים ניסע לראות אותו ?" שואל דודי ונושא אלי פני ילד עגלגלים וסמוקים מהקור.
"לא ראית מספיק שלג באמריקה ?" אני סונט בו ונדהם כשהוא כורך ידים על צוארי ומנשק אותי על פי.
"דודי." אני מנתק אותו מעלי, "השתגעת ? אנחנו באמצע הרחוב, ואם משהו מבית הכנסת שלך יראה אותנו ?"
"לא אכפת לי, אני אוהב אותך." הוא מתריס ושוב מנשק אותי.
"בוא כבר הביתה, פסיכי אחד." אני גורר אותו במורד המדרגות אל הבלוק המשמים שלנו. הוא פוסע בעקבותי, רציני ומבוהל. "אל תכעס עלי אורי, אני מצטער, לא התכוונתי." הוא אומר בעוד אנחנו מטפסים במעלה המדרגות הצרות לקומה שלנו.

"לא התכוונת לנשק אותי או לא התכוונת שאתה אוהב אותי ?" אני מצטחק.
"נדבר כשנהיה בבית." הוא עונה קצרות, ואז, סוף סוף, אנחנו מדברים.
"אתה יודע שאני מבית דתי." אומר דודי בקול קודר, "ההורים שלי … הם מאוד שמרנים, רק כאן, כשאני רחוק מהם … אני יכול ... בגלל זה רציתי ללמוד בארץ, רחוק מהם. תכננתי הכל מראש, אפילו ביררתי איפה יש פאבים להומואים בחיפה, ובאיזה גנים הכי כדאי ... ת' יודע ?" והוא מסמיק, מבויש.
"גנים ציבוריים ? אתה דודי ?" אני פורץ בצחוק ודודי נעלב ומסרב להוסיף עוד מילה עד שאנחנו במיטה, ואז כשאני מתחיל לגפף אותו כמו תמיד הוא דוחף אותי מעליו בעלבון והופך אלי את גבו.

"נו, די דביל, למה אתה מתנהג כמו נקבה לפני וסת?" אני מתעקש והופך אותו אלי.
"אני דביל?!" צועק דודי בעלבון, "ומה אתה?"
"מה עשיתי ? הלכתי אתך למסיבה כמו שרצית, הייתי נחמד וחייכתי לכל החברים שלך, למרות שהטיפוס הג'ינג'י ההוא צבט לי בתחת וניסה לסחוב אותי לשירותים, במיטה אני עושה כל מה שאתה רוצה. למה אתה כועס ?"
"אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה … אתה מתעלם ממני." הוא עושה פרצוף כאילו קשוח ואני צריך להתאפק לא לצחוק, הוא כל כך חמוד.

"מה ? מתי סיד סילבר ניסה …למה לא אמרתי לי ?" הוא משנה נושא פתאום.
"ואם הייתי אומר לך מה היית עושה ? מרביץ לו ?" אני מגחך.
עכשיו דודי כועס עלי ברצינות. אני מיד מרגיש בהבדל, הפעם זה לא משחק. "אתה רואה, אתה לא לוקח אותי ברצינות, אני בשבילך סתם אחד שאפשר לזיין, לא אכפת לך מהרגשות שלי, אתה כמו כל הישראלים, מאצ'ו חסר רגש." הוא מטיח בי ושוב יש לו דמעות בעיניים.

אני מחבק אותו, מנשק ומפנק, מבטיח שזה לא נכון שהוא פשוט הפתיע אותי, שאני נורא אוהב לחיות איתו, שהוא מתוק, שהסקס שלנו נהדר, שלא אכפת לי שהוא דתי ושהעברית שלו לא כל כך טובה, ושממש לא מפריע לי שהוא שמנמן. אני נשבע שאני דווקא מרוצה מהצורה שלו, ותוך כדי כך מניח כרית מתחת לבטנו וחודר לגופו, מועך אותו תחתי, וצובט את פטמותיו כמו שהוא אוהב.

"אז אתה לא כועס עלי בגלל המכות וכל זה ?" שואל דודי כשאנחנו שוכבים חבוקים אחרי שגמרנו, ומיד מסתיר את פניו בכתפי. זו הפעם הראשונה שהנושא עולה בגלוי ואני שותק כמה שניות, לוקח זמן כדי לשקול בכובד ראש את השאלה שלו. הוא ממתין בשקט, בקושי נושם, כולו מתוח. אני מכיר אותו רק חודש, אבל אני יודע לפי הנשימה הרדודה שלו והנוקשות בשריריו שהוא מחכה לתשובה שלי במתח.

"לא עשיתי דבר כזה עם אף אחד דודי, וזה היה קצת מוזר בהתחלה, אבל ... אני חושב שזה בסדר אם גם אתה נהנה." אני עונה אחרי שיקול דעת
"ואתה, גם אתה נהנה מזה ?" הוא לוחש לאזני שאלה נבוכה.
אני מהנהן, מועך אותו אלי בכוח. "רק אל תתבייש להגיד לי אם אני מגזים דודי."

"בסדר." הוא מבטיח, ואחר כך אנחנו מסתדרים בתנוחת השינה המקובלת עלינו - הוא על בטנו ואני על הצד, רגלי מונחת על ירכו וידי בבית שחיו. הוא נדחק אלי מנשק את שכמי ואומר לילה טוב.

