עזרת גברים (סיפור בהמשכים) - חלק ג': המחסום
מאת הפולניה(אחרת)
13 במרץ 2004
3. המחסום
המילואים שלי היו מתועבים עוד יותר מהרגיל. עמידה מאוסה במחסומים מיותרים, ניסיון להרגיע חיילים סדירים עצבניים ומשועממים כדי שלא יציקו יותר מהנחוץ לאוכלוסיה אזרחית חסרת ישע לכאורה, שיכולה להפוך תוך רגע לכנופית שאהידים חמושים בחומר נפץ.
מסתבר שזאת הייתה הסיבה האמיתית להזעקתי למילואים. היו המון תלונות על התנהגותם של הסדירים במחסומים, ואיזה גאון צבאי שרובץ על עכוזו השמן בקריה החליט שהתרופה לכך תהיה גיוס חיילי מילואים בוגרים יותר לעמוד יחד עם הצעירים במחסומים ולרסן אותם בכוח אישיותם הבוגרת וההומאנית.
אם הוא היה יודע איזה חלומות אני חולם על החבר שלי, איך אני מדמיין את עצמי קושר אותו, מתעלל בו, מצליף על ישבנו ומזיין אותו באלף ואחד צורות ואופנים, ואחר כך מניח לו לעשות לי אותו הדבר, הוא בטח היה מקבל התקף לב.
בינתיים, חלומות לחוד ומציאות לחוד. במציאות אני באמת מרגיע את הצעירים המשועממים והמתוסכלים מהעמידה במחסום, מנסה לעזור להם לפרק תסכולים ולהיות אוזן קשבת ובוגרת ללבטים שלהם, ומתאפק בגבורה לא לגעת באף אחד למרות שאני מיוחם רצח.
גם כשסשה - צעיר רוסי מתוק, בלונדיני וכחול עיניים כמו שאני אוהב, מזהה אותי בגי ראדר המשובח שלו ומנסה לגשש אצלי אני מתאפק. מודה שזה נכון, שאני נמשך לגברים, אבל –
א. יש לי חבר. ב. סשה פקוד שלי וזה אסור.
אותו אני משכנע, את עצמי קצת פחות. כמו ילד בן שלוש עשרה אני קם בבוקר עם כתמי זרע על התחתונים ובכל זאת לא מוותר לעצמי ומתאפק. חוץ מזה הכל בסדר, סתם מילואים רגילים - אוכל מגעיל, שינה בשקי שינה על מיטות צבאיות חורקות, מים קרים במקלחות - גועל נפש צהל"י תקני.
מידי פעם הצלחתי ליצור קשר בנייד עם דודי או עם אימא, אבל השיחות היו מקוטעות ולא מספקות. למרות שנפרדנו בנשיקות וחיבוקים והבטחות לשמור אמונים דודי נשמע מרוחק וקר, ומשום מה כל מילה שניה שלו היא בעזרת השם וברוך השם. אני צריך לשלוף את השטות המרגיזה הזו מאוצר המילים שלו. גם עם אימא קשה לי לדבר, אבל זה דבר רגיל. כל מילואים שלי נתפסים אצלה כאסון ותמיד היא כל כך לחוצה כשאני במדים, עד שהיא לא מצליחה לדבר בצורה הגיונית.
ופתאום, ביום הלפני אחרון של המילואים, מקבל המפקד הוראה לשחרר אותי. מסתבר שדודה ריטה - אשתו האומללה של דוד משה, נפטרה לפתע בשנתה מדום לב ואני צריך ללכת ללוויה.
בגלל שבין כה וכה המילואים כמעט הסתיימו קבלתי שחרור מוקדם ואני לא צריך לחזור לשם אחרי הלוויה. אמנם מדובר רק ביום אחד שאת רובו אבלה בנסיעות ובבית קברות, אבל בכל זאת, יום אחד פחות לעמוד במחסום גיהנום החאקי אינו דבר שאפשר לזלזל בו.
אני נפרד מכולם בלחיצות יד ומקבל מסשה חיבוק ונשיקה על הפה. כולם צוחקים במבוכה והוא מסמיק. אני מתעלם מהם, מנשק אותו חזרה, מחבק אותו בחום והולך.
ללוויה אני מגיע באיחור כי אני מתברבר בין הקברים, ועד שאני מגיע הכל כבר נגמר. הלוויה קטנה מאוד, בנה היחיד של הנפטרת לא הגיע. אף אחד ממעט המשתתפים לא בוכה חוץ מאימא הבוכה בזרועותי וגם זה לא בגלל הדודה ריטה האומללה אלא בגלל שבמדים אני מזכיר לה את אבא.
אני מתעכב בבית דוד משה עוד שעה, אבל דודי לא עונה לי בטלפון ואני נתקף דאגה פתאומית ומרגיש צורך עז לנסוע אליו מיד.
"אני חייב לנסוע חזרה לחיפה לראות את החבר שלי." אני אומר לדוד משה שמביט מודאג איך אני מטיח בקוצר רוח את שפופרת הטלפון המיושן שלו.
"חבר, לא חברה ?" הוא שואל בשקט.
אנחנו מחליפים מבט. "כן, חבר." אני אומר ומרגיש איך הלחיים שלי מאדימות קצת, אבל לא מוריד את העיניים שלי מהעיניים שלו.
הוא נאנח. "ואימא שלך ? היא יודעת ?"
"עדיין לא דוד משה. אני אספר לה בקרוב."
"כן, תספר לה. אל תדאג, יהיה בסדר. היא תקבל את זה יפה." הוא מלטף את זרועי בתנועה מגושמת. "אתה רוצה שאני ...."
"לא. אני צריך לעשות את זה בעצמי דוד משה."
הוא מחייך מהנהן, ונותן לי את מפתחות הסובארו. "נכון, אתה ילד טוב אורי. אני אוהב אותך מאוד, לך לחבר שלך ושאלוהים ישמור עליך."
אני מחבק אותו חזק. "גם אני אוהב אותך דוד משה." אחר כך אני נפרד מאימא ומשאר המשפחה, ממלמל משהו על בחינות ולימודים, מבטיח להחזיר את הרכב בשבוע הבא, ודוהר צפונה, אל דודי שלי.
כשאני מגיע לטכניון כבר מתחיל להחשיך ואני משכנע את עצמי שדודי נמצא בדירה, לומד או כותב על המחשב, או אולי מנקה את הדירה כדי שמחר יהיה לו זמן לבשל לכבודי משהו מיוחד. הוא בטח יקפוץ משמחה כשאני אגיע יום קודם, אני חושב, לא מניח לעצמי להביא בחשבון שהוא אולי פגש גבר אחר, או שהוא גילה פתאום כמה טוב לו בלעדי והחליט להיפרד ממני.
לסובארו אין מדבקה של הטכניון ולכן לא יתנו לי להכניס את הרכב לטכניון. אני מחליט לחנות בחניה מול השער האחורי - ליד הקדמי אף פעם אין מספיק חניה פנויה - ולנצל את ההזדמנות ולקנות קצת מצרכים בסופר הקטן מול מגרש החניה, רק למקרה שלדודי אין די חלב ולחם בשביל שנינו.
הדרך מהשער האחורי לדירה שלנו, הנמצאת בקצה השני של הטכניון, ממש ארוכה, וגם תלולה, אבל אני מצליח לעצור טרמפ מול בנין דנציגר, מגיע מהר למעונות ודוהר הביתה.
אני מופתע מעצמי עד כמה אני מתגעגע אליו, לגוף החמים והרך שלו, לשיער החלק והבהיר שהוא לא סיפר מאז שנפגשנו, נענה ברצון לדרישה שלי לגדל את שערו. מתגעגע לעיניים הכחולות והנבונות שיודעות להיות רגע אחד כל כך רציניות ותמימות, ומיד אחר כך לוהטות מחרמנות או מזעם. אני כל כך מיוחם ומתגעגע אליו, אל הריח שלו, הטעם שלו, אני ... כן, אין להכחיש, אני ממש אוהב את הטמבל המופרע הזה, ואם הוא לא יסכים לבוא איתי לאימא שלי אני אקשור אותו ואביא אותו אליה בכוח.
"דודי !" אני צועק ומנסה לפתוח את הדלת, אבל היא נעולה. אני פותח במפתח שלי ונכנס, עובר מהר בין החדרים ומקבל את הלם חיי – המיטה שלנו, המיטה שחלמתי עליה במשך כל השבועיים האחרונים, נעלמה, ובמקומה יש שתי מיטות נוער מכוערות, עומדות צמודות כל אחת לקיר הנגדי וארוניות הלילה שלנו מפרידות אותן בקפידה זו מזו כדי שלא יעיזו לזוז ולהצמד אחת לשניה בגנבה. על ארונית הלילה שלי יש מעטפה עם הסמל של הטכניון ושמי כתוב עליה בכתב לא מוכר. זה מכתב מתיאו.
אורי היקר
אני חייב לך הסבר והתנצלות, ובבקשה אל תכעס עלי. החיים שבחרתי לחיות הם הסיבה להתנהגות הגועלית שלי כלפיך, ואני מקווה שתצליח לסלוח לי יקירי.
אהבתי את אבא שלך אהבת נפש. הוא היה אהבת חיי. נפגשנו לקראת סוף השירות הצבאי שלנו ותכננו להפרד מהחברות שלנו ולחיות יחד בחו"ל, כפי שאתה יודע פעם הדברים היו שונים מכפי שהם היום, אבל זה לא הסתייע. אימי האהובה גססה ומשאלתה האחרונה הייתה להיות נוכחת בחתונתי, ולכן נאלצתי להפר את הבטחתי ונישאתי לאישה שאחר כך התגרשתי ממנה. קובי המתוק שלי סבל מאוד, אבל הבין ושחרר אותי באצילות נפש מההבטחה שנתתי לו.
נפרדנו, אני התחתנתי וגם הוא התחתן עם אמך, ואז נפגשנו שוב במילואים וחזרנו להיות נאהבים. הוא נשבע לי שהנישואים לאמך לא מומשו מעולם ושהיא נותרה בבתוליה. האמנתי לו וגם אני הפסקתי לחיות עם אשתי חיי אישות והיחסים בינינו הדרדרו. אחרי שאימי נפטרה התחלתי תהליכי גרושים מאישתי ואז אמך הרתה. הוא נשבע שלא ממנו, אבל לא האמנתי לו. רבנו ושוב נפרדנו. במילואים הבאים נפגשנו וחזרנו להיות נאהבים. לא יכולנו שלא לאהוב ולא יכולנו שלא לריב ולקנא. הוא סירב להתגרש מאמך, הייתה לנו מריבה איומה, איימתי לנסוע לחו"ל בלעדיו. הוא בכה והתחנן אך אני הקשתי את ליבי, והוא רץ החוצה, עלה על הג'יפ ויותר לא ראיתיו בחיים. מה בדיוק קרה אני לא יודע, האם התאבד בכוונה, או אולי היה נסער ממריבתנו ובגלל זה קרתה התאונה ? לדעתי האפשרות השניה היא הנכונה. הוא הרגיש אשמה בגלל יחסו הלא הוגן לאמך ולא רצה לנטוש אותה הרה. בזמנו הוא רמז שהוא יודע מי אבי התינוק ושמחובתו להשאר איתה כל זמן שתרצה בו. בדיעבד מסתבר שהסיבה האמיתית הייתה שהתינוק, כלומר אתה, כן היה שלו – אתה דומה לו מאוד – אבל היום זה לא נראה חשוב כל כך כמו שהיה אז.
מותו היה כולו באשמתי. בי האשם. אחרי שהוא מת באמת נסעתי לחו"ל וגזרתי על עצמי לא להכנע יותר לדחף הארור הזה של אהבת גברים, ובאמת החזקתי מעמד שנים רבות, אבל ... לך אני לא צריך לספר כמה זה קשה.
כשפגשתי אותך זה היה כאילו אביך המנוח חזר אלי. בהתחלה חשבתי שהדמיון ביניכם הוא סתם מקריות, אבל כשאמרת את שם משפחתך הבנתי שאתה הוא התינוק ההוא שבגללו הסבתי לאביך יסורים כה רבים, והייתי חייב להרחיק אותך ממני. אני לא בארץ כעת, נסעתי לאירופה ויותר לא אשוב. לא נתראה יותר. אני מאחל לך חיים נפלאים ושב ומתנצל על הצער שגרמתי לך.
