"מזכירה"
מאת המלכה לירז(שולטת){כ}
25 במרץ 2004
בלילה שבין שלישי לרביעי הקרינו בטלוויזיה את סרטו של סטיבן שיינברג (Steven Shainberg): "מזכירה" (Secretary, 2002). בפעם הראשונה צפינו בסרט בשלמותו, והתאהבנו. התאהבנו בסיפור הרגיש והמורכב, בשחקנים הראשיים, המפלרטטים כאילו אין מחר עם דמויותיהם הקינקיות, בצילום החושני, בהומור המעודן, ואפילו בפס-הקול המצוין של אנג'לו בדאלמטי. "מזכירה" הנו אחד מסרטיי המיניסטרים הנדירים המציגים תוכן סאדו-מזוכיסטי ברור, ופנינה קולנועית המצליחה לרגש ולהצחיק במידה שווה.
הסרט "מזכירה" מבוסס על סיפור קצר מאת הסופרת האמריקאית מארי גייטסקיל (Mary Gaitskill), שהופיע בקובץ סיפורים בשם: "התנהגות רעה", אשר יצא לאור בשנת 1988, ועוסק בשורה של נושאים פרובוקטיביים ושנויים במחלוקת כגון סמים, זנות וסאדו-מזוכיזם. "הילדה הרעה של הספרות האמריקאית" - מארי גייטסקיל, ילידת 1954, עברה בעצמה חיים מלאי תהפוכות ועבודתה עוסקת לעתים קרובות בדמויות הסובלות מבידוד חברתי, השואפות להגיע לאינטימיות רגשית ומפחדות מכך באותה מידה.
הבמאי סטיבן שיינברג קרא את האוסף "התנהגות רעה" בעודו סטודנט לקולנוע, ואף שהסיפור עליו מבוסס "מזכירה" כתוב מנקודת הראות של אישה צעירה ובעייתית, בודדה ונוטה לפגיעה-עצמית (מעין גרסא של גייטסקיל ל"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של הסופרת חנה גרין), מצא עצמו שנייברג מתחבר אליו באופן עמוק ומיידי. במהלך תקופת לימודיו ביים שיינברג סרט קצר, כבן 22 דקות, המבוסס על הסיפור הקצר. בראיון עמו מספר הבמאי על הקשיים בהם נתקל כשרצה להמשיך ולהפוך את הסיפור לסרט עלילתי באורך מלא:
"למרות שהסרט הקצר היה מהיר מאוד, הרבה אנשים בהוליווד התעניינו בכך שאני אעשה ממנו סרט עלילתי ארוך. אבל כשהייתי הולך ומספר להם שבפיצ'ר [סרט עלילתי באורך מלא -ל.], זו לא תהיה דמות ה"מתגברת" על "בעייתה", שהפרדיגמה לסיפור זה אינה "סרט על דמות המתגברת על בעיה אישית", כמו אלכוהוליזם, או סמים, או משהו כזה, אלא שהיא מגלה משהו יפה ונפלא במשרד עם מר גריי. כשהבעתי עצמי בצורה זו, אנשים חשבו שאני מטורף, ואף אחד לא הסכים לפתח את הסיפור ולעשות את הסרט."
בשל הדעות הקדומות לגבי בדס"מ והחשש של התעשייה ההוליוודית לגעת בטאבו, נאלץ שיינברג לדחות את עשיית הסרט במשך כחמש שנים, עד שהצליח לגייס משאבים ושותפים. הסרט הופק לבסוף כסרט עצמאי.
*
"בדרך זו או אחרת תמיד סבלתי. לא ידעתי מדוע בדיוק. אבל אני כן יודעת שאני כבר לא כ"כ פוחדת מסבל כעת. אני מרגישה יותר מכפי שהרגשתי אי פעם, ומצאתי מישהו להרגיש אתו. לשחק אתו. לאהוב בדרך שמרגישה נכונה בשבילי. אני מקווה שהוא יודע שאני יכולה לראות שהוא סובל גם כן. ושאני רוצה לאהוב אותו."