"לילה טוב דודי. אתה כבר לא כועס עלי ?"
"לא. לא כעסתי גם קודם. סתם הייתי … אני מאוכזב מעצמי. תכננתי להתפרע בישראל, לעשות פה חיים משוגעים, וחמש דקות אחרי שהגעתי התאהבתי בך כמו איזה ילדונת חסרת מוח. אני כזה דפוק, תמיד אני רוצה את מי שלא רוצה אותי." קולו מפוכח מאוד וכל ניסיון להתווכח איתו יהיה עלבון לתבונתו. לכן אני לא מנסה למחות ורק מציין שהתכוונתי לכל מה שאמרתי קודם.

"אני יודע. נוח לך לחיות איתי, אבל אתה לא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך." הוא אומר ביובש, "ככה זה בחיים. אני מבין. נכון שזה קשור למה שקרה לך בערב הראשון שלנו בדירה הזו, כשחזרת רטוב ועצוב ? מה בדיוק קרה אז ?"
אני מתמלא פליאה מהאינטואיציות מדהימות שלו. למרות חוסר רצוני לדבר על הפצע הזה של תיאו אני מרגיש שאני חייב לדודי תשובה. הוא הרוויח אותה ביושר.

"אני לא בטוח שאני יודע. פגשתי אחד, מבוגר ממני בהרבה ו… לא יודע, לא מבין את זה, בהתחלה נורא התלהבנו זה מזה והכל זרם נהדר, ופתאום אמרתי משהו שהרגיז אותו ותוך שניה הוא העיף אותי החוצה. עזוב, התגברתי על זה, אני אתך עכשיו." אני מנסה לשווא לרמות את עצמי ואותו.

הוא מרגיש שאני משקר ושותק במורת רוח. בניסיון לפצות אותו אני מנשק את עורו החמים והחלק ומפזר נשיכות קטנות על כתפיו וצוארו. הוא נאנח ומתנשם חרש, עוצם את עיניו ואז מפנה אלי את גבו נדחק אלי. בדיבורים אני אולי חלש, אבל אני יודע בדיוק מה לעשות כדי לרצות אותו. אני מעביר את ידי על גופו, מתחיל מעורפו, גולש לגבו ונעצר בישבנו העגלגל. בשרו גמיש וחם, נענה ברצון לידי הלשות והמועכות אותו. נשימתו נחטפת מהנאה כשאני אוחז בו בכוח ודוחף את אברי ששב והתעורר לפיו.

אחר כך חוזר הסיפור הרגיל - הוא מעמיד פני מתנגד, מאלץ אותי לאחוז בו בכוח. מקלל אותי ומתחצף כלפי ורועד מהנאה כשאני מעניש אותו בצביטות ובנשיכות. הוא דוחף כמעט בכוח את פטמותיו האדמדמות לפי, מתחנן בלי מילים שאנשך אותן בשיני, שאהדק את פרקי ידיו בכוח אל ראש המיטה, שאניף את רגליו המפוסקות בפיסוק גדול ומכאיב אל מעבר לכתפי ואחדור לתוכו בבת אחת. כשאני מנסה, מתוך חשש לפגוע בו, להכנס לתוכו יותר לאט הוא לועג לי באנגלית מחוספסת שרק אלוהים יודע מאיפה בחור יהודי טוב כמוהו מכיר, מקלל אותי כמו מלח שיכור, קורא לי הומו עלוב וסיסי מזדיין בתחת, וסותם את הפה רק כשאני חודר לתחת שלו בכל כוחי, מכאיב לו עם הזין שלי עוד ועוד, עד שהוא מתחיל ליבב ואני חייב להאט אחרת אתפוצץ ואגמור.

הוא אילף אותי טוב. אחרי כמה שבועות יחד אני כבר יודע בדיוק מתי אני צריך להתאפק, ומתי אני יכול להתחיל להתפרע בלי שליטה. אם אנחנו לא גומרים פחות או יותר יחד הוא נותן לי, בלי מילים, להרגיש כשלון במיטה. כי העובדה המדהימה היא שדודי, למרות מראהו הענוג והתמים, מנוסה הרבה יותר ממני. הוא אולי חוטף ממני על ימין ועל שמאל, אבל אני התלמיד שלו. לקח לי קצת זמן לתפוס את העובדה הזו, אבל אפילו טמבל תמים כמוני הצליח להבין את זה בסופו של דבר. כל פעם שאני חושב שיותר רחוק כבר אי אפשר ללכת הוא מנחית עלי עוד הפתעה. אני נזכר איך חשבתי כשנפגשנו שהוא סתם חנון אמריקאי דתי תמים, ומבין שהייתי טמבל גמור, ובכל זאת, למרות הכל, למרות שהוא מנוסה, חכם ועשיר הרבה יותר ממני – כן, גם כסף נכנס למשוואה הזו, ולדודי יש כיסים שופעי דולרים בעוד שאני סתם חייל משוחרר תפרן - דודי שפוט שלי כי הוא אוהב אותי, ואני ... מה אני מרגיש כלפיו ? קשה לענות. אני מחבב אותו מאוד, אני מרגיש שהוא חבר שלי, שהוא לטובתי, ואני מאוד מכבד אותו, את האומץ שלו ללכת עם התשוקות שלו הכי רחוק שאפשר ולהגיד לי ככה ישר שהוא אוהב אותי, למרות שהוא מרגיש שאני לא.

