סשן חזק מאוד
מאת מאסטר יקיר(שולט)
22 באפריל 2004
בוקר יום ראשון. התעוררתי משארית הלילה שלי היישר אל תוך הריחוף, מן המחשבה, על הסשן שיתקיים הערב, ערב יום השואה. דיברתי עם חברה, ועוד אחת, סיפרתי להן מה התכנון שלי. שיתפתי אותן בתחושות החוויה שאני חווה, עוד בטרם הגיע הערב. הרגשתי שאני מתנתק מגופי. הקרקע היצוקה הפכה לפלומה של עננים רכים, אשר סחפו אותי אל הלומות אור, במקומות שרק העוצמה יכולה להוביל לשם.
צהרים. העבד הכחול הגיע. הנסיעה לירושלים חלפה מבלי לחוש בה. העבד הביע את חששו מן הלא נודע. אני לא בדיוק סיפקתי לו רוגע ושלווה, אך בהחלט העברתי לו רמזים רק על אקט אחד מן העומד להתרחש. הבטחתי לספר לו משהו אחרי הסשן. בדרך חזרה הוריתי לו להתקשר לחבר, אשר הוזמן לצפות בסשן. החבר הודיע שהוא מתעכב בעבודה.
'הסשן עומד להידחות', כך חשתי, אך ניחמתי את עצמי בידיעה, שאוכל להתארגן אחרי הנסיעה ולפני הסשן ולכן, כאשר הגענו לרחוב בו אני מתגורר, הוריתי לעבד הכחול לחזור לביתו, להתכונן נפשית למפגש ולהיות בקשר עם החבר. פתחתי את הדלת, התיישבתי על הכורסה ונגעתי בעננים המדהימים של החוויה, שעדיין לא התרחשה.
העבד הודיע לי שהחבר לא יכול להגיע הערב. אני, מתוך מתיקות הריחוף, אשר סירב להשיב אותי אל משענת המציאות, דחיתי את המפגש ליום המחרת, לשעה בחמש בערב. את הלילה עשיתי בסחרור מטריף חושים בתוך מערבולת הדמיון ושוטטתי לי, נטול גוף, בעולמות הזויים של שליטה.
יום השואה. שירה עברית עצובה במיטבה מתנגנת ברדיו וממלאת את האווירה בקרונות של כאב. מראות ההיסטוריה ניצפים על מרקע הטלוויזיה.
מדים מול בגדים מרופטים.
מגפיים מול יחפנות.
דרגות מול טלאים.
אכזריות מהולה בכוחניות.
קשיחות מול חוסר אונים...
השארתי את הריחוף אי שם בין קיפולי הציפייה למפגש ונכנסתי למקלחת.
חמש בערב. רוח עייפה ניסתה לחדור מבעד לפתח המרושת של המרפסת. אפשרתי לה להיכנס אל תאי גופי ושלחתי מבט אל מוחי, אשר קדח ועסק בפירטי ההכנות. לגמתי מן הקפה השחור, החזק, שהיה לי לעזר, לשאת בנטל האחריות הכבדה, אשר לקחתי על עצמי לקראת הסשן המנטאלי הקשה, אותו עמדתי להעביר לעבד הכחול.
העבד הגיע מלווה בחברו הטוב. הוריתי לו לטאטא את השטיח ולנקות מאבק את כיסא "הנידונים", אשר היה במרפסת ולהכניסו לחדר. הכנתי לכולנו קפה אחד של לפני הרגע לו ציפינו כולנו. קמתי מהכורסה ופקדתי על העבד להתפשט. אני נכנסתי לחדר השינה להחליף פנים, ממארח לשולט ולבשתי מדים. הכנסתי את המכנסיים לתוך המגפיים ובלולאות השחלתי חגורת עור מעוטרת בניטים ושרשרת ברזל דקה, הידקה את קצה החגורה, כאשר קצות השרשרת הושחלו לתוך כיס המכנסיים.
נקישות המגף הלמו בגופו הרועד של העבד. הוא ניסה להגניב מבט אל דמותי, לראות מה אני לובש, אך סוליית מגפי הצמידה את ראשו לרצפה. ביקשתי מהחבר להשמיע את המוסיקה, אשר הכנתי מראש. בכיות של שועלים ברקע. החבר ישב על הכיסא, העבד על ארבעותיו ואני התחלתי בסדרת הצלפות על עכוזיו, ירכיו וגבו לחימום האווירה. משכתי בשיער ראשו והרמתי אותו למצב עמידה. הצמדתי אותו למתקן הקשירה וכבלתי את פרקי ידיו באזיקי עור. עוד סדרה של הצלפות, בשילוב חריתה על גבו בעזרת מזלג ומכשיר לסימון בדים, הוציאה אותו מן המציאות והכניסה אותי לשלב הבא של המפגש.
