לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קונטרה וונדום נון פאסונדום - סיפור בהמשכים, חלק ב'

מאת הפולניה​(אחרת)     24 במרץ 04 1888
הוא שב ונזכר בדברי כשהודעתי לו, שבועיים אחר כך, שאני מתחיל לעבוד ברמב"ם במעבדת הצילום של מחלקת העיניים. "אני אעבוד רק במשרה חלקית, ארבע ימים בשבוע, משמונה עד אחת בסך הכל." בישרתי לו בשמחה, מרוצה שמצאתי עבודה כל כך מהר. נכון, שוב עבודה בבית חולים, אבל לפחות לא עם חולי סרטן גוססים ונשים כרותות שדיים עם עיניים עצובות. לא ספרתי לו על החוויות שלי מהאונקולוגית והסתפקתי בכך שציינתי שלאון חוזר מהמשרד שלו בחיפה רק בשעות אחרי הצהרים המאוחרות, ולפעמים אפילו בערב, כך שלא ירגיש בכלל שאני עובד.

דברי לא עשו עליו שום רושם. "מה אתה מבין בצילום?" שאל בקול מסויג.
הסברתי לו שלמדתי צילום בבית הספר התיכון ויצ"ו בחיפה וגם שירתתי כצלם בחיל האויר.
"חשבתי שאתה טכנאי רנטגן." אמר בקול חשדני.
"נכון, אחרי הצבא לא מצאתי עבודה בצילום. אני לא איזה אמן שיכול לעשות תערוכות וכל זה. אני סתם טכנאי, אז למדתי טכנאות רנטגן בקופת חולים. קורס של שנתיים בבית חולים קפלן ברחובות, כולל מגורים ודמי כיס. והכי חשוב, יכולתי ללמוד על חשבונם ולגור רחוק מהבית כי בתקופה ההיא אני ואימא … וגם הדביל ההוא שהתחתן עם אחותי …. לא משנה. למדתי טכנאות רנטגן על חשבון קופת חולים תמורת התחייבות לעבוד שנתיים אחרי הלימודים איפה שהם יחליטו. ככה הגעתי לעבוד ב'לין' במחלקה האונקולוגית."

"ומתי פגשת את נינו?" שאל לאון בזהירות, מציץ בי מזוית עינו.
איך הגענו לדבר על נינו? חשבתי שאנחנו דנים בעבודה שלי, אבל הרי אני לא יכול להמשיך לא לספר על עצמי, לא יקרה כלום אם אני אזרוק לו כמה עובדות, שום פרשנות מיותרת, רק עובדות יבשות, שירגע קצת.

"פגשתי אותו באוטובוס 901 כשחזרתי מקפלן הביתה." עניתי מהר, ושוב זה קרה - המכה הזו בלב כל פעם שנזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם נינו - איך התישבתי לידו סתם במקרה ונרדמתי על כתפו בתמימות של ילד עייף, וכשהתעוררתי אחרי נתניה נכנעתי מיד ובלי תנאי לעינים הבהירות שצחקו אלי והנחתי לו לפרוש על ברכנו מעיל ולגעת בי מתחתיו כל הדרך ממחלף כפר יונה עד למבואות חיפה.

זה היה בראשית הסתיו, בערב ראש השנה תשמ"ד, הייתי אמור לבוא הביתה כדי לחגוג עם אימא ורינה ההרה מהדביל שלה, שכל הזמן רק דיבר על שנת תשמ"ד האיומה ועל שנת 1984 מבשרת הרעות, למרות שאני משוכנע שהוא מעולם לא קרא אף מילה מספריו של ג'ורג' אורוול שבטח לא ידע שהתאריך שהוא בחר בעתיד הרחוק ייפול דווקא על צירוף האותיות העברי הלא סמפטי – תשמד. הנחתי לנינו ללטף את ירכי ואת הזין שלי מתחת למעיל, וכשהוא קם לרדת בשכונת עין הים ירדתי בשתיקה אחריו, לופת בכוח את התרמיל שלי, מביט בדבקות בגבו הארוך ויודע שבעד עוד ליטוף מידיו הדקות והחזקות אני מוכן לוותר על נשמתי. הוא פסע לאיטו במעלה הגבעה הצופה אל הים התיכון, לא מביט אחורה, מתעלם ממני, אבל אני ידעתי שהוא יודע שאני בעקבותיו.
עברנו דרך שער ברזל עתיר סלסולים חלודים - כמה ימים אחר כך שפשפתי אותו בדבקות בניר זכוכית ואחר כך צבעתי אותו בלבן ובזהב – ונכנסנו לבית אבן קטן וישן שהתנאה בחלונות מקומרים עם משקופי עץ מתקלפים. עד היום אני שומע את חריקת המפתח בדלת העץ המגולפת, ואחר כך את קולו החם בעל המבטא שהיה קצת איטלקי וקצת צרפתי וכולו נינו.

"אתה בטוח שאתה רוצה לבוא איתי ילד?" שאל והביט בעיני.
הנהנתי בלהיטות, מביט כחולם בפניו הנאים בהירי העור ודקי התוים. עיניו הכחולות האירו את פניו המזוותות באור רך, וברכי רעדו מתשוקה לנשק לפה הזה, דק השפתים והאכזרי.

"כשתצא מפה כבר לא תהיה אותו הילד." אמר נינו בעצב קל, סוקר את פני, מחפש כנראה אותות לפחד או להיסוס. במקום תשובה השלכתי את התרמיל שלי על הסף וכרעתי ברך לפניו, מצמיד את פני אל קדמת הג'ינס המהוה שלו.
"נו טוב," אמר בהשלמה רכה, "אם זה מה שאתה רוצה." ומשך אותי פנימה.
בשנת 1984 כולם דיברו על צירוף המקרים שגם השנה הלועזית וגם השנה העברית הן בעלות משמעות מבשרת רעות, ומי יודע איזה אסונות יקרו בשנה כזו. שום דבר רע במיוחד לא קרה באותה שנה, רק אני פגשתי את אהבת חיי שבמשך ארבע שנים שבר וכתש את ליבי בצורה כל כך יסודית עד שעד היום אני עדיין עומד על ברכי וראשי תקוע באסלה מסריחה של שירותים ציבוריים.
"הוא היה הראשון שלך ?" שאל לאון ונגע בזרועי כדי להחזיר אותי אליו.
"לא מה פתאום." התנערתי, "הוא התנהג כאילו שאני ילד תמים, אבל הייתי בן עשרים ואחת וידעתי שאני הומו עוד לפני שאבא מת. מזל שלא סיפרתי לו כלום, לפחות עגמת הנפש הזו נחסכה ממנו."

לאון חיבק אותי מחביא את פניו בכתפי. "אז מי היה הראשון?" שאל אחרי שתיקה קצרה.
"הראשון שלי היה מוטי - גרוש אחד ששכר דירה מול הדירה שלנו. הייתי בן שבע עשרה בערך והוא קלט אותי עוד לפני שהמובילים גמרו להכניס לדירה את הכמה רהיטים עלובים שאשתו הרשתה לו לקחת. הוא לימד אותי איך לעשות מה, לפני זה רק פינטזתי. היום אני בקושי זוכר איך הוא נראה. אחרי כמה חודשים נמאסתי עליו וזה נגמר. הוא הראשון שלקח אותי לברים של הומואים ולימד אותי איך להתנהג בגן הזכרון וכל זה."

"היית בגן הזכרון?" הזדעזע לאון והבעת גועל עלתה על פניו. "למה?"
ידעתי שזה מה שיקרה בסופו של דבר - אסור להאמין לאף אחד, ואסור לספר שום דבר, ואסור להראות מה אתה מרגיש, והכי טוב לא להרגיש כלום, זה רק עושה צרות. אפילו את השם האמיתי שלך אסור לספר - ככה היה עיסאם משנן לי בהפסקות שעשינו בין קליינט אחד לשני.

