הלוחש לצבים
מאת smiley(מתחלף)
25 באפריל 2004
יורם נולד בראשון לספטמבר 1963 בקיבוץ בצפון. שוקו נולד שבוע לפניו, אי שם במושב עולים מארצות מצוקה בדרום. כששוקו היה בן שש אמא שלו אושפזה בלי הכרה בבית חולים סורוקה לחמישה שבועות. לאחר מכן היא עברה לקיבוץ בצפון הארץ. פשוט, בשנות הששים לא היה נהוג בקרב עולי כורדיסטן שאשה נשואה תבגוד בבעלה, ועוד עם שמוצניק מתנדב שבא ללמד את הכורדים איך חורשים דיונות עם טרקטור חלוצי אדום.
הקיבוצניק לא התחתן עם אמא של שוקו, באותם ימים לא היה נהוג שקיבוצניקים מהצפון שוכבים, כל שכן מתחתנים, עם כורדיות מהדרום, מכל מקום הוא כבר היה נשוי לנעמה והיה להם ילד חמוד בכתה אלף וילדה בבית התינוקות. נעמה הייתה יפיפייה, אבל היא לבשה תחתונים של אתא וחזייה של המשביר. אמא של שוקו נהגה ללבוש שמלות רקומות שחורות, בלי תחתונים. כשהיא הלכה להביא מים מהבאר הגמלים היו מגרגרים בקול ניחר, הנחשים היו זוחלים בזיגזגים והחמורים זקפו את הדגל לחצי התורן. היה לה את זה. דרך אגב קראו לה לילה. לו קראו יגאל.
לילה לא כעסה על הבעל שהכה אותה מכות רצח. היא לא כעסה על יגאל שהבטיח להתחתן איתה, הוא שכח לספר שהוא נשוי. היא לא כעסה על אף אחד. היא גרה בקצה הקיבוץ ולימדה ריקוד מזרחי בקרית שמונה, ויותר מאוחר, כשזה נהיה אופנתי, בקיבוצים באזור. זרובבל, מזכיר הקיבוץ הנערץ ואביו של יגאל, פרש את חסותו על לילה. כל שנה בערב פסח נערך דיון נוקב, האם להשאיר אותה ואת בנה בקיבוץ, בניגוד להמלצות החד משמעיות של ועדת הקבלה, וכל שנה היה המזכיר הנצחי זרובבל מטיל את כל כובד משקלו נגד ההדחה. עלינו לאמץ ערכים הומניים בד בבד עם דביקותנו בעקרונות הקיבוץ. החברה לילה הגיעה לקיבוץ בנסיבות טרגיות ואל לנו להתנער מאחריות.
כל יום שלישי, אחרי האסיפה, זרובבל היה נכנס לחדר של לילה ודורש בשלומה. דורש ושואל אם היא מעונינת לשתות כוס קפה ביחד איתו. במקרה כן. זרובבל תמיד נהג לספר באריכות כל מה שקרה באסיפה, הסכסוכים, הפלגים, החתרנויות, ובעקר איך הוא הגן עליה בחירוף נפש. היה לו קול בס מרשים. לילה דווקא נהנתה להקשיב, עד שזרובבל חצה את רף השעמום. הוא תמיד היה חוצה אותו. לילה הייתה מפילה את כוס הקפה על הרצפה, לא בכוונה. זרובבל היה רוכן מיד על ארבע ומתחיל לאסוף את השברים ולנקות. נורא מצטער, נורא מצטער, כנראה ששעממתי אותך כהוגן. לא במיוחד.
כשסיים אדון זרובבל לנקות את הרצפה למשעי, ביטוי שלו, הוא היה מתייצב על ארבע לפני לילה, שכבר הייתה מנמנמת. הכל מצוחצח גברתי. לילה תמיד הייתה מופתעת, מה אתה עושה כאן אדון זרובבל. אני מצחצח את הרצפה לגבירתי. אתה מה, ובעיטה אכזרית הייתה מעיפה את זרובבל לפינת החדר. זרובבל היה נשאר בפינה, רועד מפחד. אם אתה כבר כאן אז תעשה את העבודה, היא הייתה מרחמת על המזכיר המכובד. רב תודות גבירתי, וזרובבל היה מחרחר ומלקק בתאווה את נעלי העקב של לילה. מדי פעם הוא תפס אומץ וטיפס לכיוון הקרסול, ומיד נבעט חזרה לפינה. אידיוט.