שחררתי אותו ופקדתי עליו לשבת על הכיסא, שאך קודם הוא ניקה מעליו את האבק. הצמדתי את ידיו למשענות הכיסא ואזקתי אותן באזיקי העור. קיבעתי את גופו לכיסא בקשירה עם חבל כחול והצמדתי מצבטים לפטמותיו, כאשר את השרשרת המחברת בין המצבטים, הכנסתי לתוך פיו ומשכתי את ראשו לאחור. חסמתי את פיו בגאג, סטרתי וליטפתי את לחייו לסירוגין ויצאתי מן החדר.
לבשתי על המדים חלוק לבן של רופאים, עם תג מיוחד שנצמד לדש הכיס העליון של החלוק ואיפשרתי לעבד להביט בחטף בלבושי, בטרם כיסיתי את עיניו בבד שחור ואטום. שלפתי זוג כפפות של רופאים ודאגתי להשמיע באוזניו את הנעימה של השחלת היד אל תוך הכפפה. פעימותיו החלו לפרכס מבעד לצורות החבל, שכרך את גופו לכיסא. נשימותיו המעורפלות, האפלות, חיפשו מפלט מבעד לגאג הירוק ונטיפיי התמסרותו החלו לבעבע לרצונותיי.
ביצעתי חיטוי בזרוע התחתונה של ידו הימנית וחיטאתי גם את המחט. התחלתי להעביר אותה על העור במשיכות קלות, אשר הלכו והעמיקו בתוך בשרו. הניק שלי, DOM_NB דימם לו על היד, בשעה שידי ליטפה את שיוכו הטוטאלי ושעבודו הבלתי מתפשר.
פרמתי את גופו מן הקיבוע לכיסא, שלפתי את המצבטים באחת מפטמותיו, דבר אשר גרם לו לפלוט זעקה שנשמעה מבעד לגאג. הסרתי את הכיסוי מעיניו, אשר היו זקוקות לכמה שפשופים מאת כפות ידיו, כדי לחזור לשגרת האור הטבעי והענקתי לו את הזכות לראות את הניק שלי, החקוק על פרק ידו.
שאלתי אותו למי הוא שייך.
"לך, אדוני. רק לך", השיב ברעד ואני הנחתי את פרק ידי על הניק שלי. הצמדתי ולחצתי. דמעותיו הציפו את עיניו בדמעות של שיוך ואושר ועיניי רוו נחת מן המראה ומן הסצנה. הנחתי את שפתיי על שפתו התחתונה, מתחת לגאג, לאות הערכה.
"הבטחתי לספר לך משהו, עבד, נכון?"
"נכון, אדוני", לחש בציפייה למלותיי.
הראיתי לו פרק ידי ואמרתי:
"לפני שחקקתי את הניק שלי על בשרך, ניסיתי פס אחד על עצמי!"
הוא שתק את תדהמתו. אני אחזתי בשרשרת ברזל, כרכתי אותה סביב גופו, שעדיין ישוב היה על הכיסא, חיברתי את השרשרת מקדימה עם מנעול ברזל וכך גם את קצות השרשרת מאחורי גבו אל הכיסא. ליטפתי את פניו ויצאתי מן החדר.
הנחתי שקית ניילון גדולה מתחת לכיסא וחיברתי לחשמל את מכונת התספורת. השמעתי לו את צליליה הרועמים והעברתי יד מרמזת על שיערו המטופח שלראשו. שלחתי מבט אל עיניו הפעורות מתדהמה וידי החזיקה את הדפיקות החזקות, אשר נשלחו מחדרי ליבו ההומה. חיוך של הנאה נפרש על שפתיי ורעמה ראשונה, כבר הוטלה על גופו ועל הרצפה.
הוא ידע שמכאן אין כבר דרך חזרה והפקיד את תפארת ראשו לחשקיי. אחרי כל כמה פעמים, שגילחתי את פדחתו בעזרת המכונה, העברתי יד מלטפת ומודה עד שכל שיערו היה מוטל שדוד לרגלי הכיסא. הוא הביט בפלומה הדוממת, הפזורה גם על גופו. אפשרתי לו להתרגל לחוויה ויצאתי מהחדר.