לא אהבתי את זה, אבל הלימודים עלו המון – הנסיעות, הציוד, הפילמים, הספרים - הכל עלה המון המון כסף שלא יכולתי לבקש מאימא. אבל לך תספר דבר כזה ללאון שכל מה שמטריד אותו זה אם אוהבים אותו רק בגלל הכסף שלו, או בגלל שהוא אדם נחמד. זה לא חוכמה גדולה להיות נקי ונחמד כשיש לך המון כסף לאון, חשבתי לעצמי בלב, ונחפזתי להבטיח שרק הלכתי לשם מסקרנות ואחרי פעם פעמיים נורא נגעלתי ולא חזרתי יותר. האמת היא שנגעלתי כבר אחרי חמש דקות. שנאתי את האוירה המלוכלכת חשאית ואת הצורה המגעילה שבה הגברים האלו התיחסו זה אל זה ואל עצמם - החושך הסמיך, הלחישות בין השיחים, המבטים והמגעים בין זרים - אני מעדיף לקבור את הזכרון של הגן ולא לדבר עליו ואם לא סיפרתי לנינו אז בטח שלא אספר ללאון.

במשך כל י"ב הייתי הולך בימי חמישי לגן הזכרו ואחרי כמה זמן היו לי כמה קבועים שכבר חיכו רק לי ולעיסאם.
היה גם אחד שלקח אותנו אליו הביתה ללילה שלם. הוא דווקא היה נחמד - גרמני מבוגר, נשוי - אישתו הייתה נוסעת פעם בחודש ומשאירה אותו לבד והוא היה מנצל את זה טוב טוב. היינו עושים יחד אמבטיה והוא היה משתולל אתנו במיטה, מעשן חשיש שופך על הגוף שלנו יין ומלקק, ועוד כל מיני שטויות שגם אותן לא אספר ללאון, או לאף אחד אחר. הוא נורא הצטער כשנפרדתי ממנו בסוף אותו קיץ כשהלכתי להתגייס.

עיסאם הבטיח לו שימצא לי תחליף והכל ימשיך כמו קודם, ואחר כך צעק עלי שאני דביל ומספיק שאגיד שאני הומו בלשכת הגיוס ואפטר מכל הצרה הזו. "מה המדינה נתנה לך שאתה מבזבז עליה שלוש שנים." נזף בי בעברית הגרונית שלו, "אני נורא אתגעגע אליך, טיפש אחד!" פרץ בבכי כשהמתנו יחד לאוטובוס.

הוא נהג לישון אצלי בבית באותם ימי חמישי ואחר כך היה חוזר לכפר שלו בצפון בעוד אני הולך לבית הספר כאילו אני סתם תלמיד רגיל ותמים. נפגשנו בגן הזכרון ומיד התחברנו ושמרנו אחד על השני, היינו חברים ואף פעם לא עשינו כלום זה עם זה חוץ מאשר לפעמים אצל הגרמני ההוא שאהב לראות אותו מזיין אותי – הגרמני היה מבוגר, בערך בן שישים, וזה היה מחרמן אותו משום מה.

עיסאם היה בחור עדין ולמרות שהיה ערבי מוסלמי היו לו עיניים כחולות נהדרות, עור בהיר וחיוך מתוק. אימא חיבבה אותו וקנתה את הסיפור שהוא עובד בבית מלון על הכרמל וישן אצלי כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון לגליל. היו לי מעט מאוד חברים והיא שמחה שאני מביא חבר הביתה אפילו שהוא ערבי, ועיסאם היה באמת נורא נחמד ומאוד מאוד מנומס.

הוא היה ממלצר מידי פעם באיזה מסעדה, אבל בלילות היה מסתובב בגנים ציבוריים. אם המשפחה שלו הייתה יודעת הם היו רוצחים אותו בלי היסוס. הוא ישן לצידי על הספה הנפתחת ששמשה לי כמיטה ובדרך כלל היינו אומרים לילה טוב ונרדמים מיד, הרוסים מעייפות, אבל בפעם האחרונה שישנו יחד הוא היה מוטרד מכדי להרדם וניסה לשכנע אותי שאולי אוותר על הגיוס ואחיה איתו.

"אתה לא תצטרך לעבוד ולא כלום." ניסה לשכנע אותי בלהט, "אני אביא כסף. רק תישן איתי אחרי שאני אחזור, בסדר?" והביט בי בתחינה שהפכה את מעי מרוב רחמים עליו. ניסיתי לשכנע אותו לעזוב את הזנות ואולי ללכת ללמוד או משהו, אבל הוא לא יכול היה לוותר על הקליינטים שסיפקו לו כסף קל, וכשהראה לי את זרועו המחוררת דקירות - איך לא שמתי לב לזה קודם? – הבנתי גם למה.

שכבנו חבוקים, התנשקנו ובכינו כל הלילה, אבל איש לא הצליח לשכנע את חברו לזוז מעמדותיו. בבוקר הוא נסע ויותר לא ראיתי אותו. מאז לא חזרתי לגן הזכרון, מראה זרועותיו מכוסות סימנים שחורים ועיניו המתחננות רודף אותי עד היום, מזהיר אותי שאסור להיות תלוי בשום דבר ובאף אחד. לכן התעקשתי למצוא עבודה ולא להניח לעצמי להיות תלוי בלאון, לא כספית ולא רגשית.
אם הייתי יכול להסביר ללאון את הלקח שלמדתי מהסיפור של עיסאם, ואת היחסים המסובכים שלי עם הזונה הרקובה הזו שחיה אצלי בפנים - לא מניחה לי לשכוח כלום, מקווה כל הזמן שיום אחד גם אני אהיה עשיר ומאושר - אולי הוא לא היה מתעצבן כל כך מהעבודה שלי. אבל אני שונא לדבר על עצמי ולהסביר מה אני מרגיש וכל זה – זה לא שאני כל כך מסובך, אני סתם פחדן שלא רוצה שיצחקו עליו - המופקרת טוענת שאם אדבר עם לאון בכנות הוא יבין הכל, ואני צוחק ממנה ושואל אם היא למדה את השטויות האלה מסרטים מצוירים או מטלנובלות, אבל היא, הסתומה הזו, לא מתיאשת - רק תראה מי אתה באמת וכולם יאהבו אותך – היא משננת לי. כן בטח, מחר!

במקום זה נתתי לו נאום לעוס ומשעמם על הצורך שלי בעצמאות כלכלית ועל חוסר הרצון שלי לבקש ממנו כסף כל פעם שבא לי לקנות זוג גרביים. "אני אתן לך קצבה חודשית …" התחיל לאון וכשראה את פני מתעוותים בחוסר רצון החליף את המילה קצבה במשכורת.

"משכורת על מה?" שאלתי, ובאמת לא הבנתי למה הוא צריך לתת לי משכורת נוסף על כך שהוא מניח לי לגור אצלו חינם, ולישון במיטה שלו, ולאכול מהאוכל שלו, שלא לדבר על זה שהוא גם מזיין אותי בהתנדבות, ואפילו מתעקש לחבק אותי אחר כך ולהרדם כשזרועותיו החמות כרוכות סביבי – את זה לא אמרתי לו כמובן - אבל חשבתי ככה בלב.

"משכורת על זה שאתה מבשל ומנקה ומטפל בבית ובגינה ובי." הסביר לאון וליטף אותי, מתחיל בנגיעה קלילה בפרק ידי וממשיך משם לאורך הזרוע אל הכתף והעורף.
"הגופיה הזו נורא סקסית," אמר בחיוך מלא זימה, "אני אשלם לך משכורת של סוכן בית, או. קי?" התנשם והצמיד אותי אליו, דוחף ידים מתחת לגופיה שלי שהייתה סתם גופיית חאקי ישנה שנשארה אצלי מהצבא.

