קונטרה וונדום נון פאסונדום - סיפור בהמשכים, חלק ג'

בימי חמישי אני בחופש מהעבודה ואני מנצל את היום הזה לעבודות הבית - בישול קניות וכדומה - וככה יוצא שהטלפון מדויד - הבן הגדול של לאון - מגיע דווקא אלי. הוא מדבר עברית טובה למדי ונורא מתרגש ומתאכזב שאבא שלו לא בבית.

"אז מי אתה?" הוא חוקר בחוסר נימוס של נער צעיר.
"אני דורון בכר, החבר של אבא שלך, אנחנו חיים יחד." אני משיב ומיד מצטער על גילוי הלב.
הנער שותק רגע ואז מתעשת, "אז אימא צודקת. אבא שלי הומו." הוא קובע בעצב, "חשבתי שהיא סתם ממציאה, היא קצת … לפעמים אימא היא …."
"אני יודע דויד, אבא שלך באמת הומו, אבל הוא מאוד אוהב אותך והוא עדיין אבא שלך. הוא חולם שתבוא לבקר עם אחיך ואחותך הקטנים." אני ממהר לענות, מנסה לעשות רושם של אדם בוגר ונבון, מנסה לזכות באמונו ובחיבתו.
"כן. אני יודע." אומר דויד בעגמומיות, "גם אני מתגעגע." הוא מוסיף בביישנות,
"אבל אימא …"
"תראה דויד," אני ממהר להציע, "מה דעתך לבוא לכאן בקיץ? יש לך חופש בקיץ, נכון?"
"אימא לא תרשה לי לגור אצל שני גברים ש … ש …. ישנים יחד." הוא מגמגם.
"זו לא בעיה," אני ממהר להתנדב, "אני אסתלק ואתה ואבא שלך תוכלו להיות יחד."
"תסתלק לאן?" שואל דויד בחשדנות, נשמע לרגע בדיוק כמו אבא שלו.
"אני עושה מילואים בקיץ." אני מסביר, "ואחר כך אני אלך לגור אצל אחותי או אצל חברים. אולי תתקשר למשרד של אבא שלך? הוא מאוד ישמח." אני נותן לו את המספר ומבטיח לו שזה יהיה בסדר גמור אם הוא יתקשר בגוביינא.
חצי שעה אחר כך לאון מתקשר אלי, כולו רותח מזעם, ושוטף אותי בצעקות איך העזתי להציע להסתלק מהבית כדי שהבן שלו יוכל לבקר אותו.

"חשבתי שאתה רוצה שגרושתך תרשה לדויד לבוא לארץ." אני מנסה להסביר, "בין כה וכה ביולי אני במילואים," אני מצטדק, "אל תכעס עלי לאון התכוונתי לטובה." אבל לאון רותח מזעם וממשיך לצעוק עלי בספרדית וכל מה שאני מבין מדבריו זה שאני סטופידו.

בסוף נמאס לי ואני סוגר את הטלפון ומסתלק לקוליה שבינתיים עבר לגור עם מריו. הם גרים בהדר בדירה ישנה גבוהת תקרות עם מרצפות ערביות מצוירות. רשמית הם לא זוג, אבל אני בטוח שלפעמים … ואולי לא, מה זה משנה? הם נחמדים, אני אוהב אותם, הם החברים היחידים שיש לי בעולם. אני מת על הדירה שלהם - הסלון הענק מרופד בשטיחים ערביים צבעוניים, וקיר שלם מכוסה במדפי זכוכית עמוסים מיניאטורות מקסימות. יש להם המון ספרים, פופים רכים וכורסאות עתיקות מרופדות קטיפה אדומה. חדר השינה של מריו נשי וצבעוני עם מיטת פליז מסולסלת והמון כריות ובובות, ואילו זה של קוליה נזירי וגברי, הקירות צבועים בצבע בז' קודר ואריג קורדרוי ירוק מרפד ספה ענקית מעץ כהה. הצבעים היחידים בחדר הם של האוסף המרהיב של דגמי מכוניות עתיקות שקוליה סידר על כוננית מהגוני עתיקה. קשה לי להחליט איזה חדר חביב עלי יותר – לפעמים של מריו ולפעמים של קוליה.

רועד מעלבון אני מתפרץ פנימה ומוצא את שניהם מבשלים יחד. כמו זוג נשוי ותיק הם מתווכחים על כל דבר, מכמות המלח בצלי, ועד לצורת קיפול המפיות. בואי מספק להם הסחת דעת מבורכת, הם מקשיבים בשתיקה אוהדת לתלונות שלי על לאון ולמרבה הפלא ודווקא בנושא זה שוררת ביניהם אחדות דעות מופלאה.

"אסור היה לך להתערב בבעיה משפחתית." טוען קוליה ברכות ומלטף אותי, ומריו מהנהן בהסכמה ולא מקבל את טענותי שבכלל לא ניסיתי להתערב, נהפוך הוא, ניסיתי לתת להם אפשרות להתקרב.
"אתה צריך להבין שלאון עשה מאמצים גדולים לשכנע את המשפחה שלו לקבל אותו כהומו." מנסה מריו להסביר לי את נקודת ההשקפה של החבר שלי, "ולדעתו ההצעה הנדיבה שלך מעליבה את שניכם, הרי אם לאון היה חי עם אישה אף אחד לא היה מעז לדרוש שלא יפגיש אותה עם הבן שלו. אתה מבין ?" הוא מביט בי בתחינה. מריו מחבב מאוד את לאון וחושב שהוא נהדר בשבילי. הוא הכיר גם את נינו ולמרות שהוא מאוד מאופק ודיסקרטי אני יודע שהוא לא התלהב ממנו. גם קוליה פגש את נינו והוא, בניגוד למריו, מאוד חיבב אותו.
"כן. אני מבין. בטח שאני מבין, אני הרי לא באמת סטופידו." אני נאנח.

דפיקה על הדלת ולאון נכנס, כתמי צבע מסמיקים על עצמות לחייו וקמט חרוץ במצחו, סימן בדוק להתרגשות. הוא לוחץ בחמימות את ידיהם של קוליה ומריו בעוד אני עומד בגבי אליהם, בוחן את השטיח הירוק שכבר ראיתי מאה פעם, ומנסה לכבוש את הדמעות. הרי מריו וקוליה הם החברים שלי, ורק אחרי הרבה היסוסים הפגשתי אותם עם לאון. כל כך שמחתי שהם מצאו שפה משותפת, והנה, כבר הם יוצרים קואליציה נגדי, ואני שוב במיעוט.
הזאתי, הבת ברית שלי לשעבר, לא יותר טובה מהם - מה כבר אפשר לצפות מזונה - מתחננת ומפצירה שאבקש סליחה ושלא אהרוס את הסיכוי היחיד שלי להסתדר בחיים. היא כבר שכחה את המגע הפרפרי הקסום של נינו, לא אכפת לה שללאון יש ידים קשות וכבדות וגוף עבה ושעיר. אז הוא רק ג'ינס גס ולא משי חלקלק ומעודן. אז מה? היא יורקת על הזכרון של נינו, כל מה שמעניין אותה זה לחיות בבית יפה עם גינה וחשבון בנק שמן. תתבגר כבר דורי! היא צועקת אצלי בפנים, הזונה הזקנה.

לאון גומר לברך את הצמד ואחר כך פונה אלי ומסביר בנוקשות שצעק עלי בגלל שהבן שלו הפתיע אותו והוא התרגש והתעצבן – זו אמורה להיות התנצלות? שילך לעזאזל!
בתגובה אני ממהר להתנצל ברוב טקס על ההתערבות חסרת הטקט שלי, ומבקש בנימוס שיתן לי זמן עד השבוע הבא להתארגן ולמצוא לי דירה חדשה. לאון מחוויר ומתישב על אחת הכורסאות, מחבק את עצמו כאילו הכנסתי לו אגרוף בבטן ועוצם עיניים.

