לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פאפי שלי

מאת הפולניה​(אחרת)     17 במרץ 04 2268
אחרי שנואשתי מלפגוש סתם ככה, במקרה, את מי שיעשה לי את זה, פרסמתי מודעה בפורום המתאים בזו הלשון – "צעיר חצוף, דק גזרה ונאה, מחפש אבא דוב שיחנך אותו למצוות ולמעשים טובים."

קבלתי די הרבה תשובות ועניתי בקפידה לכולם. עם חלק אפילו נפגשתי, עם אחדים אפילו עשיתי יותר מסתם לשתות קפה. היה לא רע, אפילו די טוב פה ושם, אבל זה לא היה מה שרציתי, וכנראה שגם אני לא הייתי בדיוק מה שהם רצו כי אף אחד לא התעקש יותר מידי, ואני, בלי התעקשות לא יכול, ולא סתם התעקשות, אלא התעקשות מהסוג ההוא, שהורגלתי אליה, וברחתי ממנה בקושי, וברגע שהצלחתי להחלץ רציתי לחזור. לצערי, עד שהבנתי את טעותי היה מאוחר מידי, לא יכולתי לשוב. הציפורים אכלו את פירורי הלחם שפזרתי על השביל והדרך נעלמה.

ואז, אחרי שכבר פגשתי את כולם והתחלתי להרהר במודעה חדשה, אולי בשינוי נוסח, הוא שלח לי מייל שהקפיץ אותי – רק היום ראיתי את מודעתך מהחודש שעבר. בוא לביתי בשעה שבע בערב מחר, ואל תאחר. ואחר כך הכתובת. לא הייתה חתימה.

"נוסח לא ממש לא מעורר תאבון. לא אדיב לא מנסה להיות נחמד. אפילו גס רוח." פסק יוני שפתח בלי רשותי את המייל, וקרא אותו עוד לפני שהספקתי לעצור בעדו.

בשעה רבע לשבע כבר פטרלתי סביב ביתו, בית קטן מבודד בקריות, עומד אחרון בסמטה קטנה ללא מוצא, מוקף אקליפטוסים עבותים. הדשא בחצרו היה מוזנח והגינה מיובשת, רק כמה ורדים מסכנים הצליחו לפרוח בזכות הגשם הסתווי שירד לא מזמן.

"המקום הזה מפחיד נורא." רטן יוני שהתעקש לבוא איתי כדי לדעת לאן אני הולך. הוא שנא את ההודעה שקבלתי, שנא את המודעה שפרסמתי, שנא את הפגישות שלי עם אנשים זרים, "שמי יודע מה הם זוממים לעשות לך נוני." אמר בקול מודאג, וניסה שוב ושוב לשכנע אותי לוותר על הפנטזיות המטורפות שלי וללכת במקום זה לפסיכולוג טוב שיוציא לי את הג'וקים מהראש. יוני הוא החבר הכי טוב שלי, ועד לפני כמה חודשים הוא היה השותף שלי לדירה. הוא עזב כדי לגור עם ארוסתו, הם מתכוננים להנשא בקרוב, עוד לא קבעו תאריך, ובינתיים, נדמה לי שהוא מבלה היום בדירה שלו לשעבר יותר זמן משכפי שבילה בה כשהיה רווק.

אחרי שהוא בדק שהנייד שלי פועל וטעון, ושהוא לא שכח חלילה את המספר, כאילו שאפשר לשכוח מספר שמתקשרים אליו פעמים ביום, הוא לחץ בכוח את כתפי והלך. אני יודע שזה עושה רושם שהוא נורא קשור אלי, ושאני יכול די בקלות להעביר אותו לצד שלנו, של ההומואים, אבל זה לא ככה. זאת אומרת, אולי זה כן ככה, אבל אני לא נמשך אליו בכלל, אפילו לא טיפה. הוא יפה, גוף טוב, שרירי, דק וחלק, עיניו כחולות, שערו בהיר ומטופח, והוא נורא נחמד מתחשב ומתוק. אני אוהב אותו כמו אח, אבל הרעיון להכנס איתו למיטה מעורר בי גיחוך. "תתקשר אלי אם תחשוד במשהו ותזכור, אם תוך שלוש שעות אתה לא יוצר איתי קשר אני פורץ לכאן עם שוטרים."
"בסדר יוני. די כבר, נודניק. לך כבר."

הוא עוזב ואני ממתין ברכב עוד חמש דקות ארוכות ומעצבנות, ובשתי דקות לשבע הולך לדפוק בדלת.
"כן, מי זה?" אומר קול רטנוני שמרעיד בי מיתר שכוח, הדלת נפתחת לאט ופנים גדולות ושעירות מציצות בי בחשדנות.
"אה ... אני אמנון, אני מהמודעה באי מייל." אני אומר בלחש, "הזמנת אותי לשבע?"
"אה, כן. נכון." הוא אומר בחוסר רצון, סוקר אותי לאורך ולרוחב בעודי עומד כמו טמבל על הסף, ממתין שיזמינו אותי פנימה.
"אתה נורא צעיר." הוא פוסק לבסוף בביקורתיות ומניח לי להכנס. אני נדחק פנימה תוך התחככות לא מכוונת בכרסו. די במגע הקליל הזה והדופק שלי מתחיל להתגבר. אני מלכסן מבט לעבר גופו הרחב והנוקשה, מנחש שרירים קשים חבויים מתחת למעטה דק של שומן, ומתחיל לרעוד.

