לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קונטרה וונדום נון פאסונדום (סיפור בהמשכים) - חלק ה'

מאת הפולניה​(אחרת)     27 במרץ 04 1328
ביום ראשון בבוקר אימא, ששמרה על שתיקה נהדרת כל השבת, מוציאה אותי בכוח מהמיטה וזורקת אותי לאמבטיה קרה.
שלוש ספלי קפה אחר כך אני בדרך לעבודה. רינה נוהגת בג'יפ שלי, שפתיה קפוצות, סוגרות בכוח על כל המילים הכועסות ששמורות אצלה בבטן. אני יורד מהרכב ומבקש ממנה להחזיר את הג'יפ ללאון.

"אבל הוא שלך." היא אומרת, מקפידה להביט ישר קדימה ולא בפני. אני יודע שאני נראה חרא, אבל לא זאת הסיבה שהיא מסרבת להביט בי. שנינו יודעים שאם עינינו יפגשו אנחנו עלולים לבכות ושנינו יודעים שאת המותרות הללו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. ההסכם הלא כתוב שחתמנו בינינו עוד בילדות מחייב אותנו לשמור על פאסון אחד בפני השני. כל אחד מאתנו פוחד שהשני יתפרק לרסיסים אם יאלץ להשיר מבט אל אומללותו של השני, ולכן, כשאנחנו לבדנו, בלי אימא והילדים שיחצצו בינינו, אנחנו מקפידים לדבר מעט ככל האפשר ולא להביט זה בזו. רק ככה אני יכול להעמיד פנים שאני לא הומו בודד ומכוער שנידון להזדקן לבד, רק ככה היא מגינה עלי מהידיעה המרה שאחותי הגדולה והיפה הפכה לאישה נטושה, שכל רכושה מסתכם בדירה הקטנה שרכשה בכוחות עצמה, כמה רחובות מבית ילדותנו, ובשלושה ילדים הגדלים בלי אבא - חזרה מדכאת על הילדות העצובה שלנו.

"ומה אם הוא לא ירצה לקחת את הרכב?" היא מקשה, לוחצת בכוח על ההגה.
"אל תדברי איתו, אל תסבירי כלום. פשוט תשאירי את הג'יפ ליד הבית ותסתלקי." אני עונה בקוצר רוח, "תחזרי במונית, אני אתן לך כסף."
"אבל למה דורי?" היא רותחת, "זה הג'יפ שלך. הרווחת את הרכב הזה!"
"לא הרווחתי כלום חוץ מכמה שנים טובות שנגמרו בכאב לב." אני עונה ביובש, ומוריד את השעון שלי – הבריטלינג שלאון נתן לי במתנה לכבוד יום הולדתי. "תשאירי את השעון במגרת הכפפות." אני פוקד עליה ומסתלק לפני שהיא תשאל למה אני לא מחזיר לו בעצמי את השעון והג'יפ.
הנייד שלי הלך לאיבוד במילואים ואני מחליט לא לקנות חדש. מי צריך טלפון סלולרי? במשך מאות שנים האנושות הסתדרה יפה מאוד בלי טלפונים, ובכלל, עם מי כבר יש לי לדבר?

לאון מנסה להתקשר עוד כמה פעמים, אבל אימא מסננת בקשיחות את השיחות שלי ומניחה רק למריו ולקוליה לדבר איתי. הם המומים מהבשורה, אבל ידם קצרה מהושיע. אני מסרב להזמנתם לביקור אצלם, מנתק בגסות את כל הקשרים שלי עם הקהילה. לא מוכן לקבל שיחות אישיות בעבודה. לא מוכן לקנות רכב חדש. מסתפק באופנוע וממשיך לגור עם אימא למרות שהיא שבה ורומזת לי בעדינות שגבר בגילי שחי עם אימו לא יצליח בחיים למצוא קשר חדש.

דבר אחד טוב יצא מכל הפרידה - אני ואימא מדברים בכנות על הנטיות שלי. היא מודה שידעה על המשיכה שלי לגברים עוד לפני שאבא מת, ומבטיחה לי נאמנה שאבא לא ידע.
אפילו הזונה, שבזמן האחרון סתם שוכבת בלי תנועה ולא רוצה לדבר, הרימה את ראשה והעירה בציניות שלא נורא, אישה כל כך נחמדה ועדינה שמבשלת כל כך טוב כמו אימא שלי לא צריכה להיות גם שקרנית טובה.
פעם הייתי מנסה לחקור ולהתעמק בנושא - מי? מתי? כמה? באיזה שעה? אבל באמת, מה הטעם? הוא מת כל כך מזמן. 'קונטרה וונדום נון פאסונדום' לא ככה?

מחלקת העיניים מתרחבת. פרופסור גוטמן מציע לי לעבוד יותר ימים. גם ברנטגן רוצים להגדיל לי את המשרה. אני עובד כל יום כולל שישי ושבת, נמצא מחוץ לבית שלוש לילות בשבוע. רוב הזמן אני או עובד או ישן. חוץ מהמשפחה אין לי חיי חברה, אין זיונים, אין כלום, וככה אני רוצה. ככה טוב לי, שמעת! אני צועק על הזונה שקמה בוקר אחד ומתלוננת שנמאס כבר מחלומות על זיונים ומתי נקבל קצת את הדבר האמיתי.
כמה ימים אחר כך חאמיד מניח יד על כתפי ומזמין אותי למסיבת סלבסטר 2000. איך שהזמן עובר? לא להאמין. אני מתנער ממנו, מסרב להזמנה. הוא נאנח, לא נעלב, רק עצוב, והולך לדרכו.

למחרת לאון מופיע. הוא צץ במחלקה בדיוק כשאני עומד לגמור את משמרת הלילה וללכת לשתות קפה לפני התחלת יום עבודה חדש במחלקת העיניים. הוא נראה נהדר - רזה, שרירי, שזוף למרות החורף. בגדיו חדישים ויפים - רואים שנינו עשה עליו עבודה טובה.
אנחנו מביטים זה בזה, בודקים מה השתנה. "אתה נראה עייף דורי." הוא אומר ולא מסתכל לי בעיניים.

