סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

קונטרה וונדום נון פאסונדום (סיפור בהמשכים) - חלק ד'

מאת הפולניה​(אחרת)     26 במרץ 04 1009
במשך ששת החודשים שנינו חי אצלנו גיבשנו אורח חיים שנע כולו סביבו, סביב המחלה שלו, כאביו, החום שלו, התרופות שלו, המאבק שלו.
היינו יחידה של שלושה אנשים שלחמו באויב משותף ויכלו לו. לאון - נדיב וטוב לב - התמסר בכל ליבו למאבק על חייו של נינו, וכמו שקורה תמיד לאנשים חמים כמוהו שמטפלים בחולים במשך זמן ממושך הוא נקשר אליו, חיבב אותו, התידד איתו.

פעם, כשהיינו לבד בחדרנו, הודה שכעת הוא מבין למה נשארתי עם נינו כל כך הרבה שנים למרות כל כאבי הלב והאכזבות. "הוא אדם מרתק כל כך, מעניין כל כך, משכיל, בעל קסם אישי, אדם כריזמטי מאוד." אמר בהתפעלות שצבטה את ליבי בקנאה.

ונינו החולה היה באמת במיטבו – אמיץ, סבלני, בעל חוש הומור. מעולם לא התלונן, תמיד מתבדח על חשבון כאביו ויסוריו, והוא אכן התייסר וסבל תופעות לואי קשות עד שהתגבר וייצב את מצבו בעזרת הקוקטייל המושיע.

רק שלושה לא האמינו שנינו הישן נעלם ובמקומו נולד אנטואן - החולה האמיץ והסבלני - מופת למאבק אמיץ ונחוש באיידס. רינה אחותי, שמטבעה הייתה נוחה לחשוד בעולם בכלל, ובגברים בפרט, גם אם היו הומואים מושבעים. קוליה, שהכיר את נינו הישן והבריא. והזאתי שלי, הזונה הזו שלמדה מעיסאם עוד בתקופת גן העצמאות לא להאמין לאף אחד ותמיד לעמוד על המשמר.
כשמצבו של נינו השתפר מעט ודלקת הראות שלו נסוגה התחילו חברים לבקר אותנו, וראשונים באו קוליה ומריו.

"כולם מדברים עליך דורי," ציין מריו בבדיחות דעת שהיה בה יותר מאבק רשעות. "כל הקהילה יודעת שאתה חי עם שני גברים וכולם שואלים מה עובר על לאון אברבנל שהוא מרשה לחבר שלו להביא אליו הביתה את האקס המיתולוגי שלו?"
היה ברור שהוא נהנה מהסקנדל. פניו העגלגלים הבהיקו וחיוך עליז ריצד בזויות פיו הקטן והמדושן. קוליה לעומתו נותר קודר. עיניו הכהות בחנו אותי בקפידה, "אתה נראה הרוס מעייפות דורי." אמר בעצב, "הוא חולה מאוד? אני יכול לראות אותו?"

"בטח." לקחתי אותו לחדר השינה הקטן, מול חדר השינה שלנו. ביליתי הרבה לילות על הספה בחדרו של נינו, משגיח עליו, מקשיב לקול נשימתו, דרוך להגיש לפיו את מסכת החמצן אם יעלה הצורך. לאון לא חסך כלום. הוא טרח לשכור את מיטב הציוד, התייעץ ברופאים מומחים, ורכש המוני כדורים שנועדו לשפר את מצבו של נינו.

הייתה לנו מחברת עם רישומי התרופות שלו, ותוצאות הבדיקות שנעשו בגופו המעונה נשמרו בקפידה בקלסר מיוחד. טיפלנו בו בתורנות, מלעיטים אותו בכדורים - קוקטיילים כפי שקראו לזה הרופאים - ששבו והבטיחו לנו שאפשר לחיות עם איידס ושמצבו כחולה עשוי להיות הפיך ואם הכל ילך כצפוי הוא יחזור להיות רק נשא איידס.

נינו ישב במיטה וקרא ספר בצרפתית. הוא נראה טוב יותר - חומו ירד והיה עולה מעט רק בלילות, תאבונו שב אליו ובבקרים היה מטייל בגינה ויושב מעט על הספסל שנשקף אל הקישון ואל רכס הכרמל המכחיל באופק - לפעמים אפילו חייך. רקסי הרים את ראשו וכשכש בזנבו למראה קוליה שרכן וליטף אותו לפני שברך בנוקשות את נינו. "שלום אנטואן." אמר ומבטאו הרוסי הקל בדרך כלל חרק פתאום בכבדות, "מה שלומך?"
"אני מרגיש הרבה יותר טוב." אמר נינו, מביט בו בחיוך קליל, "ומה שלומך אתה ניקו?"