תיאו
גמרתי לקרוא וישבתי שעה ארוכה, ראשי בין ידי, חושב על אבי המת, על דוד משה וריטה אשתו המתה, ועל אימא שלי. נזכר בכל הפעמים שראיתי את הדוד ואת אימא, איך הוא התייחס אליה והיא אליו, נזכר בכל מיני דברים קטנים שבעיני הילד שלי נראו חסרי חשיבות או סתם לא מובנים, וכיצד פירשתי אותם כיום, כאדם מבוגר, וידעתי למה, למרות שאני דומה כל כך לאבי המת, אבא לא שיקר לאהובו תיאו, והוא באמת לא ידע את אשתו מעולם כפי שטען.
דודי חזר לבסוף, נושא בידיו את שקית התפילין, וטלית ענקית לבנה עם פסי תכלת מופשלת על כתפו. את מקום הכיפה הקטנה שנהג ללבוש בזמן התפילה תפסה כיפת בד גדולה ושחורה של דוסים.
הוא ניסה לנעוץ את מפתחו בדלת ונדהם כשהיא נפתחה מאליה ואני הופעתי לפניו, במדים, נעול עדיין בנעלי הצבא הגבוהות שלי. "כבר חזרת ?" התפלא, ופניו הוורידו קצת מהתרגשות. לרגע הושיט את ידו לקראתי בשמחה, ומיד נזכר והוריד אותה חזרה.
"כן, חזרתי יום קודם. דודה שלי נפטרה ושחררו אותי ללוויה." אמרתי בשלווה גמורה, מביט איך הוא מוריד את הטלית שלו ומקפל אותה בדקדקנות יתרה בתוך נרתיק הקטיפה שלה.
"אז מה, דודי ?" אמרתי בציניות וצנחתי על הספה הגועלית שלנו. "חוזרים בתשובה, מה ?"
הוא הסתובב במהירות ונעץ בי מבט לוהט. "שלא תעיז לצחוק עלי אורי. אין לך זכות לצחוק ממני, אני ... אחרי שהלכת תיאו בא לחפש אותך ו... ואני החלטתי לעשות תשובה גמורה אורי. החלטתי שאני אתנקה לגמרי מהדברים ההם. אני רוצה להיות יהודי טוב אורי, אני רוצה בית ומשפחה, אני רוצה ילדים אורי ואתך ... ואנחנו ... "
"ואת כל זה החלטת בגלל שתיאו הביא לי מכתב ?" המשכתי לשמור על טון רגוע, אפילו קצת מבודח. "קראת במכתב שלו ?"
"לא בטח שלא." נעלב דודי, "אבל היה ברור שאתה והוא ... שאתם ..."
"שאנחנו מה ? טמבל אחד !" כעסתי עליו בעוד אני שואל את עצמי למה הוא נראה לי משונה כל כך, אבל כעסתי מכדי להתעמק בזה.
"זה היה מכתב פרידה דודי. אני והוא זה דבר שנגמר עוד לפני שהתחיל. הוא נוסע לחו"ל עם אשתו והילדים, וגם שם הוא בטח ימשיך לחיות חיים כפולים. דירה אחת לאישה ולילדים ודירה שניה לזיונים, זה כל כך עלוב. אני משוכנע שאשתו יודעת, אבל היא מספיק נבונה או אולי אדישה ולא אומרת כלום."
"אז מה ? לפחות הוא מנסה לחיות כמו יהודי !" הגן דודי על החיים הפאתטיים של תיאו. "וגם אם הוא נכשל לפעמים אז ... הרב אמר שכל אחד עלול להכשל, אבל יש אלוהים רחמן בשמים ואם אני אתפלל בכוונה גדולה הוא ירחם עלי ו... "
"איפה תתפלל טיפש קטן שכמוך ?" לעגתי לו בבוז, משתמש נגדו באותן מילים דוקרות שנהגתי להפנות כנגד עצמי כשהפסקתי ללכת לבית הכנסת. "אתה הומו שאוהב לאכול בתחת, איפה אתה יכול להתפלל ? אין לאנשים כמונו מה לחפש בבית כנסת דודי. אולי נבקש שיקצו לנו פינה בעזרת הנשים, כי עם גברים נורמאליים אין לנו מה לחפש. אל תעשה פרצוף כזה דודי," צחקתי למראה פניו האומללים, "אולי בבית כנסת רפורמי יקצו לנו עזרת גברים להומואים, מה דעתך על הרעיון הזה דודי?"
דודי צנח על ברכיו ופרץ בבכי. "אל תדבר ככה אורי אני לא אוהב שאתה כזה. אחרי שהלכת הייתי כל כך אומלל, כל כך דאגתי לך, וכשתיאו בא עם המכתב, לא ידעתי שהוא נוסע ... קנאתי כל כך בגללו. הוא היה כל כך ... ואני הייתי נורא בודד אורי, הייתי כל כך לבד בלעדיך וחלמתי כל הזמן שאתה נהרג במילואים, אז הלכתי לרב של בית הכנסת וספרתי לו הכל והוא לא צחק. הוא נתן לי להתפלל לאלוהים עם כולם למרות שהוא ידע עלי הכל."
"הכל דודי, באמת ? הוא ידע הכל ?" שאלתי והתחלתי לפתוח את כפתורי החנות שלי, מתיר לאיטי כפתור אחרי כפתור בעוד אני מביט ישר בעיניו. פיו של דודי החל לרטוט למראה תחתוני הנחשפים וסומק ורוד עמוק החל עולה מצוארו ומתפשט אל פניו.
"לא, לא ממש הכל, רק ... אתה יודע." הוא השפיל את עיניו והושיט יד לגעת בברכי.
סטרתי על כפו סטירה קלה. "לא, אסור." אמרתי בטון חינוכי של גננת הפונה לילד סורר. הוא נרתע בגניחה והמשיך להביט בי בערגה, אבל שמר את ידיו לעצמו.
נשענתי לאחור, מותח את רגלי קדימה, מביט בו בעיניים עצומות למחצה. "אתה יודע דודי, הייתי אמור להשאר עם אימא והדוד משה לשבעה, אבל כל כך התגעגעתי אליך עד שעזבתי הכל ונסעתי מיד אחרי הלוויה לחיפה, ואתה יודע מה הבנתי בדרך ? הבנתי שאני אוהב אותך. רציני נורא לבוא הביתה ולמצוא אותך מחכה לי. פחדתי שאולי מצאת בינתיים מישהו אחר, חששתי שאולי תפסיק לאהוב אותי, שתבגוד בי. אתה זוכר שהבטחת לא לבגוד דודי ?"
הוא הנהן בשתיקה, כורע על ברכיו לפני, מביט בי בדבקות.
"גם אני הבטחתי ולמרות שהיו לי הזדמנויות דודי, היה בחור רוסי נחמד ש... " הפסקתי והבטתי בסיפוק בפניו הסמוקות והאומללות. "אבל הבטחתי לך והתאפקתי. לא הייתי עם אף אחד אחר, אפילו לא נגיעה קלה, כל הזמן חשבתי רק עליך. התגעגעתי נורא, שכחתי את תיאו ואת המכתב שלו. רק אתה והתחת המתוק שלך היו בראש שלי, והנה, אני חוזר ורואה ששכחת מה שהבטחת דודי, שרצית לעזוב אותי בשביל אלוהים ששונא אנשים כמונו, נכון דודי ?"
הוא נענע בראשו לאות הן ודמעות החלו מפלסות את דרכן במורד לחייו. "סליחה אורי, סליחה, אני אוהב אותך, אל תכעס עלי." התחנן על נפשו.
"בוא הנה דודי." פקדתי בקול חמור, "תזחל אלי על הברכים."
הוא זחל לעברי עד שברכיו נגעו בכפות רגלי. "תוריד לי את הנעלים."
הוא מיהר לחלוץ אותן מרגלי, ואז הוריד גם את גרבי המצחינים. נגעתי ברגלי הערומה במפסעתו. הייתה לו זקפה נוקשה. "לא רע דודי, אבל אתה יכול ליותר." המהמתי, נשען לאחור, "קדימה, תתחיל ללקק לי את הרגלים ואז נראה מה יהיה."
הוא החל ללקק אותן בהתמסרות. משמיע גניחות רכות של תאווה. גניחות שהתגעגעתי לשמוע כששכבתי לבדי בקרוון הקר, מנסה להרדם בתוך שק השינה הצבאי המסריח. הוא הקפיד ללקק אותי בין האצבעות והזין שלי התחיל לעמוד, זה היה כל כך טוב. עד כה, למרות תחינותיו, סירבתי בעקשנות להניח לו ללקק את רגלי, זה נראה לי משפיל מידי וקצת דבילי, אבל האמת היא שזה היה מחרמן לאללה.
לרגע רציתי פשוט לקחת אותו בזרועותי, לסלוח לו ולנשק אותו כמו שצריך, אבל שוב הציף אותי זעם על הקטע שהוא עשה לי עם המיטה שלנו שנעלמה, וכל החזרה בתשובה המגוחכת הזו. חשבתי על זה והדחף לסלוח נעלם, שוב כעסתי עליו. רציתי להשפיל אותו ולהכאיב לו רק עוד קצת, עד שגוש הכעס הלוהט בקרבי יעלם ושוב אוכל לאהוב אותו. הבטתי בראשו הבהיר הרכון על רגלי ופתאום הבנתי למה הוא נראה לי כל כך משונה.
"הסתפרת ?" נדהמתי, "גזרת את כל השיער היפה שלך, למה דודי ?"
ממש כאב לי, אהבתי את השערות שלו, שהוא היה אוסף במשך היום בקוקו על עורפו ומפזר בלילה, כשהיינו במיטה. הוא הרים את ראשו וניסה לחבק את ברכי. "הרב אמר לי שככה ... שצריך ... ששער ארוך זה רק לבחורה." גמגם, מנסה להושיט אלי את ידיו.
הרחקתי אותו מעלי וסטרתי לו בכל כוחי אחת ושתיים, ואחר כך שוב, פעם על הלחי האחת ואחר על השניה, עד שלחייו האדימו מאוד ודמעות כאב עלו בעיניו.
עד כה מעולם לא הכאבתי לו מתוך כעס. זה תמיד היה חלק ממשחק, ואני הייתי תמיד בשליטה, היום זה לא היה ככה. כעסתי, לא חשבתי, הגבתי מתוך זעם. הייתי מסוכן לדודי ולעצמי. הוא, שהיה מנוסה יותר ממני הבין את זה, אבל מוכה רגשות אשמה הניח לי לעשות כרצוני ולא עצר בעדי.
"לא רק שסילקת את המיטה שלנו והבאת במקומן את המיטות הזוועתיות האלה !" התפרצתי בזעם, "אז גם הסתפרת אחרי שהבטחת לי דודי שלא תסתפר בלי רשותי. אתה שייך לי דודי ! לא לאלוהים שלא קיים בכלל, ולא לרב, האידיוט המיובש הזה שלא מבין כלום. רק לי ! אתה שלי דודי ואתה בגדת בי ואתה תענש על זה. הבנת ?"
"כן." הסכים דודי בהכנעה, משפיל את ראשו.
"תתפשט לגמרי ולך תשכב על המיטה." פקדתי עליו.
"על איזו מיטה אורי ?" לחש דודי וחטף שוב סטירה שפגעה בעינו. העין נעצמה והבשר סביבה החל להתנפח, ועדיין זעמי לא שכח.
"אין אורי. אני אורי בשביל החברים שלי, לא בשביל בוגד מלוכלך. בשבילך אני אדוני ! !" צעקתי וגררתי אותו לחדר השינה. הזזתי את הארוניות הצידה ודחפתי את אחת המיטות לאמצע החדר. "תתפשט כלב ותשכב על הגב !" פקדתי. הוא ציית מיד, רועד כולו. הזין שלו עמד בדום מתוח, אבל גופו רטט מעצבנות. למרות כעסי, שהאלימות שלי ליבתה עוד יותר, לא הצלחתי שלא להבחין שהוא אמנם מגורה, אבל חושש ממני באמת ובתמים, ושהפעם זה לא משחק בכאילו.