הנחתי לו ללטף אותי ולהדק את זקפתו אל ישבני, אבל המשכתי להתווכח, טוען שאת כל העבודות האלו הייתי עושה גם אם הייתי חי לבד.
לאון נאנח והטיל אותי על המיטה, נשכב עלי, ובין נשיקה לנשיקה ניסה להמשיך ולשכנע אותי שאם לא הייתי חי אתו הוא היה צריך לשלם לעוזרת בית ולטבח ולגנן, ובגלל שאני עושה הכל חינם הוא חושב …. ואז הוא הצליח להתגבר על התנגדותי הסמלית ולפשוט מעלי את מכנסי, וברגע שהזין שלי היה בפיו הפסקנו לדבר ופשוט הנחנו לנושא.

למחרת בקשתי מלאון טרמפ לחיפה, הוא נהג לצאת לפני שבע בבוקר כדי לא להתקע בפקקים, והיה מגיע למשרד שלו בעיר ליד הנמל כבר בשבע וחצי.
"אז אתה בכל זאת הולך לעבוד? שאל והקדיר את פניו מעל לאספרסו שלו.
הנהנתי ולגמתי מהנס קפה עלית הפושטי שלי שבלעדיו אני לא יכול להתחיל את היום. "בוא, אני אקפיץ אותך." השלים לאון באנחה עם החלטתי, והסיע אותי במרסדס השחורה שלו עד לפתח בית חולים כרמל. כשעצר לי מול השער נגעתי בזרועו לאות תודה, "אני יודע שאתה לא מסכים, אבל חשוב לי שיהיה לי משהו משלי." ניסיתי להסביר שוב, הוא הניד את ראשו, מביט ישר קדימה. "אתה צודק." אמר בלי להביט בי וליטף את ברכי כתחליף לנשיקת פרידה. היה לנו הסכם שבשתיקה שנשיקות וחיבוקים הם מחוות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בציבור.
"להתראות בערב ואל תעבוד קשה מידי." אמר ונסע.

העבודה במחלקת העיניים לא הייתה קשה. קבלתי מעבדה קטנה ונחמדה עם חדר חושך מאובזר בכיורי כרום מבהיקים ומכונת הדפסה 'דורסט' מיושנת מחוברת לטיימר עתיק ומטרטר. תפקידי היה לצלם את קרקעית העין של החולים ולהדפיס תמונות שנראו כמו מפות עגולות. הנהרות והנחלים היו כלי הדם בעיני החולים. את המעבדה ניהלתי לבדי, הממונה הישיר שלי היה מנהל מחלקת העיניים - פרופסור גוטמן החביב, שהתנהג באותה מידת נימוס פזור נפש אל כולם, ממנהל בית החולים ועד לאחרונת המנקות הערביות שהסתובבו כל היום בבית החולים עם דליים ומגבים ושטפו את הרצפות ללא הרף. כולם זכו ממנו לחיבוק קל ולברכה רועמת במבטא רוסי דשן. כבר בראיון הקבלה הבנתי שהבוס שלי הוא אחד מל"ו הצדיקים ונורא שמחתי לעבוד אצלו. בסוף יום העבודה הראשון הוא בא למעבדה וחקר אותי בדאגה אם לא עצוב לי להיות לבד בחדר החושך. אדם כזה הוא היה – מלומד גדול עם נשמה של ילד סקרן ומלא אמון - וכולנו, כל עובדי מחלקת העיניים, התיחסנו אליו כאל שמורת טבע נדירה ובניצוחה של אולגה מזכירתו המסורה עשינו הכל כדי להגן עליו. נחפזתי להרגיע אותו שהעבודה במקום שקט וחשוך נעימה לי מאוד ופרופסור גוטמן חייך בשמחה וחיבק את כתפי "אול רייט !" הצהיר באושר, פרע את שערי בחיבה ונחפז משם אל משרדו, שמח וטוב לב.

ברגע שהוא הסתלק צץ פתאום לאון מעבר לפינת המסדרון - בית חולים כרמל הוא מבוך של מסדרונות מתפתלים ואנשים צצים מעבר לפינות ומפתיעים אותך כל פעם מחדש – לאון נעץ בי מבט קשה והדף אותי בכעס לתוך המעבדה שעל דלתה היה שלט שציין - "קמרה אובסקורה" - כלומר חדר חושך. מאחורי הדלת הזו יש עוד דלת ובין שתיהן מחבר מסדרון קצר ומפותל צבוע שחור שנועד לחסום את קרני האור, (שמהלכן כידוע הוא לעולם ישר ואין להן אפשרות להתפתל דרך מסדרונות). לאון לא ידע מה נמצא מעבר לדלת התמימה למראה והופתע. "מה קרה ? איפה אנחנו ?" שאל בבהלה ונצמד אלי, שוכח זמנית את כעסו.

"זו רק הכניסה לחדר החושך," מהרתי להרגיעו ודחפתי בגבי את הדלת השניה, "הנה, כאן אני עובד." משכתי אותו למעבדה הקטנה שלי, שכעת, בסיום העבודה, הייתה מוארת בשלושה ניאונים שאורותיהן השתקפו בכרום של הכיורים והדלפקים המבהיקים.

הוא העביר מבט סביב, נרגע קצת ואז התנפל עלי בזעם בגלל החיבוק התמים שהעניק לי פרופסור גוטמן. עמדתי המום, מנסה להבין מה קורה כאן, ורק אז קלטתי פתאום שלאון - גבר מכובד במיטב שנותיו, לבוש חליפה יפה, עניבת משי יקרה חובקת מעדנות את צוארון חולצתו ההדורה - עומד מולי, עיניו הכחולות רושפות מזעם, ומקנא בגלל חיבוק תמים של פרופסור גוטמן הזקן שבקושי יודע אם אני בחור או בחורה, ומי יודע אם הוא מבין בכלל מה זה הומואים.

אני יודע שקנאה זה נושא קשה ומסובך מאוד, ואפילו בתנ"ך כתוב שקשה כשאול קנאה, ומי כמוני יודע את זה, אבל התנהגותו הייתה כל כך לא במקום עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי, יותר מהקלה מאשר משעשוע. לאון התעצבן נורא, התנפל עלי, לחץ אותי אל כיור המתכת הקר שחתך במותני, והטביע נשיקה נשיכה בצוארי. "תזכור, אתה רק שלי !" רשף באזני, "ועכשיו קח את התיק שלך ובוא. גמרנו עם המקום הזה !"

אם הייתי יכול לראות לתוך העתיד אולי עדיף היה שהייתי עושה כדבריו, אבל אני לא נביא ומובן שלא עלה בדעתי לעזוב מקום עבודה שרק היום התחלתי לעבוד בו ושמצא חן בעיני מאוד. הדפתי אותו מעלי והסברתי לו בשקט שישכח מזה, "אני לא עובד אצלך ולא שייך לך." התרסתי בפניו, "והחיבוק הזה, שכל כך הרגיז אותך, היה תמים לגמרי." הוא העווה את פניו בחוסר אמון ואני עשיתי כמיטב יכולתי להסביר לו את אופיו המיוחד של פרופסור גוטמן ולמה אין לו שום סיבה לדאוג בגללו. להפתעתי לאון האמין לי מיד, ובכל זאת לא נרגע. "למה אתה עובד במקום החשוך הזה." מחה כשהראיתי לו את תאורת אורות הבטחון. "והאור האדום הזה, זה כמו בית זונות. בטח כל מי שנכנס לכאן שם עליך ידים." התחיל לפתח פאראנויות.