הם באמת הזדיינו אי אז בעבר הרחוק, הבנתי פתאום את מה שהייתי תמים ופתי מכדי לתפוס אז, "מתי זה היה? הקטע הזה שלכם?" שאלתי את קוליה שהביט באומללות ברצפה ושתק.
"מה זה חשוב עכשיו דורי?" נזף בי נינו – קוצר הרוח הישן שלו כלפי קנאתי לא פחת - "כבר עברו מעל עשר שנים. בשם אלוהים עזוב את זה, אתה מביך את החבר שלך."

ככה זה היה תמיד, הוא היה מזיין, מעשן, ומשתכר בלי חשבון, ובסוף יצא שאני הוא הקנאי חסר התרבות שמביך את כולם. הזאתי הייתה משתגעת מכעס בגלל הקטע הזה.
"הוא פיתה אותי דורי." לפת קוליה את זרועי, "לא רציתי, ידעתי שאתה והוא … אבל … אני נורא מצטער." וברח החוצה ורקסי משתרך בעקבותיו.
נינו צחק את צחוקו הקליל והמוכר, צחוק שביטל בקלות את כל מה שחשוב וקדוש לכל יצור אנושי, מטיל ספק בכל הערכים הדתות והאמונות של כולם.

"הרוסים האלו!" הפליט בבוז שופע חיבה, "תמיד עושים דרמה מכל דבר. תעזור לי לקום, אני רוצה להכיר את החבר שלו איך קוראים לו?
"אתה מכיר אותו, זה מריו. הוא חושב שזה שאתה חי כאן זה סקנדל נוראי." תמכתי בו בזהירות כשיצא מהמיטה והתעטף בחלוק משי כחול כהה שמצאתי בשבילו בירכתי הארון של לאון.

נינו גיחך, "איזה סקנדל? אני צריך עזרה אפילו בשביל להשתין." אמר בעליצות, "וחוץ מזה דורי, הבטחתי ללאון היקר שאני ואתה … הבטחתי לו לא לחלל את קורת ביתו." וחייך ברשעות כל כך מוכרת עד שליבי התהפך בקרבי. מצבו של נינו הלך והשתפר, לא היה שום ספק בכך.

מריו ונינו הסתדרו נפלא וכמה דקות אחרי שנינו הניח את גוו הצנום על הכורסא בסלון הם כבר צחקו יחד, השמיעו בדיחות מקבריות על איידס ומוות, שתו תה וזללו עוגיות. לקחתי את קוליה למטבח שיעזור לי להכין מרק בצל. חגרתי לו סינר ונישקתי את עורפו, מחבק את מותניו. הוא הסתובב ומעך אותי אליו בחיבוק חזק, "אתה סולח לי?" שאל בלחש.
"כן. רוסי טיפש שכמוך." צחקתי, "אבל תתרחק מלאון או שאני חותך לך את הביצים."
"מריו יעשה את זה לפניך." אמר ברצינות, "הוא נורא קנאי." התלונן בשביעות רצון, "הוא מכריח אותי לישון איתו בחדר הנוראי שלו עם כל הבובות והקשקושים ורוצה לרהט מחדש את החדר שלי. הוא שונא את הספה הירוקה שלי."
"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך קוליה." צחקתי וליטפתי את תלתליו הכהים.
פניו הרצינו שוב, "נינו הולך למות?" שאל בפשטות ילדותית וליטף את רקסי שהניח את ראשו על ברכיו, מנסה לנחם אותו - רקסי העריץ את קוליה והיה רגיש להפליא למצבי רוחו.

"כנראה שלא. בהתחלה הוא היה נורא חולה. בחודש הראשון חשבנו שהוא גוסס, אבל הוא התגבר והשתפר. הרופאים הרכיבו בשבילו קוקטייל שמאוד עוזר לו. ספירת התאים הלבנים שלו ממש טובה והמשקל שלו עלה. אם הקוקטייל ימשיך להשפיע אולי הוא יצא מזה. הוא יוכל לחיות עוד הרבה שנים כמעט כמו אדם בריא."

קוליה לפת את פני בידיו והביט בעיני במבט רציני, "תקשיב לי טוב ילד." אמר בלחש, מועך את פני בין כפותיו החזקות, "תקשיב טוב לעזאזל!"
כן, תקשיב טוב טיפש אחד. חרקה בתוכי הזונה המלוכלכת ששתקה קצת בזמן האחרון – היא תמיד העריצה את קוליה השקט הגברי והרציני ונורא הצטערה שלא ניסיתי להשכיב אותו. זה שהייתי קרוע אז לגמרי על נינו ממש לא הזיז לה.
"ברגע שהוא ירגיש מספיק טוב תעיף אותו לכל הרוחות, הבנת? תמצא לו איזה סידור, תעשה איזה סקנדל, סצינה, לא חשוב, אבל תעיף אותו. הוא צרה צרורה, הוא ישבור לך שוב את הלב. לפני שתבין מה קורה אתך תהיה עוד פעם ברחוב, שיכור ואומלל. הוא המלאך הרע שלך, תיזהר ממנו!"