קוליה ומריו מחליפים מבט מהיר ומריו מניח יד מגוננת על כתפו של לאון ולוחץ אותה באהדה. "בוא נלך לגמור לבשל קוליה." הוא אומר ויורה בי מבט נוזף. איך קרה שבסוף כולם כועסים דווקא עלי? הם מסתלקים ואני ולאון עומדים זה מול זה ומחפשים מילים.

"אז לא הייתי צריך לצעוק, בסדר?!" נוהם לבסוף לאון. "אבל זה לא סיבה לעזוב." הוא מוסיף בקול קצת יותר רך.
"זה בסדר, בין כה לא הבנתי כלום." אני עונה, "אבל אני לא סטופידו." אני מוסיף כדי לא לצאת פרייאר. לאון מחבק אותי, חזק מידי כרגיל, וחוזר ומתנצל, ומבטיח שידבר עם גרושתו ועם אבא שלו ושלה ושהכל יהיה בסדר. האיום הטפשי שלי לעזוב את הבית התפוגג ונעלם, ולאון אציל הנפש לא מזכיר אותו יותר אף פעם.
"דויד יבוא לבקר בקיץ וכולנו נהנה מאוד." הוא מבטיח לי.
"אני עושה מילואים ביולי." אני נזכר.
"אבל בטח תבוא מידי פעם לישון בבית." אומר לאון בעליזות ומחבק אותי, ברור שלא הבין את משמעות הצו שלי שעליו רשום במפורש - תעסוקה מבצעית בלבנון.
"אולי יתנו לי לצאת לסוף שבוע אחרי שבועיים," אני אומר בזהירות. "אבל אתה מבין, זה די סיפור לצאת מלבנון."
לאון קופא בזרועותי, "אבל אתה צלם בחיל אוויר." הוא מוחה בבהלה. אני מסביר לו לאט ובעדינות שנכון, הייתי צלם בסדיר, אבל עכשיו, במילואים, אני עושה בעיקר שמירות בלבנון.
הוא מחויר שוב ומתישב. "ומה אם יקרה לך משהו?" הוא חוקר אותי בקול היסטרי, לחוץ כאילו אני הולך לשרת ביחידה קרבית. אני מנסה להסביר שלא יקרה לי כלום, אני סתם שומר והכל יהיה בסדר. לאון נצמד אלי בשתיקה, מהנהן בעצבנות ולא מאמין לאף מילה שיוצאת מפי.

רק כדי לקצר, אני צדקתי ואלו היו סתם מילואים שגרתיים חסרי אירועים. בסוף אותו יולי חזרתי בשלום מלבנון ועוד הספקתי לבלות כמה ימים עם דויד, אבל לאון טוען עד היום שבאותו קיץ החל שערו להלבין.
אני לא יודע אם זה נכון, אולי. אני די מחבב את הכסף שנזרק ברקותיו ומשווה לו הופעה מכובדת, ומקפיד, גם במריבות הכי סוערות שלנו, לא לאיים יותר בעזיבת הבית.

הביקור של דויד עבר בשלום וגם המילואים שלי היו בסדר גמור. למזלי אני משרת במילואים עם חבר'ה מאוד נחמדים שלא מדברים יותר מידי על מה הם עושים עם נשים במיטה – שיחות צבאיות מקובלות שנורא מגעילות אותי, גם אם אני יודע שהרוב זה סתם המצאות דמיוניות ומשאלות לב - במקרים כאלו אני משחק אותה ביישן ומשתמט משיחות על נשים, מקווה שאף אחד לא ינחש שאני לא בעסק הזה. לשקר שאני נשוי אין לי אומץ למרות שבעצם אני מרגיש די נשוי ללאון, אבל אני מעדיף למות בעינויים קשים ולא להתוודות על האמת בפני חברי למילואים.

לאון ידע שמלבנון אין אפשרות לדבר בנייד בגלל בעיות קליטה וחוסר האפשרות לשוחח איתי הלחיץ אותו עוד יותר. במקום להתרכז בבנו דויד - נער שחרחר, עדין ומנומס, לא דומה כלל לאביו - הוא מניח אותו לטיפולם של אימא ושל שלומי שמתחבר אל דויד בקלות מדהימה, מדלג בלי בעיות על משוכות של הבדלי גיל ומנטליות.

כשאני חוזר אחרי שבועיים לחופשה לאון מתנפל עלי בנשיקות, מביך כהוגן את הנערים שמסתלקים מיד לבריכה וחוזרים רק בערב. אחרי שהשלמנו את החסר בנשיקות ובחיבוקים לאון מניח לי להתקלח וגורר אותי למיטה. אנחנו עושים אהבה שוב ושוב עד שאני מתמוטט מותש, ומתעורר רק לפנות בוקר לקול בכיו של לאון. הוא בוכה בשקט ומה שמעיר אותי זה הטלטול של גופו שמרעיד את המזרון. מנומנם אני מושיט אליו את ידי, מחבק אותו ומנסה להרגיע את בכיו במגע גופי. בסוף הוא נרגע ומתנצל ושוב מתעלס איתי בעדינות, ורק אז אני קולט כמה הוא סבל מהעדרי וכמה הוא אוהב אותי.
"גם אני התגעגעתי לאון. כולם סיפרו על הנשים שלהם וכמה שהן חסרות להן ואני חשבתי עליך והצטערתי שאני לא יכול לדבר חופשי. אני מרגיש קצת נשוי לך." אני מצטחק.

הוא מסתער עלי בנשיקות, "אני כל כך שמח דורי," הוא מועך אותי בחיבוק עז, ולפני שאני מבין מה ואיך הוא מוציא ממני הבטחה שאחרי המילואים נחתום על חוזה של העמותה למשפחה חדשה. זו הפעם הראשונה שאני שומע על העמותה הזו, ולאון מסביר ומפרט וממשיך ומספר על המעורבות שלו באגודות ההומואים והלסביות, ועל זה שקוליה מתנדב בוועד לחולי איידס, ומריו פועל בעזרה לנוער שנזרק מהבית עקב הנטיות המיניות שלו, ושהם תמיד צריכים עוד מתנדבים בקו החם שיענו לשיחות של הומואים ולסביות שזקוקים לאוזן קשבת.

לאט לאט, אנחנו נסחפים לכל הפעילות הזו של הקהילה שכוללת גם עבודה קשה והשקעה של זמן וכסף, אבל גם המון סיפוק, ופה ושם גם מסיבות ופיקניקים של הקהילה שמורכבת ברובה מאנשים צעירים ומלאי שמחת חיים.
מלך המסיבות הוא מריו - בחור עגלגל ועליז ממוצא ברזילאי שמוצא כל יום סיבה למסיבה. כל סילבסטר הוא עורך מסיבה ענקית וכל שנה הוא ממציא אטרקציה חדשה ונוצצת יותר. הוא מאיים שאלו רק חזרות גנרליות למסיבת המילניום שתהיה המסיבה האחרונה שהוא יארגן. אף אחד לא מאמין לו, מריו יעשה מסיבה נהדרת אפילו בלוויה שלו. אני לא מבין איך קוליה הרציני והשמרן מצליח לחיות עם בחור ראוותני ותוסס כל כך, אבל עובדה שהם חיים יחד יפה מאוד. כנראה שיש משהו בתאוריה שהפכים נמשכים.

בשנת 1999 התחילו הדיבורים על באג אלפיים. כל מיני מומחים קפצו פתאום והתחילו להפחיד אותנו בנבואות זעם על מה שיקרה למחשבים כששנת אלפיים תגיע. קשה היה לי להתרגש מהדיבורים האלו, זה הזכיר את נבואות הזעם על שנת תשמ"ד. גם לאון צחק בהתחלה, אבל אחר כך, רק ליתר בטחון, הלך וקנה תוכנה שתגן על המחשבים במשרד שלו.