בלילות ירח היא לפעמים לחשה בסדר, ופיסקה את רגל ימין בתנועה פתאומית. הנביחה הייתה מתחלפת לסטקטו חנוק, זרובי היה מתנפח, משתעל, משתנק ומזיל ריר. סימן קטן באצבע והוא היה מסתער ומתחיל ללקק, במקצועיות, בתשוקה, בדבקות, כפי שרק מזכיר קיבוץ שקרא את הספר האדום שמונים אלף פעם יודע. לילה הייתה נשכבת לה על הכורסא בעיניים עצומות, לפעמים היא הייתה מתחילה לרטוט, דוחפת את זרובי פנימה עד שראשו היה נעלם לגמרי. היא הייתה באה כמו ברק, טלטלה פתאומית והכל היה נגמר, אז זרובבל היה קם, מתלבש, ממלמל תודה, רב תודות, אני אגן עלייך בחירוף נפש וחוזר ליוכבד, אשתו.
יורם ושוקו היו החברים הכי טובים. שוקו לא שם זין על כלום, יורם היה תלמיד למופת. תמיד היה מקבל טוב מאוד בתנ"ך ודקדוק. כמעט טוב מאוד בחשבון. שוקו היה מסתכל על השאלות ברפרוף ותמיד עונה נכון, אם בא לו לענות. בריצת 600 מטר הוא תמיד הגיע עשר שניות לפני יורם, למרות שעישן כמו קטר, מוזר.
יורם אף פעם לא דיבר על זיונים, גם שוקו לא, הוא פשוט זיין. הוא לא ממש זיין, הן פשוט באו לחדר שלו והטרידו אותו, שנים לפני שהמושג הזה בא לאויר העולם. שוקו היה תמיד עסוק עם הזוחלים שלו, שתי לטאות, נחשון שחרחר, צב צעיר וחרמן, פה ושם תנשמת פצועה. הן היו באות ומבקשות לראות. הוא היה מראה להן. אז הן היו שמות את היד שלו על החזה הלבנבן שלהן. לא היה ברור מה הוא היה עושה להן, כי זה היה מתחת לחולצה, אבל הן היו צורחות ובאות והולכות וזהו. לפעמים הוא היה שם עליהן את הנחשון השחרחר ואז הן היו מתעלפות, או את הצב החרמן שהיה זוחל עליהן לאט לאט אבל ביסודיות מלמטה למעלה.
שוקו ויורם היו החברים הכי טובים. כששוקו היה נעלם מבית הספר ליום או יומיים לאסוף צבים או סתם יורם היה אומר שהוא חולה, ומבטיח להביא לו את השיעורים. שוקו היה מתחבר לילדים הבדואים באזור, היו מחששים ביחד מסביב למדורה. הוא גם אהב לשתות קפה שחור ולרכב בלי אוכף. הסוסות הכי פראיות נמסו כמו הבנות מהשכבה כשהוא הסתכל עליהן. מוזר.
ליורם ולשוקו היה הסכם ג'נטלמני. לא מזיינים חברות אחד לשני. תמר, החברה של יורם, זחלה פעם לאוהל של שוקו באחד המחנות של השמוצניקים. שוקו תמיד ישן כמו בול עץ, אבל הוא הרגיש שמישהי מוצצת לו את הצב. מי זו, הוא פיהק. תמר, היא לחשה. הסטירה העיפה אותה מחוץ לאוהל, חברים זה חברים. זה לא היה לגמרי חד צדדי. יורם היה בחור נאה ומבוקש, נכדו של זרובבל, מזכיר הקיבוץ הנערץ. בכל הכנסים הוא היה נואם את נאום הפתיחה והסגירה. הוא היה חבר בכל מועצות התלמידים, כולל בועדה העליונה של קיני השומר הצעיר. הרבה נערות חלמו להתחתן עם יורם, או ליצור קשר זוגי ארוך טווח במקרה שחתונה נשמע רעיון מיושן זעיר בורגני. משום מה, לא ממש ברור למה, כשהן פגשו את שוקו, דרך יורם, לא משנה, הבנתם את הפואנטה.
שניהם התגייסו לקורס טיס. שניהם עפו אחרי הפייפרים. שוקו הדפוק לקח את הסטיק מהמדריך וניסה לעשות לופ. יורם פשוט קפא. הם התנדבו ביחד לסיירת גולני. אחרו את המועד, הטירונות כבר התחילה, אבל מפקד הסיירת היה חניך לשעבר של זרובבל, אז זה הסתדר. ליורם היה קצת קשה במסעות ובניווטים, שוקו עזר לו בלי לעשות מזה עניין, חברים. כשהיו חוזרים לקיבוץ פעם בשבועיים יורם היה מרצה לשכבות יותר צעירות על רוח ההתנדבות. שוקו היה הולך לעשן עם הבדואים. לפעמים דנה הייתה מגיע לחדר שלו לסשן אינטימי. היא השביעה אותו לא לספר לאף אחד כי היא הייתה פקידה פלוגתית ב-202.