"אני עובד קשה." אני עונה, מפנה את מבטי לחלון, בחוץ מעונן ורוח, הים גועש ועוד מעט ירד גשם. בפנים המזגן מפיץ חום יבש. עיני צורבות, אני לא מגולח ועור פני מעקצץ. "אתה נראה נהדר לאון. רזית. רואים שאתה עושה כושר."
הוא מצטחק, "כן, נכון. נינו אוהב שאני … שהוא … אנחנו גרים עכשיו בתל אביב. הוא מלמד שם במכללה, אני מגיע לחיפה רק שלוש פעמים בשבוע. דויד מוסר לך ד"ש." הוא מושיט לי ערמת ניירות, "אני רוצה למכור את הג'יפ. הוא רשום על שמך, אז אם אתה יכול לחתום …"

אני מקבל מכה בלב. חשבתי שהוא רצה לראות אותי. "בטח, רק תראה לי איפה." אני ממהר לשלוף עט, מסתיר את אכזבתי, מקווה שהוא לא מרגיש כלום.
"הייתי בא לבקר אותך עוד קודם, אבל חשבתי… נינו אמר שאתה בטח לא תרצה. נורא רזית דורי, אתה בריא?"
מרגיש כאילו שתיתי חומצה אני מהנהן וחותם במהירות. מקפיד לא לגעת בידו המושיטה לי את הניירות. אפילו לא לחצנו ידים. אי אפשר להאמין שחיינו יחד ארבע שנים.

ההיא עומדת בגבה אלי, בוכה כמו תינוקת, לבושה בשמלה שחורה פשוטה, בלי איפור, בלי תכשיטים. היא יחפה, נעלמו נעלי העקב הזנותיים האהובים עליה. הלילה אני אחבק אותה חזק חזק ואשיר לה שיר ערש עד שנרדם.

"השכרתי את הבית שלנו." אומר לאון ומקפל את הניירות לתוך דפדפת. "משפחה נחמדה. הם הבטיחו לשמור על הגינה שלך."
"זו לא הגינה שלי." אני אומר ביובש, "רק טפלתי בה כחלק משכר הדירה שלי."
לאון נאנח. "חתמת כל כך מהר." הוא מושיט אלי את ידו, "למה לא בדקת על מה אתה חותם?" הוא מנסה ללטף את כתפי ואני מתרחק במהירות. "זה בסדר, אני סומך עליך לאון."
"ככה חתמת גם על החוזה של משפחה חדשה." הוא נזכר, "אם היית בודק היית מגלה שלא היית צריך להחזיר לי כלום, להפך, אני עוד חייב לך."
בכלל שכחתי מהחוזה הארור ההוא. "אתה לא חייב לי כלום, והחוזה הזה לא שווה שום דבר בלי האהבה שלנו לאון." אני אומר, ומתנצל בנימוס קר שעלי ללכת כי אני מאוד עסוק.

הוא נאנח אנחה אומללה ומרוסקת, נשמע כמו זקן בודד ולא כמו יאפי מטופח ומאובזר היטב שישן כל לילה עם נינו. בגלל האנחה הזו אני נעתר לבקשתו ומלווה אותו למעלית. נינו הבריא לגמרי הוא מספר לי, למרות שלא שאלתי, בבדיקה האחרונה התברר שאין שום סימן לנגיף. המקרה שלו הוא הצלחה גדולה של תרופת ה – AZT.

"יופי, נהדר. אני מאוד שמח, אבל בכל זאת לאון, אל תוותר על קונדומים. אהבה זה דבר נפלא, אבל העיקר הבריאות." אני מפריח חוכמה נבזית קטנה ועלובה.
לאון מצליח סוף סוף להביט לי בעיניים, פניו אפורות מתחת לשיזוף, "אל תדאג לי, אני בסדר. כשאנחנו הולכים למסיבות ולכל מיני … אני תמיד מקפיד על הגנה. זה נהדר, בעיקר אחרי שלוקחים כמה אקסטות." הוא מספר לי ושוב העיניים שלו בורחות משלי, ואולי אלו העיניים שלי שלא יכולות להביט בעיניו.
"יש לך מישהו חדש?" הוא שואל רגע לפני שדלתות המעלית נסגרות. אני מניד לאות לא, הדלתות נסגרות והוא נעלם. את המילניום החדש אני חוגג בבית על הספה עם בקבוק וודקה, ובחצות, במקום להתנשק, אני מקיא את הנשמה לתוך האסלה.

יומים אחר כך חאמיד מספר שהמסיבה של מריו הייתה ממש פגז. נינו ולאון באו מוקפים בחבורת נערים יפי תואר לבושים בתלבושת תואמת, רקדו ובילו כל הלילה, ולאון שתה והסניף כל כך הרבה עד שהתעלף בשירותים.

עוברים כמה חדשים שקטים. רינה פוגשת את אלכס - עולה חדש מרוסיה שמצליח בעקשנות עדינה לנתץ את החשדנות שלה ועובר לגור איתה ועם הילדים. לשם שינוי הפעם זה מצליח לה, הוא בחור זהב שבאמת אוהב אותה. אימא עוברת לגור עם מכר ותיק. אלמן שהיה נשוי לידידת נעורים שלה שנפטרה לפני כמה שנים. אנחנו מחליטים למכור את הדירה שלה כדי לאפשר לרינה ולאלכס לקנות דירה גדולה יותר. אני עובר לגור בדירה שכורה ליד בית החולים ולמרבה אכזבתם של הילדים מוכר את האופנוע וקונה מכונית. אני מבוגר מידי לדהור על אופנוע אני אומר להם, וכמה ימים אחר כך הולך לפגישה עיוורת שחאמיד סידר לי.

סמי הוא גבר כבן חמישים, נשוי ובארון. כל מה שהוא רוצה זה בחור שחום וצעיר - אני נחשב אצלו צעיר - שיוכל לקפוץ אליו מידי פעם לכמה שעות לעשות אהבה.
"רק תזכור שזה סידור עסקי לגמרי." אני מזהיר אותו, "סקס תמורת סקס. בלי דיבורים על רגשות." זה מתאים לו לגמרי. כל החורף הוא עומד בעסקה שלנו, עד שבאביב, יום אחרי שצה"ל יוצא מלבנון, אשתו מחליטה להתגרש, ומגלה לו שכבר כמה שנים היא יודעת על הבחורים שהוא מזיין, ועכשיו, כשהבן הצעיר כבר לא בסכנת חיים בלבנון, היא החליטה שדי, נמאס לה. הוא עוזב את הבית ובא לחיות אצלי.

הדירה שלי קטנה מידי לשניים - רק חדר שינה אחד וסלון עם פינת מטבח שנפתח למרפסת עם נוף לים - סמי נשבע שהוא עוזב בעוד כמה שבועות, רק שאתן לו להתארגן. אני לא מתווכח, אומר לו שיקח את הזמן שלו, שותק כשהוא ממלא את המקרר בכל מיני מאכלים אשכנזיים מוזרים כמו יוגורטים דלי שומן, סוכר וטעם, וחסות בכל צבעי הקשת - משום מה הוא כל הזמן מנסה לרזות - ואת כל הזמן הפנוי שלו הוא מבלה בחדר כושר, מזיל ריר על בחורים צעירים ויפים בגיל של הבן שלו. אין לו שמץ של גיי ראדר - כולם, בלי יוצא מהכלל, סטרייטים. אני שותק כשהוא שם עגיל, מגדל שער ואפילו מנסה לצבוע אותו. לא אומר כלום כשהוא נצמד אלי בלילות ובוכה מרוב געגועים לאשתו ולילדים שמחרימים אותו מאז שיצא מהארון, ומקבל בשתיקה את העובדה המעציבה שמאז שהוא חי איתי הוא רוצה לעשות סקס רק כשהוא מאוד מאוד שיכור, מה שקורה בערך פעם בחודש. זה לא מפריע לו להיות קנאי ולכעוס כל פעם שנדמה לו שאני מתענין בגבר אחר. ותאמינו לי, רק נדמה לו, אני עייף ואחוז בחילה מכל העסק. כל החארטה הזו של יחסים בין גברים מגעילה אותי.

