לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קונטרה וונדום נון פאסונדום - סיפור בהמשכים, חלק א'

מאת הפולניה​(אחרת)     24 במרץ 04 1457
נינו עזב את הארץ כמה ימים אחרי שהתחילה האינתיפדה הראשונה. כבר בסוף 87' הוא הבין ששום דבר טוב לא יצא מהבלגן המדמם הזה שהתחולל בשטחים, וכשבארץ עוד ניסו להבין מה זה האינתיפדה הזו, הוא נחפז וקיבל את ההצעה מהאוניברסיטה בבוסטון ונסע לשם כדי לעבוד על הפוסט דוקטורט שלו במטאלורגיה של הזירקוניה.

אני זוכר היטב איך הוא סיפר לי - עשינו אהבה ואז הוא נשכב על גבו ואימץ אותי אליו, "יש לי כרטיס טיסה לרביעי בינואר." אמר חרש, מביט בתקרה.
נשימתי נתקעה בחזי, לרגע לא יכולתי לדבר. "כל כך מהר?" נחרדתי. הוא דיבר כבר מזמן על האופציה של חו"ל, אבל כל זמן שחשבתי שהנסיעה שלו נמצאת בעתיד הדחקתי את המחשבה עליה. רק בשבוע האחרון של דצמבר קלטתי שבעוד עשרה ימים הוא עוזב אותי.

לא ניסיתי לשכנע אותו להשאר, ידעתי שאין בכך טעם.
כבר מזמן ידעתי שהוא מואס במדינת ישראל והצרות שהחלו לא מזמן בשטחים לא שיפרו את דעתו על המדינה המטורפת הזו שלנו.

'קונטרה וונדום נון פאסונדום' – אל תשתין נגד הרוח - זו הייתה פילוסופית החיים של אנטואן צ'אזרה שנולד ברומניה, התחנך באיטליה, והגיע מאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה כדי לעשות דוקטורט בטכניון, ואולי למצוא כאן מנוח מתאוות הנדודים היהודית שפיזרה את משפחתו בכל רחבי אירופה.
"אנחנו נודדים בעולם מאז גירוש ספרד." סיפר לי, מפגין ידע נרחב בהיסטוריה היהודית למרות שהתחנך כאתאיסט ואפילו לא נימול – הזין הערל הראשון שראיתי בימי חיי.

"רביעי בינואר, זה ממש עוד מעט." לחשתי לתוך הכרית. הוא ליטף את כתפי ושתק. אחר כך היו דיבורים על זה שנכתוב זה לזה ואולי בשנה הבאה או בעוד שנתיים … כשמצבו יתברר והוא יתחיל להרויח כסף … אולי אני אוכל לבוא אליו, ושוב עשינו אהבה, יודעים בלב שכל הדיבורים הם שטויות, הוא לא רצה לחיות כאן ואני לא יכולתי לעזוב, ואיך שלא יהיה זה פשוט נגמר.

דברים כאלו קורים כל הזמן ועוד יקרו בעתיד - אנשים נפגשים, אוהבים, חיים יחד, או זה לצד זה, ואחר כך ממשיכים בדרכם.
יכולתי להגיד הרבה דברים כדי לנסות לעצור בעדו. יכולתי להפציר, להסביר, לתת שיעורי ציונות ממבחר הפרקים שלמדתי בבית הספר, להגיד שכאן המקום של כל היהודים, ולתת דוגמאות של כל מיני שואות ופרעות, אבל לא אמרתי כלום – 'קונטרה וונדום נון פאסונדום' - כל זה היה בבחינת השתנה נגד הרוח הרעה שנשבה בארץ וסחפה ממני והלאה את נינו שלי.

בשנים הרעות שבאו אחר כך חשבתי עליו הרבה, על החוש שלו לזהות צרות וסכנות ועל הכשרון היהודי שלו לשמור מרחק ולברוח בזמן – כשרון שאבד לנו, ילידי הארץ.

אני הצבר הראשון במשפחה שלנו, משפחה של מהגרים עניים שמעולם לא ניטעו כראוי בארץ אוכלת יושביה זו. אבא שלי איזקו בכר בא מבולגריה, ואימא מבומבי שבהודו, הם נפגשו ביפו ואחרי כמה גלגולים הגיעו לקריות והתישבו בשכונה קטנה ודלה של מהגרים עניים. אבא נהרג כשהייתי בן חמש עשרה, הוא ושני אחיו נסעו לאזכרה של אימו ובדרך חזרה הרכב שלהם נתקע על פסי הרכבת בין חיפה לתל אביב. הרכבת דרסה את מכוניתם. אבא והדוד שלום נהרגו, שתי הדודות נפצעו קשה, והאח השלישי – הדוד מיקו - נשאר בחיים. איש לא ידע מי נהג ברכב, היו כל מיני בעיות עם הביטוח ויצא הכי משתלם לדוד מיקו להגיד שאבא היה הנהג, למרות שאימא שלי מחתה בתוקף שזה לא יכול להיות. היא אמנם לא הייתה באוטו, נשארה בבית עם רינה אחותי שחלתה בשפעת, אבל היא טוענת עד היום שאבא שהיה אחרי משמרת לילה בבתי הזיקוק, לא היה לוקח הגה ליד כשהוא עייף כל כך. מובן שאיש לא הקשיב לה. דוד מיקו קיבל פיצויים יפים מפני שהרכב היה שלו ובנה לו וילה יפה בהרצליה, ואנחנו נשארנו לגור בדירה הקטנה והדחוסה בקריות. אחרי התאונה ניתק הקשר בינינו לבין משפחתו של אבא. בגיל חמש עשרה הפכתי לגבר של המשפחה ולכן לא יכולתי לעשות מה שכל כך מקובל לעשות כיום - לצאת בגאווה מהארון ולהצהיר קבל עם ועדה שאני הומו - עד שהייתי בן עשרים וחמש בערך אימא עוד שאלה על חברות ועל חתונה, והזכירה מדי פעם חבר זה או אחר שהתחתנו והולידו בנים ובנות, אבל בשנים האחרונות היא הפסיקה גם עם זה. אולי רינה רמזה ואולי היא הבינה לבד, אף פעם לא העזתי לשאול. למה להשתין נגד הרוח? שום דבר טוב לא יצא מזה, עדיף להפנות את הגב ולשתוק.