התרכזתי בקיצוץ בצל, שואל את עצמי איך זה שגם רינה אחותי - גרושה מרירה, אם חד הורית לשלושה, אישה עצובה כועסת וזנוחה שבכלל לא ידעה על קיומו של ניקולאי רוסטוב - בוגר טכניון, מהנדס מחשבים, אדם רציני, ציוני נלהב ובחור טוב בסך הכל – הגיעו, כל אחד לחוד, לאותה מסקנה בדיוק, והזהירו אותי בדיוק באותן המילים מפני נינו.
הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם היתה אהבה חסרת אנוכיות כלפי וחיבה מסוכנת לגברים בהירים וצחקניים שלא לקחו שום דבר ללב. טיפוסים כמו נינו או כמו האקס הכלומניק של רינה.

מיד אחרי שבועות הודיע לנו הרופא של נינו – ד"ר בלום – איש רציני וחמור סבר שהקדיש את חייו למלחמה באידס שנינו שוב אינו נחשב לחולה אלא חזר למצב הנחשק של נשא בלבד. כדי להשאר נשא נינו יאלץ לקחת כל יום מימי חייו המוני כדורים. לאון הביא לו שעון יד משוכלל שיצלצל כל כמה שעות להזכיר לו לבלוע את התרופות שלו. היו לו כדורים לבוקר, לצהרים, לאחרי הצהרים, לערב וללילה. היו כאלו שצריך לבלוע על קיבה ריקה ואחרים על קיבה מלאה, היו איזה חמישים כדורים בכל הצורות הצבעים והטעמים. נינו צריך להמנע משתיה וסמים, מותר לו רק לעשן מעט מריחואנה כדי לשפר את תאבונו. עליו להתעמל, אבל לא להגזים, לטייל מעט ברגל, אבל לא לעייף את עצמו, לעשות בדיקות דם כל חודש, וכמובן לעולם לעולם לא לקיים יחסי מין לא מוגנים.

"אתה רק בן ארבעים ויש לך עוד הרבה שנים טובות לפניך אנטואן." אמר ד"ר בלום בקול רציני, רוכן כלפי נינו מלטף קלות את ברכו, "אני מוצא שאלו מבין החולים שלי שיש להם בן זוג קבוע, חיים מסודרים ועבודה, נהנים מאיכות חיים טובה. אין שום סיבה שאם תקפיד על כל ההוראות לא תחייה עוד הרבה שנים ארוכות וטובות. המחקר הולך ומתקדם ואולי, מי יודע?" הוא חייך את חיוכו הטוב והעצוב, לחץ את ידי כולנו והלך לדלת, מלווה בלאון המנומס שיצא איתו החוצה ונשאר אתו ליד מכוניתו, מעסיק אותו בשיחה על כל מיני פרטים טכניים של ציוד רפואי וביטוח ונכות ושאר ירקות שרק לאון המעשי והנבון היה מסוגל להבין.

"ואתה חשבת שתיפטר ממני." הבזיק אלי חיוכו המוכר של נינו שקם בקלילות מכורסתו, מסלק מעליו את השמיכה המשובצת שלאון הניח על ברכיו, וניגש למזוג לעצמו כוס יין אדום.
"הרופא אמר בלי אלכוהול." הזכרתי לו בעצבנות. משהו בקלילות ובגמישות של תנועותיו הלחיץ אותי פתאום. נינו משך בכתפיו, תנועה נהדרת שהצליחה לבטל בלי מילים את כל החוקים והמוסכמות שכל העולם, חוץ ממנו, מקבל עליו.

"הוא אנרכיסט ואגואיסט!" שצפה רינה מיד אחרי הפעם הראשונה, שהייתה גם האחרונה, שראתה אותו – היא סלדה מנינו ממבט ראשון למרות שגם היא נאלצה להודות שהוא יפה תואר נבון ומקסים ביותר. "נחש בקש." פסקה את משפטה והמתינה בקוצר רוח להסתלקותו מחיי, בלי להבין שעם לכתו הוא יקח איתו חלק גדול מנשמתי.

"בהתחלה באמת חשבתי שאתה גוסס." הודיתי, "אתה בעצמך אמרת שאתה גוסס." נזכרתי פתאום.
נינו הציץ בי מבעד לשפת הגביע שאחז באצבעותיו הדקות והמחוטבות שנועדו להחזיק רק דברים מעודנים כמו גביעי יין מלוטשים. "מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים לגסוס." אמר בשויון נפש, מציץ לראות מה תהיה תגובתי הפעם.