"רק ליתר בטחון." הסביר לי ונישק אותי על העורף נשיקה רטובה מידי וחזקה מידי, אבל כבר התרגלתי שככה הוא והתחלתי אפילו לחבב את הנשיקות שלו ולצפות להן. היינו יחד כבר ארבע שנים והיחסים שלנו נעשו רגועים מאוד. שנינו אהבנו כמעט את אותם הדברים והשלמנו זה אצל זה עם הדברים שלא אהבנו. כמעט שלא רבנו יותר. נכון, היו כמה ויכוחים לא משמעותיים, אבל פתרנו אותם בשקט ובהגיון כמו אנשים מבוגרים. היה לנו סקס טוב ונוח, היו אמון ואינטימיות, היה אושר שקט ונינוח. הייתי משוכנע שתקופת נינו נשארה מאחורי. לאון היה שונה מנינו בכל המובנים, ואני אהבתי את ההבדלים האלו, הם עשו לי טוב. נינו היה מבריק, לא צפוי, מדהים ומסעיר, החיים איתו דמו לנסיעה ברכבת שדים. עם לאון זה היה אחרת, לא היו יותר בילויים בשעות מטורפות של הלילה, לא זיונים לא צפויים עם זרים שצצו פתאום בשעות משונות ובמקומות מוזרים. הכל היה רגיל, יציב, רגוע, משעמם בצורה נפלאה. חייתי כמו בורגני ממוצע - חיי מין מסודרים עם בן זוג קבוע, עבודה קבועה עם משכורת שדופקת כל חודש, בית נקי ומטופח, תכנית פנסיה נחמדה – כל הדברים שנינו בז להם. למרבה פליאתי הייתי מרוצה, יותר לא השתכרתי ועננת הדכאון שרבצה עלי מאז לכתו של נינו התפוגגה כמעט לגמרי. רק בלילות עוד הייתי חולם עליו לפעמים וקם עם ריסים רטובים מדמעות. בבקרים כאלו הייתי ממהר לשירותים, שוטף את עקבות החלומות על נינו בשפע מים קרים, ומתאמץ לא לזכור על מה חלמתי.

להפתעתי מצאתי נחמה ועונג לא צפויים בעבודת הגננות. כנראה שהרוחניים צודקים - החיבור לטבע וכל זה באמת עוזר.
"אתה לא משתעמם?" היה לאון חוקר לפעמים בדאגה אחרי ששוב בילינו סוף שבוע רגוע בבית, קוראים עיתונים וספרים, אני עובד בגינה, הוא צופה בספורט, מדברים מעט מאוד, עושים אהבה איטית ונינוחה בשעות אחר הצהרים וקמים רעננים ומלאי מרץ ביום ראשון, מתחילים שוב את השגרה הנעימה, המבורכת, של שבוע עבודה חדש.
"אני אוהב להשתעמם אתך." הייתי משיב ומחבק אותו.
"אנחנו יכולים לצאת למסיבה או פאב, או אולי מסעדה?" היה מנסה לפעמים, ובאמת, מידי פעם הלכנו וגילינו שאנחנו מעדיפים את הבילויים הצנועים והמשפחתיים יותר של פיקניקים וטיולים בשעות הבוקר והצהרים, משאירים את הלילה לצעירים יותר שעדיין חיפשו את אהבת חייהם בין גופות זרים, מודדים פעם את זה ופעם את האחר, ותמיד מתאכזבים, נשארים שבורי לב או שוברים לבבות בעצמם, מסכנים את חייהם ובריאותם בהרפתקאות מיותרות. כמה טוב שכבר עברתי את השלב הזה בחיי והגעתי אל נמל מבטחים ששמו לאון, הייתי חושב בסיפוק, ונרדם, צמוד אליו, רגוע כתינוק.

גם את הסילבסטר של שנת 99' חגגנו כרגיל אצל מריו. בעשר בלילה לבשנו את מיטב בגדנו ונסענו לאזור התעשיה של תל חנן. מריו שכר האנגר ענק וקישט אותו בצורה מרהיבה, השנה הנושא היה פיות ושדונים וכל המלצרים והמלצריות היו לבושים בהתאם. מזל שהיה חימום אחרת המסכנים היו קופאים מקור. בדרך למסיבה הצצתי שוב ושוב בשעון הבריטלינג החדש והיפה שהעניק לי לאון ליום הולדתי השלושים וארבעה והשוויתי את מצבי היום למצבי ערב יום הולדתי השלושים. אז הייתי עצוב, עני, בלי עבודה, בלי תקווה, מדוכא ומתגעגע - הראש שלי היה תקוע באסלה פשוטו כמשמעו - ואילו היום, ארבע שנים אחר כך, הרמתי את הראש וישרתי את הגב, אני עובד בעבודה נחמדה, גר בבית יפה וחי באושר עם גבר נחמד שאוהב אותי בכל ליבו.

וגם אתה, מצטחקת בתוכי הזאתי, למרות שבהתחלה התעקשת כמו חמור, בעצם אוהב אותו. לא ככה? נכון, היא מודה בלחש, זה לא הטירוף שהיה עם נינו. זו אהבה בוגרת יותר, אהבה שפויה ומפוכחת שנועדה להחזיק כל החיים. האהבה לנינו הכתה בך כמו ברק, שורפת כל מה שבא איתה במגע, היא מתפלספת, ואילו האהבה של לאון היא כמו שתיל צנוע שהכה שורשים, גדל והתחזק מיום ליום. אני מסכים והיא מחייכת בתוכי בערמומיות של מאדם מזדקנת וממשיכה בהטפות המוסר שלה - כל אדם שפוי יודע שמוטב לטפח עץ מאשר לחטוף מכת ברק, ומאחר והברק לא מכה פעמיים באותו מקום אתה יכול להרגע ולשבת בשקט היא מסכמת בשלווה. לפעמים אפילו הזונה צודקת אני חושב, ומלטף את ירכו של לאון, הוא מעיף אלי מבט, מחייך לעצמו ומחזיר את מבטו אל ההגה.

"לאון, אני מאוד שמח שאנחנו חיים יחד." אני אומר לו, "אני יודע שאני לא בן אדם קל ולפעמים אני מתסכל אותך בשתקנות שלי, אבל אני מאוד מאושר אתך. הפגישה שלנו הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים." אני משתפך ורואה בסיפוק כמה אושר גורמים לי דבריו.
בחצות אנחנו מתנשקים נשיקה ממושכת מלאת רוך ואהבה ואחר כך הולכים הביתה, עושים אהבה בעדינות ונרדמים חבוקים.
שבוע אחר כך הברק מכה שנית - נינו חוזר.