(לי, "מזכירה")
*
גיבורת הסרט, לי, המגולמת ברגישות ובקסם ע"י מאגי גילנהאל (Maggie Gyllenhaal) היפה, אמורה הייתה להיות תוצר שגרתי של המשפחה האמריקאית מהמעמד הבינוני. במקום זאת, כרונולוגית אנו פוגשים בה לראשונה ערב שחרורה מאשפוז במוסד פסיכיאטרי. אחותה הבלונדית, פרוטוטייפ של מעודדת אמריקאית, מתחתנת; הוריה לא מפסיקים לריב; ואביה לא מפסיק לשתות. בעיצומה של מסיבת החתונה חומקת לי לחדרה ונאבקת שם בהרגלה האלים – פציעה-עצמית.
לי חיישנית, עדינה, נמנעת בכל מחיר מחילוקי דעות. היא שונה מסביבתה, צייתנית, לא מובנת, לא נלחמת. כשהמצוקה, הרעש בפנים, נעשים יותר מדי, לי לוקחת קומקום רותח, מחט, מברשת שיער – כל אמצעי תמים למראה, ומכאיבה לעצמה. טקס פרטי, קתארזיס, של נערה מעונה. אחותה עסוקה בחייה הבלונדיים; ולא אמה המגוננת יתר על המידה, ולא אביה האלכוהוליסט מסוגלים לחדור לתוך עולמה הפנימי ולהקל עליה. יהיה זה רק מר גריי שיראה את הבדידות שלה מייד, ויגיב אליה: "את סגורה בחוזקה. חומה. האם את אי פעם משתחררת?".
בנקודה אפלה זאת הסרט, שמשכיל לשזור אור וחושך, צער וצחוק, מבצע תפנית לכיוון הומוריסטי יותר. מצוידת בקורות חיים שאין בהם דבר מלבד קורס קלדנות, אותו סיימה בהצטיינות יתרה, יוצאת לי הפגיעה לעולם הגדול למצוא עבודה. היא מתאמנת מול הראי בניהול ראיונות, אך מגיעה לבסוף למשרדו של עורך הדין אי. אדוארד גריי, בהופעה נפלאה של השחקן ג'יימס ספאדר (James Spader). מחוץ למשרדו של מר גריי תלוי כבדרך קבע השלט: "דרושה מזכירה", ובעוד לי נכנסת פנימה, המזכירה הקודמת, שטופת דמעות, ספק נמלטת ספק מגורשת מהמשרד.
למרות שמר גריי הלבוש למשעי הוא עו"ד סמכותי, המבוגר מלי בלא מעט שנים, בדרכו שלו הוא חריג חברתי ונושא עמו צלב של סבל חשאי לא פחות משלה. בסיומו של ראיון העבודה הקולנועי המוזר והנוגע ללב ביותר, כאשר מר גריי מזהיר אותה שהתפקיד משמים ומשעמם ופחות ליכולותיה, ולי משיבה לו: "אני אוהבת עבודה משעממת", הופכת לי להיות המזכירה של מר גריי. לתפקיד הסאבמיסיבי הזה, שמר גריי מזהיר אותה מפניו ושלי מתעקשת למלא עבורו, משמעות סמלית למערכת היחסים המתפתחת ביניהם.
*
"זאת ההתנהגות שלך."
"מה לגבי ההתנהגות שלי?"
"היא רעה מאוד."
(מר גריי מסביר ללי מדוע הוא רוצה לפטר אותה אותה).
*
אישיותו של גריי היא שילוב בין סדיזם קפדני, נאורוטי, ובין רגישות יפהפייה. הוא מעיר ללי ללא רחם על הופעתה, שיערה, ואפילו על המשיכות שהיא מושכת באפה. במקביל, הוא מבחין בסימני הפציעות העצמיות שלה ומשוחח עמה על כך בגלוי אך לא ללא רוך.
"את ביישנית", הוא אומר לה. "גם אני ביישן".
"אתה לא ביישן", היא מצחקקת במבוכה, "אתה עו"ד".
אך קשר מילולי נוצר, והודות למר גריי, ערכת הפציעה העצמית של לי מוצאת במהרה את דרכה לקרקעית הנהר. מר גריי גם עוזר ללי להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה, המגיעה מדי יום לאסוף אותה (וממתינה לה בחוץ במשך שעות!), ולהצהיר בפני אמה לראשונה באופן אסרטיבי על רצונה להגיע הביתה בכוחות עצמה בתום יום העבודה. בהוראתו של מר גריי, לי הולכת לבדה הביתה דרך החורשה – טיול המסמל את ההיפרדות מהקונבנציות החברתיות, ואת מציאת הקול הפנימי, יחד עם מר גריי המלווה אותה להרגשתה בכל צעד וצעד. מר גריי רואה אותה, מבין אותה, והבנתו משחררת ומעוררת אותה.