כשאני מקבל צו שמונה בגלל התחלת האינתיפדה השניה סמי פורץ בבכי היסטרי. אני עולה על מדים ורגע לפני שאני יוצא מהבית, רטוב כולי מהדמעות שלו, הוא מגלה לי שהוא מאוהב בי, מבקש סליחה על ההתנהגות האיומה שלו בחודשים האחרונים, מבטיח לי שברגע שאחזור הכל יהיה אחרת. אני מצליח להשתיק אותו עם נשיקה חזקה על הפה ובורח. כשאני חוזר אחרי שבוע וחצי אני מוצא אותו במיטה שלי עם שני בחורים צעירים, מלחים של נושאת מטוסים אמריקאית, אחד שחור ואחד סיני, או אולי יפני, לך תדע? הדירה הפוכה לגמרי ושלושתם כל כך שיכורים עד שאין בכלל עם מי לדבר.

אני אורז במהירות מעט בגדים ומסתלק. שבוע שלם אני גר בבית החולים ומתפלא כמה נוח לי שם. סמי מנסה להתפייס איתי, בא כמה פעמים לרנטגן, מזמין אותי למסעדה. אני לא הולך והוא ממתין שם לשווא, חוזר שתוי למחלקה ומנסה להקים מהומה. אני נועל אותו בחדר ההלבשה מתקשר לבן הגדול שלו שבא מיד, מקשיב בשקט לכל עלילות אבא שלו, בוכה – כנראה שזו נטייה משפחתית אצלם – ולוקח אותו לגמילה או משהו. יותר אני לא רואה את סמי. אחרי חודש הוא שולח לי גלויה עם התנצלות, מספר שהפסיק לשתות וחזר לאשתו שהתגעגעה אליו מאוד.

חאמיד שהכיר לי את הצרה הזו מתנצל, וכשאני פורץ בצחוק, הוא צוחק גם כן ושנינו מחליטים שלא נזכיר יותר את סמי ואישתו. חאמיד מספר לי שנינו מבזבז כספים בלי חשבון ומרושש את לאון שעסקיו נפגעו קשות בגלל שהוא הזניח אותם, וגם בגלל המצב.
מסתבר שכל נבואות הזעם של סוף המאה הקודמת התגשמו דווקא כעת. שוב יש אינתיפדה, שוב מיתון, המון פיגועים, לאף אחד אין כסף, אין מצב רוח, אין פרנסה. הכל חרא!

דווקא אז, בתחילת 2001, כששוב התחילו בארץ הבלאגנים, המצב האישי שלי השתפר. דוד מיקו נפטר מסרטן ובצוואה שלו הוא גילה שאימא צדקה תמיד והוא היה הנהג. הוא התוודה שהעליל על אבא וביקש סליחה ומחילה מכולנו. כדי לעשות תיקון הוא הוריש לנו את כל רכושו ואחרי התיעצות משפחתית קצרה החלטנו לסלוח ולקחת את הכסף.

בכסף שקיבלתי קניתי לי דירה נחמדה ברחוב צדדי שקט ליד בית החולים. יש לי שלושה חדרי שינה, נוף נהדר לים, גינת ורדים שאני מטפח בשקידה, עבודה טובה שאני אוהב, ואפילו כלב זאב מסוג הסקי, דומה מאוד לרקס שנדרס כמה ימים אחרי שעזבתי כי נינו הניח לו להתרוצץ בכביש. מידי פעם נפגשתי עם גבר זה או אחר, אבל ברגע שהסקס התחיל להיות אישי מידי, ברגע ששמעתי יותר מידי מילות חיבה, או חס וחלילה דיבורים על יחסים, חתכתי.

ההיא, שחזרה שוב לנעול נעלים והחליפה לשמלה קצת פחות שחורה, הסכימה איתי שככה עדיף. מוטב להיזהר ולא לחזור שוב על טעויות העבר הנהנה בשביעות רצון כשדחיתי איזה בחורון חצוף שברבר על המראה האקזוטי שלי והשתפך במחמאות על העיניים הנהדרות שלי. תשלים עם זה שאין לך מזל עם אהבה, רטנה - קונטרה וונדום נון פסונדום.

והנה, בבוקר אביבי אחד, שנתיים אחרי שנפרדתי מלאון, ממש בתום משמרת הלילה שלי ברנטגן, הופיע חייל צעיר עטוי מדים של גולני וחיוך מהוסס ופנה אלי במבטא ארגנטינאי. הקול שלו נשמע מוכר כל כך עד שהלב שלי התחיל לדהור כמו מטורף, ואם לא הייתי נאחז בדלפק הייתי נופל על התחת.
זה היה דויד של לאון שעלה לארץ והתגייס. אני לוחץ בחום את ידו ומזמין אותו לארוחת בוקר בדירתי. אנחנו יושבים על המרפסת שלי, מביטים בים, נהנים מהשמש הטובה, מהאויר הצח, מיפי מראן של כרבולות הקצף הדוהרות על גלי הים. דויד שואל מה עם שלומי שעומד להתגייס בקרוב, מספר על אימו שנישאה שוב, על אחותו ואחיו, על המשפחה המאמצת שלו שהיא נהדרת ותומכת, ורק בסוף, כשנגמרים לנו כל הנושאים לשיחה, הוא שואל אם אני יודע איפה אבא שלו.

"שמעתי שלאון סגר את הסניף בארץ ונסע עם נינו לניו יורק." אני עונה בתמימות, כי באמת זה מה ששמעתי. שמעתי גם שהעסק שלו הפסיד המון כסף, שלאון שותה ומסניף יותר מידי, ושנינו - כמו נינו - מזיין בלי חשבון, מאכיל את החבר שלי לשעבר קש, בדיוק כמו שעשה לי. אבל את השמועות הללו אני לא מספר לדויד. יש דברים שלא אומרים ליד ילדים.