בפעם הראשונה שאמר את המשפט הזה, הכל כך נכון וכל כך מרעיש לבבות, נותרתי פעור פה וחסר מילים כעגל בן יומו. בינתיים עברו כמה שנים והחכמתי מעט. "אף אחד לא יודע מתי הוא ימות נינו." שחתי, "לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון שלך, בלי לחשוב איך אתה משפיע על העתיד שלך ושל אחרים, זה חוסר אחריות מסוכן."
נינו צחק. "אני רואה שלמדת לחשוב דורי המתוק שלי." הניח את הגביע מידו ונעמד מאחורי, שפתיו רוחפות בעדינות, קלילות ופרפריות כל כך על עורפי, מלטפות אותי בדיוק בנקודה ההיא שערגה כל השנים למגעו המדויק והנכון כל כך. כמו תמיד כשנינו נגע בי נמתח מיתר בין ליבי לאשכי, מכאיב לי, מטלטל אותי חזרה אל זכרון אותו נער רועד שהייתי אז.

"הלילה, כשהאח הגדול יעצום את עינו הפקוחה תמיד, תבוא אלי לביקור." לחש חרש באזני והחליק את אצבעותיו הקרירות מתחת לחולצתי, מעביר צמרמורות של תענוג צובט לב ומרעיד נשמה על בטני וגבי.

מעבר לחלון, גבו אלינו, לחץ לאון בחזקה את ידו של ד"ר בלום. "אני מאוד מודה לך ד"ר." אמר, מטלטל את זרועו של הרופא הצנום והעייף, לוחץ את כפו בין שתי ידיו הגדולות והחמות, ואחר מעביר בחיבה את ידו על שכמו של הרופא, מועך אותה מעט ברוב חיבה. ידעתי בדיוק איך ד"ר בלום מרגיש כשידיו של לאון, חמות מחוספסות ונוסכות בטחון, נוגעות בו, ולפתע נתקפתי חשק עצום לחבק את לאון, ללטף את פלומת השיער הבהירה שעל אמותיו העבות, לדחוף את אפי אל בית שחיו השעיר להתרפק עליו ולהרדם, אפוף בריחו הטוב.

כל כך טרחנו סביב מחלתו של נינו עד שההתעלסויות שלנו בזמן האחרון היו חטופות, מעטות ולא מספקות, בלי פינוקים וליטופים, בלי עיסויים מענגים ונשיקות ארוכות ורכות. עכשיו הוא כבר בריא, הגיע הזמן שנחזור לעצמנו, החלטתי, וכמעט בלי משים הדפתי מעלי את נינו. מגעו הקליל עצבן אותי פתאום, מה הוא מדגדג אותי כמו עכביש חולה ? שיניח לי.
אחרי עשר שנים אין לו שום זכות לבוא ולהפוך לי את כל העולם אמרתי בתוקף לזאתי, שהסכימה איתי מיד, ובעטה ברגל קלה את אלבום הזכרון של תקופת נינו אל מתחת למיטה, שיעטף לו שם באבק וישכח, כיאה לו.

"עזוב אותי נינו." הדפתי אותו בכוח חזרה לכורסא. "אני עם לאון עכשיו, אתה כבר פסה, אתה שייך להיסטוריה. אל תנסה עלי את השטיקים שלך. עברתי כבר את הגיל ואת התרגיל." הוא הביט בי מופתע, מחייך חיוך שנועד לכסות את מבוכתו מתגובתי הלא צפויה.

הבטנו זה בזה כאילו נפגשנו רק עכשיו ושנינו חשנו תמהון. הוא נדהם מתגובתי הבוטה לחיזוריו, ואני הופתעתי איך תוך שניות התהפך לבבי והאהבה הפכה לאדישות מהולה בסלידה קלה. ביליתי עשר שנים באבל ובגעגועים לנינו, וברגע שהוא שוב רצה בי דחיתי אותו.
איך את מסבירה את זה? פניתי לזאתי. היא משכה בכתפיה באדישות - כי אפילו סתום כמוך הבין שלאון שווה פי עשר מהנינו הזה שבזבזת עליו את השנים הכי יפות שלך. סוף סוף תפסת שכל. מזל טוב!

לאון נכנס והתישב מולו, זורח בשמחה. "מזל טוב אנטואן!" הרעים וטפח על ברכו של נינו, "עשית זאת! חזרת להיות נשא בריא!"
"טוב, אז מתי אתם רוצים שאעזוב?" שאל נינו, מסב את מבטו ממני ומחייך אל לאון בחמימות.
"אתה רוצה לעזוב?" התבלבל לאון, "למה?" נדהם, ומבטו חיפש את מבטי. משכתי בכתפי אם נינו רוצה ללכת שילך, אני לא אעצור בעדו.

