כלוב

המצע עליו שכבתי היה נוקשה, קר. התהפכתי מצד לצד, מנסה למצוא לעצמי תנוחה שבה אוכל לתת מרגוע לאברי. סורגי המיטה הקיפו אותי מכל עבר. איפה הלכתי לישון? למה המזרון קשה כל כך?

פקחתי את עיני.

מארבעת צדדי סורגי מתכת עבים. רצפת מתכת תחת גופי העירום. תקרת מתכת בגובה של כמטר ועשרים. כלוב. אני בתוך כלוב. מה אני עושה כאן?

ברק הבזיק בראשי. אתמול בלילה. איפה הייתי אתמול בלילה? לאן הלכתי? איך הגעתי לכאן?

תקרת המתכת לא מאפשרת לי לעמוד על רגלי, רק על הברכיים, לאחוז בסורגי הכלוב, לנסות לזעזע אותם. הכלוב מקובע לרצפה, לא מגיב למעשי. שוקט, דומם, סוגר עלי מכל עבריו. אני בתוך כלוב. מה אני עושה כאן?

לאן הלכתי אתמול? ראשי עדין סחרחר עלי. איפה הייתי? איך הגעתי לכאן?

אט אט נצנוצי זכרונות מבזיקים במוחי. מוזיקה רועשת, מוזיקה חרישית. אורות מנצנצים, אורות ערפיליים. רחבת ריקודים, בימת עץ קטנה. תחרות ריקודים. כן תחרות ריקודים. זכיתי במקום הראשון, עם מי רקדתי?

אור מסנוור. דלת נפתחת. דמות בפתח.

"היי, תוציאו אותי מכאן, לא רוצה להיות כאן בכלוב, תוציאו אותי ..." - מנסה לערער את סורגי הכלוב לשווא.

"ששש .... ששש ..... ציפור קטנה ..... ששש .... גוזלי ...." .
"לא .... לא ששש .... החוצה, רוצה לצאת .... החוצה .... "
"עוד מעט אוציא אותך החוצה, עוד מעט, אבל אין צורך לצעוק .... אף אחד לא שומע ..."
"עכשיו, עכשיו לצאת, עכשיו לפתוח את הכלוב ...."
"לא, לא עכשיו, עוד מעט, אחר כך."

דלת נטרקת. עלטה עוטפת. הדמות נעלמה.

מי דיבר אלי? האם זו דמות אמיתית? האם זאת מציאות? אולי זה רק חלום?

יצאתי אתמול בלילה, זה זכור לי היטב. לבשתי מכנסיים שחורים, חולצה לבנה. לרגלי סנדלי עור אופנתיים. מלבד זה, לא לבשתי דבר. את שערי סרקתי לאחור, ז'אן פול גוטייה, כן, ריח הז'אן פול עדין לא נמוג לגמרי. הלכתי למועדון. לרקוד. עם מי הלכתי? אוף למה כל כך קשה לזכור?

הסורגים צפופים. שתי וערב. אפשר בקושי להוציא יד החוצה. אי אפשר להוציא רגל. כמו עובר. כן, חזרתי לרחם. על צידי, רגלי אסופות אל החזה, מחובקות בזרועותי. היכן המכנסיים שלי? היכן החולצה? למה אין שום דבר מכסה את גופי העירום?

תחרות ריקודים. זוגות זוגות עולים לרחבה. אני עליתי לבדי. ערעור אצל השופטים, התחרות רק לזוגות. הערעור נדחה. רקדתי. זכיתי. מקום ראשון. כל העיניים נעוצות בי. מהופנטות. מהפנטות. אני לא רואה כלום. רק מוזיקה רועשת. אורות מנצנצים. יבלתי את הפרס. ארוחת ערב זוגית במסעדה. למה זוגית? הרי רקדתי לבד?

עיניים מהופנטות מביטות בי. מהפנטות. כחולות אפורות כאלה, עמוקות. רק את העיניים אני רואה, רק את העיניים.

מנסה לרוקן את המוח ממחשבות. רצפת המתכת קרה, קשה. אבל איך הגעתי לכלוב? מה אני עושה כאן?

העיניים הכחולות, האפורות, שולחות אלי יד מטופחת. מלטפת, נוקשה.

לא, עדיין לא העיניים האלה. מה היה קודם? מה היה לפני כן? מה אחר כך?

הלכתי למסעדה. כן, מהמועדון הלכתי למסעדה. לבדי הלכתי, הרי לבדי באתי למועדון, לבדי רקדתי, לבדי זכיתי. לבדי הלכתי למסעדה והזמנה זוגית בידי. חסילונים בחמאה, יין מוסקט צונן. כן, יין מוסקט קר, צונן, לבן. כוס, ועוד כוס, ועוד אחת. מה היה אחר כך? בלאקאאוט טוטאלי. החסילונים בחמאה, היין הצונן, מוסקט לבן. מה היה אחר כך?

הסורגים הארורים הללו, תוציאו אותי מכאן ... אתם שומעים? תוציאו אותי ....

בימת עץ קטנה, העיניים הכחולות, האפורות. שרשרת מתכת יורדת מלמעלה, ידי קשורות, אזוקות. אורות ערפיליים, מוזיקה חרישית. איה המכנסיים אשר לגופי? איה סנדלי? איה החולצה? הבמה מסתובבת, ראשי סחרחר. קולות נשמעים ברקע, לא מגיעים לאוזני. העיניים הכחולות אפורות הללו, מהופנטות אלי. מהפנטות אותי במבטן.

לעבדות נמכרתי. ידי נאזקו מאחורי גבי, שרשרת קצרה לרגלי. ברדס כיסה את ראשי ואת עיני. אפלה גמורה. שני חורים קטנים ליד האף, מאפשרים בקושי נשימה. מדוע זה לעבדות נמכרתי? מה היה חטאי? מה פשעי? למה? נגררתי ....

היכן הם האזיקים? כיצד הותרה השרשרת? מתי הוסר הברדס? מדוע זה לכלוב כאן הושלכתי? מתי אצא מכאן?

אור מסנוור. דלת נפתחת. דמות בפתח. הדמות קרבה אלי.

עיניים כחולות, אפורות. מביטות בגופי המצטנף, מהופנטות למראי, מהפנטות אותי במבטן. יד מטופחת נשלחת, דלת הכלוב נפתחה.

"החוצה, ציפור קטנה שלי .... החוצה, גוזלי .... החוצה ...."

יצאתי ....