מכל המקומות בעולם נפגשנו דווקא במחלקת הרנטגן. כמו רוב החולים שהגיעו בלילה הוא הגיע מהמיון. בהתחלה הבטתי בטופס שלו בלי לקרוא את השם. חשד לדלקת ראות היה כתוב שם בכתב ידו הבלתי קריא של ד"ר גרין - הרופא התורן, ולמעלה, באותיות אדומות קטנות ומסודרות כתבה האחות -HIV חיובי, אזהרה דיסקרטית בשביל כל עובדי בית החולים שידעו ויזהרו.
כבר חלפו הימים בהם היו ניגשים לחולי איידס עם כפפות גומי ומסכות, היום כבר כולנו נבונים יותר, אבל עדיין יש עובדים פארא פואיים שמנסים להתחמק מלטפל בחולי איידס. רוב חולי האיידס באים משום מה למיון בשעות הקטנות של הלילה, השעות בהן אני עובד כטכנאי רנטגן - עוד סיבה ללאון להתנגד לעבודתי כתורן לילה - אחת המריבות שלנו שלא נמצא לה פתרון. אני מתעקש ולא מוכן לוותר על משמרות הלילה ברנטגן. הלילה בבית חולים תמיד דרמאטי, לא צפוי, מסעיר – אני אוהב את זה. פעם פעמיים בשבוע אני עובד כתורן, לפעמים ישן שינה טרופה, ובדרך כלל לא ישן כלל.
מצלם את כולם - מנפגעי תאונות דרכים או תאונות סתם, עד צעירים שהסתבכו בקטטות. מחולים זקנים בסוף חייהם המוסעים בכסאות גלגלים בידי עובדי בתי אבות אדישים ומפהקים, עד לתינוקות קטנים הנישאים בידים רוטטות של הורים צעירים והיסטריים - זה לא רק הכסף, זו העבודה עצמה, עבודה שמפגישה אותי עם אנשים שונים מידי ערב. עבודה שבה כל הזמן קורה משהו לא צפוי ומרתק.

אני אוהב את האוירה בבית החולים בלילה – המסדרונות הרחבים והריקים מוארים בניאון קר, אנשים משוטטים כרוחות רפאים, צעדיהם מהדהדים על הרצפות הנקיות - לפעמים הלילות רגועים, חסרי אירועים, משעממים אפילו, ופתאום - מבול של תאונות ונפגעים. תפקידי לעזור לרופאים ולחולים - להרגיע, לדבר רכות עם אנשים כואבים ומבוהלים, לחייך חיוך נעים כשאני מגיש את המעטפה עם הצילום וחוות הדעת של הרנטגנולוג, לאחל בריאות והחלמה לאנשים מודאגים, ולראות את ההבעה המבוהלת על פניהם מפשירה מעט למראה פני הידידותיים. אני נהנה הנאה משונה להיות ער כל הלילה ובבוקר להעביר את המשמרת לתורני היום. כשכולם הולכים לעבודה אני מתמוטט במיטה, מרגיש אדם טוב ומועיל – כמעט גיבור.

רק לשכנע את לאון שככה אני אוהב לחיות איני מצליח. הוא שונא את בית החולים ואת העבודה שלי. ארבעה ימים בשבוע אני עובד כרגיל, בא בבוקר למעבדה, חוזר בצהרים, עובד בבית, מנקה, מבשל, עושה קניות, מטפל בגינה, ורק את הימים החופשיים שלי - שלישי ושישי - אני מנצל לעבודה ברנטגן. לא מבין למה זה מציק לו, אבל ככה זה.

לאון ניסה הכל, מתחנונים ואיומים ועד להצעה שאבוא לעבוד במשרד שלו. אני דוחה אותו בתקיפות מנומסת. "אני לא מתערב לך בקריירה לאון, לא מתרגז ששוב אתה נוסע לישיבות בתל אביב, או לפגישות עסקים באירופה." אני מזכיר לו בנחת כשהוא מתלונן על הלילות הבודדים בבית. "אני אוהב את העבודה שלי, אני טוב בה, אני עוזר לאנשים חולים ופצועים ואני מרוצה מזה. למה אתה לא מבין?"

לאון רוטן בזעף, תחילה הוא מבקר את המשכורת הדלה שלי, שלא שווה את המאמץ לדעתו, ובסוף, אחרי הרבה עיקופים והתעכבויות, מצליח להביע את האמת על מה באמת מטריד אותו - שאפגוש גבר אחר ואקיים איתו יחסי מין סוערים בארון כלי המיטה או משהו מפגר מעין זה, כמו שראה בסרטים פורנוגרפיים. אני מתפוצץ מצחוק, מחבק אותו ומקנטר אותו שבטח יש לו נקיפות מצפון בגלל הבילויים שלו בנסיעות העסקים לחו"ל ובגלל זה הוא חושב שגם אני …

לאון מסמיק ומוחה בתוקף. עיניו מאדימות מעט מדמעות שהוא עוצר בכוח. "אני נאמן לך לחלוטין." הוא מצהיר, כאילו שאי פעם חשבתי אחרת. אנחנו מסיימים את הויכוח המופרך הזה במיטה והוא משלים עם העובדה שאני עובד כתורן לילה ברנטגן ומתנחם בכך שאני זמין כל הזמן בנייד.
חאמיד, הסניטר הערבי שמביא לי את התיק של נינו מצביע לכיוון המסדרון לרמוז לי שהותיר שם את החולה ואץ לדרכו.

אני מכיר אותו טוב, בחור נחמד שמתייחס תמיד ברגישות לחולי איידס - וזה לא כל כך מובן מאליו כמו שהיה צריך להיות - לכן הוא מקבל תמיד את המקרים האלה, בעיקר את החולים החשודים כהומואים. אולי גם הוא הומו? לא יודע, לא מעיז לשאול.

כשאני עוטה את החלוק הלבן עם התג של טכנאי רנטגן אני משאיר את האישיות האזרחית שלי בצד. לכאורה אני יכול להיות יותר משוחרר עם הצוות הפארא רפואי, אבל גם מהם אני מעדיף לשמור ריחוק מנומס - לא בדיחות, לא טפיחות על השכם, שום סיפורים מהחופשה האחרונה. אף אחד לא יודע עלי כלום, לאון מעולם לא התקשר לטלפון של המחלקה אלא רק אל הנייד שלי, וככה אני מעדיף את זה. יחסי עבודה מנומסים ותו לא.

עם החולים אני חביב, מלא אהדה, אבל קורקטי מאוד. רק כלפי הזקנים והילדים אני מרשה לעצמי לפעמים להיות קצת יותר אמפתי, אבל בזהירות לא מגזים. לא מוכן לחזור שוב על הסיפור של האונקולוגית, זה מסוכן מידי. מידי פעם יש חולה כרוני שחוזר שוב ושוב, ואז אני מרשה לעצמי לתת לו יחס קצת יותר משפחתי – שואל מה נשמע ואיך העניינים, אבל לא ממש לוקח ללב. היה למשל בחור טברייני יפה אחד בשם סיטון שבא מההוספיס של חולי האיידס, מאוד חיבבתי אותו, אבל שמרתי על מרחק מנומס. לשמחתי הוא השתפר מאוד ולא חזר יותר, אחר כך נודע לי שהוא נפטר.

זו אחת הבעיות עם חולים שאתה נקשר אליהם, הם מתים לך פתאום. בגלל זה שנאתי את האונקולוגית, אתה פוגש אותו חולה שבוע אחר שבוע, נותן הקרנות, שומע על טיפול כימי, רואה איך הוא נובל ודועך, או לפעמים חוזר ומתאושש, ואז בום ! באה המכה והוא מת. לא תמיד כמובן, חלק יוצאים מזה, אבל מעט מידי, הרוב שוברים לך את הלב. מזל שברחתי משם. פרסונל צריך להזהר ולא לשרוף את עצמו, אמרו לי בקורס, החולים באים והולכים ואנחנו נשארים, אסור לשכוח את זה, אבל אני, כמו טיפש, התעלמתי. הייתי צריך ללמוד את הלקח בדרך הקשה, עכשיו אני כבר יודע.

חאמיד נתן לי את תיק הקרטון החום עם ההפניה לצילום ריאות מחזית ובפרופיל - הצילום הכי שגרתי ונדוש שיש – אני מבצע אותו בערך מאה פעם בשבוע. יצאתי למסדרון וקראתי את השם שהופיע בטוש שחור על גבי התיק העבה והמרופט - סימן לחולה ותיק – "אנטואן צ'זארה!" צעקתי דרך שגרה בלי להרים את הראש מהתיק שבידי, ואז תפסתי מה אני אומר וסקרתי בבהלה את המסדרון הריק.