הוא לבוש טרינינג כחול דהוי, פתוח עד לאמצע חזהו, ומראה השער המבצבץ מהפתח מעורר בי חשק ללטף את הפרווה הסמיכה והמתולתלת ששיבה החלה להזרק בה, מפוזרת בדיוק כמו שצריך, כתם פה וכתם שם.

הוא מחווה בידו לעבר ספה רחבה וישנה, מכוסה בשמיכה צבאית מרוטה. מתישב מולי על כורסת טלויזיה עתיקה שהריפוד השחוק שלה התאים את עצמו זה מכבר לעיקולי גופו, וסוקר אותי באדישות משועממת. "אתה רזה וצעיר ויפה מידי." הוא אומר אחרי שתיקה מעיקה. "גם אני בטח לא מה שחשבת. אני זקן ושעיר ושמן, יש לי קרחת וכאבי גב. בוא נחסוך את המבוכה משנינו, הדלת שם." הוא מצביע לכיוון הדלת.

אני קם בפנים לוהטות מעלבון. הדם רץ במהירות בעורקי, ובדיוק כמו אז, תחושת העלבון גורמת לזין שלי להזדקף. "אני לא כל כך צעיר כמו שאני נראה." אני אומר במתינות כפויה בעוד רקותי פועמות במקצב הישן ההוא. "ואני גם לא רזה כל כך. אני חזק יותר ממה שאתה חושב פאפי. הנה תראה." אני מתחיל לפשוט את בגדי.

"פאפי," הוא צוחק, "מה פתאום פאפי? קוראים לי משה, ואיך קוראים לך?" הוא שואל והבעת השעמום מתחילה להתפוגג מפניו.
"קוראים לי אמנון, אבל אני רוצה שתקרא לי נוני, אני אקרא לך פאפי." אני חולץ מהר את נעלי ומנער מעלי בזריזות את המכנסים. לפני שהוא מספיק לעצור בעדי אני ערום לגמרי. עומד רועד מקור על השטיח המרופט והמטונף שלו, מביט בכמיהה בפניו הרחבות, המכוסות זיפי זקן בן שלושה ימים. הוא סוקר אותי לאורך ולרוחב, מלמעלה למטה, והכחול הדהוי שבעיניו מתחמם ומעמיק.
"בלי בגדים אתה נראה יותר טוב." הוא מסכים בנדיבות, אבל אני עדיין חושב ש..."

אני נתקף יאוש, סוף סוף מצאתי את הדרך הביתה והנה עומדים לגרש אותי שוב.
"אני קפוא, תחמם אותי." אני זורק לו בחיפזון נואש ומטיל את עצמי עליו.
הוא מתנודד קצת, אבל נותר לעמוד על רגליו וכורך סביבי את זרועותיו. הרוכסן של חולצתו שורט את חזי כשאני מניח את ראשי על כתפו הרחבה. הכל נמצא בדיוק במקום, הראש שלי בדיוק בגובה המתאים, הכתף שלו בדיוק בזוית הנכונה, והנה הזין שלו מתחיל להתרומם ולדקור את בטני בתובענות הישנה והמוכרת. גם הריח שלו הוא אותו ריח מוכר מאז, ריח של גוף לא צעיר מידי, לא מטופח מידי, לא נקי מידי. ריח אישי ופרטי, קצת חמצמץ, חייתי משהו. זהו ! יגעת ומצאת, תאמין.

"תשמע ילד," הוא מנסה לקלף אותי מעליו, "אתה תקפא ככה מקור. בוא תתלבש ואני אלווה אותך החוצה. אתה לא מה שאני רוצה, לך מכאן ילד." הוא הודף אותי מעליו בעדינות ואני מנצל את ההזדמנות ופותח את הרוכסן של חולצתו עד הסוף. כרגיל הריצ'רץ קצת נתקע בקצה, אבל אני כבר מכיר את הטריקים שלו, אני כאילו מוותר ועולה למעלה ואחר כך יורד בתנופה ופותח את החולצה עד הסוף.

לפאפי הזה אין צלקת על החזה, והכרס שלו פחות נפוחה, אבל המגע שלה הוא בדיוק כמו שצריך : רך - קשה כזה, שעיר ומנחם. אני יורד על הברכיים ותוך כדי כך מוריד לו בבת אחת את המכנס והתחתונים וטומן את פני בשער השופע של ערוותו הדשנה.

הזין שלו ממלא את פי, גדול וקשה וחם, וכל התנועות המוכרות מאז חוזרות אלי באחת. ביד אחת ללטף את הביצים השעירות והחמות, ביד השניה לגשש באזור שבין חור התחת לביצים, אבל לא לגעת בכיווצים הכהים של פי הטבעת, זה נשמור לאחר כך כשנהיה במיטה. ולא לשכוח את הפה, לעבוד בזהירות עם הלשון, לגשש בעדינות אחרי הפתח הזעיר שבראש הכיפה, לעטוף אותה עם השפתיים, להניח לו לחוש בשיניים, אבל לא לנשוך, אלא אם כן אני רוצה שבמשך כל השבוע הבא הישבן שלי יבער באש מתוקה וסודית כל פעם שאזוז.
אני נזכר בקול של חבטות החגורה על עורי, בסימנים על ישבני הלבן, נזכר איך הייתי סופר בלחש את החבטות ואחר כך כורע על ברכי ומנשק את כפות ידיו, מודה לו על המאמץ שעשה למעני, ופתאום אני לא יכול להתאפק ומכרסם בעדינות את המוט הנוקשה הפועם בפי.