דויד נאנח ומסמיק, "זה נכון שנינו חולה איידס?" הוא שואל.
"הוא רק נשא." אני מתקן ומספר בקצרה איך עזרנו לנינו להבריא, ואיך, בתמורה, הוא ניסה לפתות אותי, וכשזה לא הצליח עבר לאבא שלו. "ואולי אני לא מפרש את זה נכון ומהתחלה הוא רצה את אבא שלך. ללאון יש כסף וסטייל ואני סתם אחד." אני מציע פרשנות קצת יותר מציאותית של העבר.
"למה אתה תמיד אומר שאתה סתם?" מתפלא דויד, "אתה גבר כל כך מרשים עם העיניים הנהדרות האלו, והשיער היפה שלך, והפנים המיוחדות שלך. ולא שאני הומו," הוא ממהר להרגיע אותי, "בכלל לא, אבל אני גם לא עיוור. איך זה שאתה עדיין לבד?"

אני מושך בכתפי ושואל מה הבעיה עם לאון. דויד נאנח ומודה שאין לו מושג. לאון הגיע לניו יורק, חי שם כמה שבועות עם נינו, ונעלם פתאום. "הוא חזר לארץ, זה ברור, אבל אף אחד לא יודע איפה הוא. אתה זוכר את הכתובת של הבית שהייתי מתארח בו אצלכם כשהייתי ילד? שכחתי את הכתובת. אולי הוא שם?"

אם אני זוכר? איזה שאלה. אחרי כמה דקות אנחנו כבר אנחנו דוהרים בניסן החדשה והמאובזרת שלי לקרית חרושת. דויד המתוח יושב לצידי וכועס על עצמו שלא בא אלי מיד כשאבא שלו הפסיק להתקשר. "ומה אם הוא מת? מה נעשה אם נמצא שם את הגוויה שלו?" הוא מנסה לדמיין לעצמו את הרע מכל.
"אל תהיה סטופידו!" אני נוזף בו. הוא מנסה לחייך וכמעט שמצליח. מזל שביום שישי בבוקר הדרך לא פקוקה. תוך פחות מחצי שעה אנחנו חוצים את הגשר מעל הקישון ופונים לקרית חרושת. אני עובר בדרך הזכורה לי היטב, נוסע בכביש מול הפארק, נהנה לראות כמה הוא מטופח ויפה. לשמחתי הדשא לא התייבש והמתקנים שמורים היטב. מול הקטר הצבעוני שהוצב בפארק כמזכרת לרכבת העמק האגדית נמצאת הפניה לרחוב שלנו. מנוע הניסן שלי מתאמץ במעלה הגבעה והידים שלי רועדות על ההגה. מסביב יש הרבה יותר בתים, הבית שלנו כבר לא עומד בודד על ראש הגבעה, אבל הוא עדיין הבית עם הגינה הכי גדולה. אני חונה מול השער היפה שעיצבתי יחד עם הרתך לפני כל כך הרבה שנים. מתי זה היה ? ב95- נדמה לי.

השער חלוד וחורק על ציריו, הגינה היפה שלי מוזנחת כל כך, מלאה קוצים ישנים ועשבים. ככה היא נראתה כשהגעתי לכאן, אני נזכר. הדלת פתוחה, ניילונים על הרצפה, ריח של צבע טרי, הרדיו משמיע שיר רוסי ישן על אווזי בר ואהוב שנעלם בערבות השלג.
אנחנו מגלים את לאון בחדר השינה שלנו, עומד על סולם האלומיניום הישן, השפכטל העתיק שלי בידו, מגרד את התקרה כשהוא לבוש באוברול המרוט שסחבתי לפני המון שנים מכיבוי אש ואפילו במבצע החזרת ציוד צבאי לא רצו לקבל אותו חזרה.

"דורי !" הוא קורא בחדווה, "מריו מסר לך את ההודעה שלי ?" הוא יורד מהסולם ומנשק אותי על לחיי, וכשאני לא מתנגד הוא מניח את ידו על עורפי ומנשק את פי בחזקה, מלכלך אותי באבק לבן, ורק כשהוא מבחין בבנו הנבוך הוא מניח לי.

אני שותק, המום מכך שמגעו מרעיד בי את המיתר ההוא שעד כה רק נינו הצליח להרטיט. כשלאון מנשק אותי המיתר נמתח בכוח בין ליבי לאשכי, מנער אפילו את הזאתי. פתאום היא שוב לבושה כמו זונה - מחשוף, מיני, עקבים, וטונות של איפור ותכשיטים – תפסיקי מגעילה ! אני נוזף בה, תראי איזה צורה יש לך ? היא צוחקת ומענטזת לה, מסרבת להתייחס. חשוב לה יותר להתקשט ולמרוח עוד ליפסטיק או השד יודע מה. נשים, אתם יודעים איך זה.

"איפה היית כל הזמן?" נוזף דויד באביו, מחבק בהקלה את לאון. עכשיו גם הוא מוכתם מהאבק שנשר מסרבלו של לאון. לאון מחייך, כולו מאובק בלבן, עיניו הכחולות נוצצות בפניו הלבנים. "הייתי כאן כל הזמן." הוא עונה בפשטות.
"לובשים כובע לעבודה כזו." אני נוזף בו, נוגע בזהירות בשערו הקצוץ והמאובק.
"יקח לך עוד המון זמן לעשות את זה לבד." בוחן דויד בדאגה את מרחבי התקרה המתקלפים.
לאון צוחק, "יש לי המון זמן." הוא אומר בעליצות. שוטף את פניו ומתנגב במגבת צבאית ישנה משובצת שהשארתי אחרי.

"מה אתה עושה אבא? איפה היית כל הזמן? דאגנו לך." מנער דויד אבק ממדיו הנקיים.
"סליחה שלא התקשרתי דויד. הייתי עסוק." עונה לאון בשלווה וזורח אלי באושר. "כבר יומים אני מתקשר לכולם ושואל איפה אתה." הוא נוזף בי בחיבה, עיניו מלטפות את פני. "לאן נעלמתם ? אימא שלך מכרה את הדירה, אחותך נעלמה, מריו וקוליה גרים בתל אביב ולא רוצים לדבר איתי. אף אחד לא רוצה להגיד לי לאן נעלמת." הוא מתלונן בלי כעס.

"אם היית בא לבית החולים היית מוצא אותי מיד." אני עונה, "אני נמצא שם כמעט כל הזמן, או ברנטגן, או במחלקת העיניים."
לאון גיחך. "אני יודע. התקשרתי וגברת כעסנית מאוד בשם מינה הסכימה להודות שאתה עובד אצלם, אבל התעקשה שאסור לה למסור את הכתובת שלך, ובקושי נתנה לי לדבר עם חאמיד, ואל תשאל מה הוא אמר כשבקשתי את הכתובת שלך."

"מה הוא אמר ?" שאלתי.
"הוא התרתח כהוגן ואמר שאתה עדיין מתאושש ממה שאני ונינו עשינו לך וטרק לי את הטלפון בפרצוף." הודה לאון, "וגם מריו כעס וסגר לי את הטלפון בפרצוף." הוסיף, "אבל אני לא מוכן לוותר עליך דורי." הוא שוב אחז בידי, מביט בי בתחינה. "תכננתי ללכת לבית החולים ולחכות במסדרון עד שתסכים לסלוח לי."