במקביל, נותן מר גריי ללי משהו מספק יותר מדפוס ההענשה העצמית הישן שלה. טעויות ההדפסה שלה מוקפות על ידו בעיגול בעט אדומה, ולי - מקבלת ספאנקינג, מבצעת מטלות משרדיות שבשגרה עם מפשק-זרועות, או זוחלת במשרד – מגלה משהו מהותי על טבעה שלה ועל טבעו של מר גריי. לא זאת בלבד שהיא איננה מתנגדת להתייחסותו, היא רעבה לה ולפעמים טועה במתכוון, משתוקקת לכך שיגלה את שגיאותיה. לאחר שטעתה, לאחר שנענשה, היא מתקנת את שגיאותיה וזורחת כשמר גריי לא שוכח לעבור לידה ולומר לה: "מכתב טוב".
את המתח במשרד הזה ניתן לחתוך בסכין. וגם כאשר לי בביתה, לפני ארוחת הערב, היא משוחחת עם מר גריי בטלפון והוא נותן לה הוראות אכילה: "כף אחת של פירה, ארבעה אפונים ירוקים, וכמה גלידה שאת רוצה". מול עיניהם המשתאות של בני משפחתה, לי מבצעת את ההוראות במדויק, קורנת מסיפוק פנימי.
אך בעוד שלי קוראת את ספר ההדרכה והעזרה העצמית: "כיצד לצאת מהארון כסאב או כדום", אחת מני בדיחות פנימיות רבות שהסרט משופע בהן, מר גריי מוכרע ע"י רגשות האשמה שלו לגבי התנהגותו כלפי מזכירתו הצעירה ומחליט לפטרה. "הוא מפחד מאהבה", מסביר הבמאי, סטיבן שיינברג, את דמותו של מר גריי, "ואני חושב שהרבה גברים מפחדים מכך. דמותו משופעת בכמות אדירה של שנאה עצמית בגלל מה שהוא רוצה ומה שהוא צריך. באופן אירוני, הוא היחיד בסרט שחושב שיש משהו לא בסדר אתו".
"הביני, אנחנו לא יכולים לעשות את זה את זה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", אומר מר גריי, נואש, ללי.
"מדוע לא?", היא שואלת, אבל הדמעות והתחנונים לא עוזרים, ולי, בדומה למזכירה שקדמה לה, נאלצת לעזוב. ואולם, באופן פרדוכסלי, ההשתעבדות-מרצון למר גריי עוזרת ללי הביישנית והכנועה להפוך לאישה חזקה ושלמה יותר, המכירה את צרכיה, יודעת מה היא רוצה, ואף מוכנה להילחם על כך באומץ. בהתמסרותה, היא מאפשרת למר גריי לאהוב אותה.
*
בראיון נשאלה השחקנית מאגי גינהאל מה משך אותה לסרט "מזכירה" ומהי פרשנותה האישית לסיפור:
"זה סרט שבאמת מדבר על משהו, שיש לו תוכן. זהו סרט מורכב, ואני לא רואה כ"כ הרבה סרטים שבאמת יש להם תוכן, שמנסים לקרוא תגר על הדרך שבה אנשים יוצרים קשר זה עם זה. הסרט ללא ספק מצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, אך קומדיה רומנטית על אנשים אמיתיים שהם גם עדינים, אוהבים ומאושרים, וגם שבורים, אפלים ומורכבים – כמו כולם. אני חושבת שה- S/M (סאדו-מזוכיזם) בסרט הוא בהרבה דרכים מטאפורה למורכבויות של החיים, לעובדה שיש בו זמנית גם אור וגם חושך בכל מערכת יחסים ובכל אדם. ושכאב עוזר להגדיר מהו עונג. ללא כאב, לא יהיה שום מושג של עונג. אני חושבת שהסרט מהלל את הבסד"מ במובן שיהא הדבר אשר את/ה צריך/ה להתעורר או לעורר את עצמך אליו, להיות נוכח ולהיות מודע - אשר יהא, עשה זאת. היה מודע למה שאתה עושה, אך עשה זאת."