שבתי, כשבידי מברשת עם סיבים קשיחים לניקוי שטיחים. ניקיתי את פזורות השיער מפדחתו החשופה ומעורפו ואחזתי בפטמותיו, שהיו עדיין רגישות מן המצבטים. ידי עלתה אל פדחתו וליטפה את המראה החדש. פתחתי את המנעול הראשון וגם את השני. הסרתי את הגאג מפיו והוריתי לו לנקות את אזור התספורת ולהמתין בעירום עד שייכנס למקלחת.
הכנתי קפה. החום פשט על גופי. זיעת התרגשות כיסתה את איבריי. פתחתי את דלת המרפסת והחבר ואני צללנו אל עשן הסיגריות. הוא לא חדל להביע את הערכתו לנו. עיניו נתמלאו ניצוצות של תודה, על האפשרות שניתנה לו, לחוות איתנו את הסשן הזה, שעדיין לא הסתיים.
העבד הכחול נכנס למקלחת ובשובו לשונו הודתה למגפיי. פקדתי עליו לשכב על השטיח, על גבו. לקחתי את לוח המודעות, שבו חתכתי שני עיגולים. אחד גדול ואחד קטן יותר. הצמדתי את הלוח לבטנו. בעיגול הקטן השחלתי את הזין שלו ואת אשכיו. ידיי כוסו בכפפות וחיטאתי את האיברים המועדים ל"פורענות" מעלליי.
מחט ראשונה הצמידה את הקצה הימני העליון של הזין אל הלוח. מחט שנייה את הקצה השמאלי. את אורך הזין, בקצותיו עיטרו מחטים, שהצמידו אותו אל הלוח. קולות של כאב מענג ניגרו מגרונו ותנועות גוף הזויות החלו להניע את הלוח. לקחתי שתי מחטים ארוכות יותר וכל מחט חדרה מקצה אחר של החור הגדול הישר אל ביטנו של העבד. ואז התפניתי לקבע את האשכים אל הלוח. מחטים בצבעים של כתום, ירוק וכחול צבעו לו את האיברים בצבעי כאב עילאי ומטהר.
ידי אחזה בשוט הרכיבה והנחיתה אותו ברוך על האיברים המקובעים. חיוך נסוך על פניו. חיוך, אשר גרם לי למעוך את אשכיו בעזרת השוט ולאחר מכן הזין שלו זכה למעיכה על ידי המגף שלי. החיוך נמחק. פניו רושתו בארשת של כאב. ליטפתי את פניו. כריות אצבעותיי שידרו לו הערכה עצומה. סובבתי כמה פעמים את המחטים באיברים הכלואים שלו ואז שלפתי אותן אחת אחר אחת. נקודת דם אחת בלבד, בודדת ועצלה, בצבצה לה. שלפתי את אשכיו ואת הזין שלו מהלוח והתיישבתי על הכיסא.
הבטתי בעבדי השרוע על השטיח. הסתכלתי על התמסרותו המרוחה לרגליי. הנתונה לי ללא עוררין. יכולתי באותו הרגע להדליק ארבע סיגריות יחד. לשאוף אל קרביי את ההנאה האדירה. העבד עדיין התרפק על התחושות והחבר הנהדר שלנו, אחז בשוט הרכיבה והעביר אותו ברכות מעודנת על הזין של העבד, בנגיעות קטנות של רוך, ליטוף והערכה עמוקה.
עוד סבב של קפה השיב אותנו אל המציאות. פקדתי על העבד להתלבש ואז התפנינו לצפות ביותר ממאה תמונות, אשר חברינו צילם בשתי מצלמות. בתשע וחצי בערב הם עזבו את ביתי. אני הנחתי לדום ספייס שלי לשלוט בי. חשתי שמשהו בעיניי בוהק. בורק, מלחלח לי את המבט על מה שהיה. לא זוכר באיזו שעה זה היה, אבל חבר טוב שלי התקשר אלי.
הזמנתי אותו לבוא. הייתי חייב להשתחרר מן הריחוף. הוא הגיע. סיפרתי לו בקצרה את מהלך הסשן. התמונות דיברו בעד עצמן. במקומי. הייתי זקוק לחיבוק. חזק, כי הריחוף היה חזק מיכולתי לשלוט בו. פסעתי בחדר ונתקלתי בכל מיני דברים. 'כמעט' נפילות היו בשפע. חברי הוביל אותי לחדר השינה והעניק לי את החיבוק. ליטף את פניי ברוך ועיניי השיכורות סירבו לחדול מלהביע את עומק הספייס. לאחר שעתיים בערך, שבתי לשלוט בתחושות והתחבקתי עם החוויה.