בחודשים הראשונים היו כמה גלויות מנינו וגם שיחת טלפון קצרה וקטועה אחת, ומאז שום דבר. כמה שנים אחר כך עוד קיוויתי שהוא יחזור. חיכיתי לטלפון, למכתב, נתקעתי בעבודה ב’לין’ עוד שלוש שנים מיותרות רק כדי שהוא יוכל לאתר אותי בקלות, אבל בסוף גם אני התייאשתי. התפטרתי מהאונקולוגית ונשבעתי לא להכנס יותר למחלקת חולי הסרטן אלא אם כן יובילו אותי לשם באלונקה. לקחתי לי חופשה ארוכה מאוד והסתובבתי פה ושם. אחר כך עבדתי בהמון עבודות מזדמנות, ניסיתי בכל כוחי להתאהב שוב, או לפחות למצוא חבר שיצליח לגעת בי קצת, אבל לא הצלחתי, זה לא עבד. הוא השאיר אחריו שממה - הייתי מרוקן, שרוף ושרוט - ואז פגשתי את לאון שהציל אותי ומאז אני איתו.

אני ולאון – איזה זוג בלתי אפשרי - הפגישה הראשונה שלנו הייתה מאוד לא מבטיחה ובטח שלא רומנטית. נפגשנו באוקטובר, חודש לפני יום הולדתי השלושים. זו הייתה נקודת שפל בחיי, כמעט בן שלושים, שיכור ומסומם, ראשי תקוע באסלה של שירותים מצחינים בפאב הומואים נידח אי שם בתל אביב, מקיא את נשמתי, ואז הוא נכנס – אלגנטי, נקי ורציני – נראה לגמרי מחוץ להקשרו במקום העלוב והמסריח ההוא.

בהתחלה לא שמתי לב אליו, הייתי עסוק מידי בלהקיא את הנשמה. אני אוהב לשתות, אבל הגוף שלי לא. למזלי הוא הרבה יותר חכם ממני, אחרי שאני משתכר הוא ממהר לפלוט את הרעל שהכנסתי לתוכו.
אני זוכר שהרגשתי נורא ולא הבנתי למה האדון הזה מביט בי ברצינות כזו. למרות שהייתי על הברכיים החזרתי לו מבט חצוף ומשום מה, למרות שהייתי מטונף ומסריח והוא היה לבוש בחליפה הדורה ובחולצה בהירה ונאה, הוא עזר לי לעמוד והוציא אותי מהשירותים המסריחים לאויר הצח. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה בהמשך, אבל הוא סיפר לי אחר כך שלא הצלחתי להזכר עם מי באתי למסיבה ההיא ולא רציתי להגיד לו איפה אני גר ופתאום התחיל לרדת גשם, ולכן הוא החליט לקחת אותי הביתה. הקאתי בדרך, את זה אני כן זוכר, עצרנו איזה שלוש פעמים כדי שאוכל להקיא. יותר אני לא זוכר כלום.
התעוררתי בבית יפה על ראש גבעה שנשקפה אל נחל קישון מאז פשוט נשארתי שם.

בהתחלה זה היה סידור עסקי. בארוחת הבוקר לאון סיפר לי שהוא גר בבית רק כמה חודשים והוא עדיין משפץ, והתלונן ששוב עשו סגר ואין לו פועלים שיגמרו את העבודה על הקומה התחתונה. "החדר למטה לא מחובר לחשמל ולמים ואני לא יכול להשכיר אותו, ועל הגינה אני בכלל לא רוצה לדבר." אמר בעצב.
סיפרתי לו שאני אמנם טכנאי רנטגן במקצועי, אבל גם שיפוצניק לעת מצוא, ומיד בדקתי את חיבורי המים והחשמל של החדר הנ"ל שהיה בעצם דירה קטנה ונחמדה עם כניסה נפרדת. הצעתי את עצמי כשיפוצניק וגם ניסיתי לברר כמה יעלה לי להשכיר את הדירה ההיא, שהנוף הנשקף ממנה היה אמנם פחות יפה מאשר מחדר השינה של לאון, אבל הייתה לה יציאה לגינה – גינה מוזנחת ומגודלת פרא, אבל בעלת פוטנציאל אדיר - לאון סירב לדבר על השכרת הדירה ובמקום זה הציע לי סכום כסף מוגזם עד גיחוך על העבודה הצנועה של חיבור הדירה לחשמל ומים.