הוא פולט נהמה ומורט את שערי בכוח. "די ממזר שכמוך! לא עם השיניים!"
"סליחה פאפי." אני מתנצל, "אני מבקש סליחה. זה לא היה בכוונה. אל תצליף בי בחגורת העור שלך."
"איזה שקרן." הוא מצטחק, "זה כן היה בכוונה, בוא שקרן קטן תקבל מה שמגיע לך."

הוא מדשדש בגרביו לחדר השינה ההפוך והמאובק ואני אחריו, סוקר את מערומיו השעירים והמוצקים וכולי געגוע. אני מתמסר ברצון, מניח לו להטיל אותי על ברכיו ולהצליף בעכוזי בחגורת עור חומה ודקה. החגורה הקודמת הייתה שחורה ועבה יותר, אבל המגע דומה מאוד. אני סופר עד עשר ואז גולש מברכיו ומנשק את כפות ידיו העבות והגסות. עיני דומעות והוא מוחה דמעה סוררת שגלשה על לחיי באצבע עבה, מנסה להגיד דבר מה, אבל לא מסוגל, בולע אויר ושותק. אני רוצה להמשיך למצוץ את הזין הענק שלו שורידים סגולים עוברים בו לכל אורכו, אבל הוא לא מניח לי לרדת על ברכי אלא מאלץ אותי להסתובב סביב עצמי כמו דוגמן, ואחר מכופף אותי קדימה ובוחן את עכוזי.
"איזה חור ורוד ומתוק." הוא מגחך, "הדוק כמו של ילדונת, והשערות שלך," הוא מתיר באחת את הקוקו שלי ושערי החום והעבה מתפזר על כתפי. "ילדונת מתוקה שלי," הוא מגחך, "בואי שבי לי על הברכיים."
שנים שלא עשיתי דבר כזה והזין העבה מפחיד אותי מאוד. "אני פוחד." אני אומר לו בלחש, "אני נורא פוחד פאפי."
"אל תפחד חמודי." הוא לוחש לי חזרה, "אני אטפל בך יפה." הוא משכיב אותי על בטני, מפשק את ישבני, מלקק אותי וגונח. "זה כל כך טוב, אתה כל כך טעים." הוא שולף קונדום ואני חוטף אותו מידו ומלביש אותו עליו בזריזות, מספיק תוך כדי כך להגניב עוד ליקוק קטן לאבר הענקי הזה שעוד מעט יהיה בתוכי.

"אתה זריז מידי בשבילי ילד." הוא מצטחק, נשען אחורה ומניח לי לעשות לבד את העבודה. אני מחליט על תנוחת מספרים שמאפשרת לי לשלוט בעוצמת החדירה ורק אחר כך, כשאני כבר רגוע מספיק, אני מתישב עליו, נשען על גופו החם והשעיר ומתמסר לידיו העוברות על כל גופי, מתעכבות על הפטמות, צובטות ושורטות ומועכות, לשות אותי בכוח. "את אוהבת את זה ככה, נכון שרמוטה קטנה? את מתה על זה, נכון?" הוא לוחש באזני תוך שהוא משפשף במומחיות מפתיעה את אברי.

אני גומר ראשון ופורץ בבכי של הקלה, והוא הופך אותי על בטני, דש בתוכי עוד דקה, וגומר גם כן. "אבל למה אתה בוכה?" הוא מתפלא, "מה קרה נוני חמוד?"
איך אני יכול להסביר דבר שאיני מבין בעצמי? אני בוכה כי הייתי לבד כל כך הרבה זמן, כי אני כל כך מאושר שזה שוב התחיל. כי אני פוחד שעכשיו, אחרי שמצאתי אותו שוב, הוא ישלח אותי מעל פניו כמו שהיה עושה תמיד אחרי שבא על סיפוקו.

אני כובש את הדמעות בכוח, מנסה לארגן במוחי תשובה פקחית שתגרום לאיש הגדול והחם הזה לא להפסיק לרצות אותי. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר חכם להגיד ומסתפק באמת הפשוטה. "אני בוכה מרוב שמחה."

הוא מגחך גיחוך שמרעיד את בטנו החמה. "אתה מדבר כמו נקבה." הוא אומר ומעביר יד בתוך שערי, "תסתכל על עצמך, עדין ולבן כמו ילדה, אפילו השערות שלך הם כמו של ילדונת. מישהו צריך ללמד אותך להיות גבר נוני."
"אתה, אני רוצה שאתה תלמד אותי פאפי." אני מטיל את עצמי עליו.
"זה עלול לקחת הרבה זמן." הוא מחכך את זיפי זקנו הדוקרים בחזי ובוחן בהנאה את התוצאה, פסים אדומים מבצבצים על עורי הלבן והוא גונח בסיפוק ומלקק אותם בלשון מחוספסת. הזין שלי מתחיל שוב לעמוד.

"כמה זמן זה יקח?" אני חוקר, מודאג. "יש לך מספיק זמן בשבילי?"
"יש לי את כל הזמן שבעולם נוני." הוא מנשק אותי ברוך, "ועכשיו תהיה ילד טוב של פאפי ותארגן לנו משהו לאכול, אני חייב לנוח קצת."

כצפוי הוא מתחיל לנחור עוד לפני שאני גומר להדיח את הכלים. עד שהוא מתעורר אני מספיק לנקות את המטבח, להתקשר ליוני ולהגיד לו שהיה אחלה, ואני כנראה אשאר לישון שם, ומספיק אפילו לשטוף את הרצפה. השטיח בסלון זקוק לשאיבת אבק, אבל השואב העתיק שלו בטח מרעיש נורא, נשאיר את זה למחר.

