חידת השטן

הכפר פפי שאליו נסעתי, היה זכור לי עוד מלפני שנים מספר. אז התעכבתי בו
זמן רב. אותה תקופה עסקתי בכל מני עבודות: בנגרות, בסנדלרות וגם שיניים
עקרתי, ובשעת צורך גם רפואה נתתי.

הפעילות העיקרית התנהלה במסבאתה של עדה, שהייתה המסבאה היחידה בכפר. שם פגשתי את הכומר העליז. אחרי כמה כוסיות יי"ש, שבדרך כלל נתרמו על-ידי מישהו מבני עדתו הנדיבים, היה מקלל ומגדף את השטן ברצף אדיר.

כאשר שאלתי את הכומר: מדוע הוא שופך קיתון של כללות וריטונים על השטן
במסבאה ולא בכנסיה למשל, הוא הוכיח אותי על טיפשותי והסביר: "הרי לכנסיה – אחד כזה לא יבוא. במסבאה מקומו וביתו הקבוע. כאן גם אם איננו רוצה, ייאלץ לשמוע, בעל כורחו, מה דעתי עליו." כך היה יושב ורוטן עד שכולם התרחקו ממנו, וחוץ מאותו השטן, איש לא הקשיב לו.

בעיקר נהניתי לשבת סמוך ל"גביר" של הכפר, שהיה דווקא עני מרוד, ועושרו
התבטא בכך שהיו לו שמונה בנות, אשר שש מהן כבר הגיעו לפירקן. כיוון שכך—היו צעירי הכפר תורמים לו בקבוקי יי"ש ונוהגים בו כבוד. הם קיוו להשתדך לבנותיו, שתמירות וחזקות היו.

"גביר קבצן" זה רכלן היה, שום התרחשות בכפר לא נעלמה מעיניו: פלונית חזרה מהעיר וצעיף חדש על ראשה, משמע – מתנה...ולא מבעלה! כי הרי הלה ידוע בקמצנותו. (קריצת עין ולגימה מהכוסית); אלמונית מתישה את בעלה הצעיר. עובדה – הצטמק וכבר מכנסיו נופלים...(קריצת עין, ולגימה מהכוסית); אחרת חצאיתה מתרוממת כשהיא עוברת ליד פלמוני (קריצת עין, לגימה מכוסית)... וכמובן, חדשות אחרונות על אלונה, בתו של חוטב העצים שעזבה לפני שנה את הכפר ועובדת בעיר.

ברור שאם היה נכנס למסבאה בעל הדבר עצמו, הוא היה משנה מיד דבריו וטעמו – כאילו רק טובות דיבר. מכל ויכוח והתנצחות יצא כשידו על העליונה. ועדה בעלת המסבאה, נהגה אז לגשת אל השולחן ובידה קנקן יי"ש. מתערבת ומעודדת ויכוח. עדה יודעת את מלאכתה. כי הרי דיבור וצעקה מייבשים את הגרונות וצריך להרטיבם ביי"ש!

לפעמים קרה, שמזיגת היי"ש והוויכוח היו נאלמים בעיצומם – בעיקר כאשר אחת מנשות האיכרים הייתה נכנסת פנימה ובעזרת מקל שבידה מבריחה את בעלה הביתה. במקרים כאלה הייתה עדה נעשית "צדקנית" ממש: "מזמן אמרתי לו דייך", היא הייתה אומרת לאישה – "וזה התכשיט שלך אי אפשר להזיזו. הגברים – הגברים הללו".

כאשר הגעתי לכפר פפי בפעם הזאת, חשתי מיד כי משהו השתנה, ולא לטובה.
הכפריים ניצבו דוממים והסתכלו בי בחשד. הנערים פסעו ליד העגלה שלי, במרחק בטוח, והתבוננו בסוסי כאילו היה יצור פלא. נכנסתי למסבאה ובירכתי את עדה, ששמנה מאוד. פרצופה, שבדר כלל עמד בסימן ירח צוחק ונהנה, היה עצוב וחמור סבר.

"מזגי",אמרתי , "וספרי מה קורה אצלכם".
"כלום כלום לא קורה", ענתה ושילבה זרועותיה על חזה, כאילו לרמוז לי שבכך תמה השיחה. אולי מישהו הוציא עלי דיבה רעה, חשבתי. אבל ישבתי ושתקתי. חשבתי כי אולי כדאי לאחוז במושכות סוס ולהמשיך בדרכי – אבל , חייב הייתי לתת לסוסי מנוחה ומזון, לאחר הדרך הארוכה והמעייפת שעשינו. גם סקרן הייתי. אף- על- פי- כן נדרתי, שאם לא אפגוש את החקלאי קרן, שהיה הפעם מטרת בואי, אעזוב את הכפר עוד באותו ערב, אם כי הדרך בשעת חשכה מסוכנת למדי. בחלקה היא עוברת בתוך היער, והזאבים עלולים להתנפל על עגלה בודדת.