"אנטואן ידידי." לאון זרח כלפי נינו בטוב לב. "למה אתה מדבר שטויות? החוזה על הדירה ההיא ברח' מסדה כבר נגמר. כל החפצים שלך אצלנו. למה שלא תשאר כאן? לא נעים לך לחיות פה?"
"אני צריך להתחיל להיות עצמאי." חייך נינו. "קבלתי הצעה מהטכניון ללמד בסמסטר קיץ עולים חדשים מצרפת, הם משלמים לא רע. מה דעתך שתשכיר לי את הדירה בקומת הקרקע ?"
"רעיון מצוין." אמר לאון בשמחה, "בטח כבר נמאס לך לגור דלת מולנו ולשמוע אותנו כל לילה." התבדח בעליצות תמימה. נינו החזיר לו חיוך - למה רק אני ראיתי כמה הוא מזויף ? - וכבר למחרת היה משוכן לבטח בדירה בקומת הקרקע, אותה דירה שלאון סירב להשכיר לי בזמנו.

"לי לא רצית להשכיר את הדירה שלך." קנטרתי אותו כששוב היינו לגמרי לבד ולא היינו צריכים לחשוש שנפריע את מנוחתו של החולה שלנו.
לאון החליק את ידו על עורפי, גונח חרש, עורו רוטט בציפיה למגע פי על אברו הזקוף למחצה. התחלתי לינוק לתוך חלל פי את הזין שלו, מלטף תוך כדי כך את אשכיו, מניח לו כרגיל לקבוע את הקצב - אם הוא יתהפך על בטנו ויגיש לי את ישבנו אני אלטף בלשוני, ואחר כך באצבעותי את פי הטבעת שלו, משמן אותו היטב במשחה, ואחדור לתוכו בעדינות תוך עיסוי כתפיו. אם הוא ילחץ על כתפי, מרמז לי להתהפך על גבי, אשכב תחתיו בצייתנות, מרים את רגלי אל כתפיו, ואם ישים מתחת לעכוזי כרית, אכרוך אותן על מותניו ואקבל לתוכי את אברו העבה. הוא יתקדם לתוכי בזהירות, ישאל מידי פעם אם הוא מכאיב לי ואני אכחיש, לא יכול להסביר לו שאני אוהב לחוש את הכאב המסוים הזה - אבל לא. הפעם הוא מפתיע אותי וחודר לתוכי כששנינו שוכבים על הצד בתנוחת כפיות, ואז הוא כורך בחזקה את ידיו סביבי ומתישב כשאני משופד על אברו. אני יושב על ברכיו, נשען עליו, מניח לו לנגוס את אזני וצוארי וללטף את אברי. אנחנו גומרים כמעט יחד, אני קודם ומיד אחר כך הוא, ומתמוטטים על המיטה.

"היה לך טוב?" שואל לאון בדאגה, "זה כאב? אתה רועד כל כך?"
"זה היה נהדר לאון." אני מרגיע אותו, "איפה למדת את זה?"
הוא מגחך בבישנות. "נינו סיפר לי שזו התנוחה האהובה עליך." הוא לוחש באזני.
אללה יסתור! גונחת הזאתי ומתמוטטת, רועדת מבהלה. אני ממהר לקום ונחפז למקלחת. לאון נשאר לשכב על המיטה, חושב בדרכו האיטית והיסודית איפה טעה ומה הבעיה.

"מטריד אותך שאני ונינו מדברים עליך?" הוא שואל לאט, חושב ושוקל כל מילה, מקפיד להיות לגמרי הוגן ולא משוחד.
"כן. זה מאוד מטריד אותי לאון." אני מתיז לעברו מבעד לזרם המים החם, מקרצף את גופי בספוג נוקשה, פוקד עליה לסתום סוף סוף ולא להתערב בעסקים של גברים. היא צועקת עלי שאני דביל שלא מבין שום דבר, אבל סותמת.

לאון סוגר את הברז ועוטף אותי במגבת, מושיב אותי על המיטה ומתיישב לצידי. אני כרוך וצנוף כולי במגבת, נתון לגמרי לחסדיו. הוא יושב מאחורי, ידיו כרוכות סביבי, ברכיו לוחצות על מותני, ראשו על כתפי ושפתיו מדגדגות את אזני הימנית. "נינו סיפר לי שהיית די שובב בזמנו." הוא מגלה לי, "אני מבין שאהבת לעשות מין בשלישיות וחגגת עם סמים ושתיה. איך זה שהשתנית כל כך? איתי אתה ממש ילד טוב."