"נינו?" לחשתי מבוהל. המחשבות דהרו במוחי במהירות, לא יכול להיות, זה לא הוא, זה בטח אחד אחר באותו שם, לא יכול להיות שנינו שלי יצוץ ככה, עשר שנים אחרי שעזב, ועוד כחולה איידס. מה פתאום? אני מדמיין, זה בטח … חריקה מוכרת נשמעה מעבר לפינת המסדרון ואז הוא הופיע, מתגלגל לאיטו על כסא הגלגלים הרעוע של המיון, ראשו מושפל כלפי מטה, כבוחן את מידת ניקיונם של המרצפות הכהות. למרות שראיתי רק את פדחתו שהאפירה ואת רבע הפרופיל היפה שלו, מיד זהיתי אותו. איזה מזל שבשעה מאוחרת זו של הלילה היינו לבד במחלקה.

"נינו!" צעקתי וכרעתי על ברכי לפניו, מניח את ידי על כתפיו, בוחן בדאגה את פניו, משווה במהירות את הזכרון שנותר לי ממנו למציאות של היום. הוא רזה מאוד, גם קודם לא היה שמן, אבל עכשיו נעשה ממש שקוף, מין רוחניות מלאכית שרתה על פניו החיוורים, אופיינית מאוד לחולי איידס שעברו משלב הנשא לשלב החולה. עיניו נותרו נהדרות כתמיד, כחולות ירקרקות צלולות וחודרות, והפה היפה, הדק והאכזר, נותר מפתה כשהיה. עצמות הלחיים המגולפות שלו גבוהות וחדות עוד יותר, השיער עדיין סמיך מאוד, אבל קצוץ ומאפיר, המצח אולי מעט גבוה יותר, ושני קמטים, שפעם הופיעו רק בשעת כעס, נחרטו לתמיד בין הגבות היפיפיות דמויות כנף ציפור. כן, אין ספק, מבוגר מעט יותר, חולה ועייף, אבל עדיין נינו היפה והמכשף שלי!

רגע ארוך הבטנו זה בזה, "דורי הקטן שלי," אמר לבסוף נינו בקול משועשע, רגיל לגמרי, "נעשית ממש גבר לעניין." חייך אלי. עשר השנים האחרונות נמוגו ונעלמו ושוב הנחתי את ידי על לחייו, ממסגר את פניו היקרות בכפות ידי, מחליק בעדינות את אגודלי על שפתיו – ככה הייתי מלטף אותו תמיד - אם הוא היה נושך את אצבעי המלטפת את פיו ידעתי שעוד רגע יטיל אותי למיטה ויכבוש אותי תחת גופו הדק והבהיר. הפעם הוא רק הביט בי, חסר מבע, ופיו נותר קפוץ בחזקה, מסרב להעתר לאצבעי המפצירה – אולי שכח. שמתי לב שהיו יותר קמטים סביב עיניו, ופניו היו חמות מדי בכפות ידי.

"נינו שלי," אמרתי חרש, מתאפק לעצור את הדמעות שצצו פתאום בעיני. ואז, בצורה מאוד לא מקצועית, עשיתי דבר המנוגד לכל כללי האתיקה הרפואית, המוסר האנושי וההגיון הפשוט, ונישקתי את פיו, מחדיר את לשוני בין שפתיו, נלחץ אליו בכל כוחי. עשיתי זאת למרות הכתובת האדומה שהופיעה על התיק שלו, למרות שהוא היה חולה ואני פרסונל, למרות שהוא ישב בכסא גלגלים ואני הייתי בריא. זכרתי הכל, כלום לא נשמט מזכרוני, ובכל זאת צפצפתי על הכל ונישקתי אותו.

הוא הדף אותי מעליו. "תפסיק עם זה מיד." נזף בי בכעס וטלטל מעט את כתפי. ילד בן עשר היה מפעיל יותר כוח, הוא היה חולה וחלש והיה לו חום. לפתתי בעדינות את פרק ידו ומששתי את הדופק שלו שהיה מהיר מדי. "לדעתי יש לך קצת חום." אמרתי, "איך אתה מרגיש?" שאלתי בנימוס, כאילו לא נישקתי אותו רק הרגע. לפעמים אני כזה טמבל !

"אני גוסס מאיידס." ענה בפשטות, מביט לי ישר בעיניים, "אל תנשק אותי יותר טמבל, ואל תבכה." הוסיף בזעף, "כל אחד מת פעם ועכשיו תורי." הוא שב והתיישב בכסאו החורק – החברה מהמיון מנצלים את זה שהרנטגן קרוב אליהם, ותמיד הם נותנים לחולים שלנו את הכסאות הכי דפוקים וחורקים.
"תתנהג יפה דורי." הזהיר אותי, כמו שהיה עושה תמיד לפני שהיינו נכנסים לעוד אחת מאותן מסיבות שהיו בעצם אורגיות פרועות שבהן היה עלי לציית לדבריו ולהניח לזרים לגעת בי, לחדור אלי, לרגש אותי, בעוד אני רואה זרים אחרים נוגעים בו, גורמים לו עונג. היה עלי לראות הכל ולהמשיך לחייך ולהתנהג יפה, בעוד שכל מה שרציתי היה לחטוף אותו משם ולברוח. אף פעם לא עשיתי מה שבאמת רציתי במסיבות ההן, תמיד התנהגתי יפה - השתכרתי, סיממתי את עצמי, צחקתי, נישקתי, חיבקתי, הזדיינתי, והתעלמתי מהבכי שצבט לי בפנים - לא חשוב כמה שתיתי וכמה עשנתי, תמיד היה בפנים ילד אומלל שביקש ללכת עם נינו הביתה, להתכרבל במיטה ולישון רק איתו, בלי אף אחד אחר.

גלגלתי אותו עד לפתח חדר ההלבשה ופתחתי את הדלת. "בוא, אני אעזור לך להתפשט," אמרתי והכנסתי אותו פנימה. החדר היה קטן ולבן, מואר באור ניאון חריף. היה שם רק ספסל עץ קטן ומתלה מתכת פשוט מוברג לקיר. "מספיק שתוריד רק סוודר וחולצה," אמרתי ופתחתי את הרוכסן של הסוודר האפור שלו. מתחת לבש חולצת פלנל משובצת באדום וירוק, רחבה מידי ודהויה מכביסות. פעם הוא היה מעדיף למות ולא ללבוש בגדים כל כך סרי טעם, חשבתי בעצב, ופרפתי את הכפתורים.

הוא הניח לי להפשיט אותו כאילו היה ילד חסר אונים, מקפיד להביט אי שם מעבר לכתפי, מתחמק מעיני שבקשו לשווא את עיניו. תליתי את בגדיו על המתלה ופשטתי מעליו בזהירות את הגופיה המרופטת - עורו היה חיוור מידי, שקוף כל כך עד שראיתי את הורידים הכחולים על גופו הצנום. כל שריריו הדקים והחזקים נעלמו, צנום כשלד עמד לפני, מכנסיו רפויים ואחוזים בחגורה בלויה שאיכותה הטובה עדיין ניכרת בה. לפחות הבגדים שלו נקיים חשבתי, תולה גם את הגופיה על הקולב. מין זמזום מוזר היה בראשי, הרגשתי כאילו אני בוער כולי, אבל ידי היו קפואות. עכשיו, כשהיה ערום למחצה, גם אני לא רציתי להביט בפניו, לא רציתי לבייש אותו יותר מהנחוץ.