אני מתקלח מהר, לובש חלוק מגבת פרחוני, נשי בעליל, שמצאתי תלוי מאחורי הדלת, ונכנס לחדר השינה עם מגש עמוס כל טוב בדיוק כשהוא מתעורר.
"בתאבון פאפי." אני אומר לו, ונהנה למראה חיוכו המופתע. הוא אוכל בשתיקה, עיניו צלולות כעת והן סוקרות אותי בחיבה. "החלוק נראה טוב עליך. יותר טוב מאשר עליה."

אני נדרך כולי. "מי היא הייתה?" אני שואל, מנסה לא להראות מודאג מידי.
הוא מגחך, "לא מישהי חשובה. עדיף היה בשבילה ובשבילי שהיא לא הייתה באה, אבל מילא, שום נזק רציני לא נגרם. לפחות היא השאירה את החלוק שלה." הוא נוגע בי באצבע זהירה, מפשיל בעדינות את הבד המכסה על חזי, מחליק על עורי בעדינות. "אתה כל כך חלק ועדין." הוא אומר בהשתאות, "אתה בטוח שאתה רוצה להשאר? החבר שלך, זה שהביא אותך, זה אותו אחד שדברת אתו בטלפון?"

אני מסמיק. פאפי אולי נראה כמו דוב מנומנם, אבל הוא לא מחמיץ הרבה. "הוא סתם חבר." אני אומר ומתעסק בפינוי המגש, "הוא בכלל סטרייט. הבאתי אותו איתי בגלל ... בגלל שרציתי להיות זהיר. אתה מבין ?" אני מביט בו בדאגה, מקווה שלא יעלב.

"אני מבין נוני. אל תדאג, אני מספיק מבוגר להיות אבא שלך, אני מבין הרבה דברים בלי שיסבירו לי. תגיד, אתה עדיין מרגיש צורך להזהר ממני ?"
"לא. מה פתאום ? עכשיו אני כבר מכיר אותך. אני יודע שאתה תשמור עלי." אני אומר בשמחה, ומטיל את עצמי עליו.

"זה מה שאתה רוצה חמוד?" הוא מלטף את שערי, מעסה בידיו הנוקשות את קרקפתי, מטמין את אפו בשערי. "אתה רוצה שפאפי ישמור עליך?"
אני כל כך מאושר עד שאיני יכול לדבר ורק מהנהן ונצמד לגופו בכוח, ממתין שהדמעות יתיבשו לפני שאתחיל לדבר. אני יודע שפאפי לא אוהב שאני בוכה סתם.

"תשמור עלי פאפי." אני מבקש, כורע ברך בין רגליו, "תלמד אותי להיות גבר כמוך."
הוא נאנח ומושך בחגורת החלוק שלי. "בוא ילדון שלי, בוא תלמד ממני איך להיות גבר אמיתי." הוא אומר בקול צרוד ונשכב על הכרית שלו, ישבנו השעיר מופנה כלפי מעלה, ודורש ממני לזיין אותו. "תתחיל עם הלשון." הוא מורה לי, "ואחר כך נראה. אם תהיה טוב אני ארשה לך להשתמש בבולבול הקטן שלך."

אני צולל בין עגבותיו, מלקק, מנשק, מוצץ, מרטיב טוב טוב את החור הכהה והריחני שלו. מתנפח מגאווה כשאני מצליח לסחוט ממנו גניחות הנאה. הוא משליך אלי קונדום ואני מבין מיד את הרמז ומעלה אותו על אברי, ואז ניגש בזהירות רבה למלאכה.

הגאווה הקודמת שלי מתבררת כמוקדמת מידי. אני כל כך מתרגש מהלחץ הנפלא של בשרו על אברי עד שאני גומר שניה אחרי שאני נכנס לתוכו.
הוא פורץ בצחוק ואני בבכי, ומיד חוטף סטירה חינוכית קלה על פני. "תפסיק לילל כמו תינוקת." הוא פוקד עלי בקשיחות, "הנה, תשתמש בזה." הוא נותן לי דילדו שחור ועבה ושפופרת משחה. "די להתבכיין, תמשיך לזיין." הוא דורש, "את העונש שלך על הפשלה תקבל אחר כך, אבל עכשיו תמשיך." אני מזיין אותו עם הדילדו, מציין לעצמי שהמכשיר שמחליף אותי אמנם ארוך יותר מהזין שלי, אבל שלי עבה יותר.
הוא נשכב על הצד כך שאוכל לזיין אותו ולמצוץ לו באותו הזמן, וכשהוא גומר הוא מלטף אותי ומנשק את פי, ומיד הזין שלי נעמד שוב, מוכן ומזומן להמשך הפעילות.

"נוני, נוני, תינוק שלי." הוא צוחק כשאני מניח את ידו על הזין הזקוף שלי ומביט בו במבט מלא תחנונים. "גבר אמיתי לא נותן לזין שלו להוביל אותו. גבר אמיתי שולט בזין שלו, הנה ככה." והוא כורך סביב בסיס הזין שלי מעין גומיה חזקה שלוחצת עליו ועוצרת את הזקפה מלרדת. זה כואב ואני גונח קצת וחוטף עוד כמה פליקים בתחת.