"אני סולח לך לאון. סלחתי לך מזמן." נחפזתי להרגיע אותו, מניח לו לאחוז בידי. לאון עומד קרוב אלי, כתפו מתחככת בכתפי, מקשיב לסיפור על הדוד מיקו שחזר בו ממעשיו הרעים ותיקן את העוולות שעשה לנו, ולוחץ את ידי בשמחה כשאני מגיע לסוף הטוב ומספר לו על הירושה ועל הדירה שקניתי בכסף.

"אז עכשיו אתה העשיר ובעל הרכוש ואני עני ומובטל." חייך ומשך אותי אחריו להראות לי כמה יפה צבע את הבית. הבית נקי וצבוע יפה אבל ריק, כל הרהיטים נמכרו לדיירים הקודמים. לאון ישן בחדר השינה הקטן על מזרון ישן ואוכל בעמידה ליד השיש. למרות התנאים הללו הוא נראה מאושר מאוד. הוא מספר לנו שתכנן למכור את הבית כדי להמשיך ולממן את נינו, אבל בוקר בהיר אחד בניו יורק הוא קם משנתו, ראה את השמים הכחולים שהזכירו לו את שמי ארץ ישראל, נזכר בחלום שחלם באותו לילה - חלום שהבהיר לו ללא ספק שכל ההרפתקה של נינו היא טעות איומה – והבין שהוא מתגעגע לחזור לארץ. "פתאום הבנתי כמה אני מתגעגע אליך דורי." סיכם, והשתלט גם על ידי השניה.

"מה חלמת ?" שאל דויד, מביט בעיניים פקוחות לרווחה באביו שנראה צנום ונמרץ כעלם, ועם זאת מבוגר ומפוקח יותר מתמיד.
לאון חייך והניד בראשו, "זה פרטי מידי. אני לא יכול לספר. אולי פעם, אם דורי ירצה, אני אספר לו." הביט בי במבט מסור שהזכיר לי את רקס החביב זכרונו לברכה.

שמטתי את ידי מידו, מתרחק ממנו מעט. כל ההתלהבות והחמימות ששפעו ממנו היו קצת יותר מידי בשבילי. כמעט שנתיים חייתי לבד, רק בחברת עצמי ופתאום הוצפתי ברגשות ובמידע. "כמה זמן אתה בארץ ?" שאלתי והתישבתי על הרצפה, הייתי ער כל הלילה ולפתע חשתי עייף.

"כמעט חודש." הביט בי בעצב, "לקח לי יותר משבועיים לצאת מכל הסמים שלקחתי. אל תשאלו באיזה מצב הייתי, הקאתי ושלשלתי בלי הפסקה."
"בילית ימים שלמים על הברכיים עם הראש באסלה." השלמתי את תאורו.
הוא הצטחק, צנח לצידי ושוב אחז בכפי, "כן. לנינו יש נטיה להשאיר במצב הזה את כל מי שאהב אותו." הבטנו זה בזה, ותיקי מלחמה חולקים זכרונות מכאיבים שרק הם יכולים להבין.

דויד שעמד מולנו נע באי נוחות והשתעל. "תראה אבא," אמר נבוך, "אני נורא מצטער, אבל אני צריך … הבטחתי לחברה שלי … אני צריך לחזור ביום ראשון לבסיס וכבר לא ראיתי אותה חודש שלם. אני נורא מצטער, אבל אם אתה מרגיש טוב אז אולי … "
"אולי תקח את המכונית שלי ותיסע אליה." התפרצתי בהשראת פתאום. "הנה," הגשתי לו את המפתחות ואת הרשיונות שלי. "קח גם כסף לדלק, תבלה יפה, תעשה חיים. אני ואבא שלך צריכים לדבר קצת. הנה, קח גם את המפתחות לדירה שלי, שיהיה לך איפה לישון בלילה. תחזור לכאן במוצאי שבת, אני אקפיץ אותך לבסיס."

"באמת? אתה באמת מתכוון לזה דורי?!" התפעם דויד, "ירדן תשתגע אם אני אבוא עם מכונית חדשה." התלהב. לחץ את ידי, נישק את אבא שלו, רשם לעצמו בקפידה את הוראות הדרך לדירה שלי ופרח לו לדרכו, מחייך חיוך רחב ומאושר.
"רגע דויד," רצתי אחריו ונתתי לו חבילת קונדומים ששכבה בארנקי אלוהים יודע כמה זמן. הוא בחן אותם בשביעות רצון, "אני לא בטוח אם תהיה לי הזדמנות להשתמש בהם." אמר בחיוך, "אבל נעים לקוות." צחקנו יחד ואז הוא חיבק אותי ונישק את לחיי. "אני מקווה שלא תצטער שנתת לי אותם." אמר והסמיק, "אבא ואתה … אני חושב שאתם עדיין … הייתם כל כך מאושרים פעם. אולי עוד יש סיכוי ש …" הוא היה נבוך מאוד מהניסיון לדון בחיי האהבה של אביו עם המאהב לשעבר שלו, מבוכה שהדביקה גם אותי.

"בחייך," חייכתי בביטול, "עבר יותר מידי זמן דויד. היום אנחנו שני הומואים זקנים וממורמרים, וחוץ מזה, מה כבר יש לאבא שלך לחפש אצל אחד כמוני?"
"סטופידו!" התרעם עלי דויד, "להפך, מה יש לך לחפש אצל הטיפש הזה שעזב אותך בשביל אחד כמו נינו. אתה לא כועס עליו?"

שקלתי את שאלתו בכובד ראש. "לא אני לא כועס. אני זה שהבאתי את נינו אלינו, ואני זה שעזבתי אותם לבד. התנהגתי כמו טיפש חסר אחריות כשחשפתי את אבא שלך לסכנה. הוא היה אדם נחמד ותמים כשאני הכרתי אותו ובגלל נינו הוא עבר גיהנום. אני עברתי אותו דבר. אני יודע. הכל קרה באשמתי. לך ילד, תבלה, תעשה חיים."

חזרתי ללאון שחבש כובע מרוט ששלומי הביא מקייטנת הכדור רגל ושב לקלף מהתקרה רצועות טיח. "על מה דברת עם דויד?" שאל, מביט בי בסקרנות ממרומי הסולם.
"על נינו. הוא מתפלא למה אני לא כועס עליך."
"גם אני מתפלא. איך זה שאתה לא כועס עלי?" המשיך לאון לקלף, מציץ בי מזוית עיניו.
משכתי בכתפי, מותש מראש מהדיון בנושא המכאיב הזה. "אין לי זכות לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. ידעתי מי זה נינו, וגם קוליה ורינה הזהירו אותי, אני אשם שהבאתי אותו. הכל קרה באשמתי. עד היום אני לא מבין למה השארתי אתכם לבד. ידעתי שהוא יכנס בינינו. הייתי צריך להתעקש שהוא יעזוב ברגע שהוא הבריא."