כן, אני בעיקר מכבד אותו ומחבב אותו, וחרד מהכוח שלי לפגוע בו.
"זה לא כואב לך דודי ?" אני שב וחוקר אותו אחרי שאנחנו גומרים ומתמוטטים זה לצד זה.
"כן, קצת. לא ממש כואב, יותר נעים מכואב." הוא מלמל בתערובת של אנגלית ועברית ונרדם, ראשו על זרועי. אני לא רוצה להפריע לו ומניח לו להשתמש בזרועי כבכרית ואולי בגלל זה אני מקיץ לפני הזמן מושך את זרועי הכואבת מתחת לגופו ונזכר בחלום שחלמתי.

בחלומי אני ילד קטן בבית דוד משה, יושב על הספה ומעיין באלבום תמונות חום וכבד עם צילומים של חיילים. התמונות חומות ודהויות, אני מחפש את אבא, אבל לא מוצא. לכול החיילים פנים מטושטשות והיחיד שפניו ברורות הוא תיאו, אבל לא תיאו כפי שאני מכיר אותו היום אלא תיאו אחר, תיאו צעיר עם שיער שחור נוצץ וגומות חן שובבות שרק בעתיד יהפכו לחריצי אכזבה מרירים.

כאילו היה זה חלום נבואי אני פוגש למחרת בבוקר את תיאו, עומד מול אחד המדפים בספריה, מעיין בספר גדול ושחור.
הפגישה כל כך לא צפויה עד שמבלי משים נפלטת מפי אנקה חנוקה. הוא מרים את ראשו מהספר ומביט בי מבועת. אני לוטש מבט מרוכז בפניו ושותק. יש עוד אנשים מסביב ואני לא יודע מה להגיד לו. אני רק מביט ומבחין שהיום הוא מגולח למשעי, שערו נקצץ לא מכבר וידי מעקצצות מרצון להעביר את כפי על המברשת הסמיכה הזו שחוטי שיבה שזורים בצבעה החום.

"תראה מה מצאתי תיאודור." נגשת אליו אישה אחת ונסמכת על כתפו, מראה לו את הספר שבידה. היא בת גילו בערך, דקה והדורה בחליפת מכנסיים שחורה שחולצה לבנה מבצבצת מתחתיה. המון צמידי זהב דקים מצלצלים על פרקי ידיה הלבנים ושתי טבעות נוצצות על אצבעותיה המטופחות, אחת טבעת יהלום כבדה ויקרה והשניה טבעת נישואים דקה.

אני לא זקוק לפירושים, מהצורה בה היא משלבת את ידה בידו ונושאת אליו את פניה המאופרים בטוב טעם ברור שזו אשתו. היא מחייכת אליו והוא מחייך חזרה, מסדר בעדינות את צוארון חולצתה הלבנה שהתקמט מעט ויחד הם פוסעים מותן אל מותן אל הספרנית. הוא נושא למענה את הספר שבחרה ואחר כך הם יוצאים יחד החוצה, יורדים שלובי ידים במדרגות הספריה ופונים לעבר בית הסנט. אני פוסע חרש אחריהם, ליבי מכווץ מכאב וגעגוע.

"צריך לקנות בולים תיאו." היא מזכירה לו, "יש לך כסף קטן."
"לא זוכר. הנה, תבדקי לי בארנק." הוא מגיש לה את ארנקו, מתעלם ממני.
אני מסתובב ובורח לשירותים בספריה, מתיז מים קרים על פני ורואה בראי פרצוף מדוכא ועיניים אדומות מדמעות שלא קבלו רשות לזלוג. אני נכנס לבית השימוש, יושב על מכסה האסלה ומחכה עד שהחשק לילל יחלוף, ורק אז יוצא החוצה. בודק שוב בראי, רואה שהלובן בעיני חזר להיות לבן ושהכאב חבוי היטב מאחורי פנים רגועות, והולך לאכול צהרים.
·
למחרת אני מקבל טלפון מסיגל, קצינת המילואים שלי, שמבקשת שאעשה טובה ואבוא לעשות מילואים בשבוע הבא. לא נעים לה להזעיק אותי ככה, בלי הודעה מראש, אבל מרוב ההברזות של גדוד המילואים העלוב שלי היא נתקעה בלי אנשים, ואני הרי כבר גמרתי את הבחינות, והיא מבקשת שאעשה לה טובה אישית. אני לא מאמין, רק בגדוד ההנדסה הדפוק שלנו יכולים לקרות דברים כאלו. אני בטוח שבגולני או בגבעתי זה לא היה קורה. למרות הסלידה שלי מכל הקטע של הצבא אני מתבייש בשביל החבר'ה שלי ומיד מסכים, אבל קודם, אני מחליט בדחף פתאומי, אקפוץ לביקור בבית.

אחרי כמעט חודש שלא נסעתי הביתה אני מתחיל לחוש געגועים לאימא, לדודים ואפילו לדירה הצפופה והמחניקה שלנו. אני מספר לדודי על המילואים הפתאומיים ומזמין אותו לבוא איתי לביקור בבית אימי, משתעשע ביני לבין עצמי במחשבה על יציאה מהארון.

דודי מדהים אותי ומסרב לבוא. "אני לא רואה שום טעם לפגוש את המשפחה שלך." הוא פולט בקרירות ואפילו לא מתנצל. מאז שהתוודה על אהבתו אלי הוא מתנכר אלי, מסרב להפגש איתי לצהרים במנזה, משאיר לי אוכל על השיש ומסתלק כשאני חוזר הביתה, מנסה להפגין עצמאות ולעורר בי קנאה, וקצת מצליח, אבל תמיד חוזר בסופו של דבר לישון איתי. הסקס שלנו ממשיך להיות לוהט ומלוכלך. לא תמיד כמובן, אבל מדי פעם יש לנו לילות כל כך מטורפים עד שלמחרת בבוקר, כשאני רואה את החבורות המסגילות על עורו ונזכר במה שעשינו אני נחרד ומסמיק. לפעמים אני לא מאמין שזה אני שקשר את ידיו למוט הוילון והכה אותו בחגורה עד שכל גבו ועכוזו האדימו. הוא אוהב לשבת על ברכי, הזין שלי תקוע עמוק בתחת שלו, מניח את ידי על אברו ודורש ממני לשפשף אותו בכוח, מתפתל עלי עד ששנינו גומרים, צועקים מזיעים ומתנשפים.