קרן זה, כך נאמר לי, נסע לעיירה סמוכה ואין זה כלל בטוח שהוא יחזור באותו
יום. יצאתי, אפוא, מן המסבאה ונסעתי לביתו של קרן, להמתין לו שם עד שיחזור
– אם יחזור. נוסף לכך שמחתי לפגוש את אישתו. פעם שררה חיבה רבה בינינו ואני הייתי האיש, שעודד ושייכנע את קרן לשאתה לאישה.

לאחר הברכות המקובלות והכיבוד, ולאחר ששיבחתי והתפעלתי מגזרתה הנאה, אחוריה המלאים ומראה הצעיר, עד שפניה הסמיקו מאוד, שאלתי: "מה קורה אצלכם? פני הכפר כפני הכומר בתפילת אשכבה?"
"שדים", ענתה, "שדים משוטטים בכפר בלילות והמצב הגיע לידי כך, שמפחדים אנו לצאת מביתנו בשעות הלילה".

הבטתי בה בפליאה, ולא ידעתי מה להחליט: הברצינות דיברה, או חמדה לה לצון?
"שדים" ,אמרתי סתמית וחיוך תחת שפמי, "מה מעשיהם כאן?"
"מעשיהם?" ,ענתה ,"רבים מאוד. מזיקים ולא מובנים. אפילו בעלי קרן לא
מבין מה מתרחש." היא הצטלבה פעמיים, ותוך אנחה ודאגה אמיתית על פניה, פתחה בסיפורה:

"זה התחיל מכך, שקולק אדום – השיער הלך ליער. יש לו שם סוכת ציידים. אמור היה לבדוק מלכודת ולהביא איזה בעל-חיים שנלכד, כי הבשר נגמר במטבחו".
"מה רע בכך?"-הערתי.
היא התעלמה מהערתי והמשיכה: "לא רק שלא מצא בשר במלכודת, אלא שהמלכודת עצמה נעלמה".
"משמע גנבו אותה"-אמרתי.
"החליט קולק, אפוא, לצוד כמה ארנבות ברובה הציד שלו".
"נבון מאוד" – ציינתי.

"נשכב קולק וחיכה. מזלו שיחק לו. ארנבת יצאה מתוך הסבך. לקח אותה קולק על הכוונת ופתאום נשמעה יללה איומה מאחורי גבו. יללה כזאת שהקפיאה את דמו. כולו נרעד והרובה נפל מידו".
"עסק שכזה" – מלמלתי.
"הוא סובב את ראשו ולא ראה שום דבר. אבל נפחד היה.החליט להתרחק מהמקום. הלך ומישהו אחריו. סובב ראשו – ואין כלום. בזווית עינו תפס, שבין השיחים התחמק משהו גדול מאוד ולבן. צייד ותיק הוא קולק ולא יטעה בבעלי חיים. ובעל החיים – גודלו כגודל שלושה דובים יחדיו. דובים לבנים כאלו שלא יימצאו באזורינו."
"נכון", הסכמתי.

"קולק החל לרוץ. תוך ריצתו תפס מישהו ברגליו. הוא נפל. קם, רץ ושוב נתפס
ונפל. בשארית כוחותיו הגיע אל הכפר. לאחר שסיפר, חזר וסיפר, איש לא יצא
ליער. בסוף החליטו, כי בעבור שבוע ייצאו ליער תריסר גברים כדי לגונן זה על
זה."
קולק זה, ככל שהכרתיו לא פטפטן היה. ואם סיפר משמע: משהו באמת קרה
לו!

"אבל לא כך יצא הדבר", המשיכה אישתו של קרן. "לאחר ימים מספר, סמוך
לחצות, נשמעה יללה איומה בקצה הכפר, ממזרח. יללה נוספת – ממערב. לאחר זמן היא נשמעה ממש במרכז הכפר, ליד הכנסייה. יללה לא אנושית אבל גם לא חייתית; איומה, כל כך איומה, שהכלבים יבבו מפחד, הסוסים השתוללו באורוות, והתרנגולות קרקרו, כאילו שועלים באו לטרוף אותן. השמשות בבית רעדו ואחדות אף נופצו. משהו לבן וגדול מאוד חלף בדהרה לאורך הכפר".