"גם אם אני אקנה את החומרים בעצמי," אמרתי, "זה יותר מידי כסף. אתה מגזים, אבל מצד שני הגינה מאוד מוזנחת וצריכה עבודה רצינית, אז מה דעתך?"
לאון אמר שעליו לחשוב על הגינה, אבל הוא מסכים שאתחיל לעבוד על החדר בתנאי שאמשיך לגור אצלו - "כדי שלא תעלם לי כמו הפועלים מהשטחים." – אמר בחיוך נעים ונגע בעדינות בזרועי. איכשהו נושא השכר שלי התפוגג ולא עלה שוב.

מהיום הראשון הוא התיחס אלי יותר מידי יפה - הביא לי אוכל, נתן לי יותר מידי כסף לקנות חומרים, וגם נתן לי את הג'יפ שלו שאסע לטבעון ואקנה אותם. הרגשתי המום מנדיבותו ומהאמון המופרז שנתן בי ורק בקושי התאפקתי לא לנזוף בו שלא נותנים סתם כך לאדם זר כסף ומכונית.

בערב הוא התעקש שאתקלח במקלחת של חדר השינה שלו כי המקלחת למטה לא הייתה מוכנה עדיין ובמקלחת האורחים לא היה חימום – כאילו שהיה לי אכפת להתקלח בחדר לא מחומם. כשגמרתי להתקלח הוא נכנס פתאום עם מגבת גדולה וירוקה והגיש לי אותה בידים רוטטות, מתאמץ לא להסתכל עלי, ובכל זאת לא יכול להתאפק ומציץ.

זה היה די מצחיק לראות בן אדם מכובד כמוהו - הוא הצליח להראות מכובד גם בטרנינג - מתנהג כמו ילד חרמן. גמרתי לנגב את השערות, אז הן היו מספיק ארוכות כדי לקלוע אותן לצמה, וחייכתי אליו. "רוצה לנגב לי את הגב ?" שאלתי בהתגרות – הייתי די דביל בתקופה ההיא – הוא האדים קצת ואז לפת את עורפי בשני ידיו, קירב את פניו לפני ונישק אותי על הפה נשיקה עמוקה וחזקה, ומיד אחר כך, לפני שהספקתי להסביר לו שלא מתנשקים ככה עם אחד שאתה בקושי מכיר, מצאנו את עצמנו במיטה שלו. הופתעתי לטובה לראות שלמרות גילו - הוא היה כמעט בן ארבעים - מתחת לבגדים הוא התגלה כשרירי ומוצק יותר ממה שתיארתי לעצמי.

בפעם הראשונה ההיא הנחתי לו לקבוע את הקצב ואת התנוחה, והדבר היחיד שהחלטתי להתעקש עליו היה קונדום, אבל לא היה צורך, הוא שלף אותו ביזמתו וצירף אליו משחה טובה, כזו שלא הורסת את הגומי של הקונדום.
הזיון הראשון היה די בסדר, במיוחד אם נתחשב בזה שכבר המון זמן לא עשיתי סקס. מציצות לא נחשבות לדעתי - בנושא הזה אני וכבוד הנשיא קלינטון שותפים לאותה הדעה – אבל מה שבאמת הרשים אותי היה איך הוא ישר לקח אותי למיטה שלו, מכניס אותי בלי היסוס לבית שלו ולחיים שלו. מאנשים בגילו אפשר לצפות שידעו שלא עושים דבר כזה עם איזה פרחח שמצאת בשירותים ציבוריים.

אחר כך הסברתי לו שבפעם הראשונה אפשר להסתפק באיזה חפוז בעמידה ובטח שלא לתת מיד נשיקה על הפה שזה דבר שפשוט לא עושים עם זרים.
במקום להודות לי על העיצה הוא צחק צחוק דובי ועמוק והצמיד אותי לגופו הרחב שהיה חמים ושעיר ונוסך בטחון ואמר שאני ילד פראי ומתוק ונישק אותי שוב.

"בחודש הבא אני אהיה בן שלושים." ניסיתי לגייס מעט עלבון גברי, "ואני לא פראי, להפך אני מאוד זהיר."
"כן אני רואה." חייך לאון בעליצות, "אתה בדיוק מה שאני צריך - בחור זהיר ומנוסה." למרות שברור היה שהצחקתי אותו לא נעלבתי. הוא דיבר בקול בס מהדהד במבטא ארגנטינאי נעים, שתמיד התקשר אצלי לקקאו חם ולחיוך טוב ולעוגיות השוקולד של גולדי, השכנה הארגנטינאית שלנו הזכורה לטוב.
מגעו בגופי היה פרוותי חמים ומנחם, אחר לגמרי ממגעו החלקלק והמחשמל של נינו. במקום למצוא תשובה שנונה ודוקרנית שתבהיר לו מי אני באמת נשארתי לשכב במיטתו הגדולה, מניח לו לכסות אותי בנשיקות, ואפילו סיפרתי לו מתי חל יום הולדתי.