אחרי ההתעלסויות האלימות הללו אנחנו מתרחצים יחד, מסבנים זה את זה בעדינות. אני נוזף בו ברכות על הפראות שלו והוא בוכה ואומר לי שהוא אוהב אותי ומנגב אותי בטפיחות זהירות של המגבת על גופי, ואז אנחנו נרדמים חבוקים.

כשדודי מסרב לבוא איתי לביקור אני מרגיש תערובת של אכזבה והקלה. אני יודע שבסופו של דבר אצא מהארון, ושאעשה את זה בתמיכה של חבר, כנראה דודי, אבל אולי עוד לא, אולי כדאי לחכות עוד קצת.

אני יוצא מהבית קצת מצוברח כי דודי מפנה אלי את גבו ומסרב להפרד ממני לשלום. אולי הוא כועס כי לא התעקשתי שיבוא ? לא יודע. הוא מתנהג כמו דביל, שילך לעזאזל אני חושב בזעם ונוסע לתחנה המרכזית. עולה על אוטובוס 901 הישיר לתל אביב, וישן על כתפו של חייל חמוד אחד שיורד בהרצליה.

אני מגיע הביתה ביום שישי בצהרים, מתמסר בהנאה לפינוקים של אימא והולך איתה לארוחת שישי אצל הדוד אהרון ודודה שושנה. גם דוד משה שם, וכל בני הדודים ובנות הדוד. כולם מדברים, רועשים, צוחקים, מתווכחים, מקיפים אותי באהבה ובחום משפחתי. נהדר להיות עם כל האנשים האלו שמכירים אותי מאז שהייתי בחיתולים, ובטוחים שהם יודעים עלי הכל. אולי באמת עדיף שדודי נשאר בטכניון, אבל הלילה זה הלילה הראשון מאז שנפגשנו שאני ישן בלעדיו. למה הוא לא נפרד ממני כמו בן אדם?

למחרת אני הולך לביקור אצל דוד משה. הדודה ריטה שוב מאושפזת והוא לבד בבית.
"מה שלום דודה ריטה ?" אני שואל.
הוא מגיש לי תה ונאנח. לא טוב אורי, לא טוב. אין הרבה סיכויים שהיא תצא, אבל," הוא מנסה להתעודד, "זה מקום טוב, אחיות נחמדות, יש לה חדר פרטי, היא רגועה, ומה אתך אוריל'ה ?"
"אני בסדר דוד משה. הלימודים לא קשים, הכל בסדר. השותף שלי לדירה בחור נחמד, הכל טוב. תגיד דוד משה, האלבום תמונות של אבא מהצבא אצלך ?"
"כן." הוא מביט בי מופתע. "אני צריך לחפש אותו, הדודה ריטה עשתה סדר בבית בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן ואתה יודע איך זה איתה."

כן, אני יודע. כולם יודעים איך זה איתה. דודה ריטה חלתה מאוד אחרי הלידה הקשה של בנה היחיד ומעולם לא שבה לאיתנה. זו הייתה לידה מוקדמת מידי שהסתבכה ובעטיה נכרת רחמה של הדודה שהייתה אז רק בת עשרים וחמש. היא שקעה בדיכאון כבד ומאז הייתה יוצאת ונכנסת מבתי חולים ומבתי הבראה. כולם סברו שדוד משה היה צריך להתגרש ממנה ולהמשיך בחייו עם אישה אחרת, אבל הוא סירב לכל הצעות השידוכים ונותר נאמן לה. במסירות ובאהבה גדולה גידל לבד את בנו יחידו, שבתמורה נטש אותו ואת הארץ כמה ימים אחרי שהשתחרר מהצבא ולא חזר יותר לארץ.

הדוד משה היה בעצם התחליף שלי לאב, ופה ושם שמעתי לחישות חנוקות שבעצם היה טוב אם הוא ואימא שלי, שגם היא נשארה בודדה עם ילד … אתם יודעים … אבל למיטב ידיעתי היחסים בין הדוד משה לאימא מעולם לא חרגו מיחסי ידידות של גיס וגיסה.

הדוד משה היה זה שלימד אותי את עובדות החיים. הסביר לי מאין באים תינוקות לעולם, איך קוראים את השעה בשעון עם מחוגים, איך מתגלחים ואיך פותחים בנימוס דלת לגברת. הוא תמיד עמד לצידי ותמך בי בכל דבר שרציתי לעשות- כשעליתי לתורה הוא עמד לצידי, וכשרציתי לעשות רשיון לאופנוע הוא נתן לי כסף, וכשהתעקשתי לשרת בקרבי הוא שכנע את אימא לחתום לי, תמיד כשרציתי עיצה הייתי פונה אליו. הוא דמות האב שלי.