מלחמת שלום החליל תפסה את שניהם בסוף המסלול. הם היו בכוח שהסתער על הבופור. יורם היה מספר ארבע. שוקו מספר שש. הם הסתערו בגבורה על המבצר המזוין. מספרי אחד, שניים, שלוש נקצרו כבר בהתחלה. יורם לא ירה אף כדור, כנראה שהיה לו מעצור. הוא צעק בקול צלול וברור נפצעתי, מעצור, או מעצור נפצעתי, והמשיך לצעוד קדימה בלי לירות. שוקו זינק, עקף את מספר חמש, הטיח את יורם לאדמה והמשיך להלחם. הוא זרק מספר רימונים, הרג כמה ערבים, רוקן את הסרט ואז הוא קיבל כדור בעמוד השדרה ונשאר לשכב כמו צב מעולף. כשנגמר הסיפור הפצועים והגופות נשלחו בחזרה לארץ והאדונים בגין ושרון כבשו את ההר באומץ לב. לכבוד רב לי לשבח את עוז רוחם המופלא של חטיבת הצנחנים שכבשה את מסגד הבופור בלי אף אבדה אחת, מנשרים קלו מנמרים גברו. מאריות גברו, מאריות. יורם קיבל את פניהם של האח"מים הנכבדים. ראש הממשלה לחץ בהתלהבות את ידיו של יורם, וטפח על כתפו. מאיפה אתה? מקיבוץ הסלע האדום, אני נכדו הבכור של זרובבל. הרי לך, החזיר מר בגין בצהלה, מי היה מאמין, ילדי המעברות משכונת התקווה ונערי השמנת המפונקים של הפלמ"ח לוחמים כתף אל כתף בחטיבת הצנחנים המפוארת.
יורם אף פעם לא קינא בשוקו. להפך. מאחורי גבו הוא תמיד שיבח את ילד החוץ שהשתלב כל כך יפה בקיבוץ ובסיירת. עתה, לאחר הפציעה, יורם התנהג כמו מלאך. הוא היה בא לבית לוינשטיין, נכנס למשרדו של מנהל המחלקה ומסביר שלשוקו מגיע יחס מיוחד, ושהוא במקרה או לא במקרה הנכד של זרובבל. אז הוא היה מספר לשוקו סיפורים מהצבא ומהקיבוץ. הם אף פעם לא דיברו על מה שקרה, זה פשוט לא היה רלוונטי, מלחמה מזוינת, קרה מה שקרה, זה הכל. לשוקו הייתה רק בקשה אחת, להביא את הצב. הרופאים התנגדו בתוקף אבל הצב נשאר עם שוקו מתחת לסדינים. הוא היה זוחל מלמטה למעלה, מתעכב פה ושם ומדגדג את שוקו. כשהצב היה רעב הוא קיבל גזר מהאחיות. פה ושם דנה הייתה מגיעה לביקור קצר. שוקו היה ממצמץ לאחיות וליורם לעזוב לכמה דקות. דנה הייתה יושבת על הפרצוף של שוקו ושניהם היו גומרים תוך חמש דקות בול. היא תמיד השביעה אותו שלא יספר לאף אחד מ-202. גאוות יחידה. כשדנה לא יכלה לבוא היה תור בין האחיות, מי עושה את שוקו היום? אני. בסדר, מחר תורי.
יורם היה נדיב ומתחשב יותר מאי פעם. הוא התקשר אל דנה ואמר לה שהוא רוצה לפגוש אותה. משהו קרה? לא כלום. כשהם נפגשו הוא נתן לה מעטפה סגורה והורה לה לשמור על זה בסוד. על מה אתה מדבר? היא פתחה את המעטפה ומצאה 50 ₪ מקופלים בקפידה. שששש, אל תעזי לדבר על זה. מה הקטע יורם? אני מאוד מעריך מה שאת עושה בשביל שוקו דנה, אני רוצה שתדעי את זה, ואני אפצה אותך מדמי החבר שלי כל שבוע. מטומטם אחד, דנה צחקה, פלוגה של צנחנים לא יכולה לחרמן אותי כמו השוקו החמוד שלך. יורם הסמיק, אני מתעקש. אתה יכול לדחוף את זה אתה יודע לאיפה. מוזר, הייתה כזו תמימה לפני הצבא. מכל מקום, אני משביע אותך לשמור את זה בסוד.