"תלמד להתאפק ולא להתבכיין מכל שטות." הוא אומר ברשעות עליזה, כורך את שערי סביב כף ידו ומושך בכוח כך שראשי מופשל כלפי התקרה המתקלפת. הוא מנשק את צוארי ואחר כך נוגס בו בעדינות. "אתה התינוק המפונק שלי." הוא לוחש באזני, מלטף אותי מכתף עד מותן. ידו הקשה חמה ותובענית על בשרי. "נכון נוני שאתה התינוק המפונק שלי ?" הוא לוחש באזני.
אני מהנהן. "כן, נכון." והוא מצחקק בשמחה ונוגס בתנוך אזני.
"ועכשיו בוא נראה קצת טלויזיה. יש תחרות אגרוף שאני רוצה לראות." הוא אומר פתאום בקול רגיל והודף אותי מעליו.

אנחנו יושבים בסלון. הוא על הכורסא שלו, אני רובץ לרגליו על השטיח, ראשי בגובה ברכיו, מעסה את כפותיו היחפות בקרם שמנוני בעל ריח נעים.
"חזק יותר !" הוא פוקד עלי ומושך באזני. אני נענה ומתחיל לעסות את רגליו יותר במרץ, מקדיש תשומת לב לכל אצבע, רושם בזכרוני כל אנחה וגניחה, כדי לדעת ממה להזהר ולאן לחזור בעתיד. כל תשומת ליבי מופנית לתגובה שלו על מגעי. עולמי מתמצה כרגע בשתי כפות רגלים גדולות ושטוחות עם עקבי עור נוקשה. אני כל כך מרוכז עד שלוקח לי זמן להבין שכבר שנים לא הייתי כל כך מאושר.

"בסדר." הוא אומר כשקרב האגרוף נגמר. "בוא נמשיך לחנך אותך ילד." הוא מתיר את הרצועה מאברי ובודק את אברי הזקוף. מלטף, מוצץ, מביא אותי לסף גמירה, ואז לוחץ על צינור הזרע מתחת לאשכי, עוצר אותי מלגמור, מחכה שארגע ושוב ממשיך.
אחרי כמה פעמים כאלו אני רועד כולי, אשכי בוערים, הראש שלי מסתובב ורגלי לא נשמעות לי. "תביא עוד בירה !" פוקד עלי פאפי.

אני קם, סחרחר לגמרי, בקושי מצליח למצוא את דלת המטבח. מגשש אחרי הבירה בתוך המקרר, לא מבין איך האצבעות העבות והשעירות הללו מצליחות לגעת בי בדייקנות קטלנית כזו? איך הוא מצליח לגרום לי להרגיש שיכור ולא מיין?
בניסי ניסים אני מצליח להביא לו עוד בקבוק בירה בלי לשבור כלום. הוא פורץ בצחוק למראה תנועותי המסורבלות, "הנה, תשתה קצת, תטעם טעם של בירה לגברים." הוא יוצק מעט בירה לגרוני.

זו בירה בריטית חזקה ומרה נורא, ואני לא מתאפק ובלי לחשוב יורק אותה על הרצפה. לפאפי לא אכפת מהלכלוך שעשיתי, אבל הוא כועס על ההתנהגות הילדותית שלי. כעונש הוא לוקח אותי למיטה, מעמיד אותי על ארבע, נשכב מתחתי ומזיין אותי עם צואר הבקבוק הקר. אני כל כך מיוחם ומגורה מכל המעמד עד שאני גומר מהר מידי, מתיז את הזרע שלי על בטנו. הוא סוטר לי בגלל שגמרתי בלי אזהרה מראש, ופוקד עלי ללקק את הזרע מעליו, פקודה שאני ממלא בתענוג.

"די, די," הוא מנחם אותי כשאני פורץ בבכי בגלל הכשלונות האחרונים שלי. "מספיק חמוד, לא נורא. אתה רק ילד. כולנו היינו טירונים פעם. תפסיק לילל ותגיד לי כמו גבר אמיתי מה אתה רוצה לעשות עכשיו."
"מה שאני רוצה," אני אומר בקול נמרץ, "זה שאתה תרים את התחת שלך מהמיטה המסריחה הזו ותעשה אמבטיה הגונה, ובינתיים אני אנקה קצת את החדר ואחליף את הסדין, ואל תשכח להתגלח!" אני צועק אחרי גבו כשהוא הולך בצייתנות מפתיעה למקלחת.

"מחר אני מתכוון לנקות את הסלון, וצריך לגזום את הורדים, ולכסח את הדשא, ולצבוע את הקירות." אני מודיע לו בתקיפות כשהוא שב מהמקלחת. הוא צוחק, צובט את ישבני וקורא לי אימאל'ה קטנה. אחר כך אנחנו עושים שוב אהבה, הוא מתייחס אלי כאל בחורה, צובט ומוצץ את פטמותי עד שהן מאדימות, מרים את רגלי על כתפיו, נושך בכוח את כתפי ואחר כך מתמוטט על גופי בגניחה.
"כבר שנים שלא גמרתי כל כך הרבה פעמים." הוא נאנח בסיפוק וזורק את גופו הלח על המיטה הנקיה. "אני מת מעייפות. מה אתך אמנון? עייף?"