כולם במשפחה אמרו שהוא דמה מאוד לאחיו הצעיר יעקב - אבא שלי, וריחמו עליו שהוא איבד גם אישה וגם אח ושהוא חי כל כך הרבה שנים לבד, אבל הוא התעלם מהרכלנים, ונשאר עליז וחייכן וטוב מזג. מעולם לא אמר מילה רעה על אף אדם, תמיד חייך והסביר פנים לכול, והיה אהוב על כל לקוחות הסופר שניהל מזה שנים.

"כל התמונות של יעקב ז"ל אצל אימא שלך אורי." הוא מלטף את ברכי, "כולן חוץ מהאלבום של הצבא, היה לה קשה מידי לראות את התמונות שלו כחייל ... הם הרי נפגשו והתאהבו בצבא, ואבא שלך המסכן נהרג במילואים, אז ברור שהיא ... קשה לה לראות תמונות שלו במדים. בגלל זה היא נתנה לי לשמור על האלבום הצבאי שלו, כשהיית קטן היית מסתכל עליו הרבה, אתה זוכר ?"
הוא מביא לי אלבום גדול עטוף פלסטיק לבן ודביק, עם ציור של ספינה צבעונית מפליגה במים כחולים ועובר איתי על התמונות. הישנות, מהטירונות של אבא, הם עדיין בשחור לבן, חלקן כבר הצהיב. החדשות יותר כבר בצבע. הרוב סתם תמונות רגילות של חיילים צעירים, מחייכים חיוכים שחצניים, תמיד בקבוצות, תמיד עם נשק, עושים פוזות של גיבורים. אבא שלי נמצא תמיד במרכז, הכי יפה, הכי גבוה, עם החיוך הכי גדול. אבא שירת בתקופה הטובה, לפני מלחמת יום כיפור, וככה זה באמת נראה – כולם גאים, בטוחים, תמימים ומלאי אימון. התמונות מהאלבום הצבאי שלי, תמונות של אחרי מלחמת של"ג, כבר פחות תמימות ועליזות.

"כן, עכשיו אני נזכר שכבר ראיתי את האלבום הזה. אהבתי לראות איך אבא נראה בו תמיד הכי גבוה והכי גיבור." אני מרשה לעצמי להפליג לרגע על גלי הנוסטלגיה.
"נכון." מסכים איתי דוד משה בחיוך רך, "כשהיית קטן היית מבקש שנוציא אותו כל פעם שאימא שלך לא הייתה. אהבת להסתכל על אבא חייל. תמיד התפלאתי איך הבנת בגיל צעיר כל כך שהיא לא אוהבת לראות אותך מסתכל על התמונות האלו. היית מחכה עד שהיא תלך כדי להוציא את האלבום." הוא מסתכל עלי בחיוך ומלטף את פני בעדינות. "הייתי ילד כזה טוב, כזה רגיש, מזל שלפחות אתה נשארת לנו אחרי שיעקב ...." עיניו מתמלאות דמעות והוא משתעל, שולף ממחטה מנסה להסתיר את התרגשותו ולא מצליח.

אני מחבק אותו והוא מטמין את פניו בכתפי ובוכה חרש. אני מחכה בשקט עד שהוא ירגע, מלטף את גבו ואת שערו, אבל לא מצליח לבכות יחד איתו. עם כל הרצון הטוב אני לא מצליח להתאבל על מוות של אדם שלא הכרתי מימי. אני תופס רק עכשיו שבעצם, בזכות אימא והדוד משה, מעולם לא חשתי יתום. הם היו איתי תמיד, שמרו עלי והגנו עלי, מניחים לי להתבגר בקצב שלי, חוץ מדודי הם האנשים הכי קרובים לי בעולם.

אני חייב לספר להם שאני הומו, אני פשוט חייב. אני מחליט שמיד אחרי המילואים אני אכריח את דודי לבוא איתי לפגוש אותם ולצאת יחד איתי מהארון. אני אעשה אותו דבר בשבילו כשהוא יספר להוריו את הבשורה. זה לא יהיה קל, אבל רק ככה נוכל להיות חופשיים.

דוד משה מתאושש, מוחט את חטמו, מחייך אלי בהתנצלות וממשיך לדפדף באלבום. "או, הנה, אלו התמונות האחרונות שלו. את התמונה הזו אני הכי אוהב, הוא נראה כאן כל כך מאושר." הוא שולף תמונה גדולה, צבעונית, ובה נראה אבא עומד כתף אל כתף עם קצין צעיר שחור שער שחיוכו הרחב חושף גומות חן נחמדות – תיאו.

"זה הקצין שלו שהיה איתו עוד מהסדיר. גם במילואים הם היו יחד. היום הוא כבר בטח דוקטור. בחור נורא נחמד. בשבעה הוא היה כאן כמעט כל יום ושמר אתנו על קשר גם אחר כך. לפני כמה שנים הוא נסע לאמריקה ללמוד והתחתן שם. אין לי מושג איפה הוא היום." אומר משה בעצב ונוגע בהיסוס בחיוך הנייר של אבי המת.

"הוא מלמד פיזיקה בטכניון דוד משה. ראיתי אותו במקרה והוא באמת נראה לי מוכר, אבל לא זכרתי מאיפה בדיוק. אז אתה אומר שהוא ואבא היו חברים עוד מהסדיר ?"

"כן. הוא היה זה ש... הם היו יחד כשאבא שלך נהרג. אחרי הסדיר הם היו עושים מילואים יחד. אני לא בטוח, אבל בשבעה היה לי רושם שהוא מאשים את עצמו בתאונה, שהוא הרגיש שהוא היה צריך לשמור על אבא שלך יותר טוב. הוא מאוד אהב את אבא שלך אורי, כולם אהבו אותו, הוא היה איש כל כך .... כל כך ..." קולו של דוד משה נחנק מהתרגשות, "אבא שלך היה משכמו ומעלה אורי, הייתה לי זכות גדולה מאוד שהוא היה אח שלי, וגם אימא שלך ... המוות שלו היה אסון נורא בשביל כולנו אורי."