בפעם הבא שדנה באה לגמור על הלשון של שוקו היא שיחקה אותה בגדול, אורגזמה משולשת תוך שלוש דקות וחצי, שיא לוינשטיין חדש. היא נשכבה לאחור על הרגליים המשותקות של שוקו ופתחה את ידה – 150 ₪ חוץ מהטיפ. זה מה שהולך היום בשוק חקר שוקו. זה מה שהחבר שלך הציע לי על המאמץ, היא צחקקה. דנה אף פעם לא שמרה סודות כמו שצריך. שוקו לא הוציא מילה מהפה. הוא אף פעם לא היה דברן גדול. אבל הוא בלע את הלשון, כמעט.
יורם היה מאורס לאיריס. איריס התבגרה מאוד בשלוש השנים האחרונות, כנראה תחת השפעתם החינוכית של יורם ושל זרובבל. מכוסית שרוקדת ריקודי עם היא הפכה לבחורה רצינית שלומדת ספרות עברית והוראת המקרא בסמינר למורים במדרשת טרומפלדור. היא הייתה סטודנטית למופת וכולם נבאו לה גדולות . יורם היה מאוד גאה בה. הם עמדו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. זרובבל דאג לבית קטן לא הרחק מהמזכירות, לא פרוטקציה, חס ושלום, הוא פשוט שאל את מרכז ענף המגורים לילדי הקיבוץ שהשתחררו מהצבא מתי הבית של הנכד יהיה מוכן. זה הכל.
איריס לא חיבבה את שוקו במיוחד, היא אף פעם לא דברה על זה עם יורם כי הם היו חברים הכי טובים אבל היא חשבה ששוקו הוא קצת, איך לומר את זה בעדינות, קצת לא מתאים. כנראה שלוקח הרבה זמן להשתייך. איריס ודאי שלא הייתה נגועה בדעות קדומות, חס ושלום, היא אפילו התנדבה ללמד ילדים בעייתיים עם קשיי הסתגלות במעברה ממול, וקבלה ביקורות מצוינות. משום מה היא לא הרגישה בנוח עם שוקו, לא שהוא אי פעם שם לב. שוקו תמיד שיחק אותה אדיש עם חברות של חברים.
בבוקר לפני החתונה של יורם ואיריס הם נסעו לבית לוינשטיין לבקר את שוקו. איריס דוקא לא רצתה אבל יורם התעקש. הוא החבר הכי טוב שלי, הצלתי את חייו בקרב על הבופור, ואני מרגיש מחויב לבקר אותו ביום הכי מאושר בחיי. אחרי הביקור נוכל לקפוץ למוזיאון התנ"ך מול המרינה, יורם הוסיף בחיוך ממזרי. איתך אני אסע לכל מקום יורם, אפילו לירח. הם התנשקו בחום ונסעו עם הרכב של סבא זרובבל לבית לוינשטיין. שוקו נראה קצת מוזר. הוא שכב עם עיניים פקוחות ובהה בתקרה. הם קצת דאגו וניגשו אליו במהירות. הוא לא הזיז את העיניים. שוקו, הכל בסדר, שאני אקרא לאחות? שום תגובה. יורם יצא החוצה לקרא לאחות, או לרופא, או עדיף למנהל המחלקה. הוא גם חיבר מכתב מחאה זועם על ההזנחה המחפירה. הכל בסדר שוקו, שאלה איריס בדאגה. הכל בסדר מתוק?
שוקו לא הזיז אף שריר. הפה שלו נפתח מעצמו והלשון שלו רטטה אחורה וקדימה, כמו נחש, ואז מעגל אחד גדול ורטוב כמו גמל, ונקישות קטנות כמו צב, והעיניים הבדואיות שלו התמקדו בנקודה תנכית אחת במרכז הגיאומטרי של הגוף הרועד של איריס. קדימה, אחורה, כמו נחש, מעגל אחד רטוב כמו גמל, תיפוף צבי חצי קצבי וחוזר חלילה. איריס תמיד תכננה חמש שנים מראש, ממש כמו בספר האדום, אבל פתאום היא איבדה את זה, איבדה את הצפון, איבדה את הראש, איבדה את זה. היא תלשה את החצאית התנכית והתיישבה לשוקו על הלשון, לא מעל, על. היא לא התיישבה הוא הכריח אותה הבן זונה, אם הוא לא היה משותק 100% היית יכול להישבע שהוא אנס אותה פיזית הבן זונה הנחש הכורדי. לאיריס וליורם היה סקס כמעט טוב מאד, הוא כמעט תמיד גמר והיא תמיד אמרה שהיא נהנית ומעריכה את הזכות שנפלה בחלקה לחלק את חייה עם יורם נכדו של זרובבל הנערץ.