ראיתי שהאישה ממש רועדת. היא המשיכה:
"עם שחר לא יצאנו לשדה, אל הכיכר הלכנו ומצאנו שם את כל תושבי הכפר על טפיהם וזקניהם. גם הכומר הגיע".
'אין זה אלא כישוף ושדים', הכריז הכומר. 'הזהרתי והזהרתי והנה זה בא', צעק."

"בו במקום נערכה תפילה. אחר כך יצא הכומר למלחמה: צלב בידו האחד
ודלי מים קדושים בידו השניה. הוא עבר מבית לבית והתיז עליו נתזי מים, תוך
מלמול פסוקים לגירוש שדים. כולנו היינו הולכים אחריו ומחזקים אותו באמירת
'אמן' ". לאחר הפסקה קלה המשיכה:

"תום הזקן התחיל לומר, שדבר זה מזכיר לו משהו שקרה לפני חמישים שנה... אבל מיד השתקנו אותו. לא רצינו לשמוע מה קרה בעבר. נרגענו. היינו בטוחים שהרע הורחק. ובאמת השתרר שקט, הכומר זכה בהוקרה ובכבוד ואפילו בכיבודים בבתי האיכרים. הוא היה מהלך וצועק. 'זה לא סתם וזה לא סתם', וחולב תרומות לכנסיה."

"אבל כעבור ארבעה ימים זה חזר: האורוות נפרצו והסוסים שוחררו. כל סוסי
הכפר, לפחות מאתיים, דהרו מקצהו האחד לקצהו השני כעדר מטורף. בסוף דהרו אל היער ולא נראו יותר, עד היום. נעלמו ואינם (ידעתי כי כאשר נעלם סוס, כל כפרי הסביבה נרתמים לחפשו... אבל מאתיים סוסים?!).

ורק אתמול, ליל גשום היה. רעמים וברקים, שכמותם לא היו שנים רבות, ומתוך
הרעמים שוב נשמעה היללה. איומה. יללת השטן. הכלבים השתחררו וברחו. ארובות של כמה בתים נסתמו, אנשים ברחו מהבתים אל השדות. היללה רדפה כאילו היו לה חיים משלה. מה כבר לא עשינו? בכומר נעזרנו. שום וזנבות שוורים – בפתחי הבתים תלינו. חיטה מהיבול האחרון פיזרנו בחצר. אפילו חולדות צלינו בשביל השטן – שיריח, שייהנה, ושרק ילך. שום דבר לא עזר."

,וכל הרעה הזאת מהיער באה ?", שאלתי.
"מסתבר שמשם", נעניתי.
"מה קרה בכפרים הסמוכים?", שאלתי.
" רק אלינו הוא נטפל", ענתה. "שכנינו מהכפרים הסמוכים מדירים רגליהם
מאתנו, פן תעבור אף אליהם הקללה, שתלך נשמתם לאבדון. על כן פלא הוא לנו שבאת אלינו". הוסיפה.

"עניין לא נעים ומסובך", אמרתי (ואיך מסתלקים מכאן?, חשבתי). "ואני
מתכוון לנסוע. אם קרן לא יגיע היום".
"הרי תחוס על עצמך", אמרה בחרדה, ניצבת ליד הפתח וחוסמת את היציאה –"דרך היער תיסע? בלילה? לא יקום ולא יהיה. לא תצא מביתי עד הבוקר".
אחר כך הוסיפה, כמו אומרת לעצמה: "השמעתם ?השמעתם? לצאת הוא רוצה".

לא היה טעם להתווכח; גם ברירה לא הייתה לי. סוסי באורווה וגברת קרן חזקה עליה שלא תיתן לי לצאת. עם ערב חזר מר קרן. קנה סוס וגם רובה (אם כי כידוע, אין זה הנשק המתאים למלחמה בשדים). קיוויתי שיסביר לי את הדברים ביתר הגיון... ובעוד אנו מדברים ולוגמים יי"ש, לשם חיזוק הלב וחידוד המחשבה, הבחנתי כי כמה מאנשי הכפר נכנסים לביתו. מן המכובדים שבהם. לחיצת יד, טפיחה על השכם ושאלות:
"איך היה פה ? ומה נשמע שם? ובכלל?"...
לא חלף זמן רב והתברר לי, כי שמע ביקורי הגיע לאוזניהם והם באו להציע לי הצעה, שגם עסק בצידה. וזו ההצעה:

"מאחר שהשד המיילל, כידוע, רק לאנשי הכפר מתנכל, ואדוני זר כאן, ילך
כבודו ליער ישהה שם ימים מספר ויבדוק מי הוא ומה הוא המזיק הזה. זמנו לא
לריק יוצא. ישולם לו בעין טובה וביד רחבה, כדרוש".

