ההיית, או אולי רק חלום?

אתה קשור למיטתי, עדיין לבוש במדיך. החולצה פתוחה, ואני יושבת עליך, חלב הנר שבידי מטפטף על חזך השחום. פניך מתעוותות קלות מכאב, אך לא יותר מזה. הרי לא גבר כמוך יודה שכואב לו בגוף...
אני נכנסת למוד הנכון. מתירה את כבליך, ובעוד אתה המום מהשריפה שבערה על עורך רק שניות ספורות קודם לכן, אני פונה אליך ואומרת בקול שאינו מסגיר את הסערה שמתחוללת בנפשי: "תפשיל מכנסיים ועמוד על ארבע". אתה מציית, חסר אונים. אין לך לאן לברוח. אני מוציאה את החגורה מתוך מכנסיך ומתחילה בריטואל החביב עלי. "אחת... שתיים..." אתה מתחיל לספור, יודע טוב מאוד שאל לך להמרות את פי עכשיו. בהצלפה השמינית מתייצב הגוש המעצבן ההוא בין הגרון לאף. בהצלפת השתים עשרה כבר זולגות הדמעות מעצמן. מצליפה ובוכה. מצליפה ובוכה. יותר ויותר חזק. מזל שהשותפות שלי לא נמצאות. כעבור שלושים הצלפות ישבנך בוער ועיני שורפות. "קום", אני מצווה, משתדלת שלא תראה את פני. אבל ראית אותם. אתה קם, ספק המום, ספק נעלב, ספק מחורמן. חופן את פני בידיך ומבטינו נפגשים. אני רוצה להוריד אותך למטה, לנקות לי את המגפיים בלשונך, אבל הגוש שעוד תקוע בגרוני לא מאפשר לי לדבר. אז אני מורידה את ראשך בעזרת ידי, ושיערך נעים לי למגע. בתחילה אתה מתמרד, אך מתרצה במהירות ומלקק. הלשון השובבה שלך מצחצחת לי את המגפיים, ואני יכולה לחוש את מגעה מבעד להן.
אתה מתפשט לפי פקודתי, חולץ את מגפי ומלקק את הבהונות. לא מדגדג. ואני מביטה בך, ולא מבינה כיצד הגבר הגאוותן שהכרתי הפך לכלבלב לפני שהספקתי לומר "ג'ק רובינזון".
ההיית, או אולי רק חלום?