עבד כחול, עבדי,
אני גאה בך!
צהרים. העבד הכחול הגיע. הנסיעה לירושלים חלפה מבלי לחוש בה. העבד הביע את חששו מן הלא נודע. אני לא בדיוק סיפקתי לו רוגע ושלווה, אך בהחלט העברתי לו רמזים רק על אקט אחד מן העומד להתרחש. הבטחתי לספר לו משהו אחרי הסשן. בדרך חזרה הוריתי לו להתקשר לחבר, אשר הוזמן לצפות בסשן. החבר הודיע שהוא מתעכב בעבודה.
'הסשן עומד להידחות', כך חשתי, אך ניחמתי את עצמי בידיעה, שאוכל להתארגן אחרי הנסיעה ולפני הסשן ולכן, כאשר הגענו לרחוב בו אני מתגורר, הוריתי לעבד הכחול לחזור לביתו, להתכונן נפשית למפגש ולהיות בקשר עם החבר. פתחתי את הדלת, התיישבתי על הכורסה ונגעתי בעננים המדהימים של החוויה, שעדיין לא התרחשה.
העבד הודיע לי שהחבר לא יכול להגיע הערב. אני, מתוך מתיקות הריחוף, אשר סירב להשיב אותי אל משענת המציאות, דחיתי את המפגש ליום המחרת, לשעה בחמש בערב. את הלילה עשיתי בסחרור מטריף חושים בתוך מערבולת הדמיון ושוטטתי לי, נטול גוף, בעולמות הזויים של שליטה.
יום השואה. שירה עברית עצובה במיטבה מתנגנת ברדיו וממלאת את האווירה בקרונות של כאב. מראות ההיסטוריה ניצפים על מרקע הטלוויזיה.
מדים מול בגדים מרופטים.
מגפיים מול יחפנות.
דרגות מול טלאים.
אכזריות מהולה בכוחניות.
קשיחות מול חוסר אונים...
השארתי את הריחוף אי שם בין קיפולי הציפייה למפגש ונכנסתי למקלחת.
חמש בערב. רוח עייפה ניסתה לחדור מבעד לפתח המרושת של המרפסת. אפשרתי לה להיכנס אל תאי גופי ושלחתי מבט אל מוחי, אשר קדח ועסק בפירטי ההכנות. לגמתי מן הקפה השחור, החזק, שהיה לי לעזר, לשאת בנטל האחריות הכבדה, אשר לקחתי על עצמי לקראת הסשן המנטאלי הקשה, אותו עמדתי להעביר לעבד הכחול.
העבד הגיע מלווה בחברו הטוב. הוריתי לו לטאטא את השטיח ולנקות מאבק את כיסא "הנידונים", אשר היה במרפסת ולהכניסו לחדר. הכנתי לכולנו קפה אחד של לפני הרגע לו ציפינו כולנו. קמתי מהכורסה ופקדתי על העבד להתפשט. אני נכנסתי לחדר השינה להחליף פנים, ממארח לשולט ולבשתי מדים. הכנסתי את המכנסיים לתוך המגפיים ובלולאות השחלתי חגורת עור מעוטרת בניטים ושרשרת ברזל דקה, הידקה את קצה החגורה, כאשר קצות השרשרת הושחלו לתוך כיס המכנסיים.
נקישות המגף הלמו בגופו הרועד של העבד. הוא ניסה להגניב מבט אל דמותי, לראות מה אני לובש, אך סוליית מגפי הצמידה את ראשו לרצפה. ביקשתי מהחבר להשמיע את המוסיקה, אשר הכנתי מראש. בכיות של שועלים ברקע. החבר ישב על הכיסא, העבד על ארבעותיו ואני התחלתי בסדרת הצלפות על עכוזיו, ירכיו וגבו לחימום האווירה. משכתי בשיער ראשו והרמתי אותו למצב עמידה. הצמדתי אותו למתקן הקשירה וכבלתי את פרקי ידיו באזיקי עור. עוד סדרה של הצלפות, בשילוב חריתה על גבו בעזרת מזלג ומכשיר לסימון בדים, הוציאה אותו מן המציאות והכניסה אותי לשלב הבא של המפגש.