אני שותק, ממתין בסבלנות שהוא יתייאש ויניח לי. "למה אתה לא מדבר איתי דורי? למה אתה לא מספר לי שום דבר על עצמך?" ממשיך לאון להציק.
"אין לי שום דבר חדש לספר לאון. אתה מכיר אותי טוב." אני מנסה לשחרר את ידי, אבל הוא לוחץ אותי חזק. "מסתבר שלא כל כך טוב." הוא מצטחק, מלקק את צוארי בלשונו. עוד טיפ שקיבל כנראה מנינו.
"תעזוב אותי לאון, בבקשה," אני מתחנן. "לא נעים לי להיות ככה, תשחרר אותי."
"נינו סיפר לי שאתה דווקא די אוהב להיות קשור." שמץ של רשעות נשמע בקולו החביב של לאון, רשעות שנינו שתל בתוכו.
אמרתי לך, אמרתי לך שזה יגמר רע, בוכה הזאתי בתוכי.
"לאון, מה אתה עושה ? תפסיק בבקשה." אני לוחש בחוסר אונים, לא מנסה עוד להלחם. מה עשיתי לעזאזל? איך הכנסתי את הנחש לגן העדן שלי? איפה היה הראש שלי?

"מה קורה בינך ובין נינו?" אני שואל, מנסה להסב את ראשי ולהביט בפניו.
הוא מניח לי ונשכב על גבו, מביט איך אני פורש את המגבת הלחה על המוט המיועד לה במקלחת ומסרק את שערי הפרוע. ידי רועדות בעצבנות. באור המסנוור של המקלחת אני מבחין בשני קמטים שנחרטו בעורי, יורדים מכנפות אפי לזויות פי. עדיין דקים, אבל עם השנים הם יתעבו ויעמיקו עד שיהיו כמו אצל אבא.

באור החזק כבר רואים מניפת קמטים עדינה מקשטת את הצד החיצוני של עיני, רק שערי נשאר סמיך, שחור, ישר ועבה - שיער של צ'יף אינדיאני. כתפי עדיין ישרות ושחומות, הבטן שטוחה והגו צנום, אבל פלומת השיער הענוגה שירדה מטבורי לסבך של ערוותי התעבתה ובקרוב תפלוש אל חזי ופטמותי. אני בן שלושים וחמש, כבר לא ילד. לאון בן ארבעים ושלוש ונינו בן ארבעים. כולנו גברים בוגרים שהיו צריכים להיות אבות ובעלים מיושבים בדעתם, בעלי חובות ומכונית ומשכנתא ועבודה וחסכונות בבנק, ומה אנחנו? במה אנחנו מתעסקים? איזה מין חיים יש לנו?

אני מכבה את האור ומשעין את מצחי הקודח על הראי הקריר, מרגיש מדוכא עד עפר, אומלל עד לעמקי נשמתי, לא שווה כלום, מכוער עני וחסר כל תועלת לעצמי ולזולת - הרגשה מוכרת עד בחילה, הרגשה שאני גורר איתי מתקופת הילדות, משנות ההתבגרות האומללות, מהקבר של אבא, מתקופת הצבא השוממת והאיומה, ומכל הכאב והכיעור של האהבה לנינו והבדידות הנוראית שאחרי לכתו.

"לאון?" צנחתי לצידו מתעטף בשמיכת הטלאים הדקה שלנו, מריח בהנאה את ניחוח מרכך הכביסה שהתערבב בריחו של האפטר שייב של לאון - הריח של המיטה שלי - ריח של בית ובטחון. "מתי לדעתך מתחילים להרגיש מבוגרים באמת? אני כבר כמעט בין שלושים וחמש ואני עדיין מרגיש טיפש ומכוער כמו שהרגשתי בגיל שלוש עשרה."
"גם אני." אומר לאון ומתרפק עלי, "אני מבקש מאוד סליחה דורי." הוא לוחש לשקע צוארי, "מאוד מאוד מבקש שנהיה כמו קודם." איזה מתוק! תמיד הדקדוק שלו מתבלבל קצת כשהוא מתרגש וחושב בספרדית. אני אוהב את זה.
"בסדר." אני מסכים מלטף את גבו, מניח רגל על בטנו השעירה והחמימה, מתחכך בו בנעימות. "רק תבין שנינו יכול להיות מסוכן. הוא אוהב לעשות בלאגנים, להכניס לאנשים רעיונות משונים לראש, לעשות ברדק בחיים שלהם. זה משעשע אותו. תבין את זה ותזהר לאון."
"אתה תשמור עלי." הוא כבר מנומנם למחצה, גופו מתחיל להתרפות מתחת לזרועי.
"בשבוע הבא אני הולך לחודש מילואים מאמי." אני מזכיר לו, אבל הוא כבר נרדם, מחייך קצת, כפו החזקה לופתת את פרק ידי, מתהדקת עליה כל פעם שאני זז. את מי הוא יחזיק ככה כשאני לא אהיה כאן?