פתחתי את הארון בשביל להוציא את החבל שהייתי נוהג להשתמש בו כדי לקשור אותו. שמרנו את כל האביזרים הללו, צעצועי המין המאולתרים שלנו, במגרת הגרביים שלי, והנה הכל נעלם – החגורות, החבל הרך שקניתי במיוחד בריקושט, המהדקים המשרדיים התמימים שהוא אהב ששמתי על פטמותיו - הכל נעלם.
"זרקתי הכל אדוני." לחש דודי באומללות. "אני מצטער. חשבתי ש... אני אשם אדוני."
הבטתי בו בחומרה ואז יצאתי לסלון, לקחתי את התפילין שלו, גזרתי מהם את הקופסאות שמניחים על הראש והיד, והשתמשתי ברצועות עור העגל המשובח של התפילין היקרים של דודי כדי לכבול אותו למיטה. עשיתי עבודה יסודית, קשרתי את ידיו לראש המיטה, הנפתי את קרסוליו מעל לראשו, מקפל את גופו לשניים, וקשרתי את הקרסוליים שלו לפרקי ידיו כך שהוא שכב מקופל כאולר ועכוזו, שמתחתיו דחפתי את אחד הכרים מצופי הויניל של הספה, היה חשוף וגלוי לעיני בכל הדרו הורדרד. בכך לא אמרתי די, לקחתי את אחת מעניבות המשי היקרות שלו, כרכתי אותה סביב הביצים והזין שלו ומשכתי את כל העסק קדימה, קושר את הקצה לצוארו, גורם לו להתקפל עוד יותר.
זו הייתה פוזה מאוד לא נוחה ופניו העידו על מצוקתו ועל קשיי הנשימה שגרמה לו התנוחה הזו. הוא לא התלונן, רק נשם בכבדות ושתק, וגם כשהתחלתי להצליף על עכוזו החשוף בחגורה העבה ביותר שמצאתי בארון לא מחה, רק ספר בקול חנוק את ההצלפות שלי. כשהגעתי לעשר הפסקתי והודעתי לו בקול מלא שמחה לאיד שהוא שכח להודות לי על כל הצלפה, ולכן נתחיל הכל מהתחלה.
"אבל אני אף פעם ... " התנשף דודי, "לא ידעתי. למה לא אמרת לי אורי ?"
"שוב אתה קורא לי בשמי יא אפס !" צעקתי בזעם, "חתיכת שרמוטה מזדיינת שכמוך, אני אלמד אותך לקח."
ואז, אני מצטמרר עד היום כשאני נזכר בכך, הפכתי את החגורה והצלפתי בו בכוח עם האבזם הגדול והכבד שלה, מצליף שוב ושוב בלי אבחנה, מוציא עליו את כל זעמי. "תספור ותגיד תודה, חתיכת זונה דוסית מסריחה ! !" צרחתי.
הוא ניסה לספור בקול שבור ואז לא יכול יותר ויללת כאב איומה פרצה מפיו. האבזם המצועצע פצע את בשרו ודם החל ניגר מהשריטות על הכרית והסדין.
בבת אחת התפכחותי וחזרתי לעצמי, ומיד נמלאתי בושה איומה ובהלה נוראית. בעזרת המספרים גזרתי מהר את העניבה והרצועות ונשאתי אותו על כפים למקלחת. העמדתי אותו מתחת לטוש ושטפתי את גופו המזיע והמדמם.
הוא יבב חרש, רועד כולו, נשען עלי באימון תמים, כאילו לא אני היה זה שהכאיב לו. ניגבתי אותו בעדינות, השכבתי אותו על המיטה השניה שעמדה ליד הקיר וכיסיתי אותו בשמיכה. אחר כך מיהרתי לסדר הכל כמו קודם, ואת המדים הלחים שלי והסדין המוכתם בדם שמתי בכביסה.
הכנתי לדודי תה והתישבתי לצידו, מגיש לו אותה בזהירות, משתדל לא להביט בפניו הנפוחים מסטירות. מעולם לא פגעתי בו עד כה בפנים או בכל מקום אחר גלוי לעין. הוא נראה כקורבן לתקיפה, סימנים שחורים על פרקי ידיו, עין נפוחה, לחיים אדומות ותפוחות, והגרוע מכל, כל גופו רועד מהלם. איך יכולתי להתנהג אליו ככה? הייתי מלא חרטה ובושה.
הוא לגם מהתה המתוק בשתיקה, וכשקמתי ללכת עם הכוס הריקה תפס בזרועי ושאל בקול מתחנן אם סלחתי לו. הדמעות חנקו אותי, לא יכולתי לדבר ורק הנהנתי לאות כן.
"באמת אדוני ? באמת סלחת לי ?" חזר ושאל. קיבתי התהפכה בקרבי מתיעוב.
"אל תקרא לי אדוני דודי. די כבר עם זה, אתה זה שצריך לסלוח לי דודי."
הוא עצם את עיניו וחייך. "אני אסלח לך אם תישן איתי הלילה אורי."
אותו לילה ישנתי על צידי, צמוד אליו. הוא דחף את גבו אל בטני, כאילו מתכנס בתוכי, וחייך מתוך שינה, אין לי מושג למה. שנתי שלי הייתה טרופה מדאגה, אבל בכל פעם שניסיתי לזוז היה דודי נאחז בי בחזקה ולוחש את שמי. רק כשהיה משוכנע שאני עדיין לצידו היה נרגע ונרדם.
קמתי למחרת טרוט עיניים ונכא רוח. דודי נראה נורא, פנס מכחיל על עינו השמאלית, לחייו חבולות באדום מהסטירות שלי, וגבו ועכוזו רצועים בפסים שכבר החלו להסגיל מעט, וביניהם פזורות שריטות מדממות מפגיעתו של האבזם.
לא הנחתי לו לקום ולהכין לי ארוחת בוקר כדרכו תמיד. התעקשתי להביא לו קפה ועוגה למיטה והלכתי לקנות לחמניות טריות. כשחזרתי הוא כבר היה בעיצומו של נקיון סוף השבוע, ולא עזרו כל תוכחותי על הצורך במנוחה. הוא אמנם הסכים להפצרותי וישב איתי לאכול לחמניה עם ריבה, אבל מיד אחר כך ניסה לקום ולחזור לעבודה.
הנחתי את ידי על שכמו והושבתי אותו חזרה על הכסא. "דודי אנחנו חייבים לדבר." אמרתי ולקחתי את כפות ידיו הרכות והחמימות בתוך ידי. הוא חייך אלי חיוך זוהר, "אל תדאג בקשר למה שקרה. כבר חזרתי לעצמי." הבטיח לי בחיוך עליז.
"דודי תשמע, בקשר למה שקרה הלילה ... תשמע דודי ..."
"זה בסדר. אני מבין. עד כניסת השבת המיטה שלנו תחזור. אני אדבר עם אב הבית, יהיה בסדר."
"עזוב את המיטה. לא זה מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאני ...."
"שאתה אוהב אותי ואני אותך. זה מה שחשוב." זרח דודי לעומתי, רכן ונישק את לחיי.
לקחתי את התפילין שלי שלא היו יקרים כשלו, אבל לפחות היו שלמים, והנחתי את שקית הקטיפה הכחולה בידיו. הוא לקח אותה, הודה לי, הניח אותה כלאחר יד על השולחן ואז חזר לאחוז בידי, לוחץ את כפותיו לתוך כפות ידי, מחייך אלי בשמחה.
"דודי, אתמול קרעתי אותך במכות, הרסתי את התפילין היקרים שלך, כולך פצע וחבורה. תראה את העין שלך, תראה את עצמך, איבדתי שליטה וכמעט ש ... תראה מה עשיתי לך. למה אתה לא כועס ?"
הוא רכן ונשק לגב כף ידי. "אמרת שאני שלך, שאתה האדון שלי." הזכיר לי, מחכך את לחיו החבולה בידי בתנועה חתולית רכה.
"הייתי מטורף מכעס דודי. דברתי המון שטויות, עשיתי דברים מטורפים, אני מנסה להתנצל."
הוא משך את ידיו מידי וגופו העגלגל הזדקף בכסא. עיניו ירו ניצוצות כעס כשהביט בפני במבט הזה שהיה עולה על פניו כל פעם שלא ירדתי לסוף דעתו וקלקלתי את הנאותיו בגלל התנהגותי העדינה מידי. "הפנס בעין והשריטות זה הכל שטויות. זה יעבור עוד כמה ימים. השאלה היא אם באמת התכוונת למה שאמרת או לא. באמת התגעגעת אלי? אתה באמת אוהב אותי? אתה באמת רוצה שאני אהיה שלך?"
"בטח שאני אוהב אותך!" הבטחתי לו בלהט. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו חייבים ... תראה חמוד, אני פשוט פוחד. לא האמנתי על עצמי שאני ... אולי כדאי שננסה לשנות את .... שנפסיק עם הדברים האלו, המכות וכל זה."
"אז אתה לא רוצה אותי יותר?" פתאום הוא התיישב על הרצפה, או יותר נכון להגיד קרס עליה כאילו רגליו נאחזו לפתע שיתוק, וכבש את פניו בידיו.
"בטח שכן. אני נורא רוצה אותך דודי, אבל לא ככה, לא בצורה כזו, עם כל החגורות וה ... כל הדברים שעשינו. אתה מבין שזה נורא מסוכן ו... "
"ומדליק ומחרמן בטירוף." אמר דודי והרים את עיני התכלת שלו אלי. "גם אתה, כמוני, מתחרמן מזה ואוהב את זה. ידעתי שאתה תאהב את הקטע הזה מיד כשנפגשנו."
"בסדר." נאלצתי להודות, "בסדר, גם אני קצת, אבל הדיבורים האלו, שאתה שייך לי ושאתה העבד שלי ואני ... לא התכוונתי דודי, אמרתי את זה מתוך כעס. בשביל מה להמשיך עם זה ? למה אתה צריך את הקטע הזה ?"
"כי ככה ! כי ככה אני רוצה את זה ! כי זה מה שאני אוהב !" הוא קם על רגליו, כועס פתאום, מתוח, קפיצי ונסער מאוד נעמד מולי, מביט ישר בעיני. "מהרגע שנפגשנו ידעתי שזה מה שאני רוצה, להיות שלך, להיות שייך לך. לא העזתי להגיד לך כלום, פחדתי שתיבהל, וכשאתמול אתה אמרת את זה בעצמך, כשזה בא ממך, זה היה הרגע הכי מאושר בחיי ! אל תקלקל אותו עם הנקיפות מצפון המיותרות האלו אורי, אתה האדון שלי ואני העבד שלך וככה אני רוצה. אני רוצה להיות העבד הנרצע שלך, רק שלך ! אל תנסה להוציא אותי לחפשי, אהבתי את אדוני לא אצא חפשי. אתה מכיר את הפסוק הזה ?"
והוא זינק, נרגש כולו, אל לוח השעם שתלינו על הקיר בסלון, קירב אליו את ראשו ושלף ממנו את אחד מנעצי הענק הצבעוניים שהביא איתו מארה"ב - יותר קריקטורה של נעץ מאשר נעץ - ולפני שהבנתי מה קורה רצע את תנוך אזנו אל לוח השעם ונעמד שם, ראשו צמוד לקיר, חיוך מאושר על שפתיו ודם מטפטף מהתנוך הפצוע על הרצפה.
הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי אפילו לצעוק. לרגע רק בהיתי בו, לא מאמין שאני רואה מה שאני רואה, ואז הכל התבלבל לי, ועד היום קשה לי לזכור מה בדיוק עשיתי, האם הוצאתי את הנעץ מאזנו או משכתי אותו אלי ? האם צעקתי עליו או שסתם צרחתי בבהלה ? בכל אופן, כמה דקות אחר כך כבר היינו בדרך למרפאת הטכניון. אזנו החבולה של דודי חבושה זמנית במגבת ספוגת דם, וחיוך אושר מטורף מרוח על פניו הנפוחים ממכות.