איריס שאגה כמו גמלה בדואית בדיוק כשיורם נזף במנהל המחלקה על ההזנחה הפושעת. שניהם רצו לכיוון החדר של שוקו, חוששים לגרוע מכל. כל הצמחים במחלקה זחלו באותו כיוון כדי לבדוק מה קרה. האחים והאחיות שעישנו במסדרונות נכנסו בבהלה. איריס משכה את הראש של שוקו עמוק עמוק לתוך תוכה וצרחה בטירוף. הפעם יורם לא איבד את העשתונות. הוא דחף את איריס בקור רוח וחנק את שוקו בחמת זעם בלתי נשלטת. אני אראה לך מה זה לזיין את אשתי ערב החתונה יה כורדי מאנייק בן זונה. שוקו הישיר אליו את המבט הבדואי שלו והיה נדמה שהוא מחייך קלות. מנהל המחלקה והאחים ניסו להפריד, איריס שאגה לא, לא, לא, אבל יורם היה בוגר סיירת חסון ומוצק ואחרי שלושים שניות מגעילות שוקו היה מת לחלוטין, לשון בחוץ, פה פתוח, עם אותו חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. האחים השתלטו על יורם שנכנס להלם. האחיות חיבקו את איריס שהייתה בהיסטריה. הצוות למקרי חירום ניסה להנשים את שוקו, בלי שום סיכוי. הפרצוף הדבילי שלו היה רטוב לגמרי מהמיצים התנכים של איריס, הוא נפל על קידוש השם במילוי תפקידו. מנהל המחלקה הרים את הסדין כדי לכסות את שוקו בפעם האחרונה. הוא נרתע כשראה צב קטן זוחל במעלה האבר השחום של שוקו שעמד לו כמו העץ של גולני ביום הזיכרון. לשריון של הצב היה מודבק שטר מקומט של 50 ₪. מוזר. כמה מוזר.
הקיבוצניק לא התחתן עם אמא של שוקו, באותם ימים לא היה נהוג שקיבוצניקים מהצפון שוכבים, כל שכן מתחתנים, עם כורדיות מהדרום, מכל מקום הוא כבר היה נשוי לנעמה והיה להם ילד חמוד בכתה אלף וילדה בבית התינוקות. נעמה הייתה יפיפייה, אבל היא לבשה תחתונים של אתא וחזייה של המשביר. אמא של שוקו נהגה ללבוש שמלות רקומות שחורות, בלי תחתונים. כשהיא הלכה להביא מים מהבאר הגמלים היו מגרגרים בקול ניחר, הנחשים היו זוחלים בזיגזגים והחמורים זקפו את הדגל לחצי התורן. היה לה את זה. דרך אגב קראו לה לילה. לו קראו יגאל.
לילה לא כעסה על הבעל שהכה אותה מכות רצח. היא לא כעסה על יגאל שהבטיח להתחתן איתה, הוא שכח לספר שהוא נשוי. היא לא כעסה על אף אחד. היא גרה בקצה הקיבוץ ולימדה ריקוד מזרחי בקרית שמונה, ויותר מאוחר, כשזה נהיה אופנתי, בקיבוצים באזור. זרובבל, מזכיר הקיבוץ הנערץ ואביו של יגאל, פרש את חסותו על לילה. כל שנה בערב פסח נערך דיון נוקב, האם להשאיר אותה ואת בנה בקיבוץ, בניגוד להמלצות החד משמעיות של ועדת הקבלה, וכל שנה היה המזכיר הנצחי זרובבל מטיל את כל כובד משקלו נגד ההדחה. עלינו לאמץ ערכים הומניים בד בבד עם דביקותנו בעקרונות הקיבוץ. החברה לילה הגיעה לקיבוץ בנסיבות טרגיות ואל לנו להתנער מאחריות.
כל יום שלישי, אחרי האסיפה, זרובבל היה נכנס לחדר של לילה ודורש בשלומה. דורש ושואל אם היא מעונינת לשתות כוס קפה ביחד איתו. במקרה כן. זרובבל תמיד נהג לספר באריכות כל מה שקרה באסיפה, הסכסוכים, הפלגים, החתרנויות, ובעקר איך הוא הגן עליה בחירוף נפש. היה לו קול בס מרשים. לילה דווקא נהנתה להקשיב, עד שזרובבל חצה את רף השעמום. הוא תמיד היה חוצה אותו. לילה הייתה מפילה את כוס הקפה על הרצפה, לא בכוונה. זרובבל היה רוכן מיד על ארבע ומתחיל לאסוף את השברים ולנקות. נורא מצטער, נורא מצטער, כנראה ששעממתי אותך כהוגן. לא במיוחד.