את נינו כמובן. באורח פלא אני מקבל חופש כבר בסוף השבוע הראשון. אחרי שבוע של שמירות מייאשות ומדכאות אני יוצא הביתה. מכיוון שהטיסה יצאה ביום שישי אחרי הצהרים אני אמור לשוב לבסיס ביום שני בבוקר, כל כך בבוקר עד שיהיה עלי לצאת ביום ראשון בלילה, אבל יש עוד זמן לחשוב על זה. לפני יומים ורבע של חופש – זנב יום שישי, שבת שלמה ותמימה ועוד יום ראשון עם רוב הלילה שבין ראשון ושני – מרחב עצום של פנאי לנוח, לשטוף את הגוף והנשמה מההוויה הצבאית ולחזור להיות אני עצמי, גבר שאוהב גברים, שאוהב את לאון. השבוע האחרון בלבנון, שאותו ביליתי לבד, רק אני והרובה שלי, ישן ביום, שומר בלילה, כמעט לא מדבר עם אף אחד, רק חושב בלי הרף, חושב על העבר ועל העתיד, שכנע אותי שזהו, התגברתי על נינו. בזמן שנינו הבריא מהמחלה שלו אני הבראתי ממנו. האהבה המיוסרת והממושכת הזו השאירה אותי מבוגר ומצולק יותר, אבל עוד נכונו לי הרבה שנים טובות עם לאון אני מעודד את עצמי בשעות השמירה המשמימות.

עד שאני מגיע הביתה כבר ערב. אני הולך ברגל מהצומת, חוצה את השדה בדרך קיצור, נכנס מהשער האחורי, מדלג במדרגות ומחייך למראה האור בחלון חדר השינה שלנו. לאון בטח נרדם מול הטלויזיה, מוקף כולו בעיתוני סוף השבוע שירשרשו תחת כפות רגלי כשאגש להעיר אותו. אין לי מושג איפה נינו. אולי הוא בדירה שלו למטה? אולי יצא לבלות? אולי ישן לבד ואולי עם מישהו? מה אכפת לי?

הבית חשוך. מוזיקה חרישית מתנגנת בחלל הבית. קול שיחה מתמלמל אי שם. אני שומע את קול נקישת רגליו של רקסי שניגש אלי ומניח את ראשו בחיקי, נוגח בי קלות וחומק החוצה לעסקיו. דלת חדר השינה פתוחה כדי סדק צר. אני חולץ את נעלי בזהירות, שומר על שקט מוחלט, אין לי מושג מי מדבר, מי מאזין למוסיקה, מי הניח לכלב להשאר בבית?

אני לא יודע כלום ובכל זאת, כמו בחלום בלהות, אני יודע הכל. איני מופתע למצוא את נינו ולאון שוכבים פנים אל פנים במיטה שלנו, פלג גופם העליון ערום, עטופים למחצה בשמיכת הטלאים האהובה עלי. מוזיקה קלאסית מנעימה חרש מהרדיו. הם שוכבים על צידם, ראשו של נינו נשען על זרועו של לאון, ידו של לאון מחליקה קלות על כתפו הדקה והזהובה של נינו. הדלת שאני מקפיד תמיד לשמן נפתחת חרש על צירה, הם מרגישים מיד בדמותי השקטה העומדת בפתח ומתישבים כאיש אחד, בוהים בי. נינו רגוע לגמרי, כמעט מחייך. לאון מבועת, עיניו רחבות מבהלה, פיו פעור מעט, מושיט אלי את ידו בשתיקה, מתחנן בלי מילים להבנתי.

"ה פ ת ע ה !" אני מנגן בקולי, מושך ארוכות את המילה, ומוסיף בלי טעם, "שבת שלום לכם !" מסתובב והולך למטבח, צונח באפס כוח על הכסא ומניח את ראשי העייף על טבלת העץ הבהירה של שולחן ארוחות הבוקר שלנו.
לאון עומד לצידי, מניח את ידו על כתפי. אני מתנער כאילו נגע בי שרץ מאוס והוא ממהר לשמוט אותה מעלי. "זה לא מה שאתה חושב." הוא לוחש.
מזוית עיני אני רואה את נינו מסתלק בזריזות למטה, לבוש רק בתחתונים, נושא את נעלי הבית שלו בידו, גולש בזריזות במדרגות הפנימיות אל הקומה שמתחתנו, נראה כמין דמות קומית בפארסה צרפתית על נשים בוגדניות ובעלים מקורננים. אפילו עכשיו אני מבחין שהוא הקפיד על הוראות הרופא, עשה התעמלות ואכל היטב. גופו התמלא יפה, שריריו נבנו מחדש, תנועותיו שוב גמישות וקלילות. עדיין יש לו ישבן קטן והדוק, כתפים רחבות וישרות, שערו סמיך ומלא, עורו החלק זהבהב משיזוף. מה אני מתלונן? הם נשארו לבד בבית, בעוד שאני, על פני השחורות והמכוערות וגופי הרזה השעיר והמזוות, הייתי רחוק. אם הייתי במקום לאון הייתי מתנהג אחרת? בטח שלא.