שוב הוא בוכה כל כתפי ואני שב ומחבק אותו, מלטף את ראשו המאפיר, משמיע את כל הקולות הנכונים, אבל עיני יבשות ומוחי דוהר קדימה, מתכנן תוכניות וזומם מזימות לרגע שבו אחזור לחיפה ואתעמת עם תיאו.

דוד משה נותן לי ברצון את התמונה. יש לו נגטיבים שמורים היטב של כל התמונות והוא מבטיח לי לעשות עוד העתקים, מאחל לי מילואים קלים, ואומר לי, שניה לפני שאני עוזב, לשמור טוב על עצמי.

במוצאי שבת חזרתי לחיפה עם התמונה, ארוזה היטב בין שני חתיכות קרטון קשיח, ומיד כשנכנסתי לדירה נחפזתי להטמין אותה עמוק במגרה של שולחן הלילה שלי, ורק אז התפניתי לבדוק מה דודי מבשל לארוחת ערב. הוא הכין לכבודי משהו מיוחד, מין פשטידה עם ירקות וגבינה צהובה שנקראת בשם המצחיק – קיש. טעים מאוד. אכלתי בתאבון והודיתי לו על המאמצים, מנסה לנשק אותו.

הוא הדף אותי בגסות, "אל תתחנף. קודם אתה משקר ואחר כך מנסה למרוח אותי עם החנופה המגעילה הזו. אתה חושב שאני טיפש ?"
"מה ?" אני נדהם. "מתי שיקרתי לך ? אתה לא מאמין שנסעתי לאימא שלי ? הזמנתי גם אותך לבוא. הגיע הזמן שאני אספר לה שאני ... שאני לא ..."
"שאתה הומו מזדיין בתחת." הוא אומר באנגלית בקול הגועלי ההוא שלא שייך לו אלא לאיזה גנסטר אמריקאי שאפשר לראות לפעמים בסדרות פשע אמריקאיות עתיקות.

"בעצם דודי," אני משתדל לשמור על קור רוח - הנשק היחידי שלי כנגד זעמו – "המזדיין בתחת זה אתה לא אני. מאז שאני אתך לא חטפתי זין בתחת אפילו פעם אחת כי אתה, למרות כל הדיבורים שלך, לא מספיק גבר לזיין אותי." ואני הודף מעלי את הצלחת עם שרידי הקיש, לוקח את המעיל שלי ואת התמונה של אבא ותיאו ומסתלק משם בזעף. כל אותו הזמן נשאר דודי יושב בשקט ליד שולחן האוכל, מביט בי ושותק.

רגלי נושאות אותי מהשער הקדמי של הטכניון לכיוון כיכר זיו ומשם לרחוב חביבה רייך, לדירה של תיאו. הוא לא בבית, אני דופק, מצלצל, שום דבר. איפה הוא יכול להיות בשעה כל כך מאוחרת ? אולי בגן, צד נערים צעירים, אולי בבית עם אשתו ? כי הרי ברור שהיא לא גרה איתו בדירה הזו. מה היא חושבת על זה שבעלה מחזיק דירה נפרדת ? היא בטח לא יודעת שהוא ... היא בטח מספרת לעצמה ששם הוא עובד, לומד, מארח קולגות. בבית יש רעש, יש ילדים, טלפונים מצלצלים, אורחים קופצים לביקור, הוא צריך שקט, הוא מדען חשוב, מועמד לפרופסורה, זה בטח מה שהיא אומרת לעצמה ולעולם, אבל בשקט בשקט, בפינה קטנה של הלב, היא בטח יודעת, היא בטח מרגישה שהוא ....

אני מחליט לא לוותר. מוצא בדל עפרון בכיסי וכותב על המעטפה - אני אורי סגל, הבן של יעקב סגל שהיה החייל שלך. נפגשנו פעם וברגע שהבנת מי אני העפת אותי מהחיים שלך. אני חושב שאני יודע למה, אני בטוח שאתה היחיד שיודע איך באמת אבא שלי מת. גם אני רוצה לדעת. אני מבטיח לא לספר לאף אחד על הלילה ההוא - ראיתי אותך עם אשתך, זה בסדר, אני מבין – אני רק רוצה לדעת את האמת, זה הכל. אני לא יודע למה, אבל חשוב לי לדעת. בבקשה, ספר לי מה האמת על אבא שלי. אני הולך למילואים מחר. הנה הדואר הצבאי שלי, שלח לי לשם את התשובה, זה עדיף מאשר לדירה שלי במעונות. אני מתחנן לפניך לענות לי. זה חשוב לי מאוד. אם תרצה תשאיר את התמונה אצלך, יש לי את הנגטיב שלה ואני יכול לעשות העתקים. חבל שלא אמרת כלום אז, היית חוסך לי ...