"לא כל אחד. רק עשרה אחוז מהגברים." התבדחתי.
לאון לא מצא שזה מצחיק, "אני מודה שאני קנאי." אמר בעצב, "אני רוצה אותך רק לעצמי."
"אל תדאג." אמרתי בעודי נועל את המעבדה. "יש מעט מאוד גברים שחושבים שאני שווה זיון, אבל אני מבטיח לך שגם אם אתקל באחד כזה לא יקרה שום דבר. אם אני אתך אז אני רק אתך, ותצטרך לסמוך עלי בנושא הזה. גם אני לא יודע מה אתה עושה כל היום מחוץ לבית."

לאון צחק, "דוחף ניירות מפה לשם." אמר ובחן בדאגה את הסימן שהשאיר על צוארי. "כואב ?" שאל ונגע באצבע זהירה בכתם השחור סגול.
"זה בסדר." אמרתי, למרות שזה כאב קצת, "מחר אני אלבש גולף. בוא הביתה."
"אני מבקש סליחה." אמר לאון בדרך הביתה
"זה בסדר." חזרתי ואמרתי, ובאמת חשבתי שזה בסדר. סך הכל לא קרה משהו נורא, אבל לאון לא היה שותף לדעתי וסיפר לי בהתנצלות איך היה ילד בודד, בלי חברים אמיתיים, ורק כשפיתה ילדים בצעצועים ובממתקים הם הסכימו לבוא ולשחק איתו.

"אז היית ילד עשיר ומסכן ?" שאלתי וליטפתי את ברכו בזהירות, מתאמץ להשתתף בצערו. אני לא אוהב כשאנשים מצדיקים את ההתנהגות שלהם בכל מיני סיפורים עצובים על ילדותם העגומה. לפחות היו לו אמצעים לפתות ילדים שישחקו איתו. לי לא היה כלום חוץ מאחות בוגרת שלא התייחסה אלי, ואימא שלבשה סארי הודי ובשלה אוכל משונה, ואבא שדבר עברית במבטא מוזר ועבד כפועל, דבר שכבר אז, בשנות השבעים, היה אנכרוניסטי.

לאון הרגיש שאני לא מתרשם מילדותו הנוגה ואמר בבדיחות הדעת שהוא חייב להפסיק לתרץ את ההתנהגות הטפשית שלו בסיפורי ילדותו העצובה וצחק, ושוב התנצל, ואני חזרתי והבטחתי לו שהכל בסדר וכולם עושים את זה, גם אני, אבל לא סיפרתי לו בתמורה שום דבר על הילדות המדכאת שלי למרות שהייתה לי הרגשה שהוא ציפה לשמוע ממני איזה סיפור.

ברגע שנכנסנו לחדר השינה הוא הטיל אותי על המיטה. "בוא אני אפצה אותך." אמר בקול עבה מרוב תשוקה, הפך אותי על בטני ודחף כרית מתחתי. הוא פישק את ישבני בכפות ידיו והעביר אל לשונו בחריץ, מתעכב ממושכות על פי הטבעת. זה היה כל כך טוב, כל כך נעים. הרגשתי איך עורי מצטמרר והשערות הקטנות על עורפי ולאורך גבי נעמדות מרוב הנאה.
"אני יכול ?" שאל בקול חנוק, "אפשר ?"

"כן, כן, בוא." קיפלתי את ברכי כדי להקל עליו את הגישה. הוא גנח וחדר לתוכי בזהירות וכמנהגו תמיד החל לוחש לי מילות אהבה וזימה בספרדית, מלקק את עורפי וצובט קלות את פטמותי עד ששנינו גמרנו.
"אני רוצה שנעשה בדיקת איידס." אמר מיד אחר כך, "אני רוצה להתחיל לעשות אתך אהבה בלי קונדום."
"בסדר." הסכמתי, ולאון המאושר מעך אותי בחיבוק חזק ונרדם מיד כשרגלו מכבידה על ירכי.

אחר כך, כשחשבתי על כל מה שקרה וניסיתי להבין מתי הקטע הזה שלי ושל לאון התחיל להסתבך, הגעתי למסקנה שזה התחיל אז - ביום הראשון שלי בעבודה - היום הראשון שבו הוא קינא לי. נכון שהוא התנצל מיד ואני סלחתי והיה שקט כמה ימים, אבל אז רבין נרצח והכל השתנה פתאום ומעולם לא חזר להיות כמו קודם. המצחיק הוא שבזמנו בכלל לא שמתי לב שאני גולש לאט לאט ליחסים שנשבעתי להתרחק מהם. איך קרה שמהסדר עסקי נוח בין שני גברים הגיוניים ושפויים הדרדרנו לסצנות רגשניות, הצהרות דרמטיות ומריבות מתישות ומיותרות ?

זה לא היה אמור להיות ככה, הרי הכל התחיל כמו סיפור רגיל - בחור צעיר שמשלם על אחזקתו בתחת שלו, ובמקרה שלי גם בעבודות בית - הסדר מקובל אצל הומואים. חשבתי שיש לנו הסכם ברור, אני נותן את גופי ונעורי - או מה שנשאר מהם – ומקבל בתמורה מגורים בבית יפה, רכב, ושפע של אוכל. הרגשתי נוח עם הסידור הזה ולא באתי בטענות לאיש.

מי שהתחיל לסבך הכל היה לאון שפתאום קפץ ואמר שהוא אוהב אותי ואחר כך התחיל לקנא - מתכון בטוח לבעיות ולבלגנים - ומשם הכל הלך והסתבך.
אם הייתי אישה והוא סטרייט הכל היה פשוט יותר. עם נשים יש חתונה וילדים, והכל הולך במסלול הרגיל והמוכר שמקובל על כל העולם, אבל אנחנו נאלצנו למצוא לנו פתרון משלנו. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהוא יהיה מרוצה - שיפרתי את יכולות הבישול שלי, שמרתי על בית מצוחצח ומטופח, והשתדלתי להיות זמין כל הזמן לכל מה שעלה בדעתו – טיול רגלי, ארוחה, ריצה, שיחה, חדר כושר, או סקס.

כל מאמצי לא עזרו, מיד אחרי רצח רבין התחילו הבעיות. ולא שלא היו סימני אזהרה מוקדמים, הרי ידעתי שהוא חקר עלי, אבל פטרתי את זה כאמצעי זהירות רגילים של אדם בוגר ושקול שהכניס אליו פרחח זר מהרחוב.
חשבתי שהכל יבוא על מקומו בשלום אחרי שהבהרתי לו שהחשדנות הזו לא נחוצה ומצאתי עבודה והרווחתי כסף משלי. אולי הייתי צריך לדבר איתו גלויות על ההסדר שלנו ולא לצפות שנבין אחד את השני בלי מילים, אבל בשבילי אז, לבוא ולהגיד מה אני חושב וצריך היה קשה נורא – חסרון שאני נאבק בו עד היום.

את יום ההולדת השלושים שלי חגגנו בצניעות רבה. בערב השני לנובמבר לאון הביא עוגה עם כתובת שוקולד - מזל טוב לדורי – ונתן לי את הניירות לג'יפ שהועבר על שמי. היה ויכוח קצר וענייני על הוצאות הרכב - דלק ביטוח וכו'. אני חשבתי שהכל צריך להיות על חשבוני מעכשיו ולאון רצה שאמשיך לקנות דלק בכרטיס האשראי שלו. התפשרנו על זה שהוא ישלם ביטוח וטסט בשנה הראשונה והדלק יהיה על חשבוני.

ככה נראו כל הויכוחים הכספיים שלנו, הוא מנסה לשלם עלי ואני מודה בנימוס ולא מסכים. באופן אינסטינקטיבי חשתי שאם הוא יחשוד שאני מעונין בכסף שלו יותר מאשר בו הוא יבוז לי, ונורא רציתי שהוא יעריך אותי ויכבד אותי.
אני חוזר ומדגיש, לא היו לי שום אשליות על אהבה וכל החארטה הזו, כיבדתי אותו ורציתי שהוא יכבד אותי באותו אופן, ובכך מבחינתי היה די.