שחררתי אותו ופקדתי עליו לשבת על הכיסא, שאך קודם הוא ניקה מעליו את האבק. הצמדתי את ידיו למשענות הכיסא ואזקתי אותן באזיקי העור. קיבעתי את גופו לכיסא בקשירה עם חבל כחול והצמדתי מצבטים לפטמותיו, כאשר את השרשרת המחברת בין המצבטים, הכנסתי לתוך פיו ומשכתי את ראשו לאחור. חסמתי את פיו בגאג, סטרתי וליטפתי את לחייו לסירוגין ויצאתי מן החדר.
לבשתי על המדים חלוק לבן של רופאים, עם תג מיוחד שנצמד לדש הכיס העליון של החלוק ואיפשרתי לעבד להביט בחטף בלבושי, בטרם כיסיתי את עיניו בבד שחור ואטום. שלפתי זוג כפפות של רופאים ודאגתי להשמיע באוזניו את הנעימה של השחלת היד אל תוך הכפפה. פעימותיו החלו לפרכס מבעד לצורות החבל, שכרך את גופו לכיסא. נשימותיו המעורפלות, האפלות, חיפשו מפלט מבעד לגאג הירוק ונטיפיי התמסרותו החלו לבעבע לרצונותיי.
ביצעתי חיטוי בזרוע התחתונה של ידו הימנית וחיטאתי גם את המחט. התחלתי להעביר אותה על העור במשיכות קלות, אשר הלכו והעמיקו בתוך בשרו. הניק שלי, DOM_NB דימם לו על היד, בשעה שידי ליטפה את שיוכו הטוטאלי ושעבודו הבלתי מתפשר.
פרמתי את גופו מן הקיבוע לכיסא, שלפתי את המצבטים באחת מפטמותיו, דבר אשר גרם לו לפלוט זעקה שנשמעה מבעד לגאג. הסרתי את הכיסוי מעיניו, אשר היו זקוקות לכמה שפשופים מאת כפות ידיו, כדי לחזור לשגרת האור הטבעי והענקתי לו את הזכות לראות את הניק שלי, החקוק על פרק ידו.
שאלתי אותו למי הוא שייך.
"לך, אדוני. רק לך", השיב ברעד ואני הנחתי את פרק ידי על הניק שלי. הצמדתי ולחצתי. דמעותיו הציפו את עיניו בדמעות של שיוך ואושר ועיניי רוו נחת מן המראה ומן הסצנה. הנחתי את שפתיי על שפתו התחתונה, מתחת לגאג, לאות הערכה.
"הבטחתי לספר לך משהו, עבד, נכון?"
"נכון, אדוני", לחש בציפייה למלותיי.
הראיתי לו פרק ידי ואמרתי:
"לפני שחקקתי את הניק שלי על בשרך, ניסיתי פס אחד על עצמי!"
הוא שתק את תדהמתו. אני אחזתי בשרשרת ברזל, כרכתי אותה סביב גופו, שעדיין ישוב היה על הכיסא, חיברתי את השרשרת מקדימה עם מנעול ברזל וכך גם את קצות השרשרת מאחורי גבו אל הכיסא. ליטפתי את פניו ויצאתי מן החדר.
הנחתי שקית ניילון גדולה מתחת לכיסא וחיברתי לחשמל את מכונת התספורת. השמעתי לו את צליליה הרועמים והעברתי יד מרמזת על שיערו המטופח שלראשו. שלחתי מבט אל עיניו הפעורות מתדהמה וידי החזיקה את הדפיקות החזקות, אשר נשלחו מחדרי ליבו ההומה. חיוך של הנאה נפרש על שפתיי ורעמה ראשונה, כבר הוטלה על גופו ועל הרצפה.
הוא ידע שמכאן אין כבר דרך חזרה והפקיד את תפארת ראשו לחשקיי. אחרי כל כמה פעמים, שגילחתי את פדחתו בעזרת המכונה, העברתי יד מלטפת ומודה עד שכל שיערו היה מוטל שדוד לרגלי הכיסא. הוא הביט בפלומה הדוממת, הפזורה גם על גופו. אפשרתי לו להתרגל לחוויה ויצאתי מהחדר.
שבתי, כשבידי מברשת עם סיבים קשיחים לניקוי שטיחים. ניקיתי את פזורות השיער מפדחתו החשופה ומעורפו ואחזתי בפטמותיו, שהיו עדיין רגישות מן המצבטים. ידי עלתה אל פדחתו וליטפה את המראה החדש. פתחתי את המנעול הראשון וגם את השני. הסרתי את הגאג מפיו והוריתי לו לנקות את אזור התספורת ולהמתין בעירום עד שייכנס למקלחת.