כולם השתתקו. חיכו למוצא פי.
"אודה על האמת", אמרתי לבסוף,"מלאכות רבות עשיתי בחיים. אבל עם שדים לא עסקתי. אין לי גם שום ידיעה איך עושים זאת".
"בעניין המחיר", הם שוב אמרן לי, "לא תצא ניזוק. הכל יילקח בחשבון."
"אולי תשלחו את הכומר", הצעתי. "הרי אין טוב ממנו בעניין זה".
"הכומר אינו יוצא מכנסייתו", ענו לי. "הוא טוען שיש בינינו חוטאים ומשתפי פעולה עם השטן. אפילו רמז רמזים כלפי כמה איכרים. השמן הקרח הזה פוחד לצאת, שמא מישהו ימחץ את אפו. הפחדן הזה. כשצריך אותו, מתחבא. משמע אין בכוחו לעמוד מול השד המיילל."

לאחר משא ומתן, ומאה זהובים כמפרעה, הכינותי צידה לשהייה ממושכת ביער.
סכין, גרזן, רובה ציד. לפידים מספר. גפרורים ועוד. אשתו של קרן האכילה
והשקתה אותי כל הזמן, כאילו הייתה זו סעודתי האחרונה. בבוקר יצאתי לבדי, מרוגז על עצמי בשל טיפשותי.

לאחר זמן הייתי מתבדח עם עצמי : "הרי לך קשישי, תמיד טענת שהעיסוק עם בני האדם כבר נמאס עליך. הרי לך עסוק עם השטן". כך – לשם שינוי – וברגשות מעורבים העמקתי ביער.

אנשים שאינם מורגלים ליערות ונכנסים לתוכו בראשונה, נוהגים לסדר את חנייתם בתוך סבך ומסתור, והרי זו טעות. שוכני היער אם אלה אנשים או בעלי חיים ירגישו בהם ויגלו עד מהרה את המסתור. הם עצמם לא ירגישו בהתקרבותו של האויב מכיוון שהסבך מקל עליו את הגישה. נכון יותר לחנות בקרחת יער, במקום נקי מעצים ומסבך ככל שתוכל למצוא או אולי שטח שנשרף או נעקר. כך תוכל לראות אם מתקרב מישהו, תהא לך שהות
להתגונן, וייצורי היער נרתעים מלעבור בשטח פתוח, בעיקר אם הם מבחינים בדמות במרכזו.

כך נהגתי. מצאתי קרחת יער, סימנתי מעגל, כעשרה מטרים קוטרו, וממנו והלאה תקעתי יתדות עץ, זה ליד זה, סביב. כך התקנתי לעצמי חומת מגן שרוחבה כשני מטרים. אחר כך חידדתי בסכין כל יתד תקועה : "אם הוא בן אנוש" חשבתי, "הרי ישגיח בהם. ואם בעלי חיים הוא, תרתיע אותו מלכודת היתדות ולא יעבור,ואם יעבור – ייפגע". גם חוט מתחתי מסביב ותליתי עליו קנקני נחושת. אם יגע מישהו בחוט, יתנגשו הקנקנים זה בזה והצליל יעוררני, אפילו תיפול עלי תרדמה כבדה.

עבדתי שעות רבות עד כי הרגשתי תשישות ורעב. אבל סיימתי והתבצרתי לשביעות רצוני. הדלקתי גם מדורה ולאחר שהלהבות דעכו, הרתחתי מים לקפה בספלון. משום מה לא ציפיתי לשום אורח בלתי קרוא. מורגל הייתי לישון ביערות, והיו לי חושים מפותחים לחוש בסכנה. הפעם הרגשתי שלווה ובטחון. החלטתי שאת התנומה אעשה בשעות הערב ואילו בלילה אהיה ער וקשוב יותר.

מניסיון אני יודע שלהילחם בשינה אפשר רק עד גבול מסוים, וכי בסופו של דבר השינה מנצחת. מוטב אפוא לקבוע את זמן השינה לשעה פחות מסוכנת. התכרבלתי בפרוותיי. הגרזן למראשותיי, הסכין צמוד לגופי והרובה סמוך לכף היד. לעולם אין להירדם כשהרובה, בעיקר רובה ציד, מוחזק ממש בידך או צמוד לגופך, שמא ייפלט כדור ותהרוג עצמך בשנתך, או מתוך בהלה.