הייתי בטוח שעד השני בנובמבר, כשאהיה בן שלושים, לאון כבר ישאר זיכרון רחוק. טעיתי, ליום הולדתי הוא העניק לי את הג'יפ שלו, מעביר אותו על שמי בפשטות נדיבה שהעלתה דמעות בעיני.
ככה זה היה אצלנו מההתחלה – הוא לא קלט אותי ואני לא הבנתי אותו - למרות זאת שררה בינינו מין נינוחות לא מוסברת, מעין הרגשת חמימות ביתית חסרת מתח. אולי בגלל שכשנפגשנו הייתי במקום הכי נמוך שבן אדם יכול להגיע אליו, ואחרי שבן אדם ראה אותך עם הראש תקוע באסלה, מה כבר אתה יכול להסתיר ממנו?

אחרי שגמרנו רציתי לקום ולחזור לעבודה, אבל לאון לא הניח לי. "תשאר איתי." פקד ולפת את כתפי מדביק אותי למיטה. מתוך עקרון ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק מידי, והסדינים שלו היו נקיים ורכים, והמזרון היה בדיוק במידת הקושי הנכונה, והשמש שזרחה מבעד לוילונות הירוקים הטילה צל ענוג בגוון ירקרק מימי על עורנו, ועורו היה כל כך חמים ומלטף, אז פשוט נכנעתי. לאון התנהג כאילו שאני עושה לו טובה ענקית בכך שאני נשאר איתו בחדר היפה והנוח שלו במקום ללכת להאבק בצינורות מים וחשמל ואפילו התנצל שהחזיק אותי בכוח וביקש סליחה אם הכאיב לי – אני לא זוכר שאי פעם מישהו ביקש ממני סליחה שהכאיב לי, ותאמינו לי - הכאיבו לי ועוד איך!

נשארנו במיטה כל אחר הצהרים, נמנמנו ועשינו סקס, ואחר כך אכלנו פיצה ושוב חזרנו למיטה וישנו מחובקים יחד – הרגשתי מנוחם ומפונק כמו ילד שמחלים ממחלה – אהבתי את ההרגשה הזו.

למחרת בבוקר המשכתי לעבוד כאילו כלום, עושה מאמץ להפגין שאני לא חושב שבגלל הסקס שעשינו אני יכול לתפוס תחת ולא לקיים את ההסכם שלנו. יכול להיות שבגלל זה לאון פיתח מין פנטזיה שבה כיכבתי כבחור טוב – שטות מוחלטת כמובן - אבל לאון האמין בכך בכל ליבו הנדיב. משום מה היה לי נורא חשוב שהוא ימשיך לחשוב עלי טובות. חששתי מהרגע בו הוא יבין מי אני באמת ויעיף אותי מהבית כשהבעת סלידה על פניו החביבים. זו הייתה נקודת מפנה בחיי - בפעם הראשונה מאז נינו התחשבתי בדעתו של אדם אחר עלי.
לא שהשתנתי בבת אחת, זה היה תהליך שארך זמן מה. בהתחלה המשכתי לחשוב כמו נווד חסר בית, ותכננתי שאחרי שהקטע עם לאון יגמר – הרי כל דבר טוב נגמר יום אחד – אקח את חפצי המעטים מקוליה, ידידי הסבלן וטוב הלב, ואחזור לגור אצל אימא. במקום זה מצאתי את עצמי, בקושי יומים אחרי שנחתתי אצל לאון, נוסע אל קוליה ולוקח ממנו את שתי המזוודות שלי כשאני מחייך חיוך מסתורי ומסרב להסביר לאן מועדות פני. פחדתי מתגובתו של ידידי הטוב והעדפתי לשמור את מקום מגורי החדש בסוד – פעם ראשונה שעשיתי זאת מאז שנינו עזב. הוא לא ידע איך למצוא אותי גם אם יחקור את כל המכירים המשותפים שלנו ואני כמעט שלא נלחצתי מזה, למרות הכל לא השתגעתי לגמרי והשארתי על המקרר של קוליה את מס' הנייד שלי.

בחודשים הראשונים שלי אצל לאון ניסיתי לא להניח לזאתי - הבת זונה הבוגדנית שגרה בתוכי – לטמטם אותי. היא עוד לא הבינה שברגע שאתה מרשה לעצמך לחשוב בצורה חיובית, אכלת אותה. התקווה המטופשת, חסרת ההגיון הזו שמחר יהיה טוב הורסת אותך יותר מהר מסמים ומאלכוהול. בן אדם צריך להזהר ממנה כמו מנחש ארסי. ידעתי את זה היטב ובכל זאת קיוויתי לדחות את השיבה לבית אימא. לא שיש לי בעיה עם אימא שלי, היא די בסדר, יחסית לאימא, אבל מאז שהדביל שלה הסתלק אחותי גרה אצל אימא עם הילדים שלה שהם נחמדים והכל, אבל הבית פשוט צפוף מידי. כמו כל בן אדם סביר גם אני אוהב את המשפחה שלי, אבל לגור עם אימא ואחות ושלושה אחיינים קטנים בדירה של שמונים מ"ר זה לא לעניין בגילי. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, כשהשוויתי בין הדירה של אימא לבית של לאון, נדחפה הזאתי - הבת אלף הבוגדנית – ונסתה לטפטף לי את הרעל שלה. ולא שחשבתי ברצינות שאני ולאון ממש נגור יחד, לא היו לי שום פנטזיות בכיוון הזה, הוא היה עשיר ומכובד והיה לו בית יפה ועבודה מסודרת, כזו שהולכים אליה לבושים בחליפה ועניבה, ואני? טוב, אני סתם פרחח חסר בית וחסר עתיד וחסר תקווה. מה כבר יכולתי להציע לאחד כמוהו חוץ מידים טובות בעבודות שיפוץ, וגוף לא רע, בתנאי שהסגנון האקזוטי עושה לך את זה ולא אכפת לך לזיין אחד עם פרצוף אינדיאני מכוער ושערות בצבע זפת.