כשסיים אדון זרובבל לנקות את הרצפה למשעי, ביטוי שלו, הוא היה מתייצב על ארבע לפני לילה, שכבר הייתה מנמנמת. הכל מצוחצח גברתי. לילה תמיד הייתה מופתעת, מה אתה עושה כאן אדון זרובבל. אני מצחצח את הרצפה לגבירתי. אתה מה, ובעיטה אכזרית הייתה מעיפה את זרובבל לפינת החדר. זרובבל היה נשאר בפינה, רועד מפחד. אם אתה כבר כאן אז תעשה את העבודה, היא הייתה מרחמת על המזכיר המכובד. רב תודות גבירתי, וזרובבל היה מחרחר ומלקק בתאווה את נעלי העקב של לילה. מדי פעם הוא תפס אומץ וטיפס לכיוון הקרסול, ומיד נבעט חזרה לפינה. אידיוט.
בלילות ירח היא לפעמים לחשה בסדר, ופיסקה את רגל ימין בתנועה פתאומית. הנביחה הייתה מתחלפת לסטקטו חנוק, זרובי היה מתנפח, משתעל, משתנק ומזיל ריר. סימן קטן באצבע והוא היה מסתער ומתחיל ללקק, במקצועיות, בתשוקה, בדבקות, כפי שרק מזכיר קיבוץ שקרא את הספר האדום שמונים אלף פעם יודע. לילה הייתה נשכבת לה על הכורסא בעיניים עצומות, לפעמים היא הייתה מתחילה לרטוט, דוחפת את זרובי פנימה עד שראשו היה נעלם לגמרי. היא הייתה באה כמו ברק, טלטלה פתאומית והכל היה נגמר, אז זרובבל היה קם, מתלבש, ממלמל תודה, רב תודות, אני אגן עלייך בחירוף נפש וחוזר ליוכבד, אשתו.
יורם ושוקו היו החברים הכי טובים. שוקו לא שם זין על כלום, יורם היה תלמיד למופת. תמיד היה מקבל טוב מאוד בתנ"ך ודקדוק. כמעט טוב מאוד בחשבון. שוקו היה מסתכל על השאלות ברפרוף ותמיד עונה נכון, אם בא לו לענות. בריצת 600 מטר הוא תמיד הגיע עשר שניות לפני יורם, למרות שעישן כמו קטר, מוזר.
יורם אף פעם לא דיבר על זיונים, גם שוקו לא, הוא פשוט זיין. הוא לא ממש זיין, הן פשוט באו לחדר שלו והטרידו אותו, שנים לפני שהמושג הזה בא לאויר העולם. שוקו היה תמיד עסוק עם הזוחלים שלו, שתי לטאות, נחשון שחרחר, צב צעיר וחרמן, פה ושם תנשמת פצועה. הן היו באות ומבקשות לראות. הוא היה מראה להן. אז הן היו שמות את היד שלו על החזה הלבנבן שלהן. לא היה ברור מה הוא היה עושה להן, כי זה היה מתחת לחולצה, אבל הן היו צורחות ובאות והולכות וזהו. לפעמים הוא היה שם עליהן את הנחשון השחרחר ואז הן היו מתעלפות, או את הצב החרמן שהיה זוחל עליהן לאט לאט אבל ביסודיות מלמטה למעלה.
שוקו ויורם היו החברים הכי טובים. כששוקו היה נעלם מבית הספר ליום או יומיים לאסוף צבים או סתם יורם היה אומר שהוא חולה, ומבטיח להביא לו את השיעורים. שוקו היה מתחבר לילדים הבדואים באזור, היו מחששים ביחד מסביב למדורה. הוא גם אהב לשתות קפה שחור ולרכב בלי אוכף. הסוסות הכי פראיות נמסו כמו הבנות מהשכבה כשהוא הסתכל עליהן. מוזר.
ליורם ולשוקו היה הסכם ג'נטלמני. לא מזיינים חברות אחד לשני. תמר, החברה של יורם, זחלה פעם לאוהל של שוקו באחד המחנות של השמוצניקים. שוקו תמיד ישן כמו בול עץ, אבל הוא הרגיש שמישהי מוצצת לו את הצב. מי זו, הוא פיהק. תמר, היא לחשה. הסטירה העיפה אותה מחוץ לאוהל, חברים זה חברים. זה לא היה לגמרי חד צדדי. יורם היה בחור נאה ומבוקש, נכדו של זרובבל, מזכיר הקיבוץ הנערץ. בכל הכנסים הוא היה נואם את נאום הפתיחה והסגירה. הוא היה חבר בכל מועצות התלמידים, כולל בועדה העליונה של קיני השומר הצעיר. הרבה נערות חלמו להתחתן עם יורם, או ליצור קשר זוגי ארוך טווח במקרה שחתונה נשמע רעיון מיושן זעיר בורגני. משום מה, לא ממש ברור למה, כשהן פגשו את שוקו, דרך יורם, לא משנה, הבנתם את הפואנטה.