לאחות אמרנו שדודי נפצע בתאונה ואיבד את העגיל החדש שלו, וכשהיא ניסתה לחקור דודי החל לדבר במהירות באנגלית, טוען שאינו דובר עברית, ושאני רק שכן שהביא אותו לכאן. האחות הייתה גברת לא צעירה שדברה בקושי אנגלית של בית ספר תיכון ופשוט לא ידעה מה לעשות איתנו.
הפציעות של דודי לא היו רציניות מספיק על מנת להתלונן במשטרה, והוא התעקש שהוא סתם נפל מסולם ונחבל. היה יום שישי הקצר וכבר התחיל להיות מאוחר והגיע הזמן לנעול את המרפאה.
האחות נואשה וויתרה, נתנה לנו משחה אנטיביוטית ואלכוהול לחיטוי, ואמרה לי שאם החבר שלי ישים חזרה את העגיל אז כדאי שימשיך לחטא את התנוך כל כמה שעות, ושהפנס בעין לא נורא, והכל יעבור עד החתונה.
"עגיל זה רעיון נהדר." חזר דודי לדבר עברית ברגע שיצאנו מהסנט אל הרחבה שבין בנין צ'רצ'יל לספריה המרכזית. "בוא נלך לאולם ההתעמלות. כל יום שישי יש שם בזאר, בטח נמצא משהו יפה. באולם ההתעמלות היו רק בגדים והוא קנה כמה חולצות טריקו עם כתובות מגוחכות גם לי וגם לו, והתעקש לקנות לי מכנסי ג'ינס שהיו לדעתי גם הדוקות מידי וגם יקרות באופן שערורייתי, אבל דודי התעקש, וכשהוא מתעקש אני תמיד נכנע.
"בוא נרד למטה. מול המנזה יש היום דוכני תכשיטים." האיץ בי, "ואל תוריד את המכנסים החדשות, אני רוצה שתלבש אותם עכשיו."
"איזה מין אדון אני אם אסור לי להחליט לבד איזה מכנסים לקנות?" התלוננתי כשירדנו מאולם ההתעמלות למנזה ויצאנו משם לרחבה המשקיפה אל בית אולמן.
"כשאנחנו במיטה אתה אדון, אבל בקניות אתה ממש גולם. אני שונא את המכנסיים הרחבים מידי שאתה לובש תמיד." ביקר דודי בלי רחמים את טעמי הקלוקל בבגדים.
"רחב זה נוח." מחיתי, "אני בקושי נושם ככה."
"המכנסים האלו מבליטים את התחת היפה שלך, אז תהיה יפה ותסבול." ביטל דודי את טענותי וקיפץ במדרגות, מרוצה מאוד מעצמו. "תראה איזה יופי של לבני זכוכית הולכים לשים בסניף החדש של הבנק. באמת הגיע הזמן להרחיב אותו." העיר בשביעות רצון וניגש לבחור לו עגיל כשאני נגרר אחריו, מנסה להסתגל ללחץ המכנסיים החדשים על ישבני.
אני לא מבין איך, אחרי כל מה שעשיתי לו בלילה, היה לו עוד די מרץ לעבור בין כל דוכני השמאט'ס והפיצ'פקס הקטנים והמשעממים שרק נשים אוהבות.
בסוף הוא מצא לו דוכן כלבבו עם בחור צעיר ורזה בעל שיער מחומצן שניסה לשכנע גם אותי לענוד עגיל, וליטף לי את הכתף בעוד דודי בוחן בקפידה את הסחורה. הוא קנה לבסוף עגיל זהב קטן ונחמד בצורת מנעול קטנטן, וגם שרשרת זהב עם מפתח תליון בצורת מפתח עתיק עשוי פיתוחי זהב מצועצעים, תואם למנעול.
הבחורה הנחמדה שעזרה למחומצן למכור תכשיטים חיטאה בקפידה את תנוך אזנו לפני שענדה לו את העגיל, ואת הקופסא עם השרשרת נתנה משום מה לי, וחייכה אלינו בחמימות.
"לא מספיק לך עגיל שאתה צריך גם שרשרת ?" שאלתי כשחזרנו לדירה, עמוסי מצרכים לשבת.
דודי גנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "אוי, איזה טמבל אתה. השרשרת בשבילך כמובן, אני נעול והמפתח אצלך. איך זה שאתה לא מבין דבר כל כך פשוט ?"
ולפני שהספקתי למחות ענד את השרשרת הדקה עם המפתח על צוארי.
"אבל אני לא עונד אף פעם תכשיטים." מחיתי.
"אתה לא חייב ללכת איתה כל הזמן, אני רק רוצה שהמפתח יהיה שלך." הסביר דודי.
"לא יודע דודי, לא נוח לי לקבל ממך מתנות. זה מביך אותי."
דודי צחק וכרך ידים על צוארי. "אני יודע. זה נורא חמוד. טוב, נעשה עסק, אתה יכול לבקש ממני כל מה שתרצה בתמורה לזה שתיקח ממני את השרשרת עם המפתח."
הבטתי בו בחומרה. "כל דבר דודי, כל מה שאני רוצה ?"
"כן, הכל."
"אז אני רוצה שבתמורה לזה שאני אענוד את המפתח שלך אתה תבוא איתי לבקר אצל אימא שלי, ושתתמוך בי כשאני אספר לה שאני ... שנספר לך ביחד שאנחנו חיים יחד ו..."
פניו האירו מאושר ועיניו נמלאו דמעות. הוא הטיל את עצמו עלי, מפיל אותי לאחור על הספה, ונמרח עלי בנשיקות ובחיבוקים. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, "אתה מתוק, אני נורא אוהב אותך אורי !"
"נו, די. די כבר." נזפתי בו וניסיתי להתיישב, "איך אתה מתנהג לאדון שלך דודי ? אין לך שום כבוד אלי, זה התנהגות של עבד זה ?"
"אתה נעשה אדון רק כשאני מוריד לך את הנעלים. עד אז אתה סתם אורי החמוד שלי." הדביק דודי נשיקה לוהטת לשפתי.
"אז קדימה, תוריד אותן."
"לא עכשיו חמוד, אין לנו זמן. עכשיו אנחנו צריכים לתפוס מהר את אב הבית שיחזיר לנו את המיטה שלנו לפני שמישהו אחר יקח אותה, אבל אחר כך .... "
למרות השמחה שהפגין לשמע בקשתי היה דודי מתוח מאוד לקראת הפגישה עם אימי. מחשש שנאחר הוא האיץ בי לצאת מוקדם מידי, וכך קרה שהגענו שעה לפני המועד שנקבע. בדרך ניסיתי להרגיע אותו, לספר בדיחות, להזכר בסיפורים משעשעים על ילדותי ועל תעלולים שעוללתי עם בני הדודים שלי, אבל הוא לא נרגע. הוא כבר קרא את המכתב של תיאו, אבל החלטתי לא לספר לו על התיאוריה שלי לגבי אבי מולידי. זה היה מביך מידי וחששתי שאולי טעיתי. אחרי הכל הרי לא היו לי די הוכחות.
כמה מבטים שהוחלפו במשך השנים בין דוד משה לאימא, כמה מגעים שאולי לא הבנתי כראוי בגלל גילי הצעיר, שמץ חיוך, ליטוף שאולי ראיתי ואולי לא. כל אלו לא אומרים כלום. אולי אני סתם מדמיין ? שתקתי והדחקתי.
דודי היה עצבני מכדי ללכת לאכול במסעדה או לשרוף זמן בטיולים נוסטלגיים ברחובות גבעתיים המכוערת. החל לרדת גשם והחלטתי שלא נורא שהקדמנו עדיף שנלך הביתה. ידעתי שבשעות אלו אימא נחה את מנוחת הצהרים שלה, ולכן חלצנו נעלים בחוץ ופתחנו את הדלת חרש חרש, ובכל זאת עד היום אני שואל את עצמי איך קרה שהם לא שמעו אותנו נכנסים.
נכון, בביקורי הקודם שימנתי היטב את דלת הכניסה החורקת שלנו, אולי בגלל זה הם לא שמו לב, ואולי לא ? לא יודע. אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מידי, זה לא חשוב כעת למרות שאף פעם לא אשכח את המחזה שנגלה לעינינו באותו יום כשהקדמנו להגיע ותפסנו את אימא והדוד משה מבלים יחד על המרפסת.
כאן המקום להסביר שגידול שרכים טרופיים הוא תחביבה היחיד של אימי שהפכה את המרפסת שלנו למעין חממה, ויצרה בה, בעזרת השרכים הענקיים שלה, אוירה טרופית קסומה. היא בילתה שם זמן רב, מטפחת אותם בחריצות, משקה, מדשנת, גוזמת, או סתם יושבת ונהנית מחום השמש החודר דרך קירות הזכוכית של המרפסת.
גם היום מצאתי את אימא במרפסת, שרועה על כסא הנוח הישן והמרופד שקיבלה מדוד משה ליום הולדתה הארבעים. היא הייתה לבושה חלוק תחרה שחור ומצועצע, נעולה נעלי בית גבוהות עקב מקושטות בציצית פרווה.
כשנכנסנו חרש לדירה ראינו את דוד משה, לבוש רק בתחתונים אדומים, כורע לפניה על ברכיו, מסיר בעדינות אין קץ את נעלי הבית המגוחכות מרגליה, מנשק ומלקק את כפותיה הערומות ואחר כך צובע את ציפורניה בלק אדום.
על פניו הייתה נסוכה הבעת התמסרות ויראת כבוד, וכל הבעת פניו ושפת גופו אמרה שהוא עוסק במלאת קודש. אימא לעומתו נראתה חסרת סבלנות ומשועממת מעט.
בעוד הוא צובע את ציפורני רגלה השמאלית היא הרימה את כף רגלה הימנית והחליקה את כף הרגל על ראשו ועל פניו כאילו היה כלבלב. הוא הפסיק את מלאכת הצביעה, נעמד על ברכיו וליקק את כף הרגל שהחליקה על פיו, בעוד זקפה גדולה מתחילה להקים אוהל בתוך תחתוניו האדומים. גם הוא וגם אימא היו שקועים לגמרי זה בזה ונראו כאילו נמצאו בגן עדן פרטי, מרוחק מאוד מהדירה הפשוטה והצפופה שלנו.
כשאימא החלה להשתעשע באצבעות רגלה במוט האוהל שצמח בתחתוניו של דוד משה אחז דודי בזרועי ומשך אותי בשקט החוצה. סגרתי את הדלת בזהירות ובלי להביט בפניו של דודי נעלתי את נעלי וברחתי מחדר המדרגות לרחוב, והוא אחרי. זמן רב הלכנו בשתיקה ברחובות גבעתיים, נמנעים מלהביט זה בעיני רעהו.
אחרי סיבוב ארוך ומעייף התיישבתי על ספסל בגן הציבורי וכבשתי את פני בידי. דודי הניח את ידו על גבי וליטף אותי בעידוד. "לפחות עכשיו אתה יודע שאבא שלך לא שיקר." אמר לבסוף בזהירות.
"כן. את זה ניחשתי את זה עוד קודם, אבל חבל שראינו את ... חבל ש... עדיף אם לא היינו רואים את זה."
דודי נאנח. "אני מבין. לראות אנשים שהכרת כל החיים מתנהגים בצורה כזו זה שוק, אבל מה שאני ראיתי זה זוג מאוהב שביטא את אהבתו בצורה מקסימה שהיא אולי לא מקובלת, אבל ... אתה לא שמח שהם לא חיו לבד במשך כל השנים ההם ?"
"כן, אבל למה הם שמרו את זה בסוד ? ולמה .... למה ככה ?"
"כי הוא היה נשוי עדיין ואתה היית ילד קטן ו... מי יודע ? אולי כי ככה הם רצו ? שזה יהיה סוד. מה זה חשוב למה ? הם נראו כל כך מאושרים יחד, לא ?"
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על מה שעשינו בלילה הקודם, ואז דודי חייך ונגע בלחיי בליטוף קטן ואני הסמקתי.
"בוא." אמר ברוך ואחז בידי, "בוא נלך לספר לאימא שלך עלינו, ואולי גם לה יהיו איזה חדשות לספר לנו ?"