אחרי יומים התחלתי להכין לנו ארוחות ערב משותפות. נראה היה שהוא די נהנה לאכול איתי ואז לקחת אותי למיטה, תוך התעלמות משונה מהתקדמות עבודת השיפוץ. אחרי שבוע בערך גמרתי הכל כולל כמה שיפוצים קטנים שעשיתי ביזמתי – לא משהו רציני, סתם כמה בעיות חשמל קטנות שפתרתי בקלות. מתחתי את העבודה ככל האפשר עד שלא יכולתי לחשוב עוד על שום דבר חדש לעשות. כשישבנו לאכול ארוחת ערב תפסתי אומץ ושאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה מחר.

"למה אתה מתכוון?" שאל, מרים את ראשו מעל צלחת הפסטה שהכנתי.
"גמרתי את כל העבודה בבית וגם ניקיתי את כל הקוצים והעשבים מהגינה." אמרתי, "מה אתה רוצה שאני אעשה מחר?"

הוא הניח את המזלג שלו והביט בצלחת כאילו חיפש את התשובה בתוכה. פניו הרחבים היו בעלי תוים רבועים, לא ממש יפים, אבל גבריים מאוד. עצמות לחיים חזקות ועיניים כחולות בהירות, צרות ומעט מלוכסנות שמעליהן התקמרו גבות עבות, כהות משערו החום בהיר. לא גבוה, אבל בעל יציבה זקופה וגוף מוצק של גבר שמיטיב לשמור על עצמו. במיטה היה מתחשב עד להפתיע והרבה לנשק אותי וללטף אותי ולא התנגד להניח לי להיות מידי פעם אקטיבי, דבר שהעיד לדעתי על בטחון עצמי רב ועל החיבה שרכש כלפי.

גם אני חיבבתי אותו מאוד וחיבבתי גם את ביתו המרווח והנאה ששכן על ראש גבעה בקרית חרושת והיה מבודד מעט מבתי השכנים, מוקף בגינה גדולה תחומה בחומת אבן מקומית. במורד הגבעה היה בוסתן קטן של עצי הדר זקנים, ובחזית היו כמה שיחי ורדים מוזנחים.

בעודי ממתין לתשובתו הבנתי פתאום שמאז שנינו עזב לא הרגשתי כל כך טוב עם מישהו כמו שהרגשתי עם מר לאון אברבנל וקיוויתי בכל לבבי שהוא יגיד לי להמשיך לטפל בו ובגינה שלו. אם הוא רק ירצה לחשה לי הזאתי - הזונה שאף פעם לא מתיאשת - תוכל לחיות כאן כמו בגן עדן.

הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט הישר בעיני, "מה היית רוצה לעשות בעתיד עם עצמך?" שאל ברצינות רבה.
"לא יודע." עניתי וחייכתי את החיוך הסתמי הזה שאני מחייך תמיד כששואלים אותי מה יהיה איתי. מאז שנינו הלך אבדתי עניין בתכנון העתיד שלי, אבל לא יכולתי להגיד ללאון דבר כזה. התחלתי לקשקש, "הייתי שמח לטפל בגינה. אולי אפשר עוד להציל את עץ התות הזקן, וחשבתי שיהיה נחמד לשתול כמה שיחי יסמין רפואי ליד המטבח, ואולי כדאי לשתול גינת תבלינים ליד המדרגות שיורדות מהפטיו?"

הוא הביט בי במבט מרוכז מאוד, וכשניסיתי, נבוך מעצמת מבטו, להסב את פני, אחז בסנטרי מאלץ אותי להמשיך ולהביט בו. "בסדר." אמר בקול חרישי, "אבל אחרי שתגמור לשתול הכל תצטרך להמשיך לטפל בגינה וחוץ מזה התרגלתי לבישול שלך, אז מה דעתך?"

"מה דעתי על מה?" שאלתי, כאילו בתמימות, ורק הבת אלף השקרנית הזו קפצה על רגליה ונדמה לי שמרוב שמחה אפילו עשתה איזה סיבוב קטן סביב עצמה.
לאון חייך, קצת נבוך, "מה דעתך שנמשיך לישון יחד?" פלט, כאילו באדישות, אבל ראיתי שהוא מביט בי בדריכות.