***
ביקורות וראיונות: http://romanticmovies.about.com/cs/secretary/
האתר הרשמי של הסרט (עם בחינת ההקלדה המפורסמת בכניסה): http://www.secretarythemovie.com
הסרט "מזכירה" מבוסס על סיפור קצר מאת הסופרת האמריקאית מארי גייטסקיל (Mary Gaitskill), שהופיע בקובץ סיפורים בשם: "התנהגות רעה", אשר יצא לאור בשנת 1988, ועוסק בשורה של נושאים פרובוקטיביים ושנויים במחלוקת כגון סמים, זנות וסאדו-מזוכיזם. "הילדה הרעה של הספרות האמריקאית" - מארי גייטסקיל, ילידת 1954, עברה בעצמה חיים מלאי תהפוכות ועבודתה עוסקת לעתים קרובות בדמויות הסובלות מבידוד חברתי, השואפות להגיע לאינטימיות רגשית ומפחדות מכך באותה מידה.
הבמאי סטיבן שיינברג קרא את האוסף "התנהגות רעה" בעודו סטודנט לקולנוע, ואף שהסיפור עליו מבוסס "מזכירה" כתוב מנקודת הראות של אישה צעירה ובעייתית, בודדה ונוטה לפגיעה-עצמית (מעין גרסא של גייטסקיל ל"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של הסופרת חנה גרין), מצא עצמו שנייברג מתחבר אליו באופן עמוק ומיידי. במהלך תקופת לימודיו ביים שיינברג סרט קצר, כבן 22 דקות, המבוסס על הסיפור הקצר. בראיון עמו מספר הבמאי על הקשיים בהם נתקל כשרצה להמשיך ולהפוך את הסיפור לסרט עלילתי באורך מלא:
"למרות שהסרט הקצר היה מהיר מאוד, הרבה אנשים בהוליווד התעניינו בכך שאני אעשה ממנו סרט עלילתי ארוך. אבל כשהייתי הולך ומספר להם שבפיצ'ר [סרט עלילתי באורך מלא -ל.], זו לא תהיה דמות ה"מתגברת" על "בעייתה", שהפרדיגמה לסיפור זה אינה "סרט על דמות המתגברת על בעיה אישית", כמו אלכוהוליזם, או סמים, או משהו כזה, אלא שהיא מגלה משהו יפה ונפלא במשרד עם מר גריי. כשהבעתי עצמי בצורה זו, אנשים חשבו שאני מטורף, ואף אחד לא הסכים לפתח את הסיפור ולעשות את הסרט."
בשל הדעות הקדומות לגבי בדס"מ והחשש של התעשייה ההוליוודית לגעת בטאבו, נאלץ שיינברג לדחות את עשיית הסרט במשך כחמש שנים, עד שהצליח לגייס משאבים ושותפים. הסרט הופק לבסוף כסרט עצמאי.
*
"בדרך זו או אחרת תמיד סבלתי. לא ידעתי מדוע בדיוק. אבל אני כן יודעת שאני כבר לא כ"כ פוחדת מסבל כעת. אני מרגישה יותר מכפי שהרגשתי אי פעם, ומצאתי מישהו להרגיש אתו. לשחק אתו. לאהוב בדרך שמרגישה נכונה בשבילי. אני מקווה שהוא יודע שאני יכולה לראות שהוא סובל גם כן. ושאני רוצה לאהוב אותו."
(לי, "מזכירה")
*
גיבורת הסרט, לי, המגולמת ברגישות ובקסם ע"י מאגי גילנהאל (Maggie Gyllenhaal) היפה, אמורה הייתה להיות תוצר שגרתי של המשפחה האמריקאית מהמעמד הבינוני. במקום זאת, כרונולוגית אנו פוגשים בה לראשונה ערב שחרורה מאשפוז במוסד פסיכיאטרי. אחותה הבלונדית, פרוטוטייפ של מעודדת אמריקאית, מתחתנת; הוריה לא מפסיקים לריב; ואביה לא מפסיק לשתות. בעיצומה של מסיבת החתונה חומקת לי לחדרה ונאבקת שם בהרגלה האלים – פציעה-עצמית.