סוף
המילואים שלי היו מתועבים עוד יותר מהרגיל. עמידה מאוסה במחסומים מיותרים, ניסיון להרגיע חיילים סדירים עצבניים ומשועממים כדי שלא יציקו יותר מהנחוץ לאוכלוסיה אזרחית חסרת ישע לכאורה, שיכולה להפוך תוך רגע לכנופית שאהידים חמושים בחומר נפץ.
מסתבר שזאת הייתה הסיבה האמיתית להזעקתי למילואים. היו המון תלונות על התנהגותם של הסדירים במחסומים, ואיזה גאון צבאי שרובץ על עכוזו השמן בקריה החליט שהתרופה לכך תהיה גיוס חיילי מילואים בוגרים יותר לעמוד יחד עם הצעירים במחסומים ולרסן אותם בכוח אישיותם הבוגרת וההומאנית.
אם הוא היה יודע איזה חלומות אני חולם על החבר שלי, איך אני מדמיין את עצמי קושר אותו, מתעלל בו, מצליף על ישבנו ומזיין אותו באלף ואחד צורות ואופנים, ואחר כך מניח לו לעשות לי אותו הדבר, הוא בטח היה מקבל התקף לב.
בינתיים, חלומות לחוד ומציאות לחוד. במציאות אני באמת מרגיע את הצעירים המשועממים והמתוסכלים מהעמידה במחסום, מנסה לעזור להם לפרק תסכולים ולהיות אוזן קשבת ובוגרת ללבטים שלהם, ומתאפק בגבורה לא לגעת באף אחד למרות שאני מיוחם רצח.
גם כשסשה - צעיר רוסי מתוק, בלונדיני וכחול עיניים כמו שאני אוהב, מזהה אותי בגי ראדר המשובח שלו ומנסה לגשש אצלי אני מתאפק. מודה שזה נכון, שאני נמשך לגברים, אבל –
א. יש לי חבר. ב. סשה פקוד שלי וזה אסור.
אותו אני משכנע, את עצמי קצת פחות. כמו ילד בן שלוש עשרה אני קם בבוקר עם כתמי זרע על התחתונים ובכל זאת לא מוותר לעצמי ומתאפק. חוץ מזה הכל בסדר, סתם מילואים רגילים - אוכל מגעיל, שינה בשקי שינה על מיטות צבאיות חורקות, מים קרים במקלחות - גועל נפש צהל"י תקני.
מידי פעם הצלחתי ליצור קשר בנייד עם דודי או עם אימא, אבל השיחות היו מקוטעות ולא מספקות. למרות שנפרדנו בנשיקות וחיבוקים והבטחות לשמור אמונים דודי נשמע מרוחק וקר, ומשום מה כל מילה שניה שלו היא בעזרת השם וברוך השם. אני צריך לשלוף את השטות המרגיזה הזו מאוצר המילים שלו. גם עם אימא קשה לי לדבר, אבל זה דבר רגיל. כל מילואים שלי נתפסים אצלה כאסון ותמיד היא כל כך לחוצה כשאני במדים, עד שהיא לא מצליחה לדבר בצורה הגיונית.
ופתאום, ביום הלפני אחרון של המילואים, מקבל המפקד הוראה לשחרר אותי. מסתבר שדודה ריטה - אשתו האומללה של דוד משה, נפטרה לפתע בשנתה מדום לב ואני צריך ללכת ללוויה.
בגלל שבין כה וכה המילואים כמעט הסתיימו קבלתי שחרור מוקדם ואני לא צריך לחזור לשם אחרי הלוויה. אמנם מדובר רק ביום אחד שאת רובו אבלה בנסיעות ובבית קברות, אבל בכל זאת, יום אחד פחות לעמוד במחסום גיהנום החאקי אינו דבר שאפשר לזלזל בו.
אני נפרד מכולם בלחיצות יד ומקבל מסשה חיבוק ונשיקה על הפה. כולם צוחקים במבוכה והוא מסמיק. אני מתעלם מהם, מנשק אותו חזרה, מחבק אותו בחום והולך.
ללוויה אני מגיע באיחור כי אני מתברבר בין הקברים, ועד שאני מגיע הכל כבר נגמר. הלוויה קטנה מאוד, בנה היחיד של הנפטרת לא הגיע. אף אחד ממעט המשתתפים לא בוכה חוץ מאימא הבוכה בזרועותי וגם זה לא בגלל הדודה ריטה האומללה אלא בגלל שבמדים אני מזכיר לה את אבא.
אני מתעכב בבית דוד משה עוד שעה, אבל דודי לא עונה לי בטלפון ואני נתקף דאגה פתאומית ומרגיש צורך עז לנסוע אליו מיד.
"אני חייב לנסוע חזרה לחיפה לראות את החבר שלי." אני אומר לדוד משה שמביט מודאג איך אני מטיח בקוצר רוח את שפופרת הטלפון המיושן שלו.
"חבר, לא חברה ?" הוא שואל בשקט.
אנחנו מחליפים מבט. "כן, חבר." אני אומר ומרגיש איך הלחיים שלי מאדימות קצת, אבל לא מוריד את העיניים שלי מהעיניים שלו.
הוא נאנח. "ואימא שלך ? היא יודעת ?"
"עדיין לא דוד משה. אני אספר לה בקרוב."
"כן, תספר לה. אל תדאג, יהיה בסדר. היא תקבל את זה יפה." הוא מלטף את זרועי בתנועה מגושמת. "אתה רוצה שאני ...."
"לא. אני צריך לעשות את זה בעצמי דוד משה."
הוא מחייך מהנהן, ונותן לי את מפתחות הסובארו. "נכון, אתה ילד טוב אורי. אני אוהב אותך מאוד, לך לחבר שלך ושאלוהים ישמור עליך."
אני מחבק אותו חזק. "גם אני אוהב אותך דוד משה." אחר כך אני נפרד מאימא ומשאר המשפחה, ממלמל משהו על בחינות ולימודים, מבטיח להחזיר את הרכב בשבוע הבא, ודוהר צפונה, אל דודי שלי.
כשאני מגיע לטכניון כבר מתחיל להחשיך ואני משכנע את עצמי שדודי נמצא בדירה, לומד או כותב על המחשב, או אולי מנקה את הדירה כדי שמחר יהיה לו זמן לבשל לכבודי משהו מיוחד. הוא בטח יקפוץ משמחה כשאני אגיע יום קודם, אני חושב, לא מניח לעצמי להביא בחשבון שהוא אולי פגש גבר אחר, או שהוא גילה פתאום כמה טוב לו בלעדי והחליט להיפרד ממני.
לסובארו אין מדבקה של הטכניון ולכן לא יתנו לי להכניס את הרכב לטכניון. אני מחליט לחנות בחניה מול השער האחורי - ליד הקדמי אף פעם אין מספיק חניה פנויה - ולנצל את ההזדמנות ולקנות קצת מצרכים בסופר הקטן מול מגרש החניה, רק למקרה שלדודי אין די חלב ולחם בשביל שנינו.
הדרך מהשער האחורי לדירה שלנו, הנמצאת בקצה השני של הטכניון, ממש ארוכה, וגם תלולה, אבל אני מצליח לעצור טרמפ מול בנין דנציגר, מגיע מהר למעונות ודוהר הביתה.
אני מופתע מעצמי עד כמה אני מתגעגע אליו, לגוף החמים והרך שלו, לשיער החלק והבהיר שהוא לא סיפר מאז שנפגשנו, נענה ברצון לדרישה שלי לגדל את שערו. מתגעגע לעיניים הכחולות והנבונות שיודעות להיות רגע אחד כל כך רציניות ותמימות, ומיד אחר כך לוהטות מחרמנות או מזעם. אני כל כך מיוחם ומתגעגע אליו, אל הריח שלו, הטעם שלו, אני ... כן, אין להכחיש, אני ממש אוהב את הטמבל המופרע הזה, ואם הוא לא יסכים לבוא איתי לאימא שלי אני אקשור אותו ואביא אותו אליה בכוח.
"דודי !" אני צועק ומנסה לפתוח את הדלת, אבל היא נעולה. אני פותח במפתח שלי ונכנס, עובר מהר בין החדרים ומקבל את הלם חיי – המיטה שלנו, המיטה שחלמתי עליה במשך כל השבועיים האחרונים, נעלמה, ובמקומה יש שתי מיטות נוער מכוערות, עומדות צמודות כל אחת לקיר הנגדי וארוניות הלילה שלנו מפרידות אותן בקפידה זו מזו כדי שלא יעיזו לזוז ולהצמד אחת לשניה בגנבה. על ארונית הלילה שלי יש מעטפה עם הסמל של הטכניון ושמי כתוב עליה בכתב לא מוכר. זה מכתב מתיאו.
אורי היקר
אני חייב לך הסבר והתנצלות, ובבקשה אל תכעס עלי. החיים שבחרתי לחיות הם הסיבה להתנהגות הגועלית שלי כלפיך, ואני מקווה שתצליח לסלוח לי יקירי.
אהבתי את אבא שלך אהבת נפש. הוא היה אהבת חיי. נפגשנו לקראת סוף השירות הצבאי שלנו ותכננו להפרד מהחברות שלנו ולחיות יחד בחו"ל, כפי שאתה יודע פעם הדברים היו שונים מכפי שהם היום, אבל זה לא הסתייע. אימי האהובה גססה ומשאלתה האחרונה הייתה להיות נוכחת בחתונתי, ולכן נאלצתי להפר את הבטחתי ונישאתי לאישה שאחר כך התגרשתי ממנה. קובי המתוק שלי סבל מאוד, אבל הבין ושחרר אותי באצילות נפש מההבטחה שנתתי לו.
נפרדנו, אני התחתנתי וגם הוא התחתן עם אמך, ואז נפגשנו שוב במילואים וחזרנו להיות נאהבים. הוא נשבע לי שהנישואים לאמך לא מומשו מעולם ושהיא נותרה בבתוליה. האמנתי לו וגם אני הפסקתי לחיות עם אשתי חיי אישות והיחסים בינינו הדרדרו. אחרי שאימי נפטרה התחלתי תהליכי גרושים מאישתי ואז אמך הרתה. הוא נשבע שלא ממנו, אבל לא האמנתי לו. רבנו ושוב נפרדנו. במילואים הבאים נפגשנו וחזרנו להיות נאהבים. לא יכולנו שלא לאהוב ולא יכולנו שלא לריב ולקנא. הוא סירב להתגרש מאמך, הייתה לנו מריבה איומה, איימתי לנסוע לחו"ל בלעדיו. הוא בכה והתחנן אך אני הקשתי את ליבי, והוא רץ החוצה, עלה על הג'יפ ויותר לא ראיתיו בחיים. מה בדיוק קרה אני לא יודע, האם התאבד בכוונה, או אולי היה נסער ממריבתנו ובגלל זה קרתה התאונה ? לדעתי האפשרות השניה היא הנכונה. הוא הרגיש אשמה בגלל יחסו הלא הוגן לאמך ולא רצה לנטוש אותה הרה. בזמנו הוא רמז שהוא יודע מי אבי התינוק ושמחובתו להשאר איתה כל זמן שתרצה בו. בדיעבד מסתבר שהסיבה האמיתית הייתה שהתינוק, כלומר אתה, כן היה שלו – אתה דומה לו מאוד – אבל היום זה לא נראה חשוב כל כך כמו שהיה אז.
מותו היה כולו באשמתי. בי האשם. אחרי שהוא מת באמת נסעתי לחו"ל וגזרתי על עצמי לא להכנע יותר לדחף הארור הזה של אהבת גברים, ובאמת החזקתי מעמד שנים רבות, אבל ... לך אני לא צריך לספר כמה זה קשה.
כשפגשתי אותך זה היה כאילו אביך המנוח חזר אלי. בהתחלה חשבתי שהדמיון ביניכם הוא סתם מקריות, אבל כשאמרת את שם משפחתך הבנתי שאתה הוא התינוק ההוא שבגללו הסבתי לאביך יסורים כה רבים, והייתי חייב להרחיק אותך ממני. אני לא בארץ כעת, נסעתי לאירופה ויותר לא אשוב. לא נתראה יותר. אני מאחל לך חיים נפלאים ושב ומתנצל על הצער שגרמתי לך.