"אז אתה מציע לי … כאילו…. כאילו לגור אצלך?" להצעה כזו, פשוטה וישירה, באמת לא ציפיתי. "למה?" חקרתי בחשדנות, ורמסתי את המופקרת לפני שתספיק להרים את הראש ולפתות אותי לעשות שטויות. בשביל מה הוא צריך אותי ? לחשתי לה בשקט ודרכתי לה על הצואר כדי שלא תוכל לדבר, מזכיר לה את כל המגרעות שלי, כאילו שהיא לא ידעה אותן בעל פה. הרי דקלמתי לה אותן אלף פעמים אם לא יותר. אף פעם לא החזקתי מעצמי במיוחד, כשהייתי ילד קראו לי מוגלי וצחקו ממני כי הייתי הכי רזה והכי שחור בכיתה ועד היום עוד לא התאוששתי מזה.

אף אחד לא מצליח להשתחרר ממה שחשבו עליו כשהיה ילד. זה כאילו הטביעו עליך חותמת ואתה צריך לסחוב אותה, צרובה עליך, עד יומך האחרון. כשנינו אהב אותי עוד האמנתי שהמראה שלי סביר, אבל אחרי שהוא הלך אפשר היה לנגב עם הבטחון העצמי שלי את הרצפה. הבנתי שכל אלה שאמרו לי שאני נורא מיוחד ואקזוטי סתם ניסו להיות מנומסים. אני פשוט דוחה - רזה מידי, לא גבוה, לא חזק, ואפילו לא יודע לשתות טוב.

"למה אתה מתכוון למה?" שאל לאון והמשיך לאכול בתאבון את האוכל שהכנתי. אני לא טבח מומחה, אבל אני יודע לבשל כמה דברים בסיסיים ונראה היה שלאון מרוצה ממני בתחום הקולינרי.
"נו, טוב. אני לא ממש יפיוף." ציינתי את המובן מאליו וחייכתי, תמיד טוב לרדת על עצמך לפני שאחרים יעשו את זה. "ואני מבוגר מידי בשביל להיות החתיך הצעיר שלך."

לאון נאנח והניח שוב את המזלג שלו. "אני לא מבין למה רק מי שדומה לבובת ברבי נחשב ליפה?" העיר בנחת, "יש כל מיני סוגים של יופי. ואגב, הייתי מעדיף גבר מבוגר יותר ממך, הבדל של שמונה שנים זה יותר מידי לדעתי, אבל מה לעשות, אי אפשר לבחור במי להתאהב."

ומיד קם והלך לשים את הצלחת שלו בכיור. "מה דעתך שנקנה מדיח כלים?" שאל בעוד גבו מופנה אלי.
"רעיון טוב." עניתי, "יש כאן מקום למדיח גדול, אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים אחד כזה."
"אני מעדיף מדיח גדול." ענה לאון אחרי שיקול דעת. "אולי אשתי לשעבר תסכים לשלוח אלי את הילדים בקיץ ואז מדיח גדול יהיה שימושי מאוד, אתה יודע שיש לי שלושה ילדים? שני בנים ובת, הראיתי לך תמונות?"
"לא, עדיין לא." עניתי ונגשתי אליו בחוסר רצון, מניח יד על כתפו. "אמרת שאתה אוהב אותי לאון?" שאלתי בטון מסויג מאוד, מקווה שהוא יכחיש או יגיד שזה סתם נפלט לו.

הייתי מוכן לשמוע כל הסבר או תירוץ רק כדי לחסוך מעצמי הצהרות אהבה דביקות. אפילו הזונה הזאתי נעשתה עצבנית כששמעה את המילה הזו יוצאת מהפה שלו. נדמה לי שהיא התחילה ללעוס בעצבנות את הציפורנים ולחפש את הדלת. אני והיא יודעים שאהבה זה דבר מסוכן. דבר רע וכואב. עדיף מחלת מין מאהבה. מוזר איך אנשים מחפשים אהבה, שרים עליה, מדברים עליה, וחולמים עליה בלי הרף, ולא מבינים כמה היא מזיקה ומסוכנת, במיוחד בשלבים הראשונים שלה – אהבה זה התמכרות שאנחנו ההומואים לא יכולים להרשות לעצמנו. נינו נהג להגיד שאהבה רומנטית זו השיטה של נשים לשלוט בגברים הסטרייטים המסכנים שהן משעבדות לצרכים שלהן ושל התינוקות שלהן. העבדים המסכנים הללו זקוקים לסם הזה כדי להחזיק מעמד בשעבוד למשפחות שלהם, את זה אפשר להבין עוד איכשהו, למרות שהלב נשבר לראות כמה המסכנים האלה סובלים, אבל אנחנו, ההומואים, למה לנו את זה? כמו שאמר הגבר שתפס את אשתו במיטה עם השכן – "מילא אני, אני חייב, אבל אתה!?"

לאון לא ניצל את ההזדמנות שהגשתי לו על מגש של כסף, ובמקום להתחמק באיזה תירוץ הוא הניד לאות הן, מביט בי במבט לוהט. "זה בגלל העינים שלך." ניסה להסביר, "ברגע שראיתי אותן הן גנבו לי את הלב."
הבטתי בו בפליאה ולא ידעתי מה להגיד – יש לי עיניים רגילות לגמרי. רק בגלל שהפרצוף שלי רזה מידי הן נראות גדולות. גם הריסים שלי, שהם נורא עבים ושחורים, מגדילים אותן מאוד, אבל חוץ מזה הן סתם עינים שחורות רגילות – לאון ראה שאני לא מבין על מה הוא מדבר וניסה להסביר לי איך, ברגע שראה אותי, הרגיש שאני צולל לו לנשמה וכאילו רואה אותו מבפנים, ועוד כל מיני הבלים רוחניים כאלו שגרמו לי לשאול את עצמי אם הוא לא עישן משהו לפני האוכל.