התעוררתי כעבור כמה שעות בבהלת- מה. הגרזן היה במקומו, כך גם הסכין והרובה, אבל בפנותי אל המדורה הייתי המום: לפני שנרדמתי השארתי גחלים לוחשות בלבד. עתה הייתה המדורה גדולה אפופה להבות. אין זאת אלא, שמישהו הביא עצים וליבה את האש, פעל וטרח לידי, בלי שארגיש. מי זה היה? מי זה יכול להיות? אבל דבר אחד ידעתי לבטח: זה שהיה
כאן לא רצה להזיק לי, לפחות לא עכשיו.

לגמתי מן הקפה המהביל וישבתי. אבל כל חלקי גופי היו דרוכים. אין זה מתקבל
על הדעת, חשבתי, שמישהו יעבור את היתדות, יחמוק מן החוטים, יסתכן ויתקרב לאדם שרובהו לידו – וכל זה רק כדי להוסיף עצים למדורה. שקלתי והגעתי לכמה השערות:

ראשית, שזהו בלי ספק בן-אנוש, או לפחות בעל תבונת אנוש, המכיר את האש ויודע להשתמש בה;
שנית, שהוא בן-היער בוטח וחמקמק, בעל כושר התגנבות:
שלישית, שהוא רצה להראות לי כי הוא כאן אבל אינו רוצה לפגוע בי.
וכן, שהוא עצמו אינו פוחד ואינו פגיע.

כל אלה, כאמור, היו השערות. למסכנה ברורה לא הגעתי. מסביב רחש היער
בקולותיו המוכרים. יבבת זאב רחוקה. רשרוש עלים. צווחת עוף שהופחד מקנו. פרי נופל. פתאום הכיתי על מצחי בכף ידי. קמתי ונמתחתי לקראת סכנה. מן הארה חדרה להכרתי: אין ספק כי אותו מישהו נמצא פה באיזשהו מקום ומתבונן בי ובכל תנועה שאני עושה. איני יודע אם חשתם פעם כי מישהו מתבונן בכם מבלי לדעת מיהו. במקרה כזה הגוף אינו מתפקד בחופשיות. כל תנועה נעשית מסורבלת יותר, כאילו איבדת בבת אחת את השליטה על עצמך.

הייתי מוכרח לצאת מזה: " אני יודע שאתה מסתכל עלי" , צעקתי. "אין לי כוונות רעות", הוספתי. תוך כך הוצאתי את הכדורים מהרובה והשלכתי את הרובה אל תוך האש. אם היצור הזה ירצה לפגוע בי, חשבתי, הרובה לא יעזור לי כלל. אני מחוסר הגנה. הדבר היחיד שיוכל לעזור לי הוא שהיצור יהיה בטוח כי איני רוצה ואיני יכול לפגוע בו.

חזרתי והתיישבתי על האדמה והתחלתי למלא את מקטרתי. בעשותי זאת דיברתי כאילו אל עצמי: "אני דר בסביבה זו,ולכפר פפי באתי בענייני מסחר. בכפר מספרים לי שכאילו מישהו מהיער מתנכל להם והמעשים כה משונים, עד כי חושדים הם בשדים. אותי הם שלחו לבדוק מהו ומיהו הדבר הזה. אם רצונך תתגלה, ואם לא תדבר לפחות ממקום מחבואך". חדלתי לדבר וזמזמתי מנגינה שלמדתי מאימי. זמן רב חלף; פני להטו מאש המדורה וידי אחזו במקטרת.

כאילו מתוך חלום שמעתי קולו של ילד,שבא בבת אחת מכמה כיוונים, מין קול שאנו שומעים לפעמים רק בחושינו, גם כשאין איש סביבנו, בלי דעת פישרו. אבל משהו נצנץ מעבר למדורה, הרימותי את ראשי לאט לאט והתבוננתי.

עמדה שם דמות קטנה ומסכת נחושת על פניה – ולמסכה צורת איש זקן.
יכול אדם להיות אמיץ לב ומורגל להפתעות, אבל, כשנתקלים בדבר יוצא דופן –
נפחדים. אני מודה שעברה בי צמרמורת. לא יכולתי להוציא הגה מפי. המשכתי
להסתכל בדמות הקטנה כמהופנט וזו עמדה מולי ולא זזה. היא כנראה חשה בפחדי.