שניהם התגייסו לקורס טיס. שניהם עפו אחרי הפייפרים. שוקו הדפוק לקח את הסטיק מהמדריך וניסה לעשות לופ. יורם פשוט קפא. הם התנדבו ביחד לסיירת גולני. אחרו את המועד, הטירונות כבר התחילה, אבל מפקד הסיירת היה חניך לשעבר של זרובבל, אז זה הסתדר. ליורם היה קצת קשה במסעות ובניווטים, שוקו עזר לו בלי לעשות מזה עניין, חברים. כשהיו חוזרים לקיבוץ פעם בשבועיים יורם היה מרצה לשכבות יותר צעירות על רוח ההתנדבות. שוקו היה הולך לעשן עם הבדואים. לפעמים דנה הייתה מגיע לחדר שלו לסשן אינטימי. היא השביעה אותו לא לספר לאף אחד כי היא הייתה פקידה פלוגתית ב-202.
מלחמת שלום החליל תפסה את שניהם בסוף המסלול. הם היו בכוח שהסתער על הבופור. יורם היה מספר ארבע. שוקו מספר שש. הם הסתערו בגבורה על המבצר המזוין. מספרי אחד, שניים, שלוש נקצרו כבר בהתחלה. יורם לא ירה אף כדור, כנראה שהיה לו מעצור. הוא צעק בקול צלול וברור נפצעתי, מעצור, או מעצור נפצעתי, והמשיך לצעוד קדימה בלי לירות. שוקו זינק, עקף את מספר חמש, הטיח את יורם לאדמה והמשיך להלחם. הוא זרק מספר רימונים, הרג כמה ערבים, רוקן את הסרט ואז הוא קיבל כדור בעמוד השדרה ונשאר לשכב כמו צב מעולף. כשנגמר הסיפור הפצועים והגופות נשלחו בחזרה לארץ והאדונים בגין ושרון כבשו את ההר באומץ לב. לכבוד רב לי לשבח את עוז רוחם המופלא של חטיבת הצנחנים שכבשה את מסגד הבופור בלי אף אבדה אחת, מנשרים קלו מנמרים גברו. מאריות גברו, מאריות. יורם קיבל את פניהם של האח"מים הנכבדים. ראש הממשלה לחץ בהתלהבות את ידיו של יורם, וטפח על כתפו. מאיפה אתה? מקיבוץ הסלע האדום, אני נכדו הבכור של זרובבל. הרי לך, החזיר מר בגין בצהלה, מי היה מאמין, ילדי המעברות משכונת התקווה ונערי השמנת המפונקים של הפלמ"ח לוחמים כתף אל כתף בחטיבת הצנחנים המפוארת.
יורם אף פעם לא קינא בשוקו. להפך. מאחורי גבו הוא תמיד שיבח את ילד החוץ שהשתלב כל כך יפה בקיבוץ ובסיירת. עתה, לאחר הפציעה, יורם התנהג כמו מלאך. הוא היה בא לבית לוינשטיין, נכנס למשרדו של מנהל המחלקה ומסביר שלשוקו מגיע יחס מיוחד, ושהוא במקרה או לא במקרה הנכד של זרובבל. אז הוא היה מספר לשוקו סיפורים מהצבא ומהקיבוץ. הם אף פעם לא דיברו על מה שקרה, זה פשוט לא היה רלוונטי, מלחמה מזוינת, קרה מה שקרה, זה הכל. לשוקו הייתה רק בקשה אחת, להביא את הצב. הרופאים התנגדו בתוקף אבל הצב נשאר עם שוקו מתחת לסדינים. הוא היה זוחל מלמטה למעלה, מתעכב פה ושם ומדגדג את שוקו. כשהצב היה רעב הוא קיבל גזר מהאחיות. פה ושם דנה הייתה מגיעה לביקור קצר. שוקו היה ממצמץ לאחיות וליורם לעזוב לכמה דקות. דנה הייתה יושבת על הפרצוף של שוקו ושניהם היו גומרים תוך חמש דקות בול. היא תמיד השביעה אותו שלא יספר לאף אחד מ-202. גאוות יחידה. כשדנה לא יכלה לבוא היה תור בין האחיות, מי עושה את שוקו היום? אני. בסדר, מחר תורי.