הכנתי קפה. החום פשט על גופי. זיעת התרגשות כיסתה את איבריי. פתחתי את דלת המרפסת והחבר ואני צללנו אל עשן הסיגריות. הוא לא חדל להביע את הערכתו לנו. עיניו נתמלאו ניצוצות של תודה, על האפשרות שניתנה לו, לחוות איתנו את הסשן הזה, שעדיין לא הסתיים.
העבד הכחול נכנס למקלחת ובשובו לשונו הודתה למגפיי. פקדתי עליו לשכב על השטיח, על גבו. לקחתי את לוח המודעות, שבו חתכתי שני עיגולים. אחד גדול ואחד קטן יותר. הצמדתי את הלוח לבטנו. בעיגול הקטן השחלתי את הזין שלו ואת אשכיו. ידיי כוסו בכפפות וחיטאתי את האיברים המועדים ל"פורענות" מעלליי.
מחט ראשונה הצמידה את הקצה הימני העליון של הזין אל הלוח. מחט שנייה את הקצה השמאלי. את אורך הזין, בקצותיו עיטרו מחטים, שהצמידו אותו אל הלוח. קולות של כאב מענג ניגרו מגרונו ותנועות גוף הזויות החלו להניע את הלוח. לקחתי שתי מחטים ארוכות יותר וכל מחט חדרה מקצה אחר של החור הגדול הישר אל ביטנו של העבד. ואז התפניתי לקבע את האשכים אל הלוח. מחטים בצבעים של כתום, ירוק וכחול צבעו לו את האיברים בצבעי כאב עילאי ומטהר.
ידי אחזה בשוט הרכיבה והנחיתה אותו ברוך על האיברים המקובעים. חיוך נסוך על פניו. חיוך, אשר גרם לי למעוך את אשכיו בעזרת השוט ולאחר מכן הזין שלו זכה למעיכה על ידי המגף שלי. החיוך נמחק. פניו רושתו בארשת של כאב. ליטפתי את פניו. כריות אצבעותיי שידרו לו הערכה עצומה. סובבתי כמה פעמים את המחטים באיברים הכלואים שלו ואז שלפתי אותן אחת אחר אחת. נקודת דם אחת בלבד, בודדת ועצלה, בצבצה לה. שלפתי את אשכיו ואת הזין שלו מהלוח והתיישבתי על הכיסא.
הבטתי בעבדי השרוע על השטיח. הסתכלתי על התמסרותו המרוחה לרגליי. הנתונה לי ללא עוררין. יכולתי באותו הרגע להדליק ארבע סיגריות יחד. לשאוף אל קרביי את ההנאה האדירה. העבד עדיין התרפק על התחושות והחבר הנהדר שלנו, אחז בשוט הרכיבה והעביר אותו ברכות מעודנת על הזין של העבד, בנגיעות קטנות של רוך, ליטוף והערכה עמוקה.
עוד סבב של קפה השיב אותנו אל המציאות. פקדתי על העבד להתלבש ואז התפנינו לצפות ביותר ממאה תמונות, אשר חברינו צילם בשתי מצלמות. בתשע וחצי בערב הם עזבו את ביתי. אני הנחתי לדום ספייס שלי לשלוט בי. חשתי שמשהו בעיניי בוהק. בורק, מלחלח לי את המבט על מה שהיה. לא זוכר באיזו שעה זה היה, אבל חבר טוב שלי התקשר אלי.
הזמנתי אותו לבוא. הייתי חייב להשתחרר מן הריחוף. הוא הגיע. סיפרתי לו בקצרה את מהלך הסשן. התמונות דיברו בעד עצמן. במקומי. הייתי זקוק לחיבוק. חזק, כי הריחוף היה חזק מיכולתי לשלוט בו. פסעתי בחדר ונתקלתי בכל מיני דברים. 'כמעט' נפילות היו בשפע. חברי הוביל אותי לחדר השינה והעניק לי את החיבוק. ליטף את פניי ברוך ועיניי השיכורות סירבו לחדול מלהביע את עומק הספייס. לאחר שעתיים בערך, שבתי לשלוט בתחושות והתחבקתי עם החוויה.
עבד כחול, עבדי,
אני גאה בך!