לאון ראה שאני לא מתלהב מכל הוידוי המוזר שלו וגרר אותי למיטה, ובזה סיימנו את הדיון בנושא.
אחרי ששנינו גמרנו - הוא אף פעם לא גמר בלי לדאוג שאני אגמור גם כן, ואף פעם לא התנהג כאילו שזרע הוא טינופת, כמו שהרבה גברים עושים – הוא לקח את פני בכפות ידיו הגדולות והקשות וכיסה אותן בנשיקות.

"אני יודע שאתה חושב את עצמך למכוער," אמר ברוך, "אבל לדעתי אתה נהדר. אני אוהב כל דבר בגוף שלך, מכפות הרגלים ועד לשערות, הכל בך מוצא חן בעיני מאוד." הצהיר והביט לי ישר בעינים.
החזרתי לו מבט ישיר ויכולתי להגיד לו בכנות גמורה שגם הוא מוצא חן בעיני.
"למרות שאני זקן שמן ושעיר." הוא שאל וצחק חרש.
"אתה לא זקן." מחיתי, "זקן זה אחד בן שבעים בערך, ואתה לא שמן, אתה מוצק, בדיוק כמו שאני אוהב, ואני אוהב שאתה שעיר ולא חלק כמו הילדים האלה שיוצאים מהארון עוד לפני שהם התחילו להתגלח, כאילו שלהיות הומו זה מין טרנד אופנתי כזה ולא … לא … " גמגמתי קצת ונתקעתי, הדעות שלי על הומואים הן מאוד לא מקובלות בימים טרופי פוליטקלי קורקט אלו ואני מעדיף לשמור אותן לעצמי.

"לא מה?" שאל לאון בסקרנות. הוא תמיד הקשיב למה שאמרתי בתשומת לב והגיב לעניין גם אם לא תמיד הסכים לדברי. מאוד הערכתי את ההתנהגות שלו וניסיתי להחזיר לו אותו יחס.

"טוב," ניסיתי להסביר במבוכה, "היה לי חבר שטען תמיד 'קונטרה וונדום נון פאסונדום' ולהיות הומו זה בפירוש להשתין נגד הרוח, ללכת נגד הסדר הטבעי של הדברים ונגד הרוב. אני יודע שהומוסקסואליות זה לא חטא או איזה מחלה, אבל מצד שני למה לנופף בזה ולצאת מהארון ולעשות מצעדי גאווה וכל זה ? במה יש לנו להיות גאים כל כך? בזה שלא יהיו לנו אף פעם ילדים? זה לא כבוד כל כך גדול, וההומואים האלה שמתנהגים כמו נשים? זה פשוט דוחה. הרי להיות הומו אומר להיות עם גבר כמוני לא עם אישה בעלת זין."

"ומה דעתך על נשים?" שאל לאון, "שכבת פעם עם אישה?"
"לא, אבל יש לי דעה טובה על נשים." עניתי. "בתור שותפות לחיים הן עדיפות על גברים, וכמובן שרק הן מסוגלות להביא ילדים, אבל אני לא מאמין שאוכל למצוא מישהי שתרצה לחיות איתי ולגדל איתי ילדים, בכל אופן לא בחורה נורמאלית שתרצה יחסי מין רגילים עם גבר שיאהב אותה. אני יכול להציע לאישה ידידות, נאמנות, תמיכה וחברה, אבל לא את הדבר הזה שהופך שנים לזוג."

"הדבר הזה הוא אהבה." חזר לאון לנושא החביב עליו וסקר את פני בחשש קל.
לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לפרוש לפניו את משנתי על הנושא המעצבן הזה שנתקע בינינו, לא לבלוע ולא להקיא. "אני לא מאמין באהבה לאון. יש קשר מיני שאחרי כמה שנים ממצה את עצמו ונגמר, ואז הולכים הלאה. למזלנו אנחנו הומואים ככה שאין לנו סיבוכים של ילדים, משכנתא, רכוש וכדומה. נגמר אז נגמר, אומרים יאללה ביי והולכים הלאה." לאון הניד את ראשו לשלילה וניסה להכנס לדברי, אבל אני כבר הייתי בתנופה, "ואל תספר לי על הזוגות האלה שחיים יחד באושר כבר שלושים שנה, ברוב המקרים הם פשוט פוחדים להיות לבד, או שהם הגיעו לאיזה הסכם נוח שכל אחד מזיין מהצד והם רק ידידים טובים. אני תמיד חושד שחלק מהזקנים האלו שנשואים כבר מאה שנה עושים הצגה לכולם ובעצם שונאים אחד את השני בדם וזה מה שמחזיק אותם בחיים."
לאון פרץ בצחוק גדול, "איזה דעות משונות יש לך. איך נעשית ציני כל כך בגילך? זה בגלל נינו?"