אכלנו את העוגה המצוינת והלכנו למיטה לחגוג את המאורע המשמח. נרדמנו עייפים אך מרוצים. יומים אחר כך רבין נרצח. זה היה ערב חורפי ואנחנו שכבנו במיטה, מתבוננים בכתבה על עצרת השלום, מחייכים למראה רבין ששר על הבמה את שיר השלום.

אני מצליח לזהות בקהל פרצופים מוכרים מתקופת נינו ותל אביב, אבל לא מספר ללאון כלום כדי להמנע מחקירה מיותרת ופתאום יריות וצעקות וכמה דקות אחר כך מודיעים שרבין מת.

"עכשיו אתה בטח מצטער שלא נסענו לתל אביב כמו שהצעתי." אמר לאון, מחליף ערוצים בתזזית וממשיך לראות בכל ערוץ את אותו הדבר. בשבוע שעבר הוא הציע שניסע להשתתף בעצרת, ורק אז התברר לי שיש לו דעה פוליטית מוצקה ושהוא מה שקוראים מהשמאל. בעצם גם אני, כשאני מנסה לחשוב על זה, וזה קורה לעיתים מאוד רחוקות, חושב שאני בצד השמאלי, אבל ללאון אמרתי שאין לי דעות פוליטיות, שאני מבין את כולם ולא מזדהה עם אף אחד, ושאני שונא עצרות מכל סוג צבע ומין.

לאון ליטף אותי במבט מודאג ושאל אם אני לא מתגעגע לחיות שוב בעיר, ואם אני לא משתעמם בלי מסיבות ופאבים ובילויים.
"לא תודה. היה לי מספיק ודי מתל אביב ומהבילויים שלה." נפלטה לי תשובה שחריפותה הפתיעה את שנינו.
"אפשר לבלות גם בחיפה לא רע. יש פאבים של הקהילה ומסיבות ו…"
"זה שוק בשר לאון. אם אתה מעוניין לך בלעדי ושיהיה לך לבריאות, אני לא קנאי, אם אתה רוצה אני מוכן להסתלק כדי לא להפריע, אין לי בעיה עם זה, כבר היו דברים מעולם, רק אל תבקש ממני להשתתף, את השלב הזה בחיים השארתי מאחורי."

לאון שתק ובחן את פני בעיון. השתדלתי לשמור על פרצוף פוקר והצטערתי על ההתפרצות שלי, אמרתי יותר מידי וזה היה מיותר.
אולי כאן החלה ההדרדרות ?
"ככה זה היה עם נינו ?" שאל ברוך וניסה לגעת בלחיי במעין ליטוף. הייתי מעדיף אגרוף ישר בפנים במקום הרחמים הרכים האלה שהסתמנו על פניו הטובים.

"תעביר הילוך ותן גז לאון." סיננתי בקשיחות, מסיט את ידו מפני.
"אז אתה מרוצה לגמרי להתחבא כאן בכפר ? אתה לא מתגעגע לעיר הגדולה ?" חזר לאון לנדנד כשאכלנו את העוגה המצוינת שהביא ליום הולדתי השלושים. הנהנתי בפה מלא עוגה, בלעתי ואמרתי שאני מבסוט ושהעוגה ממש נהדרת וחבל שאני לא יודע לאפות עוגות כל כך טובות.

לאון צחק ואמר שאני מבשל נהדר ורק זה עוד חסר שגם אתחיל לאפות עוגות. "בסוף אני אהיה שמן כמו לוחם סומו." אמר בחיוך מדושן עונג. הוא אהב לאכול ואני אף פעם לא הצקתי לו שהוא עלול להשמין. מה אכפת לי ? אני די מחבב שמנמנים.

"תשמין כמה שאתה רוצה, נמאס כבר מיפיופים מנופחי שרירים ומחוטבים." אמרתי לו. ראיתי שהוא שואל את עצמו אם זה בגלל נינו והחיים שלי אתו בתל אביב, אבל הפעם היה לו מספיק שכל לא להגיד כלום. הוא נאנח והניח לנושא, אבל זה לא עזר. ההתעקשות שלי להתחפש לאיש ללא עבר הבליטה עוד יותר את העובדה שיש לי מה להסתיר, וזה שלאון הלך סביבי על בהונות כדי לא להכאיב לי רק הרגיזה אותי עוד יותר. פיל לבן עמד באמצע הסלון שלנו ולמרות שהתאמצנו להתעלם ממנו הוא עדיין היה שם.

לאון לעומתי היה הרבה יותר גלוי וסיפר לי בלי בעיות על החיים שלו. הוא דיבר גלויות על הפחד והתיעוב שחש כלפי עצמו בגלל המשיכה הלא מרוסנת שלו לגברים, משיכה שבארץ כל כך מצ'ואיסטית כמו ארגנטינה הייתה אסון נורא וסוד מביש.

על הנישואים בגיל צעיר מידי כניסיון נואש להלחם בנטיות שלו, ועל הגעגועים לשלושת הילדים שלו, שאולי כעת הם די מבוגרים להבין. הוא סיפר בכנות מביכה על הגירושים המכוערים שבגללם נשלח אחר כבוד לארץ גזירה – "אולי הם חשבו שהאויר של ארץ הקודש ירפא אותי." אמר בגיחוך מריר - כדי לנהל את המשרד של העסק המשפחתי שעסק ביבוא מדרום אמריקה.

"אנחנו מיבאים בעיקר בשר בקר, אבל גם דברים אחרים שקשורים לתעשיית המזון." סיפר בקול משועמם שהבהיר לי שאין לו שום חשק לדון בענייני עבודה כשהוא יכול להעסיק את פיו בדברים הרבה יותר מרתקים ומגרים, כמו הזין שלי למשל.

לאון הודה בגילוי לב שאחרי שגמר להתרגש מהעיניים שלי הוא העביר את תשומת ליבו אל הזין שלי ומהמקלחת הראשונה שעשיתי אצלו גמלה בליבו ההחלטה להכניס אותי למיטה. ושוב אני חושב שכמו עם העיניים שלי גם נושא האבר שלי הוא בבחינת טעות אופטית ולא עובדה בשטח. אני בחור לא גבוה, מטר שבעים ושמונה, ודי רזה, עם זין שמתאים לגבר קצת יותר מגודל ממני – "הזין שלך הוא כמו מנוע אלפיים מאתיים על חיפושית." - העיר פעם נינו בבדיחות הדעת. אם הייתי גבוה יותר וכבד יותר אף אחד לא היה חושב שיש לי ממדים יוצאי דופן, אבל אנשים שמים לב רק לאיך שהדברים נראים כלפי חוץ, ובגלל זה הם עושים ניתוחים פלסטיים וקונים חפצים עם סמלים של מותגים יקרים, או את החיקויים שלהם, ומשקיעים בכל מיני שטויות יקרות ובזבזניות, מנסים להרשים אחד את השני ולא מבינים למה הם נשארים ריקים ואומללים מבפנים. עוד מעט תתחיל להסתובב בגלביה לבנה ותדקלם קשקושים רוחניים בשביל להרשים יאפיים תל אביבים פלצניים, ירדה עלי הזאתי. עדיף שתשתוק יעצה לי, והפעם זו הייתה דווקא עיצה נבונה.