תיאו
גמרתי לקרוא וישבתי שעה ארוכה, ראשי בין ידי, חושב על אבי המת, על דוד משה וריטה אשתו המתה, ועל אימא שלי. נזכר בכל הפעמים שראיתי את הדוד ואת אימא, איך הוא התייחס אליה והיא אליו, נזכר בכל מיני דברים קטנים שבעיני הילד שלי נראו חסרי חשיבות או סתם לא מובנים, וכיצד פירשתי אותם כיום, כאדם מבוגר, וידעתי למה, למרות שאני דומה כל כך לאבי המת, אבא לא שיקר לאהובו תיאו, והוא באמת לא ידע את אשתו מעולם כפי שטען.
דודי חזר לבסוף, נושא בידיו את שקית התפילין, וטלית ענקית לבנה עם פסי תכלת מופשלת על כתפו. את מקום הכיפה הקטנה שנהג ללבוש בזמן התפילה תפסה כיפת בד גדולה ושחורה של דוסים.
הוא ניסה לנעוץ את מפתחו בדלת ונדהם כשהיא נפתחה מאליה ואני הופעתי לפניו, במדים, נעול עדיין בנעלי הצבא הגבוהות שלי. "כבר חזרת ?" התפלא, ופניו הוורידו קצת מהתרגשות. לרגע הושיט את ידו לקראתי בשמחה, ומיד נזכר והוריד אותה חזרה.
"כן, חזרתי יום קודם. דודה שלי נפטרה ושחררו אותי ללוויה." אמרתי בשלווה גמורה, מביט איך הוא מוריד את הטלית שלו ומקפל אותה בדקדקנות יתרה בתוך נרתיק הקטיפה שלה.
"אז מה, דודי ?" אמרתי בציניות וצנחתי על הספה הגועלית שלנו. "חוזרים בתשובה, מה ?"
הוא הסתובב במהירות ונעץ בי מבט לוהט. "שלא תעיז לצחוק עלי אורי. אין לך זכות לצחוק ממני, אני ... אחרי שהלכת תיאו בא לחפש אותך ו... ואני החלטתי לעשות תשובה גמורה אורי. החלטתי שאני אתנקה לגמרי מהדברים ההם. אני רוצה להיות יהודי טוב אורי, אני רוצה בית ומשפחה, אני רוצה ילדים אורי ואתך ... ואנחנו ... "
"ואת כל זה החלטת בגלל שתיאו הביא לי מכתב ?" המשכתי לשמור על טון רגוע, אפילו קצת מבודח. "קראת במכתב שלו ?"
"לא בטח שלא." נעלב דודי, "אבל היה ברור שאתה והוא ... שאתם ..."
"שאנחנו מה ? טמבל אחד !" כעסתי עליו בעוד אני שואל את עצמי למה הוא נראה לי משונה כל כך, אבל כעסתי מכדי להתעמק בזה.
"זה היה מכתב פרידה דודי. אני והוא זה דבר שנגמר עוד לפני שהתחיל. הוא נוסע לחו"ל עם אשתו והילדים, וגם שם הוא בטח ימשיך לחיות חיים כפולים. דירה אחת לאישה ולילדים ודירה שניה לזיונים, זה כל כך עלוב. אני משוכנע שאשתו יודעת, אבל היא מספיק נבונה או אולי אדישה ולא אומרת כלום."
"אז מה ? לפחות הוא מנסה לחיות כמו יהודי !" הגן דודי על החיים הפאתטיים של תיאו. "וגם אם הוא נכשל לפעמים אז ... הרב אמר שכל אחד עלול להכשל, אבל יש אלוהים רחמן בשמים ואם אני אתפלל בכוונה גדולה הוא ירחם עלי ו... "
"איפה תתפלל טיפש קטן שכמוך ?" לעגתי לו בבוז, משתמש נגדו באותן מילים דוקרות שנהגתי להפנות כנגד עצמי כשהפסקתי ללכת לבית הכנסת. "אתה הומו שאוהב לאכול בתחת, איפה אתה יכול להתפלל ? אין לאנשים כמונו מה לחפש בבית כנסת דודי. אולי נבקש שיקצו לנו פינה בעזרת הנשים, כי עם גברים נורמאליים אין לנו מה לחפש. אל תעשה פרצוף כזה דודי," צחקתי למראה פניו האומללים, "אולי בבית כנסת רפורמי יקצו לנו עזרת גברים להומואים, מה דעתך על הרעיון הזה דודי?"
דודי צנח על ברכיו ופרץ בבכי. "אל תדבר ככה אורי אני לא אוהב שאתה כזה. אחרי שהלכת הייתי כל כך אומלל, כל כך דאגתי לך, וכשתיאו בא עם המכתב, לא ידעתי שהוא נוסע ... קנאתי כל כך בגללו. הוא היה כל כך ... ואני הייתי נורא בודד אורי, הייתי כל כך לבד בלעדיך וחלמתי כל הזמן שאתה נהרג במילואים, אז הלכתי לרב של בית הכנסת וספרתי לו הכל והוא לא צחק. הוא נתן לי להתפלל לאלוהים עם כולם למרות שהוא ידע עלי הכל."
"הכל דודי, באמת ? הוא ידע הכל ?" שאלתי והתחלתי לפתוח את כפתורי החנות שלי, מתיר לאיטי כפתור אחרי כפתור בעוד אני מביט ישר בעיניו. פיו של דודי החל לרטוט למראה תחתוני הנחשפים וסומק ורוד עמוק החל עולה מצוארו ומתפשט אל פניו.
"לא, לא ממש הכל, רק ... אתה יודע." הוא השפיל את עיניו והושיט יד לגעת בברכי.
סטרתי על כפו סטירה קלה. "לא, אסור." אמרתי בטון חינוכי של גננת הפונה לילד סורר. הוא נרתע בגניחה והמשיך להביט בי בערגה, אבל שמר את ידיו לעצמו.
נשענתי לאחור, מותח את רגלי קדימה, מביט בו בעיניים עצומות למחצה. "אתה יודע דודי, הייתי אמור להשאר עם אימא והדוד משה לשבעה, אבל כל כך התגעגעתי אליך עד שעזבתי הכל ונסעתי מיד אחרי הלוויה לחיפה, ואתה יודע מה הבנתי בדרך ? הבנתי שאני אוהב אותך. רציני נורא לבוא הביתה ולמצוא אותך מחכה לי. פחדתי שאולי מצאת בינתיים מישהו אחר, חששתי שאולי תפסיק לאהוב אותי, שתבגוד בי. אתה זוכר שהבטחת לא לבגוד דודי ?"
הוא הנהן בשתיקה, כורע על ברכיו לפני, מביט בי בדבקות.
"גם אני הבטחתי ולמרות שהיו לי הזדמנויות דודי, היה בחור רוסי נחמד ש... " הפסקתי והבטתי בסיפוק בפניו הסמוקות והאומללות. "אבל הבטחתי לך והתאפקתי. לא הייתי עם אף אחד אחר, אפילו לא נגיעה קלה, כל הזמן חשבתי רק עליך. התגעגעתי נורא, שכחתי את תיאו ואת המכתב שלו. רק אתה והתחת המתוק שלך היו בראש שלי, והנה, אני חוזר ורואה ששכחת מה שהבטחת דודי, שרצית לעזוב אותי בשביל אלוהים ששונא אנשים כמונו, נכון דודי ?"
הוא נענע בראשו לאות הן ודמעות החלו מפלסות את דרכן במורד לחייו. "סליחה אורי, סליחה, אני אוהב אותך, אל תכעס עלי." התחנן על נפשו.
"בוא הנה דודי." פקדתי בקול חמור, "תזחל אלי על הברכים."
הוא זחל לעברי עד שברכיו נגעו בכפות רגלי. "תוריד לי את הנעלים."
הוא מיהר לחלוץ אותן מרגלי, ואז הוריד גם את גרבי המצחינים. נגעתי ברגלי הערומה במפסעתו. הייתה לו זקפה נוקשה. "לא רע דודי, אבל אתה יכול ליותר." המהמתי, נשען לאחור, "קדימה, תתחיל ללקק לי את הרגלים ואז נראה מה יהיה."
הוא החל ללקק אותן בהתמסרות. משמיע גניחות רכות של תאווה. גניחות שהתגעגעתי לשמוע כששכבתי לבדי בקרוון הקר, מנסה להרדם בתוך שק השינה הצבאי המסריח. הוא הקפיד ללקק אותי בין האצבעות והזין שלי התחיל לעמוד, זה היה כל כך טוב. עד כה, למרות תחינותיו, סירבתי בעקשנות להניח לו ללקק את רגלי, זה נראה לי משפיל מידי וקצת דבילי, אבל האמת היא שזה היה מחרמן לאללה.
לרגע רציתי פשוט לקחת אותו בזרועותי, לסלוח לו ולנשק אותו כמו שצריך, אבל שוב הציף אותי זעם על הקטע שהוא עשה לי עם המיטה שלנו שנעלמה, וכל החזרה בתשובה המגוחכת הזו. חשבתי על זה והדחף לסלוח נעלם, שוב כעסתי עליו. רציתי להשפיל אותו ולהכאיב לו רק עוד קצת, עד שגוש הכעס הלוהט בקרבי יעלם ושוב אוכל לאהוב אותו. הבטתי בראשו הבהיר הרכון על רגלי ופתאום הבנתי למה הוא נראה לי כל כך משונה.
"הסתפרת ?" נדהמתי, "גזרת את כל השיער היפה שלך, למה דודי ?"
ממש כאב לי, אהבתי את השערות שלו, שהוא היה אוסף במשך היום בקוקו על עורפו ומפזר בלילה, כשהיינו במיטה. הוא הרים את ראשו וניסה לחבק את ברכי. "הרב אמר לי שככה ... שצריך ... ששער ארוך זה רק לבחורה." גמגם, מנסה להושיט אלי את ידיו.
הרחקתי אותו מעלי וסטרתי לו בכל כוחי אחת ושתיים, ואחר כך שוב, פעם על הלחי האחת ואחר על השניה, עד שלחייו האדימו מאוד ודמעות כאב עלו בעיניו.
עד כה מעולם לא הכאבתי לו מתוך כעס. זה תמיד היה חלק ממשחק, ואני הייתי תמיד בשליטה, היום זה לא היה ככה. כעסתי, לא חשבתי, הגבתי מתוך זעם. הייתי מסוכן לדודי ולעצמי. הוא, שהיה מנוסה יותר ממני הבין את זה, אבל מוכה רגשות אשמה הניח לי לעשות כרצוני ולא עצר בעדי.
"לא רק שסילקת את המיטה שלנו והבאת במקומן את המיטות הזוועתיות האלה !" התפרצתי בזעם, "אז גם הסתפרת אחרי שהבטחת לי דודי שלא תסתפר בלי רשותי. אתה שייך לי דודי ! לא לאלוהים שלא קיים בכלל, ולא לרב, האידיוט המיובש הזה שלא מבין כלום. רק לי ! אתה שלי דודי ואתה בגדת בי ואתה תענש על זה. הבנת ?"
"כן." הסכים דודי בהכנעה, משפיל את ראשו.
"תתפשט לגמרי ולך תשכב על המיטה." פקדתי עליו.
"על איזו מיטה אורי ?" לחש דודי וחטף שוב סטירה שפגעה בעינו. העין נעצמה והבשר סביבה החל להתנפח, ועדיין זעמי לא שכח.
"אין אורי. אני אורי בשביל החברים שלי, לא בשביל בוגד מלוכלך. בשבילך אני אדוני ! !" צעקתי וגררתי אותו לחדר השינה. הזזתי את הארוניות הצידה ודחפתי את אחת המיטות לאמצע החדר. "תתפשט כלב ותשכב על הגב !" פקדתי. הוא ציית מיד, רועד כולו. הזין שלו עמד בדום מתוח, אבל גופו רטט מעצבנות. למרות כעסי, שהאלימות שלי ליבתה עוד יותר, לא הצלחתי שלא להבחין שהוא אמנם מגורה, אבל חושש ממני באמת ובתמים, ושהפעם זה לא משחק בכאילו.