"מה אתה יודע על נינו?" נדהמתי, "מי סיפר לך עליו?"
"שאלתי פה ושם וסיפרו לי עליכם. כמה זמן היית איתו? ארבע שנים, לא?" הרגשתי איך כל הדם עוזב לי את הפנים, שפתי נעשו קרות ונוקשות מרוב בהלה. כל כך לא רציתי לחשוב על נינו, או לדבר עליו, או להסביר אותו ואותי, ואת כל מה שקרה ולא קרה.

"אין לך שום זכות לחקור עלי לאון." אמרתי בקול שקט, מצווה על עצמי להשאר מאופק למרות שבתוך הגוף שלי השתוללה תזמורת שלמה של בהלה.
"אתה צודק לגמרי." הסכים לאון. "ואני מבקש את סליחתך, אבל תבין, אני כבר לא ילד, ואני בא ממשפחה עשירה מאוד. יש לי הרבה כסף, ובנסיבות בהן נפגשנו, ברור שאני חייב לנקוט בכמה אמצעים …"

קמתי מהר, זרקתי על עצמי ג'ינס וסוודר והתחלתי לארוז במהירות את מעט החפצים שלי. זה לא שנעלבתי, אני הראשון שאודה שדבריו היו הגיוניים לגמרי, אבל במקרים כאלו עדיף ללכת לבד לפני שיעיפו אותך בבעיטה. אפילו הזונה, שאין לה טיפה אחת של כבוד עצמי בגוף הבלה שלה, הסכימה איתי בזה.
לאון נעמד לידי עירום, מביט בי בעצב, "אני מבין למה אתה רוצה ללכת," אמר בקול מתון, מנסה לשמור על קור רוחו, אבל ראיתי איך העפעף התחתון בעינו הימנית רוטט ממתח, "אבל אני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרתי ולנסות להבין ש…"

במקום ליפול על צוארו ולהגיד שאני מבין המשכתי את המשחק של אחד שהגאווה שלו נפגעה, "ואני מפציר בך לשקול שוב את מה שאמרת ולהזכר שהצעתי לך עוד בהתחלה לשלם על המגורים אצלך בעבודה או בכסף. אתה זה שהעדפת לקחת אותי למיטה, ועכשיו אתה מדבר פתאום על הכסף שלך. מעניין את התחת שלי! לא בגלל זה אני מזדיין אתך ואם אתה לא מבין את זה אז אני פשוט מרחם עליך למרות כל הכסף שלך!" טרקתי את המזוודה שלי בכוח כדי להדגיש כמה אני כועס וכמעט שהאמנתי בזה בעצמי. אם הוא לא היה עוצר אותי עוד הייתי מתפרץ החוצה בגאון כמו איזה דביל.

לאון אחז בזרועי, הושיב אותי על המיטה, כרע על ברכיו לפני וכבש את פניו בברכי, אוחז בחזקה בירכי. "בבקשה רבה," אמר בקול מתחנן, "מאוד מבקש דורי, אל תלך." הלב כאב לי לשמוע איך מרוב התרגשות המבטא שלו נעשה סמיך יותר והדקדוק שלו מתבלבל. על כורחי הושטתי את ידי ולטפתי את מברשת שערו הקצוץ על עורפו העבה והשזוף. "אנחנו צריכים לדבר לאון."
הוא הנהן וכפות ידיו החלו להחליק בין ירכי בניסיון לפשק אותן. "לאון, קום. אני מבקש ממך." הפצרתי, אבל לשווא. המעמד הזה – כשהוא כורע לפני על ברכיו - גירה אותו מאוד, וכבר ידעתי מנסיון קודם שכשלאון היה נעשה מיוחם שום דבר לא עזר, לא תחנונים ולא פניה להגיון שלו. הוא רצה לזיין ורצה לעשות את זה עכשיו, וזה בדיוק מה שעשה, זוכה לשיתוף פעולה מלא שלי, כי גם אני מצידי מצאתי את המצב הזה, שהוא מתחנן לפני על הברכיים, מאוד מגרה.

אחרי שגמרנו ונרגענו החלטתי שאני נשאר, אבל אנחנו עושים הסכם ג'נטלמני שאני משלם על המגורים שלי בטיפול בבית ובגינה שלו, טיפול שיכלול בישול, קניות, נקיון ועבודות תחזוקה בגינה ובבית.

"ודמי כיס." הוסיף לאון שתמיד היה נדיב יותר מהרגיל אחרי זיון מוצלח. לא שהיה קמצן חלילה, אבל כמו כל גבר נטה להיות פזרן יותר אחרי ארוחה טובה או זיון. נאמן להחלטתי לא לוותר על העצמאות שלי אמרתי מיד שאני לא מסכים ואני מתכוון לחפש משרה חלקית, ולאון, שהיה קצת מנומנם אחרי כל ההתרגשות, עשה כן עם הראש, חיבק אותי חזק ונרדם, שוכח מכל הסיפור.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס}
התרגשתי
הסיפור היפה הזה נתן לי תקווה שלא משנה כמה נפגענו וכמה כוח יש לכאב בעברנו לאהבה יש עוצמה גדולה יותר..... אהבתי מאוד.
24/03/04 20:37