"שלום איש", אמר בן דמות הזקן מבעד למסכתו. קולו נשמע הפעם כצליל פעמון. "אל תפחד איש".
"שלום", הצלחתי לומר, "אינני מפחד".
"מי אתה?" שאל.
סיפרתי. המשיך ושאל. וכך נאלצתי לספר כמעט כל קורות חיי.
"ומי אתה?", שאלתי אני לבסוף.

הוא נעלם לפתע. כשמבטי היה מרוכז במקום שניצב קודם, שמעתיו מדבר מאחורי גבי.
"אל תסתובב", אמר. "אני אספר לך את סיפורי מאחורי גבך. כך לא תראני
ולא תוכל להזיק לי".
זהיר הוא וערמומי, אמרתי לעצמי. פחדתי לזוז שמא יברח או שיתקע לי חץ מורעל לצווארי. התחלתי להאמין שאין זה יצור אנוש.

"רוצה קפה?" שאלתי.
"תודה", ענה. "בכפר פפי ממנו באת חיו לפני שנים בני זוג: הוא הרן והיא
סימה. הרן עסק בנגרות ובבא היום נולד להם בן ושמו תובל. התינוק היה מכוער, אבל כל עוד היה תינוק והוחזק בבית,ריחמו עליו הבריות. אבל כאשר גדל נרתעו ממנו. שערו היה מקורזל כשל כבש. שחור. עיניו גדולות, שחורות ושקועות בתוך מצחו. אפו מחודד. אוזניו מקופלות. פיו בשרני וסנטרו מחודד. ידיו ארוכות כשל קוף וכפות רגליו דמו יותר לידיים – בשל אצבעותיהן הארוכות".

כאן נדם ולא המשיך. לפתע, ראיתיו ניצב מולי ללא מסכה למראיהו כמראה נער
ודמותו דומה לתיאורו. צורתו לא הייתה מפחידה, אבל משונה ללא ספק.
"המשך אם אתה רוצה",אמרתי.

"הילד גדל, ובכפר כינו אותו גורילה. מפלצת. שדון. חיה וכדומה. אביו נאלץ ללוותו לכל מקום, כי הנערים היו מתגרים בו והגדולים מחייכים ולא מגיבים. הנשים ההרות היו מפנות ממנו את ראשיהן ויורקות לצדדים. הוא הרגיש מנודה ומבוזה. יום אחד לא חזר אביו. כשהביאו אותו היה ללא רוח חיים. הוא נהרג בקטטה, שפרצה בגלל עלבון, שהיה קשור לילד. והילד הזה
הייתי אני."

"לאחר מות אבי, אמי התפרנסה בקושי. הייתי חוזר מהכפר יום יום
מוכה וחבול. מבית הספר גירשו אותי באמתלה שאני גורם להפרעה בלימודים.
הכומר הסביר שבדמות כשלי מסתתרת איזו רוח רעה ואני עלול להמיט מחלות ואסון על הכפר. נשארתי רוב הזמן בביתי. אמי יצאה לעיירה, לשוק, למכור שארית כלי העבודה של אבי."

יום אחד פרצו בני הכפר לביתי בעת שאימי נעדרה. הם הכניסוני לתוך שק
והשליכו אותי לביצה טובענית, מרחק רב מהכפר". הנער התיישב לידי, שפשף ידיו מעל האש, ונראה כשוקל בדעתו אם להמשיך ולספר. לבסוף החליט בחיוב והמשיך:

"עד היום איני יודע מי חילץ אותי מהביצה ומהשק. רק זאת, שמצאתי את עצמי
מכורבל בין רגלי סוס לבן, שרוע על האדמה, וראשו מגן עלי. הייתי מטושטש
ורעדתי מקור. התכרבלתי שוב בין רגליו. זה היה לפני עשר שנים. הסוס הלבן
היה לי כמו אבי. מעל גבו קטפתי פרי. הוא זה שמצא לי מקומות מסתור ושמר
עלי מפני חיות רעות."

"כך גדלתי והכרתי את סביבתי. את היער העמוק. התרחקתי מאנשים. שערי גדל פרא וכן ציפורני. שכנתי על עצים ובמערות. התיידדתי עם בעלי חיים והייתי בעצמי חית יער. וכך, אולי, וכך אולי הייתי נשאר לולא פגשתי אותה, הריזונה שמה".

בהזכירו שמה של אותה אישה עלה חיוך של געגועים על שפתיו:
"היא גלתה אותי בשנתי והעירה אותי. סוסי עמד לצידה, כך הבנתי שהיא אינה מזיקה. ואם הייתה כזאת, היה רומס אותה ברגליו. גבוהה ורזה הייתה הריזונה . פניה חלקים כתפוח וגופה רך ועדין. עיניה צוחקות ועם זה חקרניות. היא הרימה אותי והצמידה אותי לגופה. משום מה לא פחדתי. בפעם הראשונה הרגשתי בטחון וחסות. הפקרתי ראשי בחיקה. היא נשאה אותי למערה מאחורי המפל, במוצאי הנהר דבון."