מאיך שהוא קרא לי אמנון אני מבין שכעת נחתנו על קרקע המציאות. הגיע הזמן להחליט אם אנחנו ממשיכים לזרום עם הטירוף הנהדר הזה שבינינו או לחתוך.
"גם אני מאוד עייף משה." אני אומר בשלווה, מסתכל לו ישר בעינים כדי שיבין שאני יודע שהוא יודע, והלב שלי רועד.
זהירות נוני, זה רגע קריטי, הלילה הראשון ביחד עלול להיות מסוכן מאוד. אולי הוא רגיל לישון לבד והוא לא ירצה אותך? תהיה זהיר נוני. אל תתעלק עליו ואל תציק. תהיה גבר, לא ילד, אני מזכיר לעצמי.
"אז איפה אתה רוצה לישון ילד?" הוא שואל בפנים חתומות, זוקף לעומתי גבות עבות.
"מה האופציות שלי?" אני מברר בזהירות של פיל בחנות חרסינה.
הוא מגחך בעצבות, מסרב להחליט בשבילי. "האופציות שלך? טוב, בוא נראה, או אצלך בבית, או על הספה, או בחדר האורחים שלי. מה אתה בוחר?"

זה עכשיו או לעולם לא. אני מחליט לשים את נפשי בכפי ומזנק למיטה, מתכרבל לצידו ומושך מעלינו את השמיכה החמה שציפיתי רק עכשיו בציפית פלנל כחולה עם ציורי כבשים לבנות. "לישון אתך, זה מה שאני בוחר פאפי." אני עונה ומתחפר בגופו החם. לרגע הוא קופא נדהם, ואז מרעידה את גופו אנחה עמוקה ורוטטת, ואז הוא אוסף אותי אל גופו. "בחירה מצוינת ילד שלי." הוא לוחש באזני, "כל הכבוד לך חמוד." אנחנו נצמדים זה אל זה, וכאילו אנחנו עושים את זה כבר שנים אנחנו ישנים מחובקים כל הלילה ומתעוררים יחד בבוקר, רעננים וטובי לבב.
·
"הגיע הזמן שלך ללכת מכאן." הוא אומר לי למחרת כשאנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר, "הנה," הוא דוחף צרור שטרות לכפי, "קח את זה ולך מכאן."
"אל תדבר שטויות משה." אני עונה בקול שנשאר יציב, למרות שבטני כולה קשרי קשרים של פחד. "תשתה את הקפה שלך ותגיד לי איפה יש כאן מכולת. המקרר שלך ריק לגמרי, ואיפה אתה מחביא את הסל קניות?"
"אמנון!" הוא צועק בזעם ודופק עם היד על השולחן ככה שכל הכוסות מצלצלות. "אני מבוגר ממך בעשרים שנה. אני יכול להיות אבא שלך, יש לי בן בגילך. למה אתה עושה לי את זה? אין לך בית? אין לך חיים משלך? אין לך עבודה? חסר לך אבא משלך?"

"אני פרי לאנסר שעובד מהבית. מספיק שאני מחבר את המחשב שלי לחשמל ומתקין מודם ואני בעבודה. אני גר בדירה שכורה אצל בעל בית שמת שאני אעזוב. אני יכול כבר מחר לעבור לפה, כמעט שאין לי חפצים." אני פולט מהר את כל העובדות היבשות, וממשיך לכיוון שבאמת מעניין אותי, "מה עם הבן שלך? איפה הוא גר? בן כמה הוא? הוא יודע עליך? אני דומה לו? איך קוראים לו?" השאלות נשפכות ממני בקצב מפחיד ועלי לנשוך בכוח את שפתי התחתונה כדי להפסיק לדבר.

הוא עוצם את עיניו בעייפות, נראה מותש מהעקשנות שלי, והלב שלי מתכווץ מבהלה. "אתה לא חייב לענות לי משה. אני סתם נודניק, אל תשים לב אלי. תן לי להשאר אתך בבקשה, אני אטפל בך, אני אנקה ואבשל ואטפל בגינה וכל זה. תרשה לי בבקשה להיות אתך, מה אכפת לך?"
הוא מניח יד על פי. "שתוק רגע, אתה מהיר מידי בשבילי, שב רגע בשקט ושתוק."

אני מציית כמובן, ואחרי רגע של שתיקה הוא אומר בקול עייף. "הבן שלי – אבנר שלי - הוא בן עשרים ושתיים כיום. לא ראיתי אותו מאז שהיה בן שבע. אפילו לבר מצווה לא הזמינו אותי. אחרי שאימא שלו הבינה מה אני, היא ... הם הסתלקו. היא אמרה שהיא לא רוצה שאני אשפיע על הילד עם המחלה שלי, ואז, בזמנו, זה לא היה כמו היום, למרות שכאב לי נורא חשבתי שהיא צודקת, שצריך להגן על הילד ממני, וכשאתה הופעת ככה, לרגע קיוויתי... חשבתי שאתה זה הוא, שהבן שלי בא לחפש אותי למרות כל מה שהאימא שלו אמרה עלי." הוא מתכופף קדימה, שם את ראשו הגדול על השולחן ובוכה בכי מר ויבש של גבר. הלב שלי נקרע לחתיכות מרוב רחמים. אני מת לחבק אותו, אבל יודע שאסור לי לגעת בו, אסור לי להתייחס לבכי שלו, אסור להגיד מילה.
בשתיקה אני לוקח את הכסף שלו והולך לעשות קניות. אני מוצא מכולת קטנה של פעם בקצה הרחוב, קונה כל מיני מצרכים – חלב, לחם, יוגורט דברים כאלה, וכמובן שהמוכרת הקשישה חוקרת אותי בלי בושה מאין אני, ומה אני עושה שם ? ומקבלת בלי הפתעה את תשובתי שאני החבר של משה מהבית בסוף הרחוב ושאנחנו גרים עכשיו יחד.