אחרי חצי שעה בערך של מעבר בין ערוץ לערוץ תוך האזנה לרדיו היה ברור שאין כאן טעות – רבין נרצח ועידן חדש החל בארצנו האומללה. ואז הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אימא שלי, לחוצה ועצבנית עד כדי כך שהעברית שלה התבלבלה לגמרי, ומזל שאני עניתי ולא לאון שבטח היה חושב שזו טעות במספר. היא התנפלה עלי באורדו, שפת האם שלה, שאני, מה לעשות, דובר אותה על בוריה, והפציצה אותי בשאלות. ניסיתי לענות בעברית, מעמיד פנים שאני מדבר עם סתם מישהי, אבל איפה ? אימא לקחה נורא ללב את הרצח והייתה ממש חייבת לדבר איתי על מה שקרה ועל זה שרינה נסעה לעצרת השלום עם שלומי והשאירה אותה לבד עם התאומות, ומה יהיה אם היא תתקע עם הילד בתל אביב ו … ומיד החלה לפתח את הרעיונות המטורפים שלה שכולם באים מהטראומה ההיא של המוות של אבא שיצא לכמה שעות ולא חזר עד היום.

"אימא אימא, בבקשה, תרגעי." ניסיתי בעברית. נורא הביך אותי לדבר אורדו לפני לאון. חוץ מנינו שאמר שהצליל של האורדו נשמע כמו ציוץ מקסים של ציפורים כל שאר האנשים ששמעו אותי מדבר אורדו הרימו גבה בפליאה, ועל מה שאמרו הילדים בכתה שלי עדיף לא לחזור, זה יותר מידי מכוער. היא המשיכה להיות היסטרית באורדו, אטומה לדברי ההרגעה שלי בעברית. בלית ברירה לקחתי את הטלפון האלחוטי למסדרון ודברתי בקול שקט ככל האפשר, מנסה להרגיע אותה שהכל יהיה בסדר ורינה ושלומי בטח מנסים להתקשר אליה ולא מצליחים כי היא מדברת איתי. מעבר לקיר הרגשתי איך לאון מקשיב, דרוך כולו, ולא מבין למה אני מתחבא ומה זה השפה המכוערת הזו שיוצאת לי מהפה, והכי משונה מה פתאום אני מדבר עם אימא שלי אחרי שהצהרתי בפניו שכמעט אין לי קשר עם המשפחה שלי. מה שהיה שקר גס, אני מקפיד לדבר אתם כל כמה ימים ולבקר פעם בשבועיים, וכבר בררתי בקשר לתורנות לילה ברנטגן כדי להרוויח די כסף לקנות לילדים אופניים חדשים. היה לי מספיק בשביל האופניים של שלומי, אבל התאומות לא יקבלו בשתיקה את זה שאני לא אקנה גם להן אופניים, וכבר שמתי עין על זוג אופני בנות באדום ובכחול. "בשום פנים ואופן לא ורוד." אמרה רינה בתוקף, "ולשלומי רק בשחור, מקסימום ירוק כהה." כאילו שהצבע זה מה שחשוב, אבל ככה זה עם ילדים.

שלומי בן אחת עשרה והקטנות בנות שמונה והדביל, הלשעבר של רינה, עסוק במשפחה החדשה שלו ככה שאני צריך לדאוג להם במקומו. אם לא הייתי חי עם לאון בטח הייתי נמצא שם קצת יותר, הילד מתקשה בחשבון והתאומות צריכות נוכחות גברית בבית ורינה צריכה עזרה כספית ומוראלית, אבל אני לא רוצה שלאון ידע על המשפחה שלי כלום ו… צליל של שיחה ממתינה נשמע וזו באמת הייתה רינה. אימא נרגעה סוף סוף ואני חזרתי אל לאון שישב במיטה והעמיד פנים שהוא מעיין בספר.

"אימא שלי נעשית קצת היסטרית לפעמים." התנצלתי, "היא יודעת שמותר לה להתקשר לכאן רק במצב חירום, אבל לפעמים היא מתבלבלת ו…"
"מה עשיתי לך שאתה מעליב אותי ככה ?" שאל לאון וסילק את הספר, נראה נעלב ופגוע עד עמקי נשמתו.
"מה ?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון ? דברתי עם אימא שלי ? במה זה מעליב אותך ?"

"אתה מעליב אותי בזה שאמרת לאימא שלך להתקשר לכאן רק במצב חירום. אי פעם אמרתי לך שאני לא מרשה לך לדבר עם המשפחה שלך ?" הבהיר לי לאון את כוונתו. "נכון שאתה אוהב את אימא שלך ?" תקף אותי מכיוון אחר בלי לתת לי זמן לחשוב על תשובה לשאלתו הראשונה.

"אה …" התבלבלתי, "אני …. " איך אני יכול להתחיל בכלל להסביר את סבך הרגשות שהמילה אימא מעוררת אצלי – רגשות אשמה מעורבים באהבה מתבלבלים לי עם רגשות של כעס ובושה. אני מתבגר והיא מזדקנת ואני רוצה לפצות אותה על שבמקום להביא לה כלה נחמדה ונכדים אני מתרחק ממנה ומסתיר חלק כל כך חשוב של חיי מפניה – "אני חושב שכן." אמרתי בקול חלוש והתביישתי להביט בפניו.

"אני בטוח שכן." אמר לאון בקול חמור. "לא הבנתי מה אמרת לה. אני אפילו לא בטוח באיזה שפה דברת, אבל מהקול שלך אני מרגיש שאתה אוהב את אימא שלך. למה אתה מתבייש
בה ?"
"כי היא הודית חסרת השכלה עם פרצוף שחור שמסתובבת בסארי עם קישוטי זהב ומבשלת אוכל הודי משונה ו … ו …. " איזה שטויות אני מדבר.
אני סותם את הפה ובורח למקלחת, בוהה בראי ורואה שם את העיניים של אימא ואת הפה שלה והשיער שלה והעור שלה ואחר כך גם את הדמעות שלה.
לאון נכנס אחרי, מחבק אותי חזק, מחזיר אותי למיטה ומכריח אותי לספר לו הכל על המשפחה שלי. אני מספר על המוות של אבא, ועל דוד מיקו שהסית את כל המשפחה של אבא לזנוח אותנו, על העבודה של אימא כמבשלת בקיטרינג הודי, על רינה והדביל שעזב אותה עם שלושה ילדים, וכל שאר הבעיות והצרות המשעממות שמהוות את המשפחה שלי.

הוא שוכב מאחורי, מחבק אותי חזק, פניו טמונות בגבי, ידיו כרוכות על חזי.
"הם יודעים עליך ?" הוא שואל ברוך ונשימתו מדגדגת את השערות על עורפי.
"לא. כן. אולי. לא יודע. יודעים ולא יודעים אני חושב." אני עונה תשובה מבולבלת שהוא דווקא מבין בלי בעיה ונאנח אנחה עמוקה.

שפתיו נוגעות לא בכוונה בדיוק בנקודה הכי רגישה בגבי - בקצה העורף, בדיוק על החוליה השביעית הבולטת יש מערבולת שיער מצחיקה שהעור שלה רגיש מאוד. רק נינו ידע על הנקודה הרגישה הזו, ובימים הטובים שלנו הוא היה מסוגל להביא אותי למצב של אקסטזה חסרת בושה רק בנגיעות עדינות של קצות אצבעותיו בישבני ומגע ענוג של קצה לשונו על המערבולת ההיא. אף פעם לא גיליתי ללאון את הסוד הזה. הוא מגושם מדי, להוט מדי, ישיר מדי, גברי מדי. דווקא המגע הלא מכוון שלו בגבי הבהיר לי שמעולם לא אחוש עוד את העונג שבמגעו המרפרף, מסעיר, מחרמן, מרגש, עוצר נשימה, של נינו בגופי. הדגדוג הענוג הזה של נשימתו בערפי הוא רק תזכורת למה שאבד ולא יהיה לי עוד. הדמעות שוב נוזלות על פני, דמעות שחשבתי שיבשו אחרי השנה הראשונה בלי נינו, שנה שאני מעדיף למחוק מזכרוני.