"אי אפשר לתאר מערה זו לאדם שלא ראה דוגמתה. פרוזדורים וחדרים חצובים בסלע, כוכים, אגמי מים, מיטות, מחצלות, פמוטים עם ניירות, ציורים ועוד. הריזונה סיפרה לי שהיא נולדה שם. במערה. דורות רבים מבני משפחתה גרו בה ויצאו רק בלילות ליערות, מכיוון שנרדפו על ידי התושבים מהסביבה, בגלל השוני במראם ובאמונתם."

"היא לימדה אותי להתרחץ ולהסתרק, לגזוז ציפורניים, למצוא את מזוני ולהכין
אותו, ולהדליק אש באבני צור. איך – לאהוב ולהיות נאהב. והיא נתנה לי את
חליל הקריאה."

הוא הראה לי חליל משונה, מין צינורית כפולת – קנה מנחושת, שבשני קצותיה
רתוקים כדורי בדולח, בגודל אגרוף כל אחד. מכל כדור יוצאות כלפי מטה עוד כמה צינוריות, ההולכות ומתרחבות בצורת משפך, כולן עשויות כסף.

"בחליל זה", הוא המשיך לספר, "אני יכול לקרא לכל בעל חיים ולהורות לו מה
לעשות, הכל לפי צליל. צלילים רבים בחליל זה."
הוא הצמיד את חלילו לשפתיו ושמעתי מנגינה עדינה עולה ויורדת. כרחשי מים בנהר. כאשר נדם הצליל, הופיע סוס לבן, ענקי, שהפיל את היתדות שלי ברגליו, כאילו טאטא אותם, ונשכב ליד המדורה.

"הריזונה לימדה אותי משך שנים לנגן בחליל זה. צליל ומנגינה לכל דבר ולכל
משמעות. צליל ציווי או הרגעה וצלילי עצבים, להברחת בני אדם והפחדתם. גם
למדתי לנוע בשקט – יותר חרישי מקול נשימתך. למדתי לקפוץ ולהעביר את עצמי ממקום למקום בכוח רצוני. למדתי את שפתה של הריזונה וקראתי בספרי משפחתה ועמה, מהם למדתי דברים רבים, בעיקר על אנשים ממקומות אחרים ומזמנים קדומים. מהם הבנתי ולמדתי את השימוש בדברים ובכלים הנמצאים באותה מערה. אליה אחזור לאחר שאנקום את נקמתי בכפר בו נולדתי."

בכלותו לדבר, קם הנער על רגליו והבטיח כי יחזור אלי למחרת בלילה. הוא גם
הרגיע אותי שאין לי ממה לפחד. רק מדבר אחד הזהיר אותי : לבל אצוד, אפגע אואהרוג בעלי חיים - "כי כל אלה ידידי", אמר. הבטחתי לו הלכתי לישון
בביטחון גמור.

למחרת טיילתי בסביבה, התרחצתי במקווה מים והתכוננתי ללילה ולהמשך הסיפור. הרהרתי בכל מה שסיפר לי. הסיפור על הסוס הוא עובדה מוכחת. הרי ראיתיו בעצמי. הוא בא לפי צליל שבקע מחלילו של הנער. הסיפור על אותה אישה, הריזונה, היה משונה בעיני ועניין החליל משונה עוד יותר. אבל אודה כי החליל היה בידו. ואנשי הכפר סיפרו על יללות משונות ששמעו!

אף-על-פי-כן נשארתי תוהה ולא מאמין. לי היה יותר קל להאמין שכן נע הייתי
מנעורי,ועברתי מחוזות וארצות שונים. נתקלתי גם בתופעות שונות ולא מוכרות, עד כי אימצתי לעצמי את הכלל, שלפיו כל מה שאיני יודע אין פירושו שהוא אינו
קיים. ומה שקיים – אין פירושו שכך הוא, כפי שאני רואה אותו ומבין אותו. כך
לימדתי עצמי להיות זהיר ממסקנות נמהרות.

בעודי תוהה ורושם ביומני את סיפורו של הנער, חשתי בסכנה ועורי נעשה חידודין חידודין. קפצתי אל ערמת החפצים שלי, הוצאתי לפיד והדלקתיו. וטוב עשיתי, כי במרחק של כעשרים מטר ממני שמעתי נהמה – בהביטי לשם, ראיתי ארבעה זאבים לוטשים עיניים נוצצות ושיניים טורפות.