פתחתי את הארון בשביל להוציא את החבל שהייתי נוהג להשתמש בו כדי לקשור אותו. שמרנו את כל האביזרים הללו, צעצועי המין המאולתרים שלנו, במגרת הגרביים שלי, והנה הכל נעלם – החגורות, החבל הרך שקניתי במיוחד בריקושט, המהדקים המשרדיים התמימים שהוא אהב ששמתי על פטמותיו - הכל נעלם.
"זרקתי הכל אדוני." לחש דודי באומללות. "אני מצטער. חשבתי ש... אני אשם אדוני."
הבטתי בו בחומרה ואז יצאתי לסלון, לקחתי את התפילין שלו, גזרתי מהם את הקופסאות שמניחים על הראש והיד, והשתמשתי ברצועות עור העגל המשובח של התפילין היקרים של דודי כדי לכבול אותו למיטה. עשיתי עבודה יסודית, קשרתי את ידיו לראש המיטה, הנפתי את קרסוליו מעל לראשו, מקפל את גופו לשניים, וקשרתי את הקרסוליים שלו לפרקי ידיו כך שהוא שכב מקופל כאולר ועכוזו, שמתחתיו דחפתי את אחד הכרים מצופי הויניל של הספה, היה חשוף וגלוי לעיני בכל הדרו הורדרד. בכך לא אמרתי די, לקחתי את אחת מעניבות המשי היקרות שלו, כרכתי אותה סביב הביצים והזין שלו ומשכתי את כל העסק קדימה, קושר את הקצה לצוארו, גורם לו להתקפל עוד יותר.
זו הייתה פוזה מאוד לא נוחה ופניו העידו על מצוקתו ועל קשיי הנשימה שגרמה לו התנוחה הזו. הוא לא התלונן, רק נשם בכבדות ושתק, וגם כשהתחלתי להצליף על עכוזו החשוף בחגורה העבה ביותר שמצאתי בארון לא מחה, רק ספר בקול חנוק את ההצלפות שלי. כשהגעתי לעשר הפסקתי והודעתי לו בקול מלא שמחה לאיד שהוא שכח להודות לי על כל הצלפה, ולכן נתחיל הכל מהתחלה.
"אבל אני אף פעם ... " התנשף דודי, "לא ידעתי. למה לא אמרת לי אורי ?"
"שוב אתה קורא לי בשמי יא אפס !" צעקתי בזעם, "חתיכת שרמוטה מזדיינת שכמוך, אני אלמד אותך לקח."
ואז, אני מצטמרר עד היום כשאני נזכר בכך, הפכתי את החגורה והצלפתי בו בכוח עם האבזם הגדול והכבד שלה, מצליף שוב ושוב בלי אבחנה, מוציא עליו את כל זעמי. "תספור ותגיד תודה, חתיכת זונה דוסית מסריחה ! !" צרחתי.
הוא ניסה לספור בקול שבור ואז לא יכול יותר ויללת כאב איומה פרצה מפיו. האבזם המצועצע פצע את בשרו ודם החל ניגר מהשריטות על הכרית והסדין.
בבת אחת התפכחותי וחזרתי לעצמי, ומיד נמלאתי בושה איומה ובהלה נוראית. בעזרת המספרים גזרתי מהר את העניבה והרצועות ונשאתי אותו על כפים למקלחת. העמדתי אותו מתחת לטוש ושטפתי את גופו המזיע והמדמם.
הוא יבב חרש, רועד כולו, נשען עלי באימון תמים, כאילו לא אני היה זה שהכאיב לו. ניגבתי אותו בעדינות, השכבתי אותו על המיטה השניה שעמדה ליד הקיר וכיסיתי אותו בשמיכה. אחר כך מיהרתי לסדר הכל כמו קודם, ואת המדים הלחים שלי והסדין המוכתם בדם שמתי בכביסה.
הכנתי לדודי תה והתישבתי לצידו, מגיש לו אותה בזהירות, משתדל לא להביט בפניו הנפוחים מסטירות. מעולם לא פגעתי בו עד כה בפנים או בכל מקום אחר גלוי לעין. הוא נראה כקורבן לתקיפה, סימנים שחורים על פרקי ידיו, עין נפוחה, לחיים אדומות ותפוחות, והגרוע מכל, כל גופו רועד מהלם. איך יכולתי להתנהג אליו ככה? הייתי מלא חרטה ובושה.
הוא לגם מהתה המתוק בשתיקה, וכשקמתי ללכת עם הכוס הריקה תפס בזרועי ושאל בקול מתחנן אם סלחתי לו. הדמעות חנקו אותי, לא יכולתי לדבר ורק הנהנתי לאות כן.
"באמת אדוני ? באמת סלחת לי ?" חזר ושאל. קיבתי התהפכה בקרבי מתיעוב.
"אל תקרא לי אדוני דודי. די כבר עם זה, אתה זה שצריך לסלוח לי דודי."
הוא עצם את עיניו וחייך. "אני אסלח לך אם תישן איתי הלילה אורי."
אותו לילה ישנתי על צידי, צמוד אליו. הוא דחף את גבו אל בטני, כאילו מתכנס בתוכי, וחייך מתוך שינה, אין לי מושג למה. שנתי שלי הייתה טרופה מדאגה, אבל בכל פעם שניסיתי לזוז היה דודי נאחז בי בחזקה ולוחש את שמי. רק כשהיה משוכנע שאני עדיין לצידו היה נרגע ונרדם.
קמתי למחרת טרוט עיניים ונכא רוח. דודי נראה נורא, פנס מכחיל על עינו השמאלית, לחייו חבולות באדום מהסטירות שלי, וגבו ועכוזו רצועים בפסים שכבר החלו להסגיל מעט, וביניהם פזורות שריטות מדממות מפגיעתו של האבזם.
לא הנחתי לו לקום ולהכין לי ארוחת בוקר כדרכו תמיד. התעקשתי להביא לו קפה ועוגה למיטה והלכתי לקנות לחמניות טריות. כשחזרתי הוא כבר היה בעיצומו של נקיון סוף השבוע, ולא עזרו כל תוכחותי על הצורך במנוחה. הוא אמנם הסכים להפצרותי וישב איתי לאכול לחמניה עם ריבה, אבל מיד אחר כך ניסה לקום ולחזור לעבודה.
הנחתי את ידי על שכמו והושבתי אותו חזרה על הכסא. "דודי אנחנו חייבים לדבר." אמרתי ולקחתי את כפות ידיו הרכות והחמימות בתוך ידי. הוא חייך אלי חיוך זוהר, "אל תדאג בקשר למה שקרה. כבר חזרתי לעצמי." הבטיח לי בחיוך עליז.
"דודי תשמע, בקשר למה שקרה הלילה ... תשמע דודי ..."
"זה בסדר. אני מבין. עד כניסת השבת המיטה שלנו תחזור. אני אדבר עם אב הבית, יהיה בסדר."
"עזוב את המיטה. לא זה מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאני ...."
"שאתה אוהב אותי ואני אותך. זה מה שחשוב." זרח דודי לעומתי, רכן ונישק את לחיי.
לקחתי את התפילין שלי שלא היו יקרים כשלו, אבל לפחות היו שלמים, והנחתי את שקית הקטיפה הכחולה בידיו. הוא לקח אותה, הודה לי, הניח אותה כלאחר יד על השולחן ואז חזר לאחוז בידי, לוחץ את כפותיו לתוך כפות ידי, מחייך אלי בשמחה.
"דודי, אתמול קרעתי אותך במכות, הרסתי את התפילין היקרים שלך, כולך פצע וחבורה. תראה את העין שלך, תראה את עצמך, איבדתי שליטה וכמעט ש ... תראה מה עשיתי לך. למה אתה לא כועס ?"
הוא רכן ונשק לגב כף ידי. "אמרת שאני שלך, שאתה האדון שלי." הזכיר לי, מחכך את לחיו החבולה בידי בתנועה חתולית רכה.
"הייתי מטורף מכעס דודי. דברתי המון שטויות, עשיתי דברים מטורפים, אני מנסה להתנצל."
הוא משך את ידיו מידי וגופו העגלגל הזדקף בכסא. עיניו ירו ניצוצות כעס כשהביט בפני במבט הזה שהיה עולה על פניו כל פעם שלא ירדתי לסוף דעתו וקלקלתי את הנאותיו בגלל התנהגותי העדינה מידי. "הפנס בעין והשריטות זה הכל שטויות. זה יעבור עוד כמה ימים. השאלה היא אם באמת התכוונת למה שאמרת או לא. באמת התגעגעת אלי? אתה באמת אוהב אותי? אתה באמת רוצה שאני אהיה שלך?"
"בטח שאני אוהב אותך!" הבטחתי לו בלהט. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו חייבים ... תראה חמוד, אני פשוט פוחד. לא האמנתי על עצמי שאני ... אולי כדאי שננסה לשנות את .... שנפסיק עם הדברים האלו, המכות וכל זה."
"אז אתה לא רוצה אותי יותר?" פתאום הוא התיישב על הרצפה, או יותר נכון להגיד קרס עליה כאילו רגליו נאחזו לפתע שיתוק, וכבש את פניו בידיו.
"בטח שכן. אני נורא רוצה אותך דודי, אבל לא ככה, לא בצורה כזו, עם כל החגורות וה ... כל הדברים שעשינו. אתה מבין שזה נורא מסוכן ו... "
"ומדליק ומחרמן בטירוף." אמר דודי והרים את עיני התכלת שלו אלי. "גם אתה, כמוני, מתחרמן מזה ואוהב את זה. ידעתי שאתה תאהב את הקטע הזה מיד כשנפגשנו."
"בסדר." נאלצתי להודות, "בסדר, גם אני קצת, אבל הדיבורים האלו, שאתה שייך לי ושאתה העבד שלי ואני ... לא התכוונתי דודי, אמרתי את זה מתוך כעס. בשביל מה להמשיך עם זה ? למה אתה צריך את הקטע הזה ?"
"כי ככה ! כי ככה אני רוצה את זה ! כי זה מה שאני אוהב !" הוא קם על רגליו, כועס פתאום, מתוח, קפיצי ונסער מאוד נעמד מולי, מביט ישר בעיני. "מהרגע שנפגשנו ידעתי שזה מה שאני רוצה, להיות שלך, להיות שייך לך. לא העזתי להגיד לך כלום, פחדתי שתיבהל, וכשאתמול אתה אמרת את זה בעצמך, כשזה בא ממך, זה היה הרגע הכי מאושר בחיי ! אל תקלקל אותו עם הנקיפות מצפון המיותרות האלו אורי, אתה האדון שלי ואני העבד שלך וככה אני רוצה. אני רוצה להיות העבד הנרצע שלך, רק שלך ! אל תנסה להוציא אותי לחפשי, אהבתי את אדוני לא אצא חפשי. אתה מכיר את הפסוק הזה ?"
והוא זינק, נרגש כולו, אל לוח השעם שתלינו על הקיר בסלון, קירב אליו את ראשו ושלף ממנו את אחד מנעצי הענק הצבעוניים שהביא איתו מארה"ב - יותר קריקטורה של נעץ מאשר נעץ - ולפני שהבנתי מה קורה רצע את תנוך אזנו אל לוח השעם ונעמד שם, ראשו צמוד לקיר, חיוך מאושר על שפתיו ודם מטפטף מהתנוך הפצוע על הרצפה.
הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי אפילו לצעוק. לרגע רק בהיתי בו, לא מאמין שאני רואה מה שאני רואה, ואז הכל התבלבל לי, ועד היום קשה לי לזכור מה בדיוק עשיתי, האם הוצאתי את הנעץ מאזנו או משכתי אותו אלי ? האם צעקתי עליו או שסתם צרחתי בבהלה ? בכל אופן, כמה דקות אחר כך כבר היינו בדרך למרפאת הטכניון. אזנו החבולה של דודי חבושה זמנית במגבת ספוגת דם, וחיוך אושר מטורף מרוח על פניו הנפוחים ממכות.