לי חיישנית, עדינה, נמנעת בכל מחיר מחילוקי דעות. היא שונה מסביבתה, צייתנית, לא מובנת, לא נלחמת. כשהמצוקה, הרעש בפנים, נעשים יותר מדי, לי לוקחת קומקום רותח, מחט, מברשת שיער – כל אמצעי תמים למראה, ומכאיבה לעצמה. טקס פרטי, קתארזיס, של נערה מעונה. אחותה עסוקה בחייה הבלונדיים; ולא אמה המגוננת יתר על המידה, ולא אביה האלכוהוליסט מסוגלים לחדור לתוך עולמה הפנימי ולהקל עליה. יהיה זה רק מר גריי שיראה את הבדידות שלה מייד, ויגיב אליה: "את סגורה בחוזקה. חומה. האם את אי פעם משתחררת?".
בנקודה אפלה זאת הסרט, שמשכיל לשזור אור וחושך, צער וצחוק, מבצע תפנית לכיוון הומוריסטי יותר. מצוידת בקורות חיים שאין בהם דבר מלבד קורס קלדנות, אותו סיימה בהצטיינות יתרה, יוצאת לי הפגיעה לעולם הגדול למצוא עבודה. היא מתאמנת מול הראי בניהול ראיונות, אך מגיעה לבסוף למשרדו של עורך הדין אי. אדוארד גריי, בהופעה נפלאה של השחקן ג'יימס ספאדר (James Spader). מחוץ למשרדו של מר גריי תלוי כבדרך קבע השלט: "דרושה מזכירה", ובעוד לי נכנסת פנימה, המזכירה הקודמת, שטופת דמעות, ספק נמלטת ספק מגורשת מהמשרד.
למרות שמר גריי הלבוש למשעי הוא עו"ד סמכותי, המבוגר מלי בלא מעט שנים, בדרכו שלו הוא חריג חברתי ונושא עמו צלב של סבל חשאי לא פחות משלה. בסיומו של ראיון העבודה הקולנועי המוזר והנוגע ללב ביותר, כאשר מר גריי מזהיר אותה שהתפקיד משמים ומשעמם ופחות ליכולותיה, ולי משיבה לו: "אני אוהבת עבודה משעממת", הופכת לי להיות המזכירה של מר גריי. לתפקיד הסאבמיסיבי הזה, שמר גריי מזהיר אותה מפניו ושלי מתעקשת למלא עבורו, משמעות סמלית למערכת היחסים המתפתחת ביניהם.
*
"זאת ההתנהגות שלך."
"מה לגבי ההתנהגות שלי?"
"היא רעה מאוד."
(מר גריי מסביר ללי מדוע הוא רוצה לפטר אותה אותה).
*
אישיותו של גריי היא שילוב בין סדיזם קפדני, נאורוטי, ובין רגישות יפהפייה. הוא מעיר ללי ללא רחם על הופעתה, שיערה, ואפילו על המשיכות שהיא מושכת באפה. במקביל, הוא מבחין בסימני הפציעות העצמיות שלה ומשוחח עמה על כך בגלוי אך לא ללא רוך.
"את ביישנית", הוא אומר לה. "גם אני ביישן".
"אתה לא ביישן", היא מצחקקת במבוכה, "אתה עו"ד".
אך קשר מילולי נוצר, והודות למר גריי, ערכת הפציעה העצמית של לי מוצאת במהרה את דרכה לקרקעית הנהר. מר גריי גם עוזר ללי להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה, המגיעה מדי יום לאסוף אותה (וממתינה לה בחוץ במשך שעות!), ולהצהיר בפני אמה לראשונה באופן אסרטיבי על רצונה להגיע הביתה בכוחות עצמה בתום יום העבודה. בהוראתו של מר גריי, לי הולכת לבדה הביתה דרך החורשה – טיול המסמל את ההיפרדות מהקונבנציות החברתיות, ואת מציאת הקול הפנימי, יחד עם מר גריי המלווה אותה להרגשתה בכל צעד וצעד. מר גריי רואה אותה, מבין אותה, והבנתו משחררת ומעוררת אותה.