"אתה בוכה בגלל רבין או בגלל אבא שלך ?" לאון שואל ומגשש בזהירות בקצות אצבעותיו העבות והמחוספסות על חזי, מלטף את פטמותי. אני חש כאילו הוא משייף אותן בנייר זכוכית, אבל לא מעיז להגיד כלום. אף פעם לא היה לי אומץ להגיד למישהו תעשה לי ככה, או אל תעשה ככה, אני לא מסוגל, לא בנוי לחלק הוראות.

"נעים לך שאני נוגע בך ככה ?" שואל לאון בעקשנות. ממשש את גופי, מנסה לעורר אותי בתנועות מגושמות מידי שגורמות לי רוגז, שגורם לי לחוש אשמה ששוב מרגיזה אותי, וחוזר חלילה.

אני מתגעגע לנינו שידע לעורר בי אופרות שלמות של תענוג. נינו שבמגע רך של קצות אצבעות הפסנתרן שלו היה מנצח על גופי תזמורות רועמות של הנאות. על מי הוא מנגן
כעת ? ממי הוא מפיק היום צעקות של תענוג ותשוקה ?

"למה אתה לא אומר לי אף פעם כלום ? למה אתה עצוב ? נו די די," הוא מושך אותי אליו בכוח, מועך אותי אל גופו החם והשעיר, מנסה לנחם אותי בספרדית רכה ומתנגנת.
אני מניח לו לסחוף אותי להתעלסות נוקשה ונופל שדוד מעייפות, נרדם וחולם על קסם האהבה הפרפרית אוורירית של נינו שמשאירה אותי תמיד רעב לעוד.

אחרי רצח רבין אי אפשר היה עוד לעצור את ההידרדרות. כל מאמצי להפריד בין הרשויות התמוטטו, לאון התחבר אל המשפחה שלי בטבעיות מדהימה, פולש בלי היסוס אל הדירה הקטנה והמצוחצחת ברחוב שמשון, מציף אותה בקולו הרועם במבטאו הארגנטינאי הדשן, מחלק מתנות יקרות לכולם, והופך בקלות מעוררת קנאה לחביבם של אימא ורינה העורגות לנוכחות גברית בטוחה שאני לא מסוגל לספק להן.

לאון מפציר בי לארח את הילדים אצלנו, ונקשר בעיקר אל שלומי שנהנה להשתחרר מהשלטון הנשי השורר אצל אימא וסבתא ולבלות קצת בין גברים. לאון הולך אתו למשחקי כדור רגל, מלמד אותו לצפות באגרוף ולהבין מה הוא רואה, וכמובן, קונה לו המון צעצועים ומשחקים יקרים להחריד, ובכל פעם שהוא קונה משהו מיותר לגמרי לשלומי הוא מצרף מתנות גם לבנות.
אני שונא את ההתנהגות שלו, ושונא את עצמי בגלל שאני יודע שחלק גדול מההתנגדות שלי נובע פשוט מקנאה. נכון, אני נואם לפניו בשכנוע על פינוק מיותר ועל בזבזנות, אבל זו לא הסיבה להתנגדות שלי לקשר המתהדק של לאון למשפחה שלי. בשקט בלב אני יודע, ואני חושד שכולם יודעים, שאני מקנא בלאון. איך הוא מצליח לתקשר אתם כל כך בטבעיות ? למה אני לא יכול להיות כמוהו - פשוט, לבבי ונטול תסביכים. חלק מהקנאה הוא גם בגלל הכסף, שזה עוד יותר מתועב ומסובך, לאון שופך עליהם מתנות נדיבות ואני לא יכול כי אני לא עשיר מספיק, אז אני מחמיץ פנים ומקנא.

המחשבות שלי מגעילות אותי. נינו לימד אותי שקנאה הוא רגש מתועב, כשהייתי איתו עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להפסיק לקנא, והנה הכל חוזר שוב. הלואי ויכולתי להפסיק להרגיש את הדקירות האלו שאוכלות אותי מבפנים, וזה עוד לא החלק הכי גרוע - החלק הכי נוראי הוא שהן לא יודעות - בכל אופן אימא בטח לא יודעת. רינה ואימא מתנהגות כאילו לאון הוא רק בעל בית שמשכיר לי דירה. הן מרחמות עליו ורואות בו עולה חדש ובודד שגרושתו מעדיפה את סיר הבשר בארגנטינה בעוד שהוא, ציוני נלהב שכמותו, מעדיף לחיות בבדידות בארצנו ולא בגולה, ובעצם הן עושות לו טובה כשהן מספקות לו תחליף למשפחתו. למסקנה המעוותת הזה הן הגיעו בעזרת לאון שמרבה לספר על ילדיו ועל הגעגועים שלו אליהם, ומודה להן שוב ושוב על החברה המשפחתית הנעימה שהן מספקות לו.

ומה עם החברה שאני מספק לך ? ! מתחשק לי לצרוח כל פעם שהוא מודה להן על האירוח הנדיב שלהן. למה אני טוב? רק לזיונים? מה אני, דחליל? אני לא בן אדם? אבל כמובן שאני שותק ולא אומר כלום, רק מתבייש בשקט במחשבות שלי. ולחשוב שכל הבלאגן המשפחתי הדביק הזה התחיל מסידור עסקי פשוט בין גבר עשיר ומצליח שהוציא בחור עני ורזה מהשרותים הציבוריים ולקח אותו הביתה כדי לנקות ולבשל ולעשות סקס?

בסוף אני מבין שאין לי ברירה, אני חייב להסביר לאימא מה קורה ולעשות את זה מהר ככל האפשר. היא כבר בונה על זה שבפסח נחגוג יחד את הסדר. המריבה פורצת כשהוא שואל אותי אם נעשה את הסדר בבית המרווח בקרית חרושת או בדירה הצפופה של אימא, וממשיך ומוסיף חטא על פשע כשהוא מעיר שאולי דויד - הבן הגדול שלו יבוא בקיץ לארץ, ומה דעתי שנפגיש אותו עם שלומי שעושה רושם קצת מדוכא בזמן האחרון.

"לא נעשה שום דבר עד שנספר להן שאני ואתה חיים יחד!" אני פוסק בזעם.
"בסדר, למה אתה כועס?" מתמם לאון ומחייך בנעימות אל פרצופי הזועף.
"ולמה אתה … אתה … אין לך מספיק צרות? למה אתה צריך את הבעיות של המשפחה שלי על הראש שלך?" אני מתפוצץ סוף סוף אחרי שהתאפקתי כל כך הרבה זמן.

לאון לא מבין ומביט בי במבט פגוע. "אני אוהב אותך." הוא אומר בקול חרישי, "הבעיות שלך הן הבעיות שלי. אנחנו יחד, אתה לא אוהב אותי? כל הכעס שניסיתי לגייס נמוג. אני לא יודע איך לענות לו, איך להסביר. המבט הזה, הפגוע והאומלל, כל כך מוכר לי. אני יודע בדיוק מה הוא מרגיש, איך אני יכול להסביר בלי לפגוע בו?

"הקשר שלנו לאון." אני אומר ולוקח את ידו, "הוא העסק שלנו. למה אתה צריך לערב את המשפחות שלנו ועוד להפגיש אותן, בשביל מה זה טוב?"
"אבל דורי," לאון מועך את ידי בכפותיו הגדולות ואחר כך מצרף אליה גם את היד השניה שלי. "אם אנחנו זוג אז הרי ברור שהמשפחות שלנו צריכות להיות בקשר. ככה זה אצל כל זוג."

אני שוב מתפוצץ מכעס, תולש את ידי מידיו, מתרוצץ בחדר כמו חתול עצבני. "אנחנו לא זוג צעיר ונחמד לאון! אנחנו לא נשואים! אנחנו הומואים מחורבנים שמשחקים בנדמה לי! מחר תכיר בחור צעיר יותר, עם זין גדול יותר או תחת יפה יותר ותעיף אותי כמו טיל! תתחבר כבר למציאות, אני חי אצלך על תקן של נער שעשועים, אני הזונה שלך, הג'יגולו להשכיר שלך!" אני צורח בטירוף, כאילו הוא לא אמר לי רק לפני שניה שהוא אוהב אותי ורוצה לחלק איתי את כל הבעיות שלי.