"טוב מאוד." היא אומרת בסיפוק ומביאה לי, בלי שאבקש, את הבירה שהוא אוהב. "כבר שנים שהוא לבד, חי כמו כלב. הגיע הזמן שמישהו יטפל בו קצת, אל תפחד ממנו, הוא נראה כמו דוב כועס, אבל אני מכירה אותו כבר עשרים שנה, יש לו לב זהב."

בדרך חזרה אני לא יכול להפסיק לדאוג מה יהיה אם הוא ינעל את הדלת של הבית ולא יתן לי להכנס. וכמו שחששתי הדלת באמת נעולה. אני בועט בה בזעם וצועק את שמו. הוא מחכה רגע לראות אם אני רציני, ואחרי עוד בעיטה הוא נשבר וממהר לפתוח.

בזמן שאני מסדר את המצרכים הוא עומד בפתח המטבח, לבוש שוב בטרינינג המרופט שלו ורב איתי. הוא חוזר שוב על כל הטענות הקודמות שלו, וכשאני מבקש שיפסיק לשעמם אותי עם השטויות האלו וילך להתגלח, הוא חוטף קריזה ומאיים עלי שינעל את הדלת וישאיר אותי בחוץ.

"בבקשה," אני אומר בקור רוח, "זה הבית שלך, תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני לא עוזב. אני אישן בשק שינה על המדרכה עד שתכניס אותי." אני ממש מדהים את עצמי היום, מבפנים כולי רועד מבהלה, אבל כלפי חוץ אני רגוע ומלא בטחון.

"לעזאזל אתך אמנון!" הוא צועק ומטיח אגרוף על השולחן, "איפה העיניים שלך ילד? תסתכל עלי ותסתכל על עצמך! מה אתה מנסה לעשות לי ילד?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אני אומר ביובש, ומתחיל לפנות את כלי ארוחת הבוקר לכיור.
"תסתכל עלי נוני," הוא אוחז בכתפי ומאלץ אותי לעמוד מולו, "אני גרוש בן ארבעים וחמש. הומו שמן ושעיר ורגזן שעובד במשמרת לילה בתחנת מוניות, ומרויח גרושים. אני בהמה ואתה ... אתה פרח. ראיתי איך החבר שלך, הבלונדיני היפה הזה, הסתכל עליך לפני שהוא נסע מכאן. מילה אחת והוא שלך. תראה אותך, איזה צעיר ויפה אתה, מה אתה רוצה ממני? לך אליו, הוא מתאים לך יותר."

"יוני הוא כמו אח שלי, וחוץ מזה הוא עומד להתחתן בקרוב עם בחורה נחמדה."
משה מגחך בנבזות. "בטח. מיד אחרי החתונה הוא יתחיל להסתובב במועדונים ובגנים ויחפש חורי תחת טריים לזיון. תעשה טובה לשניכם ותחסוך לו ולארוסתו את הבושות."
"לא רוצה אותו, רוצה אותך!"
"אבל למה נוני? מה יש לי לתת לאחד כמוך? מה? חסרה לך דמות אב? מה הבעיה שלך?" הוא חוקר, מצליח בלי כוונה לשים אצבע בדיוק על הפצע שלי.
אני לא צריך לחשוב יותר משניה כדי להחליט לא לספר לו. אני מכיר אותו כבר די טוב כדי לדעת שאם הוא ידע למה אני דלוק דווקא עליו, הוא יעיף אותי והפעם ברצינות, לא בסתם כמו שהוא עושה עכשיו.

זה לא שאני משקר לו, אני מרגיע את עצמי, אני רק דוחה את אמירת האמת לפעם אחרת. אולי בעתיד, כשזה כבר לא ישנה הרבה אני אגלה לו עלי ועל הפאפי המקורי שלי. גם אם זה יקרה בעוד עשרים או שלושים שנה, אני לא ממהר, יש לי סבלנות. מה שקרה ביני לבין הפאפי ההוא זה ההיסטוריה הפרטית שלי ששיכת רק לי. העתיד שלי שייך לו.

"אתה רוצה לדעת מה חסר לי? אתה חסר לי." אני אומר ומתנפל עליו בחיבוק שהוא מקבל ברצון, למרות כל מה שאמר קודם. זה נותן לי אומץ להגיד לו מה שאני חושב. "אני רוצה אותך כמו שאתה. לא משנה לי אפילו אם תשאר עם הבגד הסמרטוטי הזה. אני רוצה אותך כמו שאתה, רחב וגדול ושעיר, לא רוצה בובת ברבי חלקה ומיופייפת. רוצה אותך, רק אותך, וגם אתה רוצה אותי, אני מרגיש את זה." אני פוסק בבטחון, ממשש את הבליטה הנוקשה שמתחילה להסתמן בין רגליו.

"בסדר," הוא נכנע, "אני כמעט מאמין לך. בוא רגע לכאן, אני צריך להגיד לך משהו." הוא גורר אותי לחדר השינה השני, זה שעדיין לא ראיתי.
"כאן גרה סבתא שלי לפני שנפטרה." הוא מספר לי, מחווה בידו על החדר הקטן והמחניק. ארון גדול ומכוער חוסם את רוב החדר, משאיר מעט מקום למיטת סוכנות חורקת. אני כבר רואה בדמיוני איך אני נפטר מהארון המכוער ומהמיטה העתיקה והחורקת והופך את החדר הזה לחדר ארונות. בינתיים הוא מוציא ממגרה בארון טבעת נישואין עבה וגדולה מזהב ומראה לי אותה. "זה היה שייך לאבא של סבתא. זה הדבר היחיד שנשאר לה ממנו למזכרת אחרי שהגרמנים הרגו אותו. התכשיט הזה זו הירושה היחידה שלי מהמשפחה שלי. אם אתה שם עליך את הטבעת הזו אמנון, זה בשבילי סימן שאתה ואני ... שאנחנו ..." הוא משתתק ומביט בי בפקפוק, לא בטוח שאני מבין אותו, חושש אולי שאצחק ממנו.