"כפי שאתה רואה אבדתי קצת משקל בזמן האחרון." אמר בקול מבודח ואיום, כאילו מחלתו היא רק עניין של מה בכך שאין טעם להתרגש ממנו יתר על המידה.
הנהנתי בלי מילים, מבחין בזעזוע שדמעות זולגות על לחיי. גופי הבין עוד לפני שאם אנסה לדבר תתפרץ ממני יללה נוראית, והרי הבטחתי להתנהג יפה.
"דורי, חמוד שלי," אמר ברוך והרים את סנטרי באצבע דקה ומטופחת. ידיו נותרו עדיין הידים היפות ביותר בעולם. הבטתי בפניו, פני מלאך שנפל ממרומים, ושוב עשיתי את זה, התעלמתי מכל ההוראות, שלחתי לכל הרוחות את כללי הזהירות וחיבקתי אותו, מצמיד את הגוף הדקיק אל חזי, מחליק בידי על הצלעות הבולטות, מנשק את הכתפיים והצואר המוכרים והאהובים כל כך, מרטיב אותן בדמעות רותחות. הוא ליטף אותי ברוך, מחכך את מצחו בכתפי, אומר לי מילים רכות באיטלקית וברומנית, נוהג בי כבילד עצוב, מנחם אותי כאילו אני החולה.

"אני כל כך מצטער דורי," לחש, "אני מבקש סליחה, אתה סולח לי?"
"בטח." הופתעתי, "על מה?"
"שעזבתי, שלא התקשרתי, שלא חזרתי לקחת אותך. וגם על כל מה שקרה בתל אביב. הבילויים והמסיבות … אתה זוכר את המסיבות?"
הנהנתי, מוחה את דמעותי בשרוול. "לא הייתי צריך לקחת אותך, לא אהבת את המסיבות הללו." הוא חייך, "תמיד היית כל כך שקט וטוב, אבל ידעתי שלא רצית להיות שם."

אז הוא כן ידע ובכל זאת … לא חשוב, עזוב את זה עכשיו, עברו עשר שנים מאז. הוא חולה כל כך, עזוב את זה דורי. לחשה הזאתי, מנסה להפסיק לבכות ולא מצליחה – נשים, אתם יודעים.
"איך חלית?" שאלתי. הוא נאנח ליטף את לחיי ושתק. מגעו בפני היה עדין כל כך, זהיר כל כך, ומיד משך בבהלה את ידו ושילב את זרועותיו על חזהו – לא לגעת! - צעקה עלי שפת הגוף שלו.

"בוא נעשה את הצילום הזה." אמרתי ודחפתי אותו בעדינות מחדר ההלבשה לחדר הרנטגן. צילמתי אותו בזריזות, מניח לאישיות המקצועית שלי להשתלט על המצב, מסרב לחשוב את מי אני מצלם ומה עלול להתגלות בצילום. בזמן שהוא התלבש לקחתי את הקסטות לחדר הפיתוח. נאבק בבהלה הפתאומית שתקפה אותי ברגע שהוא נעלם מעיני דחפתי במהירות את הצילומים למכונת הפיתוח, ובלי להמתין שיצאו מהצד השני חזרתי אליו במהירות, שם לב שאני רץ את המרחק הקצר בין חדר הפיתוח לחדר ההלבשה.

הייתי כמו אימא לתינוק - כל הזמן עומד על המשמר, חושש מתקלה או מאסון נורא שיקרה אם אסיר ממנו את עיני לרגע.
לרווחתי הוא היה איפה שהשארתי אותו - יושב על הספסל בחדר ההלבשה, נאבק בכפתורי החולצה - מיד שמתי לב שהגופיה לבושה הפוך על גופו. "בוא, אני אעזור לך." אמרתי ומהרתי להפוך את הגופיה ולהלביש לו את החולצה והסוודר. היה חם בבית החולים, החימום עבד בלי הפסקה כל החורף, אבל הוא רעד מקור. הייתי בטוח שיש לו דלקת ראות וכמובן שצדקתי.
הושבתי אותו על הכסא שלו במסדרון ורצתי להביא את הצילומים. בדרך בדקתי אותם ומיד ראיתי את הקו העדין של הנוזל מתחת לפסגות הריאות – דלקת ריאות כפולה.

לא רציתי להניח לנינו להמתין לבד לאבחנה, בזמן שהרנטגנולוג עבד על הצילומים ישבתי לצידו ועדכנתי אותו במה שקרה בחיי בשנים שהוא נעדר מהם.
"אז אתה בסדר, יש לך בית ועבודה ובן זוג. אתה מסודר." סיכם נינו את חיי במשפט אחד קצר.
"כן. בעצם זה נכון. יש לי חיים טובים." הסכמתי, שואל את עצמי למה אני לא מרגיש אפילו שמץ של שביעות רצון מהתיאור המדויק הזה של חיי.
"אז מה הבעיה דורי ?" שאל והניח יד דקיקה ולוהטת על פרק ידי.

הזאתי השתגעה לי בפנים מרוב בהלה - לא טוב דורי, תשתוק, אל תמשיך בכיוון הזה. הוא חולה מידי. למה הוא צריך לדעת על החלומות שלך, על איך נשארת עם הראש באסלה במשך שנים אחרי שהוא עזב? יש לו די צרות משלו. אני יודע, אל תדאגי. טפשה!
"אין שום בעיה, הכל טוב נינו!" הצהרתי בעליצות. שלפתי חיוך, מדביק אותו בכוח לפרצופי. "הכל בסדר. באמת!" הנחתי את כפי על כף ידו ולחצתי אותה בעדינות. "טוב לראות אותך נינו, נורא התגעגעתי." אמרתי בפשטות.
הוא נאנח ומשך את ידו ושוב שילב את זרועותיו על חזהו.
"צריך להזהר דורי." לחש בעצב.
עכשיו הוא נזכר להזהיר אותי, איפה הוא היה לפני עשר שנים? רגע, בעצם הוא הזהיר אותי כבר אז, אני זה שלא רצה לשמוע. נו, ומה עוד חדש?

עזבתי את הבעיות שלי ובפעולת הסחה מזהירה הצפתי אותו בשאלות – "מי מטפל בך? איפה אתה גר? יש לך ביטוח רפואי? עם מי אתה חי? איך הגעת לבית החולים?"
"אני חי לבד ילד." הצטחק נינו, "שכרתי דירה ישנה ברחוב מסדה ואני מתכוון לחיות שם עד שלא אוכל יותר ואלך להוספיס. אני לא רוצה להתאשפז עד שלא תהיה לי ברירה אחרת, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית."
רעיון פרוע החל מתגבש במוחי, מטורף לגמרי, אבל … נינו תמיד עורר אצלי את הצד הזה. "נינו, אם אתה חי לבד," התחלתי, ואז חאמיד הופיע ואני השתתקתי.

"באתי לקחת את מר אה … " הוא הביט ברשימה שלו, מתלבט איך לבטא כהלכה את השם הזר.
"שמו אנטואן צ'זארה." אמרתי "ולדעתי יש לו דלקת ראות. בוא נבדוק את התשובה." בלי היסוס פתחתי את המעטפה החומה הגדולה של הצילומים והוצאתי את התשובה של הרנטגנולוג. חאמיד הרים את גבותיו בפליאה לעומתי – התנהגותי לא הייתה מקובלת ואולי גם לא חוקית - התעלמתי ממנו וקראתי את הכתוב במכתב - דלקת ריאות כמובן.
החזרתי את המעטפה לנינו ובקשתי שלא ילך לפני שיודיע לי איפה הוא מתאשפז.

"הם יכולים להכריח אותי להשאר בבית חולים?" שאל נינו, מביט בי בדאגה.
"לא, אבל אני מבקש שתקשיב לעצה של הרופאים נינו." הפצרתי, כורע על ברכי לפניו. זרועותיו נותרו שלובות על חזהו ומבטו סירב לפגוש את שלי. שוב היה עלי לכבוש את דמעותי. למה הוא מתנהג ככה? הוא לא רואה שאני רוצה לעזור לו? הבטתי בחאמיד שפניו הביעו רחמים על נינו והשתתפות בצערי. "בפנימית אין מקום. בטח יעבירו אותו להוספיס." ניבא ממרומי נסיונו, "כמה זמן אתם מכירים?" חקר בסקרנות.