ואז הדף נגמר וגם נגמרות לי המילים, כי מה עוד יש להגיד ? מה לדעתי הוא יכול להגיד לי ? האם יש לו בכלל משהו חדש לספר לי ? ומה הוא היה חוסך לי ? את הפרשה עם דודי ? את המחשבות המענות על למה ומה בדיוק קרה באותו ערב גשום ? ומה בדיוק אני חושב שיקרה אם הוא יספר לי הכל על התאונה הלא ברורה ההיא שבה אבא מת ? החיים שלי ישתנו פתאום ? לפתע אבין את סודות היקום ? לא יודע. קרוב לודאי שלא יקרה שום דבר מיוחד, השמש תמשיך לזרוח בבוקר ואני אשאר אותו אדם, אבל בכל זאת, הצורך המענה הזה לדעת מה בדיוק קרה מציק לי כמו חור בשן, דוקר ודוקר, מפריע לישון, מפריע לאכול, מזכיר את עצמו כל פעם מחדש.

אני מחליק את הצילום מתחת לדלתו והולך חזרה לטכניון. ליד המזרקה הכחולה הטיפשית ששמו באמצע כיכר זיו אני מרגיש שמישהו עוקב אחרי. אני מתחבא בפתח בית המרקחת, ממתין לעוקב, ואז יוצא בפתאומיות, מרגיש קצת כמו ילד במשחק מחבואים, ומתנגש בדודי. אנחנו עומדים פנים אל פנים, ידי על כתפיו, מביטים בשתיקה זה בזה.

"כן, עקבתי אחריך !" הוא אומר לבסוף בהתרסה ומנער את ידי מעליו. "היית בדירה של החרא הצבוע הזה ? ד"ר מילר הצבוע המזדיין ?"
"כן. הייתי שם, אבל הוא לא היה."
"הוא לא גר שם." הוא מחייך בשמחה לאיד, "הוא גר בוילה יפה בשכונת דניה עם אשתו והילדים. זו דירת הזיונים שלו, לשם הוא מביא את הצעירים היפים שהוא אוסף בגן. שם היית אז, בלילה הראשון."
"כן. פגשתי אותו בגן הזכרון. ירד גשם והוא נתן לי טרמפ ו..."
דודי מסב מעלי את פניו. "לא רוצה לדעת. שתוק ! הוא חרא, הומו זקן בארון שמשלם כסף בעד זיונים. הוא מכוער ופתטי ואתה חור תחת עלוב שנתת לו לזיין אותך. כמה הוא שילם לך על הזיון ?"
"דודי." אני לוחש, נדהם מהמרירות בקולו, "בבקשה אל ..."
"אז איך זה הולך, הסידור שלכם ? אתה בא אליו פעם בשבוע ? הוא משלם לך משכורת חודשית או לפי זיון ? מה אתה עושה איתו ? הוא בכלל יכול עוד להעמיד את הזין ?" הוא יורה את השאלות האיומות האלו בלחש זועם, מדבר עברית מעורבת באנגלית, פניו מעוותות מכאב.
"דודי שתוק. אני מבקש, תפסיק לדבר ככה. הייתי איתו רק פעם אחת ואז הוא ... מאז שאני ואתה יחד אני רק אתך. אתה יודע את זה."
"ומה הסתרת שם במגרה שלך ? תמונה ?"
"כן. תמונה שהבאתי מהבית. זה לא עסקך דודי. עזוב את זה. בוא נלך לישון." אני מנסה לאחוז בידו והוא הודף אותי בגסות.
"לא כל כך מהר אורי חמוד. יצאת עם התמונה הזו ביד, הלכת לדירה שלו וחזרת מהר מאוד בלעדיה. מה הסיפור ? אתה סוחט ממנו כסף ?"
שוב ההרגשה הזו כאילו בעטו לי בבטן, ושוב זה בגלל כסף.
"זה מה שאתה חושב עלי דודי ? אתה חושב שאני סחטן ? זו דעתך עלי ? אתה חושב שכל הזמן שהיינו יחד הזדיינתי גם איתו ? ככה נראית האהבה שלך ?"
דודי מביט בי באומללות. "אז מה יכולתי לחשוב ? איזה עוד הסבר יש להתנהגות שלך ?"
"יש מליון הסברים, אבל אתה ... אתה מיד חושב את הכי גרוע עלי. אני אולי לא הולך ומצהיר הצהרות אהבה דודי, אבל עד היום תמיד כבדתי אותך, הערכתי אותך, אבל עכשיו ... מזל שאני הולך למילואים מחר. אני לא חושב שאני אוכל לישון אתך באותה מיטה."

החשד שלו כל כך מכאיב לי ואני כל כך כועס ופגוע עד שאני מרגיש שאני חייב לזוז, לרוץ קצת, ובלי לשים לב לרמזור האדום אני חוצה בזינוק את הכביש, מזל שהתנועה בשעות לילה אלו דלילה מאוד, ובורח. רץ ורץ, חוצה את השער בדהרה, מנופף לשומר המנומנם בשער הטכניון ודוהר לכיוון בנין הארכיטקטורה החדש. מביט על גג הבד הגלי שלו שמלבין בחושך, עובר על פניו וממשיך לרוץ.

אני עדיין בכושר לא רע שומר על קצב טוב. רץ ורץ עד שאני מגיע לבנין הפיזיקה הישן הבנוי אבן, עובר על פני פסל האישה השרועה על צידה מול הבנין, יורד למטה במדרגות שבין אולמן לבנין הפיזיקה, ומגיע לחורשת האורנים הקטנה שתיכרת בעוד חודשים מספר כדי לפנות מקום לעוד בנין גדול ומכוער מבטון. שם, בחורשה החשוכה מדיפת ריח שרף אורנים, אני צונח על הספסל שלי - ספסל עץ צבוע ירוק - כובש את פני בידי ובוכה כמו תינוק.