זה לא ששכחתי מה הוא אמר, אני פשוט מסרב להאמין להבלים הרגשניים הללו, ואני רוצה שגם לאון יפסיק לחשוב כמו נקבה מאוהבת ויהיה ריאלי.
מה את וצה ממני? אני צועק עליו לטובתו, אני אומר לזאתי, שפתאום נעשתה לי בתולה צדקנית ומביטה בי במבט מזועזע.
לאון מסתובב בחטף ובורח החוצה. אני שומע את השער האחורי חורק - צריך לשמן את הצירים - ואת נביחתו של רקסי, הכלב של שלומי שחי אצלנו. לאון קנה אותו למען הילד שגילה לו בסוד שיותר ממחשב, מאופנים, ומסוני פליסטיישן הוא רוצה כלב הסקי סיבירי, וככה יש לי הסקי סיבירי בגינה שחופר בדשא והורס את הפרחים. העיקר שלאון, שלומי והתאומות, מרוצים.

אחרי חצי שעה אני נשבר, עולה על הג'יפ ומתניע. רקסי נובח כמו משוגע ומושך בשרשרת כשהוא מביט בי בתחינה. אין לי ברירה, אני יורד, מתיר אותו ומניח לו להתישב לצידי. הוא מת על נסיעה בג'יפ ומתעקש לשבת לצידי, עיניו הכחולות הצרות - דומות מאוד לעיניו של לאון - סוקרות בערנות את הכביש, לשונו משתרבבת מפיו.

הערב חם מהרגיל בעונה, חמסין של תחילת האביב, אני מזיע, מקלל בשקט את לאון, את רקסי ואת הפה הגדול שלי.
את לאון אני מוצא נשען על מעקה הגשר שנמתח מעל נחל הקישון. בהתחלה הוא מנסה להתעלם ממני, מתעקש כמו דביל לא להכנס, אבל אני לא זז, וכשהוא רואה שנוצר פקק על הגשר הצר וכמה נהגים מתחילים לצפור הוא נכנע ומתישב לצידו של רקסי שעושה לו ג'סטה וזז קצת לעברי, מפריע לי לנהוג.
"אולי תעבור לשבת אחורה רקסי ?" אני מפציר. הוא אפילו לא טורח לענות, מרביץ ליקוק קליל על לחיי כאומר – בחייך, אל תהיה אידיוט - וממשיך להנות מהנסיעה. אני עושה סיבוב פרסה ברמזורים של יגור וחוזר.

"יכולת לחזור דרך צומת מגידו." מציע לאון בנחת כאילו אנחנו סתם מטיילים.
"אני רוצה לעצור בפרק הקישון, לתת לרקסי להשתולל קצת." אני אומר. רקסי נובח קצרות כמאשר את הרעיון. "אם רקסי לא היה מתעקש לא הייתי בא לחפש אותך." אני אומר ומעיף אליו מבט מלוכסן, מנסה לצוד שמץ של חיוך. במקום זה אני מבחין בדמעה קטנטונת מחליקה מזוית העין אל לחיו הלא מגולחת ונבלעת בין זיפי זקנו הבהירים.

אנחנו שותקים עד שאני מחנה את הג'יפ. רקסי מזנק החוצה ומניח לנו לטפל לבד בבעיות שלנו. אנחנו ממשיכים לשתוק עד שאנחנו מגיעים לספסל שלנו החבוי למחצה בין עצי האקליפטוס. כבר כמעט לילה וכל הילדים הקטנים הסתלקו מגן השעשועים. זו שעת המבוגרים בפארק הקישון. "אם הייתי קופץ מהגשר לקישון הייתי פותר את כל הבעיות שלך." זורק לי פתאום לאון בקול חנוק.

אני מביט בו נדהם, ואז מתנפל עליו במכות, חובט באגרופים על חזהו וכתפיו עד שהוא נאלץ לחבק אותי חזק ולהדק את ידי אל צידי גופי. "תרגע טמבל." הוא פוקד עלי. "זה היה רק רגע של חולשה. לא הייתי עושה את זה, אבל מאוד נפגעתי ממה שאמרת דורי. מההתחלה אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה כל הזמן מתעקש להתנהג כאילו … כאילו שאתה ואני …. אתה לא הזונה שלי, אתה אהובי." הוא מצהיר, בלי להסמיק אפילו, ומועך את ידיי הכלואות בידיו. "אף פעם לא אמרת שגם אתה אוהב אותי. אתה לא נותן לי להתקרב אליך." הוא מתלונן כמו נקבה. "למה אתה מעמיד פנים כאילו היחסים שלנו זה רק סידור עסקי. למה דורי?" ועוד דמעונת מחליקה בין זיפי זקנו.

"אני מנסה להתנהג כמו אדם הגיוני. אני מנסה להגן על עצמי ועליך." אני מסביר, מצמיד את פני אל פניו, מחכך את לחיי בלחיו הדוקרת. "אתה צריך להתגלח לאון."
הוא נאנח, משחרר את ידי ומנשק את פי. זה רגע אינטימי, רגע יפה של פיוס שזוגות זוכרים הרבה שנים אחר כך, ואני רוצה להנות מהנשיקה שלו, אבל לא מצליח.

לא שהוא עושה משהו לא טוב, אבל הוא פשוט לא נינו, הנשיקה שלו פולשנית ורטובה מידי. המגע שלו הוא כולו לאון - חזק מידי, חם מידי - ואני רוצה את נינו, את הקרירות של שפתיו הדקות, נוגעות לא נוגעות בשפתי, מתגרות, מרפרפות.
אם נינו הוא בד משי מעודן קריר ונדיר, לאון הוא ג'ינס עבה ומחוספס. מעשי חזק ואמין הרבה יותר ממשי, אבל אני, אני רוצה את נינו. מתי כבר אשכח את מגע המשי של נינו? מתי הגוף הטיפש שלי ישלים עם זה שהוא לא ישוב עוד?

"תגיד שאתה אוהב אותי." נוהם לאון לתוך אזני, מועך אותי אליו בכוח, "תגיד את זה!"
"אני קרוע עליך לאון." אני אומר, "אתה הדוב החמוד שלי. רק תשחרר אותי כבר, אני מעוך."
אני יודע שהוא מאוכזב מהתשובה שלי, אבל מבין שאין טעם ללחוץ ומניח לי, ואת הסדר אנחנו חוגגים עם אימא ורינה והילדים, ולא רק בשנה זו אלא גם בשנים הבאות.

"אז מה בדיוק הרגיז אותך?" שואל לאון אחרי שאנחנו אוספים את הכלב ונוסעים הביתה. אני נושם עמוק מקלל בשקט את עצמי שהצלחתי להסחף לכל התסבוכת הרגשנית הזו, ומסביר לו בשקט ובהגיון שאי אפשר ככה יותר, וצריך להגיד את האמת עלי ועליו, וכמה זמן הוא חושב שנוכל לספר לכולם שהוא רק בעל הבית שלי?

לאון צוחק, מרוצה עד הגג מהתשובה שלי, "זה מה שמציק לך?" הוא שואל בשמחה עצומה, "ואני כבר חשבתי … היו לי כאלו חששות איומים." הוא מחבק אותי בכוח. "טיפש קטן שלי, הם

השליטה​(שולטת){Simone D.B}
פולניה פולניה אבל...
נדמה לי שאת כותבת הומואית טוב יותר מכל הומו שאני מכירה. אני מחכה להמשך בכיליון עיניים. אור, השליטה.
25/03/04 00:15