"זה לא מה שאתה חושב." חוזר לאון בקול חנוק, "רק דברנו קצת." הוא לבוש במכנסיו הקצרים השחורים שכבר מזמן היה צריך להשליכם, אבל הוא אוהב לישון בהם ואני שב ומטליא מחדש את התפרים הפרומים בהם.
"זה בסדר גמור לאון." אני אומר וקם, מרגיש פתאום מרץ פתאומי מפכה בי, "אני מבין. רק דברתם קצת, זה בסדר גמור."
הוא מניח שוב את ידו על שכמי "אתה רעב?"
"לא. ממש לא. אני צריך לעשות קצת כביסה ולהתרחץ ואחר כך לישון."
לאון מביט בי באומללות, "רק דברנו." הוא שב ואומר בקול חרישי, "לא עשינו כלום. היו רק דיבורים דורי, באמת."
ככל שהוא מתאמץ להכחיש ככה אני מאמין לו פחות. אני מחפש בתוכי כעס, מנסה לגייס קנאה, זעם, אולי קצת עלבון, ולא מוצא כלום. אני מרוקן לגמרי מכל רגש. שיעשו מה שהם רוצים, אני פורש, שיסתדרו בלעדי. "תעזוב אותי. אני עייף." אני אומר ללאון שנגרר אחרי בכל הבית, מנסה לשכנע אותי להתעלם ממה שראיתי.

"אני חוזר למילואים ביום ראשון." אני מודיע לו ודוחף את בגדי המלוכלכים למכונת הכביסה. "יהיו לכם שלושה שבועות לעשות מה שתרצו. מהמילואים אני אחזור ישר לדירה של אימא שלי. תתקשר אלי לשם ותודיע לי אם אני יכול לחזור או שהכל נגמר. או. קי.?"
"סליחה מאוד דורי." הוא לוחש ומסתלק, אין לי מושג לאן. נינו נעלם בחדרו ואני מבלה את סוף השבוע בשינה. לאון חוזר במוצאי שבת, מנסה לדבר ולא יודע מה להגיד.

באותו לילה אחרון – ליל אביב חמים ויפה - אנחנו שוכבים במיטה שלנו בלי לדבר, בלי לגעת, נוקשים ודוממים כגויות. מתאבלים על האהבה שנגמרה לנו פתאום. ביום ראשון בבוקר אני מסתלק במהירות מהבית, מתעכב רק כדי להפרד מרקסי, (כאילו ניבא לי ליבי שיותר לא אפגוש אותו חי), מעדיף לחזור יום קודם ללבנון, רק לא להשאר שם יותר.

אני שב מהמילואים הישר לדירה של אימא ומוצא את כל חפצי ארוזים יפה, מונחים בחדר האורחים שלה שהיה פעם חדרי הישן. מזל שרינה עברה עוד בשנה שעברה לדירה משלה ולאימא יש מספיק מקום בשבילי. לאון מתקשר עוד לפני שאני מספיק לחבק את אימא.

"תודה שארזת הכל בשבילי." אני אומר ברשמיות, קולי נימוסי וקר.
"דורי בבקשה, אל תדבר ככה." לוחש לאון, "זה בכלל לא … זה רק שהוא … שאני … זה לא שאני לא אוהב אותך יותר, אבל נינו יותר … ואתה … אולי תשאר לגור בדירה למטה עד שאני אדע מה קורה אתנו?"
"מה שקורה אתנו זה שאנחנו נפרדים ועכשיו אתה עם נינו." אני אומר בקול את מה שידעתי בלב במשך כל שלושת השבועות האיומים האלו בלבנון, שבועות שעד יום מותי לא ארצה לדבר עליהם.

"אני כל כך מצטער שזה נגמר ככה." לוחש לאון בקול רווי דמעות, "אני עדיין אוהב אותך, אבל נינו ואני … לפעמים דברים כאלו קורים דורי. בבקשה סליחה."
אני מנתק את הטלפון בפרצופו, מנשק את אימא, מתקשר לרינה ולחברים המעטים שלי להודיע שחזרתי, ואז מחסל לבד בקבוק שלם של ויסקי. כמה שעות אחר כך אני שוב במקומי הטבעי - עומד בשירותים על הברכים, הראש באסלה.