קשה להגיד שאני מופתע נורא כשכמה דקות אחר כך דודי מניח יד על שכמי ומחבק אותי בשתיקה. "אני מבקש סליחה על מה שאמרתי." הוא לוחש חרש באזני, "בבקשה תספר לי מה קרה. אני יוצא מדעתי מרוב קנאה. אני מתחנן שתספר לי." הוא לואט חרש, מחליק את ידיו מתחת לחגורת מכנסי, חודר לתחתוני וממשש ביד נבונה וקרירה את חלצי.

"אני לא יכול לדבר כשאתה ... תוציא את היד ואני ... " הוא לוחץ על אשכי ביד אחת ומשחרר את חגורתי בידו השניה, שולף אותה בזריזות של קוסם מתוך מכנסי.

אני כבר יודע שהוא מתכנן משהו ודמי מתחיל לרוץ במהירות בעורקי, פועם בחזקה בנקודות הדופק. "אהה, אני רואה שאתה מתעקש לשתוק." הוא לוחש, לוחץ חזק עוד יותר על אשכי. התענוג מתחיל להיות כמעט מכאיב, אבל רק כמעט, ואני ממשיך לשתוק, מתמכר להולם פטישי התענוג הזעירים הדופקים במפסעה, ברקות ובבסיס הצואר.

"אני רואה שאתה מסרב לספר, אני אצטרך לסחוט ממך את התשובה אורי." הוא מגחך ברשעות, ולפני שאני מבין מה קורה איתי אני כורע על ברכי על הספסל הקשה, רגלי קשורות בחגורתי לשלבי הספסל, וידי הדוקות בחזקה מאחורי גבי, מהודקות זו לזו מהמרפקים ועד לפרקים בחגורת העור הדקה והארוכה של דודי.

"דודי, מה אתה עושה ? תפסיק בבקשה." אני לוחש, קצת מבוהל, קצת סקרן ומאוד מאוד מיוחם. הוא לא טורח לענות ומוריד מתון מתון את מכנסי ותחתוני, כורע על האדמה לפני הספסל, מלטף את ישבני, מפריד את לחי עכוזי ומלקק את פי הטבעת שלי, מחדיר לתוכו את לשונו, מדליק אותי, מחרמן אותי, ממשש בעדינות מטריפה את הזין שלי, ואחר כך חודר לתוכי בעדינות. זה כל כך טוב, עדין, מתוק ונהדר. חוסר האונים המוחלט שלי בצירוף אויר הלילה הקר על עורי מטריפים אותי. אני לוהט כולי והוא פורם את כפתורי חולצתי, חושף אותי לרוח הקרירה, מלטף אותי בעדינות משגעת, מלקק את תנוכי אזני, את עורפי, צובט קלילות את פטמותי. חוסם את פי ביד אחת ומכסה את עיני בשניה ומזיין אותי עד שאני מתפוצץ בברק מסנוור של תענוג, וגומר כשאני נושך את כף היד החוסמת את פי.

"ועכשיו תספר הכל ואל תשמיט כלום." הוא דורש כשאנחנו חוזרים יד ביד לדירה. בלי היסוס אני מספר לו הכל - על אבא שלי שמת חודש לפני לידתי בתאונה לא ברורה במילואים, והוא בן עשרים וחמש בלבד. על תיאו שהיה איתו שם והוא היחידי שיודע מה באמת קרה. על אימא ועל הדודים, ועל בני הדודים, ועל הלילה ההוא אצל תיאו, ואיך גורשתי ברגע שבטאתי את שם משפחתי.

"אתה אוהב אותו ?" שואל דודי וידו הקטנה מנסה לברוח מידי, אבל אני מחזיק בה בכוח ומסרב להרפות.
"לא. אני לא ממש מכיר אותו. נמשכתי אליו כי הוא נראה לי מוכר כל כך כשנפגשנו. זה היה כאילו .... כאילו ... לא יודע, פשוט הרגשתי פתאום שאני חייב להיות איתו. אולי בגלל התמונה. כשנפגשנו לא זכרתי את התמונה, אבל הוא נראה לי מוכר כל כך. אולי בתת ההכרה זיהיתי אותו וקישרתי אותו עם אבא שלי. לא יודע, אבל כשראיתי אותו עם אשתו, הוא והיא יחד... הוא באמת אוהב אותה והיא אותו, אפשר היה להרגיש בזה. החלק הזה שלו שהוא חילק איתי הוא רק חלק קטן מהחיים שלו, ואני ... אולי הזכרתי לו את אבא שלי. אני די דומה לו, ככה אומרים, אז אולי ... לא יודע. לא נוח לי לדבר על זה. בוא נלך לישון, אני הולך למילואים מחר, אני צריך לקום מוקדם."

"ואם הוא לא יענה לך, תמשיך לנסות לפגוש אותו ?" ממשיך דודי לחקור.
"לא יודע דודי, למה אתה שואל ? אתה ממש אובססיבי בגללו."
"לא. אני חושב שהוא סתם זקן מכוער ופתטי. אתה האובססיבי."
"הוא עוד לא בן חמישים. זה לא זקן דודי, והוא לא מכוער, אתה מקנא. תפסיק, זה טפשי."
"אני יודע." אומר דודי ומתרפק עלי, "הנה, אני כבר לוחץ על כפתור האוף של הקנאה, והכל יהיה בסדר. לילה טוב אהובי המתוק."

sasson​(שולט)
ווואווו
ממתין בציפיה להמשך הסיפור המרתק מדהים
12/03/04 10:21
nero
אהבתי
יפה מאוד..מאוד מקורי ,נרו.
13/03/04 18:42