"תמשיך בבקשה." אני אומר ונוגע בעדינות בלחי שלו, מקווה שהרגשות שלי כלפיו נראים על הפנים שלי. אני כל כך אוהב אותו, איך הוא לא מבין את זה?
"כבר עזבו אותי ואכזבו אותי המון פעמים ילד. הלב שלי לא יעמוד בעוד אכזבה אחת. זו ההזדמנות האחרונה שלך להסתלק אמנון, אם אתה לא רציני אז תגיד יפה שלום ותלך מיד, אבל אם כן ...אז ... אז זה לתמיד. אתה נשאר איתי עד הסוף, ואם תנסה לעזוב אותי אני ... " הוא נושם עמוק מביט לי ישר בעיניים, ואז הוא שם את הידים שלו סביב הצואר שלי ומתחיל ללחוץ. אני עומד מולו בשקט גמור ומצווה על עצמי להשאר רפוי לגמרי, להתמסר לידים הענקיות שסוחטות ממני את האויר. הגוף שלי צועק – תלחם, הידים שלי רועדות מרוב רצון לתלוש מעלי את הכפות החונקות האלו, אבל אני נשאר לעמוד בשקט. אני יודע שזה המבחן האחרון שלי ואני נחוש לעמוד בו בהצלחה או למות.

שניה לפני שאני מאבד את ההכרה הוא מניח לי ואני מתמוטט עליו. רגלי כאילו הפכו לג'לי רך, אני לא מסוגל לדבר או לראות. נקודות זוהרות מרחפות מול עיני, העולם כולו נעלם ונגוז, ונשאר רק הוא - הגוף המוצק שלו, הריח שלו, הקול שלו, הליטופים שלו - בזה מצטמצם כל עולמי, ודי לי בכך.
הוא מניח אותי על המיטה הקשה וכורע על ברכיו לפני, מביט בריכוז בעיני. "הבנת מה אמרתי? אתה מסכים לתנאים שלי?", הוא שואל.
אני מהנהן ומושיט לו את ידי השמאלית. הוא עונד את הטבעת העבה על אצבעי. לרגע אני חש אותה - זרה, קרה, מכבידה על אצבעי - ומיד אחר כך היא מתחממת והיד שלי מתחילה להתרגל אליה. כמה ימים אחר כך אני כבר כל כך רגיל לטבעת עד שאיני חש בה יותר, וכשאני מסיר אותה אני מרגיש שמשהו חסר לי ונחפז לענוד אותה שוב.

"אתה שייך לי עכשיו." הוא אומר בקול רציני, "אתה רק שלי. אין יותר אחרים בשבילך, אתה מבין אותי?" אני מהנהן בכובד ראש, מנסה להשאר רציני למרות שאני כל כך מאושר עד שמתחשק לי לקפוץ באויר ולצעוק.
"אני שייך לך פאפי." אני אומר ומנשק אותו, וזהו, ככה הסיפור שלנו נגמר בעצם.

נכון יש עוד דברים נחמדים שקרו לנו - שיפצנו את הבית שלו, ובאמת עשינו מהחדר של סבתא חדר ארונות, וצבענו את הקירות, והפרחנו את הגינה השוממה, ובשנה הבאה ניסע יחד לטיול באירופה. יש לנו חברים טובים, ולחתונה של יוני באנו כזוג וכולם קבלו את זה מאוד יפה, וכולם יודעים שמשה ואמנון הם זוג נשוי – אבל זה סתם פרטים טכניים לא חשובים. מה שחשוב זה שכשאנחנו לבד בבית הוא נעשה הפאפי שלי ואני הבן השובב שלו שצריך חינוך, או הילדה הקטנה שלו שרוצה פינוקים, או האימאל'ה שלו שאוהבת לטפל בו ולפנק אותו. אני מוכן להיות בשבילו כל מה שהוא רוצה, אני אשמח להיות אפילו הכלב שלו, הכל אני מוכן לעשות כדי שהוא יהיה מאושר איתי, כמו שאני מאושר איתו, וזה מה שחשוב באמת.

sasson​(שולט)
ענק מרגש מרתק
אין עליך , את הגדולה מכולם תמשיכי :)
17/03/04 10:06
Faara​(שולטת)
אני....
קראתי את מה שכתבת לאט אך בשקיקה. קראתי כל מילה ויש כאלה שחזרתי פעמיים. כתוב נהדר. והתוכן.....מאוד מקווה שזה אמיתי כי למישהו שכותב כך מגיע שיקרה לו. קראתי לא מזמן שקנאה באה מתוך ריקנות. רגעים של ריקנות, שבהם אתה רואה רק מה יש לאחרים ולך אין. כשקראתי מה שכתבת קינאתי בו. שבת מחוייכת Faara
19/03/04 08:47
לארה
מדהים ונוגע ללב.
מזכיר לי את ה"קיטורים" בבלוג שלי. את עושה מזה אומנות!!!
19/03/04 17:24
HotQueen​(שולטת){תחת השמש}
תענוג
הכתיבה שלך נוגעת. נורא נהנית לקרא אותך.
21/03/04 22:00