לאחות אמרנו שדודי נפצע בתאונה ואיבד את העגיל החדש שלו, וכשהיא ניסתה לחקור דודי החל לדבר במהירות באנגלית, טוען שאינו דובר עברית, ושאני רק שכן שהביא אותו לכאן. האחות הייתה גברת לא צעירה שדברה בקושי אנגלית של בית ספר תיכון ופשוט לא ידעה מה לעשות איתנו.
הפציעות של דודי לא היו רציניות מספיק על מנת להתלונן במשטרה, והוא התעקש שהוא סתם נפל מסולם ונחבל. היה יום שישי הקצר וכבר התחיל להיות מאוחר והגיע הזמן לנעול את המרפאה.
האחות נואשה וויתרה, נתנה לנו משחה אנטיביוטית ואלכוהול לחיטוי, ואמרה לי שאם החבר שלי ישים חזרה את העגיל אז כדאי שימשיך לחטא את התנוך כל כמה שעות, ושהפנס בעין לא נורא, והכל יעבור עד החתונה.
"עגיל זה רעיון נהדר." חזר דודי לדבר עברית ברגע שיצאנו מהסנט אל הרחבה שבין בנין צ'רצ'יל לספריה המרכזית. "בוא נלך לאולם ההתעמלות. כל יום שישי יש שם בזאר, בטח נמצא משהו יפה. באולם ההתעמלות היו רק בגדים והוא קנה כמה חולצות טריקו עם כתובות מגוחכות גם לי וגם לו, והתעקש לקנות לי מכנסי ג'ינס שהיו לדעתי גם הדוקות מידי וגם יקרות באופן שערורייתי, אבל דודי התעקש, וכשהוא מתעקש אני תמיד נכנע.
"בוא נרד למטה. מול המנזה יש היום דוכני תכשיטים." האיץ בי, "ואל תוריד את המכנסים החדשות, אני רוצה שתלבש אותם עכשיו."
"איזה מין אדון אני אם אסור לי להחליט לבד איזה מכנסים לקנות?" התלוננתי כשירדנו מאולם ההתעמלות למנזה ויצאנו משם לרחבה המשקיפה אל בית אולמן.
"כשאנחנו במיטה אתה אדון, אבל בקניות אתה ממש גולם. אני שונא את המכנסיים הרחבים מידי שאתה לובש תמיד." ביקר דודי בלי רחמים את טעמי הקלוקל בבגדים.
"רחב זה נוח." מחיתי, "אני בקושי נושם ככה."
"המכנסים האלו מבליטים את התחת היפה שלך, אז תהיה יפה ותסבול." ביטל דודי את טענותי וקיפץ במדרגות, מרוצה מאוד מעצמו. "תראה איזה יופי של לבני זכוכית הולכים לשים בסניף החדש של הבנק. באמת הגיע הזמן להרחיב אותו." העיר בשביעות רצון וניגש לבחור לו עגיל כשאני נגרר אחריו, מנסה להסתגל ללחץ המכנסיים החדשים על ישבני.
אני לא מבין איך, אחרי כל מה שעשיתי לו בלילה, היה לו עוד די מרץ לעבור בין כל דוכני השמאט'ס והפיצ'פקס הקטנים והמשעממים שרק נשים אוהבות.
בסוף הוא מצא לו דוכן כלבבו עם בחור צעיר ורזה בעל שיער מחומצן שניסה לשכנע גם אותי לענוד עגיל, וליטף לי את הכתף בעוד דודי בוחן בקפידה את הסחורה. הוא קנה לבסוף עגיל זהב קטן ונחמד בצורת מנעול קטנטן, וגם שרשרת זהב עם מפתח תליון בצורת מפתח עתיק עשוי פיתוחי זהב מצועצעים, תואם למנעול.
הבחורה הנחמדה שעזרה למחומצן למכור תכשיטים חיטאה בקפידה את תנוך אזנו לפני שענדה לו את העגיל, ואת הקופסא עם השרשרת נתנה משום מה לי, וחייכה אלינו בחמימות.
"לא מספיק לך עגיל שאתה צריך גם שרשרת ?" שאלתי כשחזרנו לדירה, עמוסי מצרכים לשבת.
דודי גנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "אוי, איזה טמבל אתה. השרשרת בשבילך כמובן, אני נעול והמפתח אצלך. איך זה שאתה לא מבין דבר כל כך פשוט ?"
ולפני שהספקתי למחות ענד את השרשרת הדקה עם המפתח על צוארי.
"אבל אני לא עונד אף פעם תכשיטים." מחיתי.
"אתה לא חייב ללכת איתה כל הזמן, אני רק רוצה שהמפתח יהיה שלך." הסביר דודי.
"לא יודע דודי, לא נוח לי לקבל ממך מתנות. זה מביך אותי."
דודי צחק וכרך ידים על צוארי. "אני יודע. זה נורא חמוד. טוב, נעשה עסק, אתה יכול לבקש ממני כל מה שתרצה בתמורה לזה שתיקח ממני את השרשרת עם המפתח."
הבטתי בו בחומרה. "כל דבר דודי, כל מה שאני רוצה ?"
"כן, הכל."
"אז אני רוצה שבתמורה לזה שאני אענוד את המפתח שלך אתה תבוא איתי לבקר אצל אימא שלי, ושתתמוך בי כשאני אספר לה שאני ... שנספר לך ביחד שאנחנו חיים יחד ו..."
פניו האירו מאושר ועיניו נמלאו דמעות. הוא הטיל את עצמו עלי, מפיל אותי לאחור על הספה, ונמרח עלי בנשיקות ובחיבוקים. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, "אתה מתוק, אני נורא אוהב אותך אורי !"
"נו, די. די כבר." נזפתי בו וניסיתי להתיישב, "איך אתה מתנהג לאדון שלך דודי ? אין לך שום כבוד אלי, זה התנהגות של עבד זה ?"
"אתה נעשה אדון רק כשאני מוריד לך את הנעלים. עד אז אתה סתם אורי החמוד שלי." הדביק דודי נשיקה לוהטת לשפתי.
"אז קדימה, תוריד אותן."
"לא עכשיו חמוד, אין לנו זמן. עכשיו אנחנו צריכים לתפוס מהר את אב הבית שיחזיר לנו את המיטה שלנו לפני שמישהו אחר יקח אותה, אבל אחר כך .... "
למרות השמחה שהפגין לשמע בקשתי היה דודי מתוח מאוד לקראת הפגישה עם אימי. מחשש שנאחר הוא האיץ בי לצאת מוקדם מידי, וכך קרה שהגענו שעה לפני המועד שנקבע. בדרך ניסיתי להרגיע אותו, לספר בדיחות, להזכר בסיפורים משעשעים על ילדותי ועל תעלולים שעוללתי עם בני הדודים שלי, אבל הוא לא נרגע. הוא כבר קרא את המכתב של תיאו, אבל החלטתי לא לספר לו על התיאוריה שלי לגבי אבי מולידי. זה היה מביך מידי וחששתי שאולי טעיתי. אחרי הכל הרי לא היו לי די הוכחות.
כמה מבטים שהוחלפו במשך השנים בין דוד משה לאימא, כמה מגעים שאולי לא הבנתי כראוי בגלל גילי הצעיר, שמץ חיוך, ליטוף שאולי ראיתי ואולי לא. כל אלו לא אומרים כלום. אולי אני סתם מדמיין ? שתקתי והדחקתי.
דודי היה עצבני מכדי ללכת לאכול במסעדה או לשרוף זמן בטיולים נוסטלגיים ברחובות גבעתיים המכוערת. החל לרדת גשם והחלטתי שלא נורא שהקדמנו עדיף שנלך הביתה. ידעתי שבשעות אלו אימא נחה את מנוחת הצהרים שלה, ולכן חלצנו נעלים בחוץ ופתחנו את הדלת חרש חרש, ובכל זאת עד היום אני שואל את עצמי איך קרה שהם לא שמעו אותנו נכנסים.
נכון, בביקורי הקודם שימנתי היטב את דלת הכניסה החורקת שלנו, אולי בגלל זה הם לא שמו לב, ואולי לא ? לא יודע. אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מידי, זה לא חשוב כעת למרות שאף פעם לא אשכח את המחזה שנגלה לעינינו באותו יום כשהקדמנו להגיע ותפסנו את אימא והדוד משה מבלים יחד על המרפסת.
כאן המקום להסביר שגידול שרכים טרופיים הוא תחביבה היחיד של אימי שהפכה את המרפסת שלנו למעין חממה, ויצרה בה, בעזרת השרכים הענקיים שלה, אוירה טרופית קסומה. היא בילתה שם זמן רב, מטפחת אותם בחריצות, משקה, מדשנת, גוזמת, או סתם יושבת ונהנית מחום השמש החודר דרך קירות הזכוכית של המרפסת.
גם היום מצאתי את אימא במרפסת, שרועה על כסא הנוח הישן והמרופד שקיבלה מדוד משה ליום הולדתה הארבעים. היא הייתה לבושה חלוק תחרה שחור ומצועצע, נעולה נעלי בית גבוהות עקב מקושטות בציצית פרווה.
כשנכנסנו חרש לדירה ראינו את דוד משה, לבוש רק בתחתונים אדומים, כורע לפניה על ברכיו, מסיר בעדינות אין קץ את נעלי הבית המגוחכות מרגליה, מנשק ומלקק את כפותיה הערומות ואחר כך צובע את ציפורניה בלק אדום.
על פניו הייתה נסוכה הבעת התמסרות ויראת כבוד, וכל הבעת פניו ושפת גופו אמרה שהוא עוסק במלאת קודש. אימא לעומתו נראתה חסרת סבלנות ומשועממת מעט.
בעוד הוא צובע את ציפורני רגלה השמאלית היא הרימה את כף רגלה הימנית והחליקה את כף הרגל על ראשו ועל פניו כאילו היה כלבלב. הוא הפסיק את מלאכת הצביעה, נעמד על ברכיו וליקק את כף הרגל שהחליקה על פיו, בעוד זקפה גדולה מתחילה להקים אוהל בתוך תחתוניו האדומים. גם הוא וגם אימא היו שקועים לגמרי זה בזה ונראו כאילו נמצאו בגן עדן פרטי, מרוחק מאוד מהדירה הפשוטה והצפופה שלנו.
כשאימא החלה להשתעשע באצבעות רגלה במוט האוהל שצמח בתחתוניו של דוד משה אחז דודי בזרועי ומשך אותי בשקט החוצה. סגרתי את הדלת בזהירות ובלי להביט בפניו של דודי נעלתי את נעלי וברחתי מחדר המדרגות לרחוב, והוא אחרי. זמן רב הלכנו בשתיקה ברחובות גבעתיים, נמנעים מלהביט זה בעיני רעהו.
אחרי סיבוב ארוך ומעייף התיישבתי על ספסל בגן הציבורי וכבשתי את פני בידי. דודי הניח את ידו על גבי וליטף אותי בעידוד. "לפחות עכשיו אתה יודע שאבא שלך לא שיקר." אמר לבסוף בזהירות.
"כן. את זה ניחשתי את זה עוד קודם, אבל חבל שראינו את ... חבל ש... עדיף אם לא היינו רואים את זה."
דודי נאנח. "אני מבין. לראות אנשים שהכרת כל החיים מתנהגים בצורה כזו זה שוק, אבל מה שאני ראיתי זה זוג מאוהב שביטא את אהבתו בצורה מקסימה שהיא אולי לא מקובלת, אבל ... אתה לא שמח שהם לא חיו לבד במשך כל השנים ההם ?"
"כן, אבל למה הם שמרו את זה בסוד ? ולמה .... למה ככה ?"
"כי הוא היה נשוי עדיין ואתה היית ילד קטן ו... מי יודע ? אולי כי ככה הם רצו ? שזה יהיה סוד. מה זה חשוב למה ? הם נראו כל כך מאושרים יחד, לא ?"
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על מה שעשינו בלילה הקודם, ואז דודי חייך ונגע בלחיי בליטוף קטן ואני הסמקתי.
"בוא." אמר ברוך ואחז בידי, "בוא נלך לספר לאימא שלך עלינו, ואולי גם לה יהיו איזה חדשות לספר לנו ?"
סוף