לאון ירד מהסולם והוריד את הכובע מראשו. "אל תדבר שטויות דורי, הוא לא אנס אותי. הוא הציע לעזוב ואני סירבתי. רציתי שהוא ישאר, התפתיתי כי … טוב, אתה יודע איך הוא … הוא החיל לדבר, ואחר כך לגעת, ואחר כך … וכשהבנתי שזו טעות, כשתפסתי שהוא מעונין בכסף שלי לא בי זה כבר היה מאוחר מידי, אתה עזבת… ואצלו היה תמיד מה לעשן או להריח. היו אבקות וכל מיני כדורים ו… אני אשם, לא הייתי צריך לתת לו להשתלט עלי ככה." הניח את ידיו על כתפי מקרב אותי אליו.

הנחתי את ראשי על כתפו, נושם את ריחו המוכר. "לא ניסיתי להלחם עליך. מיד ויתרתי. ידעתי שהוא יפגע בך, אבל כל כך נעלבתי … הייתי אנוכי ופחדן לאון. לא העזתי לעמוד בפניו, הייתי צריך להשאר ולעזור לך."
"זה לא היה עוזר. לא היית מצליח. הייתי צריך להשתחרר לבד. יש דברים שאף אחד לא יכול לעשות בשבילך, אתה צריך לעשות אותם בכוחות עצמך. חשבתי על זה הרבה ואני מבין שהכנסת אותו לחיים שלנו כדי לנסות להשתחרר ממנו אחרת היית ממשיך לחלום ולהתגעגע אליו כל חייך. השתחררת ממנו, נכון דורי?"

"כן, הבנתי את זה ברגע שהוא ניסה לגעת בי. זה קרה בדיוק כאן, אתה היית בחוץ …"
"דיברתי עם ד"ר בלום." השלים לאון את דברי, "כשיצאתי ללוות את ד"ר בלום ראיתי איך הוא מסתכל עליך וידעתי שהוא ינסה. ברגע שנכנסתי חזרה הבנתי שהוא לא הצליח, שהעדפת אותי. הייתי כל כך מאושר וגאה, רציתי להתגרות בו קצת, להשפיל אותו, להעניש אותו על החוצפה שלו, ואז נלכדתי במלכודת שלו. הרסתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בימי חיי ושברתי לך את הלב. אני כל כך מצטער ומבקש סליחה. תסלח לי דורי, בבקשה." הוא כרך סביבי את ידיו, לוחץ אלי את זקפתו שבלטה אפילו מבעד לבד העבה של האוברול הצבאי.

השכבתי אותו על המזרן ופתחתי לאט את הרוכסן שעבר לאורך כל הסרבל. הוא רעד והתנשם בזרועותי כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שלנו. "או !" נזכרתי פתאום, "נתתי את הקונדומים לדויד." הבטנו זה בזה וצחקנו.
"נבדקתי פעמיים בניו יורק ועוד פעם אחת כשהגעתי לארץ." אמר לאון, פושט מעלי את מכנסי, מנשק את בטני, שואף בהנאה את ריחו של עורי, "ואתה?"
"עברה כבר כמעט שנה מהפעם האחרונה שנבדקתי, ומאז לא הייתה לי סיבה להבדק, צריך לעשות סקס כדי לחטוף איידס."

"כן. הבעיה הזו מוכרת לי," גנח לאון, "מאז שסירבתי ללכת איתו למסיבות הפרטיות בסאונה של המועדון שלנו נינו איבד את מעט העניין שלו בי. הסתפקתי באקסטות כתחליף לסקס, אבל מספיק לדבר, בוא אלי." הוא הסתובב ולקח את אברי בפיו ונאנח בקול כשהתחלתי לנשק את בטנו. זה היה נהדר, ושנינו צרחנו מרוב תענוג כשגמרנו. זמן מה נותרנו רועדים ומתנשמים איש בזרועות רעהו עד שלאון התאושש מספיק כדי ללכת להביא לנו שמיכה.
רק כשקם ראיתי שגופו נעשה צנום עד כדי כך שצלעותיו בלטו מעורו. חיבקתי אותו חזק, נצמד אליו בכל כוחי, מנשק את פניו וכתפיו. "כל כך רזית. אני אצטרך לפטם אותך קצת." אמרתי. אהבתי אותו מוצק ומלא, זה הלם אותו יותר.
"מי שמדבר, אתה ממש עור ועצמות." קנטר אותי בחיבה.
"אבל תמיד הייתי רזה." מחיתי.
"לא כל כך רזה." נישק את פי. "רואים שעברה עליך תקופה לא קלה." שב להתייסר, ושוב התנצל על מה שכינה הבגידה שלו בי, מופתע מחדש שאיני מאשים אותו. אחר כך עשינו שוב אהבה, קצת יותר לאט הפעם, מופתעים כמה נוח הרגשנו יחד, והמשכנו לדבר ולהעלות זכרונות מעברנו.

"אתה זוכר איך היית מבשל בשבילי ?" שקע לאון בנוסטלגיה, "בימים הראשונים לא הרגשתי בכלל מה הטעם של האוכל, רציתי רק לגמור מהר עם הארוחה וללכת אתך למיטה."
"ואני חשבתי שאתה אוהב את הבישולים שלי." צחקתי.
"אני אוהב את הבישולים שלך, אבל לעשות אתך סקס אני אוהב יותר." התרפק עלי לאון. "רוצה לדעת מה היה החלום שהחזיר אותי לארץ ?" הסכמתי כמובן, והוא סיפר לי איך במשך כל הזמן שחי בניו יורק חלם שוב ושוב על השעון שהחזרתי לו. "לילות שלמים הייתי מבלה בחיפושים אחרי השעון הזה." הצטחק, "איפה לא חיפשתי אותו ? התרוצצתי בכל המקומות שהיינו בהם יחד. חיטטתי בכל הפינות כדי לחפש את השעון הזה."
"איפה חיפשת ?" הסתקרנתי. מאז שהחזרתי ללאון את שעוני לא קניתי שעון חדש. איכשהו הצלחתי להסתדר בלי שעון. מידי פעם הייתי אומר לעצמי שבאמת, אי אפשר ככה וצריך לקנות שעון חדש, ואחר כך הייתי שוב שוכח.
"איפה לא ? בדירה של אימא שלך, במעבדה שלך, במחלקת הרטנגן, בגינה שלנו. אפילו בדירה של מריו וקוליה, לילה שלם בדקתי את כל המכוניות הקטנות של קוליה ומיששתי את כל הבובות של מריו. בסוף שאלתי את נינו והוא הודה שנתן את השעון במתנה לבחור שקנה את הג'יפ שלך. מאז היחסים שלנו לא חזרו להיות מה שהיו פעם."