במקביל, נותן מר גריי ללי משהו מספק יותר מדפוס ההענשה העצמית הישן שלה. טעויות ההדפסה שלה מוקפות על ידו בעיגול בעט אדומה, ולי - מקבלת ספאנקינג, מבצעת מטלות משרדיות שבשגרה עם מפשק-זרועות, או זוחלת במשרד – מגלה משהו מהותי על טבעה שלה ועל טבעו של מר גריי. לא זאת בלבד שהיא איננה מתנגדת להתייחסותו, היא רעבה לה ולפעמים טועה במתכוון, משתוקקת לכך שיגלה את שגיאותיה. לאחר שטעתה, לאחר שנענשה, היא מתקנת את שגיאותיה וזורחת כשמר גריי לא שוכח לעבור לידה ולומר לה: "מכתב טוב".
את המתח במשרד הזה ניתן לחתוך בסכין. וגם כאשר לי בביתה, לפני ארוחת הערב, היא משוחחת עם מר גריי בטלפון והוא נותן לה הוראות אכילה: "כף אחת של פירה, ארבעה אפונים ירוקים, וכמה גלידה שאת רוצה". מול עיניהם המשתאות של בני משפחתה, לי מבצעת את ההוראות במדויק, קורנת מסיפוק פנימי.
אך בעוד שלי קוראת את ספר ההדרכה והעזרה העצמית: "כיצד לצאת מהארון כסאב או כדום", אחת מני בדיחות פנימיות רבות שהסרט משופע בהן, מר גריי מוכרע ע"י רגשות האשמה שלו לגבי התנהגותו כלפי מזכירתו הצעירה ומחליט לפטרה. "הוא מפחד מאהבה", מסביר הבמאי, סטיבן שיינברג, את דמותו של מר גריי, "ואני חושב שהרבה גברים מפחדים מכך. דמותו משופעת בכמות אדירה של שנאה עצמית בגלל מה שהוא רוצה ומה שהוא צריך. באופן אירוני, הוא היחיד בסרט שחושב שיש משהו לא בסדר אתו".
"הביני, אנחנו לא יכולים לעשות את זה את זה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", אומר מר גריי, נואש, ללי.
"מדוע לא?", היא שואלת, אבל הדמעות והתחנונים לא עוזרים, ולי, בדומה למזכירה שקדמה לה, נאלצת לעזוב. ואולם, באופן פרדוכסלי, ההשתעבדות-מרצון למר גריי עוזרת ללי הביישנית והכנועה להפוך לאישה חזקה ושלמה יותר, המכירה את צרכיה, יודעת מה היא רוצה, ואף מוכנה להילחם על כך באומץ. בהתמסרותה, היא מאפשרת למר גריי לאהוב אותה.
*
בראיון נשאלה השחקנית מאגי גינהאל מה משך אותה לסרט "מזכירה" ומהי פרשנותה האישית לסיפור:
"זה סרט שבאמת מדבר על משהו, שיש לו תוכן. זהו סרט מורכב, ואני לא רואה כ"כ הרבה סרטים שבאמת יש להם תוכן, שמנסים לקרוא תגר על הדרך שבה אנשים יוצרים קשר זה עם זה. הסרט ללא ספק מצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, אך קומדיה רומנטית על אנשים אמיתיים שהם גם עדינים, אוהבים ומאושרים, וגם שבורים, אפלים ומורכבים – כמו כולם. אני חושבת שה- S/M (סאדו-מזוכיזם) בסרט הוא בהרבה דרכים מטאפורה למורכבויות של החיים, לעובדה שיש בו זמנית גם אור וגם חושך בכל מערכת יחסים ובכל אדם. ושכאב עוזר להגדיר מהו עונג. ללא כאב, לא יהיה שום מושג של עונג. אני חושבת שהסרט מהלל את הבסד"מ במובן שיהא הדבר אשר את/ה צריך/ה להתעורר או לעורר את עצמך אליו, להיות נוכח ולהיות מודע - אשר יהא, עשה זאת. היה מודע למה שאתה עושה, אך עשה זאת."
***
ביקורות וראיונות: http://romanticmovies.about.com/cs/secretary/
האתר הרשמי של הסרט (עם בחינת ההקלדה המפורסמת בכניסה): http://www.secretarythemovie.com