"היינו יחד ארבע שנים. אחר כך נסעתי לאמריקה. חזרתי רק לפני חודש כדי למות בין היהודים." אמר נינו, ובלי לרחם עלי פרץ בצחוק, לא מבין כלל שכרגע הוא הוציא אותי מהארון. "אתה מבין חאמיד, לא היה לי נאה לחיות עם היהודים, אבל החלטתי שבשביל למות אצלם הם מספיק טובים." הסביר בנימה אירונית משועשעת. החלפתי מבט עם חאמיד שלא נראה נרעש כלל מהבשורה שאני הומו, ובשתיקה חזרתי לחדר הרנטגן, מניח את נינו בידיו הנאמנות של חאמיד. הוא חזר אחרי רבע שעה לספר לי שהוחלט לאשפז את נינו למשך הלילה במיון. "מחר, אם הוא יסכים ואם יהיה מקום, יאשפזו אותו בהוספיס של חולי האיידס."

"יפה מצדך שאתה לא אומר כלום." ציינתי בקול שקט, מתבייש להביט בפניו.
הוא משך בכתפיו בשויון נפש. "גם אני מהקהילה," אמר בנחת, "עוד ביום הראשון שראיתי אותך הגיי ראדר שלי השמיע אזעקה, אבל הבנתי שאתה בארון אז שתקתי." הוא חייך אלי חיוך קונדסי שהאיר את פניו העגלגלים. "גם אני יצאתי מהארון רק אחרי שהתאהבתי. אני חי עם החבר שלי כבר שנתיים." בישר לי בגאווה. כמה טבעי ורגוע הוא נשמע, כאילו לחיות עם גבר זה הדבר הכי נורמאלי בעולם. חבל שלא כולם כמוהו. הודיתי לו בחום.

לחצנו ידים והוא חזר לעבודתו, משאיר אותי להמשיך בעבודתי. כל דקת פנאי רצתי למיון לראות מה שלום נינו. הוא ישן שינה לא רגועה, מחובר לאינפוזיה של סיילין ואנטיביוטיקה, נראה קטן וחיוור בפיג'מה הכחולה של בית החולים. על הגיליון שלו הייתה הפניה להוספיס של חולי איידס, או לחילופין לבית החולים האיטלקי - מקומם של הטרמינלים חסרי התקווה.

"למה אתם שולחים אותו מכאן?" תקפתי את ד"ר ישי, התורן העייף של המיון.
הוא נאנח, "כי הפנימית מלאה והוא חולה איידס." אמר, כאילו זה הסבר מספיק. "חבר שלך?" שאל, ונשען על המשקוף, חונק פיהוק.
"כן!" אמרתי בקול, "הוא חבר טוב שלי, וכן, אם זה מה שמטריד אותך, גם אני הומו! ואני לא חולה איידס. נבדקתי רק לפני חודש, ואני חי עם אותו גבר כבר כמה שנים ולא מזיין מהצד!" עכשיו כבר צעקתי ממש חזק, מושך מבטים משתאים מכל עבר.

ד"ר ישי, צעיר שמנמן ופיקח, נאנח. "טוב, אני לא מזיין בכלל." הודה בעצב וטפח על כתפי, "ודרך אגב, כל הכבוד על היציאה הדרמטית מהארון ועל הנאמנות לבן הזוג שלך." הפטיר בחיוך ופנה לדרכו, אדיש לגמרי להתרגשותי.
השתרכתי חזרה לרנטגן, מלווה במבטים של האחיות. המיון הוא צומת מרכזית בבית החולים ועד מחר בבוקר כולם כבר ידעו שאני הומו. אף אחת לא אמרה כלום, אבל המבטים שלהן דקרו לי בגב. שעה אחר כך מינה, האחות הכי נחמדה במיון, תפסה אותי יושב לצידו של נינו ומביט בו והניחה יד קלילה על כתפי, "תמיד הרגשנו שבנות לא מעניינות אותך," רחשה בקול שקט, "לא באמת הופתענו. והחבר שלך … ד"ר ישי צודק, עדיף שיתאשפז בהוספיס."
"ואם אני לא רוצה?" הפתיע נינו, עיניו עדיין עצומות, "ואם אני מעדיף לחזור הביתה?"
"אתה לא יכול." חתכה מינה בקול תקיף, "במצבך אתה צריך מישהו שיטפל בך."

היא קמה והלכה, מותירה אותי עם נינו שפקח עיניים והביט בי בחיוך קל. "לא ידעתי שהיית בארון עד עכשיו." לא התנצלות הייתה בקולו אלא לעג.
משכתי בכתפי, "זה בסדר, מסתבר שכולם ידעו. איך זה שאין לך אף אחד שיטפל בך?"
הוא צחק. "תפסת מרובה לא תפסת." אמר ועצם שוב את עיניו.
"מרוב חברים נשארת לבד." פירשתי את דבריו. הוא הניד לאות הן ומשך את השמיכה הדקה עד מעל לראשו.
"אל תדאג לי, לך לעבוד, אני לא הולך לשום מקום." ליטפתי את פניו וחזרתי לרנטגן. סוף סוף הגיע הבוקר והמשמרת שלי נגמרה. ביום שישי בשבע בבוקר העברתי בזריזות את המשמרת לתורניות היום ודהרתי חזרה למיון. נינו כבר היה לבוש בבגדיו ונאבק עם המעיל שלו, ששרוולו התחמק מזרועו המגששת. תנועותיו שפעם היו כל כך חינניות וקלילות נעשו כבדות ומגושמות כאילו היה שתוי או מסטול. מהרתי לתפוס את השרוול הסרבן ולכוון את זרועו של נינו לתוכו.

"לאן אתה הולך?" נזפתי בו בעדינות וכרכתי את ידי על מותניו.
הוא התנער ממני בחיפזון, "רוצה הביתה." אמר בזעף.
ד"ר ישי הציץ מעבר לוילון שהקיף את מיטתו. "הוא מסרב להתאשפז." מסר לי, כאילו אני המבוגר האחראי ונינו הוא ילד קטן או זקן חרש וסנילי.
נינו הזעיף את פרצופו, הוא שנא את היחס הזה כלפיו. "אני אדם מבוגר ד"ר וזכותי להחליט על גורלי." אמר בקול צלול, והמבטא הזר שלו מתנגן בחדות מכל הברה.
"נינו בבקשה," התחננתי, "אני אקח אותך להוספיס ואשאר אתך כל הזמן. אתה צריך לקבל עוד שלוש מנות אנטיביוטיקה לפחות. נכון ד"ר?"
ד"ר ישי משך בכתפיו. "הוא יכול לקבל אנטיביוטיקה גם פר אוס." הפטיר ונתן לי חבילת מרשמים, "תדאג שהוא לא ישאר לבד, שיאכל וישתה בצורה סדירה ושיבוא למעקב בשבוע הבא." הורה בקול מקצועי, מביט בי ולא בנינו, והסתלק.

החלפתי מבט חטוף עם נינו שמיהר להסב ממני את מבטו. אז ככה זה להיות חולה איידס - להחשב למת מהלך שאפילו הרופא לא רוצה לדבר איתו, להפסיק להיות אדם אמיתי עם עבר ועתיד אלא להפוך לגוויה נושמת שתופסת מקום מיותר - כמה נורא שזה קרה דווקא לנינו היפה והגאה בכיתי בתוכי, והסבתי את עיני ממנו כדי שלא יוכל לקרוא את רגשותי.