"ואיך הם היו פעם, היחסים שלך ושל נינו?" העזתי לשאול, יודע שזו שאלה מיותרת ושהתשובה תכאיב לי, ובכל זאת לא מתאפק.
לאון נאנח וכבש את פניו בכרית הדקה. "לא יודע דורי. אל תשאל שאלות כאלו. זו לא הייתה כמו האהבה שלנו. אולי ההפך, הרבה זמן אמרתי לעצמי שהוא איתי בגלל הכסף שלי, אבל … זה לא היה רק הכסף. היום אני חושב שזו הייתה נקמה בך, הוא רצה אותך ואתה העדפת אותי אז הוא … לא יודע, אולי רק נדמה לי, לא יכולתי לשאול אותו. אתה הרי מכיר את נינו, הוא נורא מבריק, יש לו תשובה מחוכמת על כל נושא בעולם, אבל אי אפשר לדבר איתו באמת. בהתחלה הסקס היה כל כך נהדר עד ש… אבל אחר כך … בגילי אי אפשר להסתפק רק בסקס, והיו סמים, ובחורים צעירים מידי, ומסיבות, ואז התחלתי לחלום על השעון שלך…" שתקנו זמן מה, ואז לאון הסתובב והביט בי, עיניו היו אדומות וקצת ולחות. "איבדתי את כל הכסף שלי, הרכוש היחיד שנשאר לי זה הבית." אמר, מביט בי במתיחות.

"לא נורא לאון." הרגעתי אותו, "אני מרויח מספיק בשביל שנינו. אל תדאג."
לאון חייך למרות שדמעות גלשו לאורך לחייו, מרטיבות את הכרית. "אתה מוכן שנחזור למרות כל מה שקרה?" שאל, מתנודד בין בכי לצחוק.
הזאתי קפצה ממקומה והחלה לרקוד מרוב שמחה. מתעלמת מכך שחצאיתה הקצרה מסתחררת סביב ירכיה ומגלה את החוטיני השחור והדקיק שלה – ברגע שראתה את לאון המלתחה שלה נעשתה כזאת זנותית שממש התביישתי בשבילה.

לקחתי את הזמן שלי לפני שעניתי. לאון שכב לצידי, ידו לוחצת על כתפי, נושם נשימות רדודות, רוצה להאיץ בי ולא מעז.
"כן." הסכמתי לבסוף, "אני רוצה לחיות אתך לאון, אבל יש לי תנאים."
"כל מה שתרצה, אני מסכים מראש!" התפרץ לאון לדברי, מחייך חיוך ענקי, נלחץ אלי בכוח.

"רק רגע, חכה. אולי זה לא ימצא חן בעיניך." עצרתי את ידו שהתגנבה בין רגלי, "אני רוצה שנגור אצלי בדירה. תשכיר את הבית הזה ותתחיל לחפש עבודה. אני רוצה שלכל אחד מאתנו יהיה הכסף הפרטי שלו ואת הכסף למשק הבית נחזיק בחשבון משותף. אני אבשל ואנקה והכל, אבל בגלל שאני רוצה, לא בגלל שאני חייב, וגם אתה תתחיל לעבוד בבית. אני רוצה שוויון."
לאון הניד בראשו לאות הן. "בסדר," אמר, "אני מבין. גם אני אתחיל לעשות דברים בבית." הבטיח, "וכבר יש לי עבודה. אבא שלי רוצה שאני אחזור לפתוח את המשרד בחיפה, אבל בהקף קטן יותר בגלל המיתון. עכשיו אני אעבוד פחות שעות. אולי תלמד אותי לבשל ?"

"טוב," הסכמתי, "ואל תציק לי בגלל התורנויות ברנטגן. אם תרצה תוכל לבקר אותי בלילות. הבית חולים ממש קרוב לדירה שלנו."
לאון החליק את ידיו בעדינות על גופי. אחרי ההשתלמות אצל נינו הוא כבר ידע איך לגעת בי כמו שצריך ומתי לא למעוך אותי בכוח – לפחות דבר אחד טוב יצא מכל הברוך הזה.
אבל הרעבי געלט ששילמנו היה גבוה מידי, אמרה הזאתי בעצב. לא ידעתי שהיא מדברת יידיש.

רציתי אותו שוב, אבל הוא לא מיהר. "יש עוד תנאים?" חקר.
"אל תשאל אותי מה עשיתי כשלא היינו יחד. בעיקר אני מבקש לא לשאול איך עברו עלי המילואים ההם, אחרי שמצאתי אתכם יחד… אתה יודע."
"בסדר," הסכים לאון, אבל לא התאפק ואחרי ששוב עשינו אהבה ניסה בכל זאת לספר לי איך נינו לחץ עליו אחרי שעזבתי, וכמה הוא מצטער וכמה ניסה לתפוס אותי בנייד ולא הצליח, ואיך כמעט נסע לקצין העיר, אבל נינו …

"די, די, מספיק." יללתי והתקפלתי סביב עצמי, מחבק את כתפי בידי ומקפל את ברכי אל בטני. כלפי חוץ נראיתי כאילו אני סובל מכאבי בטן, אבל בעצם חבקתי את הזאתי, שרק זכרון אותם ימים גרם לה להכנס להיסטריה נוראית של בכי.
לאון האפיר מבהלה והתחנן לפני שאניח לו לחבק אותי, ובאמת, ברגע שכרך את זרועותיו סביבי ומעך את גופי תחת גופו החם, נרגעתי. חוץ מקצת רעידות שטלטלו אותי מידי פעם הכל היה שוב בסדר. מרוב בהלה הוא אפילו לא ביקש יותר סליחה ורק חזר ואמר שהוא אוהב אותי.

"כבר הסברתי לך שאהבה זה דבר מסוכן לאון," חזרתי על התיאוריה הישנה שלי, "זו התמכרות קשה יותר מסמים ומאלכוהול. זה רגש נוראי שצריך להזהר ממנו מאוד. התנאי האחרון שלי הוא בלי אהבה. לא רוצה לדבר על אהבה, לא רוצה לשמוע עליה אף מילה יותר. אנחנו יחד כי אנחנו חברים, יש לנו טעמים דומים, טוב לנו במיטה, מברשות השיניים שלנו מרגישות נוח לעמוד יחד על השיש. יש לנו עבר משותף ואולי גם עתיד, זה הכל. מהיום שום קשקושי אהבה ! לכל אחד יש את החיים שלו. אם מונוגמיות חשובה לך אז בסדר, אני מסכים, אבל רק בגלל שאתה חבר שלי לא בגלל ש… "

לאון הטיל את עצמו עלי בבכי וחיבק אותי. "דורי, מתוק שלי, מה עשיתי לך?" קרא בצער, מאמץ אותי אל ליבו, קורא לי בספרדית יקירי, אהובי המתוק ושאר ירקות. התחלתי למחות, אבל הוא כבר הרים את רגלי על כתפיו דחף כרית מתחת לישבני וכל מה שרציתי להגיד פרח באחת מראשי.
כל הנאום שלי נכנס לו באוזן אחת ויצא בשניה התלוננתי לפני הזאתי. עזוב, היא אמרה, קונטרה וונדום נון פאסונדום. אז הוא אוהב אותך, מה אפשר לעשות? תשלים עם זה.