עכשיו הצטערתי על הרובה שנשרף. הוצאתי לפיד נוסף, הדלקתיו ותקעתיו לידי.ידעתי כי כל עוד לפיד בוער בידי, לא יתקרבו הזאבים. אבל יש להם סבלנות לחכות עד שהלפיד יכבה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שנפגשתי בזאבים.

הזאב – חיה ערמומית ואכזרית, הפועלת בקבוצות מאורגנות. הייתי בטוח, שברגע זה מתקרבים מאחור עוד זאבים ואלה שממול נועדו לסיח את דעתי מהם. סובבתי ראשי ולא טעיתי. מיד נעצרו עוד ארבעה זאבים במרחק לא גדול. הסתכלתי שוב על הראשונים ואלה התקרבו, בינתיים, עוד כמה פסיעות: רק מדורה סביבי יכולה להציל אותי. לא היה לי ספק, שהשמינייה
הזאת הוא רק חיל חלוץ, ושלא יחלוף זמן רב, עד שאהיה לכוד בתוך מעגל זאבים.

הוצאתי את שאר הלפידים ותקעתים סביבי. בינתיים גרפתי עלים וזרדים שהיו
סביבי והדלקתי אותם. המשכתי להוסיף עצים וזרדים וכל מה שבא לידי. אסור להם לראות אותי שובת ממעש אף לרגע. בוודאי לא יושב. עבדתי ללא הפסקה. הוספתי עלים ועוד קלחי עצים. עד שמצאתי עצמי בתוך מעגל של אש. ואז הרשיתי לעצמי לעמוד ולהסתכל.פתאום הבחנתי שהזאבים סביבי שרעים כאילו רדומים. ביניהם עבר סוס ענקי ולבן ועליו הילד וחלילו צמוד לפיו.

"תודה שהרדמת את הזאבים", אמרתי, "אבל לא שמעתי שום צליל או מנגינה".
"הצליל ששומעים הזאבים הוא כל כך גבוה, שבן אנוש אינו מסוגל לקלוט אותו",
ענה הנער. הוא הסביר לי כי ישנם צלילים וקולות וריחות ותחושות רבים ביער שאדם רגיל אינו שומע וחש אותם.
"ואילו אני", אמר הנער," הרי חיית יער אני ויכול לחוש כל זאת, בעיקר את בני האדם, מאחר שהם מפיצים תחושת מתח-עצבים ורוע סביבם."

"ותר על הנקמה", אמרתי לו לפתע, "ואני אחזור לכפר ואדרוש שיבקשו סליחתך ויפצו אותך על סבלך".
"לפצות אותי?" חזר הנער על דברי, "פיצויים על מה? על אבי ההרוג? על
ילדותי ההרוסה? או על אמי, שקברה את בעלה ואיבדה את בנה היחיד? היא נדדה וחיפשה אחרי שנים עד שמתה מעוני, מרעב, מחולי ומגעגועים. וכל זה למה? מפני שנולדתי שונה ובודד בצורתי. הרי לא הייתי זר להם בן כפרם הייתי. בשפתם דיברתי. נוסף לכך כבר מאוחר מדי לחשוב עליהם."

"מה, הרגת את כולם?" שאלתי, נפחד.
"לא אין צורך בכך",ענה, "הם הורגים זה את זה. ניגנתי להם את צליל
השנאה ועתה הם שונאים זה את זה וגם את עצמם. כל אחד מגן על השני והורג את השלישי. מחר הם יהרגו את השני כדי להגן על עצמם. מחרתיים יישארו רק שניים שיסתתרו זה בפני זה כל חייהם."

"האם לא רצוי שתספר להם בשל מה הנקמה? אולי יצטערו?"
"על דבר אחד הם יצטערו, ענה הנער. "על כך שנשארתי בחיים".
ומה יהיה עלי?", שאלתי. "סוסי בכפר ואיני יכול לחזור לשם."
"בוא איתי למערה", ענה הנער, "ולסוסך אל תדאג. הוא מחכה לך כאן מאחורי
גבך".
"תודה לך", אמרתי, "אלך לי לדרכי, אבל בכיוון הפוך מהכפרים האלה"
"כרצונך ", ענה.

לחצנו ידיים.
" נראה שלא נתראה עוד", אמרתי.
"אל תהיה בטוח. אני ההוכחה, שאין אנו שולטים על גורלנו", ענה.