הלואי ולאון היה כאן כדי לחבק אותי ולנחם אותי חשבתי פתאום, קולט שזו הפעם הראשונה מאז שראיתי את נינו שנזכרתי בלאון.
הסעתי את נינו לדירתו בג'יפ שלי, שואל את עצמי איך לאון ירגיש אם לא אשוב הביתה עד שמונה בבוקר. בדרך כלל הוא לא עבד בימי שישי שאותם הקדשנו לבילוי משותף, אולי יותר מאוחר אתקשר אליו, אבל לא עכשיו, עוד לא, אני עדיין לא בטוח מה להגיד לו.

הדירה ברחוב מסדה הייתה קטנה מאוד ומלוכלכת מאוד. דירת שני חדרים מוזנחת, חסרת אור ואויר בקומה העליונה בבלוק ישן מתקופת המנדט שהיה דחוק בין עוד כמה בלוקים ישנים ומרופטים. המקרר היה ריק, החלונות סגורים, לא היה חימום והאויר הסריח מעוני עתיק וחסר תקווה. רציתי לצאת עוד לפני שגמרתי להכנס. לכל הרוחות, אפילו פנלים לא היו שם, רק פס צבע שמן מטונף מרוח לאורך הקיר – גם ג'וק עם טיפת כבוד עצמי היה מסתלק משם בבוז.

"יש לך כסף?" שאלתי בדאגה. הוא משך בכתפיו והטיל את עצמו על המיטה הצרה – מיטת סוכנות חלודה שלא הייתה מוצעת בסדינים אלא מכוסה בשמיכה צבאית מאובקת. גם שאר הרהיטים היו ישנים, מאובקים ומרוטים. זה היה מקום איום, גם אדם בריא היה מקבל דלקת ראות בדירה הזו.

"נינו אתה חייב לצאת מכאן, לנשום אויר נקי, לאכול טוב, לקבל טיפול. בוא נלך להוספיס." בקשתי והתישבתי לצידו, נוגע במצחו, חומו שוב עלה. הוא ניסה לענות אבל השתעל ונחנק, כובש את פניו בכרית דקה ומרופטת. "לך תקנה לי בבקשה תרופות ותסתלק מכאן." אמר בקול חנוק, "לך בבקשה, החבר שלך בטח דואג, לא הודעת לו לאן נעלמת."
בעיתוי מופלא הנייד שלי השמיע קול, לאון היה על הקו.
"איפה אתה דורי?" התפלא.
"אני עם חבר חולה שמסרב להתאשפז. יש לו דלקת ראות." הסברתי, "אני צריך לטפל בו לאון."
"מתי תחזור? מי החבר הזה? אין לו מי שיטפל בו?" הציף אותי קולו, מושך אותי חזרה לחיים השלוים והנורמאלים שנסוגו מאחורי הקלעים ברגע שנינו חזר.

"לאון זה … זה מסובך קצת … " התפתלתי. אני ברחוב מסדה בדירה שלו. הדירה הזו היא … יש בעיה, אני לא יכול לעזוב אותו ככה."
לאון החל להביע את פליאתו באזני, מודאג נוכח שתיקתי, ואז נינו הדהים אותי כשהסתובב ופשוט חטף את הנייד מכפי. "הלו לאון," אמר בקול נמרץ, "מדבר אנטואן צ'זארה. אני חולה איידס, יש לי דלקת ראות, אני חי בדירה קרה ומטונפת והילד מסרב להסתלק כי פעם הוא ואני היינו יחד. אולי הוא סיפר לך עלי? פעם קראו לי נינו."
לאון ענה מה שענה, ונינו הקשיב רוב קשב וחייך, נראה לרגע כמעט כמו פעם. "אין צורך בקונדומים לאון. אני כבר גמרתי את מכסת הזיונים שלי בחיים." אמר משועשע, "בוא, קח את הילד, אין לי מספיק כוח להפטר ממנו בעצמי," ושוב אחז בו שיעול.

לקחתי ממנו את המכשיר, "לאון אני מצטער," אמרתי בשקט, "אני לא יכול לעזוב אותו. הוא לגמרי לבד ואין לו עוד הרבה זמן, אני חייב להיות איתו, אני מבקש שתסלח לי."
שתיקה ארוכה השתררה ואז לאון נאנח אנחה ארוכה ושאל מה בדיוק הכתובת של הדירה. "חכה לי שם." אמר בקול עייף, "אני בא במונית."
רצתי לבית מרקחת וקניתי את התרופות, וכשלאון הגיע הייתי בסוף תהליך האריזה של בגדיו של נינו. הוא שכב עצום עיניים, רועד קצת מתחת לשמיכה הדקה מידי, משתעל מידי פעם, מתעלם ממני.

לאון סקר את הדירה במבט אחד מהיר, ואחר הביט בסקרנות במזוודה עם מעט הבגדים הדלים שארזתי - קצת לבנים, שתי פיג'מות, חלוק, נרתיק כלי רחצה, כמה חולצות טריקו שני ג'ינס וטרינינג ירוק ובלוי - הכל היה נקי אבל מהוה. בכלל לא מתאים לנינו שזכרתי, שהקפיד להדר בלבושו.

"איפה הוא?" לחש, מביט סביבו בעצבנות.
"שוכב בחדר השינה. הוא חולה מאוד לאון, אני לא יכול …" ניסיתי להסביר, כובש את רצוני להתחבא בין זרועותיו המנחמות.
לאון הניד בראשו, "הבנתי, אסור לו להשאר לבד, בטח שלא כאן. ניקח אותו הביתה ונטפל בו."
"אתה בטוח לאון?" הבטתי בו מודאג, "הוא חולה איידס ואני … אנחנו, אני …"
"אתה אוהב אותו, אף פעם לא הפסקת לאהוב אותו." פסק לאון בבטחון.
הנדתי לאות הן ושוב זלגו הדמעות מעיני. בלי לחשוב על מעשי נפלתי בזרועותיו של לאון שחיבק אותי בנוקשות כאילו הייתי זר שהתנפל עליו פתאום.

"סליחה לאון." התנצלתי באומללות. "היית כל כך טוב אלי, אבל אני ונינו …. הוא ואני …. אנחנו … " לא ידעתי מה עוד להגיד והשתתקתי. האם יש בכלל אנחנו ביני לבין נינו שמתכווץ כל פעם שאני מנסה לגעת בו? למה אני עושה שטויות כאלו? מה יקרה לחיים שלי עכשיו?
לאון ליטף את כתפי. "אני מבין." אמר בפשטות, "בוא ניקח אותו הביתה."
"אתה לא חייב לאון, הוא הבעיה שלי לא שלך. אני יכול לקחת אותו להוספיס."
"תזרוק אותו להוספיס ותלך?" שאל והגיש לי ממחטת נייר.
"לא, בטח שלא. אני אשאר אתו. אני חייב להיות איתו." הסברתי.

לאון הניד בראשו בלי שום פליאה. "אני מבין." חזר ואמר ביובש ופתח את דלת חדר השינה, מביט בנינו שנרדם בינתיים וישן, מכורבל מתחת לשמיכה ורק חצי מפניו מציץ החוצה. "קח אותו ונלך." חזר ואמר.
כרעתי על ברכי וליטפתי את כתפו, "בוא נינו, הולכים הביתה." טלטלתי אותו בעדינות. הוא התיישב והביט בלאון במבט בוחן ואז נעמד והושיט לו את ידו ללחיצה. לאון לחץ את ידו ממושכות מביט מהורהר בפניו. עומד בין שני הגברים המבוגרים ממני שבחנו זה את זה חשתי כילד קטן. "אני רוצה להזכיר לך אדוני שאני חולה באיידס." אמר נינו בהדרת כבוד.
"אני יודע." אמר לא