מעולם לא גמרנו לצבוע את הבית בקרית חרושת. כל השבת עברה עלינו בדיבורים ובעשית אהבה. הפסקנו רק כדי להתקלח ולאכול. כל פעם שניסיתי להסביר ללאון מה דעתי על הרגש המסוכן וההרסני הזה ששמו אהבה הוא היה מסתער עלי, מנשק אותי ומשתיק אותי בספרדית סוערת, ואחר כך בהתעלסות סוערת עוד יותר. לא היה מה לעשות נגדו - לשכנע את לאון שאהבה זה רגש מסוכן היה כמו להשתין נגד הרוח.

יותר לא חזרנו לשם. באותו סוף שבוע נפרדנו מהבית בו התחילה מערכת היחסים שלנו - אהבה מתעקש לקרוא לה לאון – שממשיכה להתקיים בהצלחה גם בדירה הנחמדה שלנו הצופה אל הים התיכון. את הבית מכר לאון לזוג צעיר שלא הפסיק להתנשק ולהתחבק למרות שהגברת הייתה בחודש התשיעי. נראה אותם בעוד עשר שנים. עד אז הם בטח יגבשו דעה קצת יותר מציאותית על החיים בכלל ועל אהבה בפרט.

לאון מקפיד לשמור על התנאים שלי - הוא למד לבשל ולנקות, וכיום אנחנו שוים בכל - הוא עובד פחות שעות. מרויח פחות ממה שהרויח פעם, אבל מאושר יותר. חזרנו לפעילות שלנו בקהילה, חזרנו לחיים שהיו לנו לפני נינו, ואני מקווה שגם אם כעת אנחנו מבוגרים ומצולקים יותר אנחנו גם חכמים קצת יותר.
אבא של לאון שכולם קוראים לו דון אברבנאל בא לבקר אצלנו בסוף אוגוסט כדי לראות שהכל בסדר עם המשרד המחודש ועם הבן שלו. ארחנו אותו בדירתנו לארוחת צהרים ולהפתעתי גיליתי שהוא אדם נחמד והגיוני שהשלים עם העובדה שבנו חי עם גבר. אולי בזכות העובדה שיש לו נכדים ודויד הבכור מראה סימנים שהוא רוצה להשתלב בעסקי המשפחה.

הוא כבר ידע על הנזקים שעשה נינו כששכנע את לאון להעביר את עסקיו לניו יורק ולשכור משרד במגדלי התאומים דווקא. התברר שאחרי שלאון עזב בצורה כל כך פתאומית נינו הצליח להוציא מהעסק המון כספים וגרם בכך להתמוטטות הסניף. כל הבוקר רתח דון אברבנאל מכעס על טפשותו של בנו ורק כשהגיעה שעת הצהרים נרגע מעט מעל לצלחת מרק יוגורט קר ומרענן שהגשתי לו.

"ואתה לא רוצה להכנס לעסקים?" חקר אותי בעברית איטית ויפה של תלמיד בית ספר יהודי.
"לא אדוני. יש לי את העבודה שלי בבית חולים. אני חושב שכל אחד צריך להתעסק בדברים שלו. אנחנו מבלים מספיק זמן ביחד בבית." עניתי בנימוס.
"ואתה אוהב את הבן שלי?" הביט בי בחשדנות מתחת לגבות עבותות.
שוב המילה הזו! "אנחנו שותפים וחברים שגרים יחד." עניתי בנוקשות, "מה שאנחנו עושים בפרטיות של חדר השינה הוא העסק שלנו בלבד."

חיוך עלה על פניו של הזקן. "בסדר מר בכר. מקובל עלי." הצטחק ואכל בתאבון את הארוחה שבישלתי. למרבה הצער לאון קלקל באחת את הרושם הטוב שעשיתי על אביו כשהתפרץ הביתה אחרי טיול עם הכלב והסתער עלי בנשיקות, מצהיר בלי בושה על אהבתו אלי.
דון אברבנאל החליט, אחרי התיעצות עם עורכי הדין שלו, לתבוע את נינו על הנזקים הכספיים שגרם לעסק. הישיבה הראשונה עם נינו ועורכי דינו נקבעה ל - 12.9 במגדלי התאומים.

לפי העדויות נינו הגיע לשם יום קודם וכנראה שבזמן ההתנקשות היה עסוק בגריסת כל מיני מסמכים שהיו יכולים להעיד על אשמתו. באנדרלמוסיה שהשתררה אחרי שמגדלי התאומים נפגעו איש לא זכר מה בדיוק קרה. למרבה המזל מעט העובדים שהיו שם הספיקו לברוח, ורק המשרד, על כל המסמכים והמחשבים שהיו בו, נעלמו בתוך ההריסות.

היו שטענו שראו אותו מספיק להמלט, מישהו סיפר שהבחין בו רץ החוצה רגע לפני ההתמוטטות, אבל היה שם כזה בלגן וכזו מהומה עד שאיש לא יכול להיות בטוח מה באמת קרה. הביטוח כיסה את מחיר ההפסדים וקיזז מעט את ההפסדים שגרם נינו, שהוכרז כעוד אחד מקורבנות אסון מגדלי התאומים.
"נו, מילא. שזה יהיה הרעבי געלט שלך. למדת לא לערב בזנס עם פלז'ר." אמר דון אברבנאל בחיבה לבנו. לחץ את ידי שנינו בחום ואפילו נישק אותנו לפני שטס חזרה לארגנטינה.

בפני לאון והזאתי אני מעמיד פנים שנינו מת, אבל לא אופתע כלל אם הוא עוד חי אי שם, לוגם יין יקר בכוסות בדולח מחוטבות, משמיע אמרות אנרכיסטיות מחוצפות שמזעזעות נשמות צעירות ותמימות, ומנגן באצבעות האמן שלו מוזיקה מענגת של תשוקה ואהבה על גוף של גבר צעיר ותמים שעוד יצטער על זה יום אחד.

new yorker​(לא בעסק)
amazing
i dont know who you are and what you do in your 'real' life but if its not writing you need to change profession and start writing full time. juat amazing
29/09/04 01:04
הקיסרית פרינסי
ואו
סיפור מקסים
11/10/09 20:22