יורם היה נדיב ומתחשב יותר מאי פעם. הוא התקשר אל דנה ואמר לה שהוא רוצה לפגוש אותה. משהו קרה? לא כלום. כשהם נפגשו הוא נתן לה מעטפה סגורה והורה לה לשמור על זה בסוד. על מה אתה מדבר? היא פתחה את המעטפה ומצאה 50 ₪ מקופלים בקפידה. שששש, אל תעזי לדבר על זה. מה הקטע יורם? אני מאוד מעריך מה שאת עושה בשביל שוקו דנה, אני רוצה שתדעי את זה, ואני אפצה אותך מדמי החבר שלי כל שבוע. מטומטם אחד, דנה צחקה, פלוגה של צנחנים לא יכולה לחרמן אותי כמו השוקו החמוד שלך. יורם הסמיק, אני מתעקש. אתה יכול לדחוף את זה אתה יודע לאיפה. מוזר, הייתה כזו תמימה לפני הצבא. מכל מקום, אני משביע אותך לשמור את זה בסוד.
בפעם הבא שדנה באה לגמור על הלשון של שוקו היא שיחקה אותה בגדול, אורגזמה משולשת תוך שלוש דקות וחצי, שיא לוינשטיין חדש. היא נשכבה לאחור על הרגליים המשותקות של שוקו ופתחה את ידה – 150 ₪ חוץ מהטיפ. זה מה שהולך היום בשוק חקר שוקו. זה מה שהחבר שלך הציע לי על המאמץ, היא צחקקה. דנה אף פעם לא שמרה סודות כמו שצריך. שוקו לא הוציא מילה מהפה. הוא אף פעם לא היה דברן גדול. אבל הוא בלע את הלשון, כמעט.
יורם היה מאורס לאיריס. איריס התבגרה מאוד בשלוש השנים האחרונות, כנראה תחת השפעתם החינוכית של יורם ושל זרובבל. מכוסית שרוקדת ריקודי עם היא הפכה לבחורה רצינית שלומדת ספרות עברית והוראת המקרא בסמינר למורים במדרשת טרומפלדור. היא הייתה סטודנטית למופת וכולם נבאו לה גדולות . יורם היה מאוד גאה בה. הם עמדו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. זרובבל דאג לבית קטן לא הרחק מהמזכירות, לא פרוטקציה, חס ושלום, הוא פשוט שאל את מרכז ענף המגורים לילדי הקיבוץ שהשתחררו מהצבא מתי הבית של הנכד יהיה מוכן. זה הכל.
איריס לא חיבבה את שוקו במיוחד, היא אף פעם לא דברה על זה עם יורם כי הם היו חברים הכי טובים אבל היא חשבה ששוקו הוא קצת, איך לומר את זה בעדינות, קצת לא מתאים. כנראה שלוקח הרבה זמן להשתייך. איריס ודאי שלא הייתה נגועה בדעות קדומות, חס ושלום, היא אפילו התנדבה ללמד ילדים בעייתיים עם קשיי הסתגלות במעברה ממול, וקבלה ביקורות מצוינות. משום מה היא לא הרגישה בנוח עם שוקו, לא שהוא אי פעם שם לב. שוקו תמיד שיחק אותה אדיש עם חברות של חברים.
בבוקר לפני החתונה של יורם ואיריס הם נסעו לבית לוינשטיין לבקר את שוקו. איריס דוקא לא רצתה אבל יורם התעקש. הוא החבר הכי טוב שלי, הצלתי את חייו בקרב על הבופור, ואני מרגיש מחויב לבקר אותו ביום הכי מאושר בחיי. אחרי הביקור נוכל לקפוץ למוזיאון התנ"ך מול המרינה, יורם הוסיף בחיוך ממזרי. איתך אני אסע לכל מקום יורם, אפילו לירח. הם התנשקו בחום ונסעו עם הרכב של סבא זרובבל לבית לוינשטיין. שוקו נראה קצת מוזר. הוא שכב עם עיניים פקוחות ובהה בתקרה. הם קצת דאגו וניגשו אליו במהירות. הוא לא הזיז את העיניים. שוקו, הכל בסדר, שאני אקרא לאחות? שום תגובה. יורם יצא החוצה לקרא לאחות, או לרופא, או עדיף למנהל המחלקה. הוא גם חיבר מכתב מחאה זועם על ההזנחה המחפירה. הכל בסדר שוקו, שאלה איריס בדאגה. הכל בסדר מתוק?
שוקו לא הזיז אף שריר. הפה שלו נפתח מעצמו והלשון שלו רטטה אחורה וקדימה, כמו נחש, ואז מעגל אחד גדול ורטוב כמו גמל, ונקישות קטנות כמו צב, והעיניים הבדואיות שלו התמקדו בנקודה תנכית אחת במרכז הגיאומטרי של הגוף הרועד של איריס. קדימה, אחורה, כמו נחש, מעגל אחד רטוב כמו גמל, תיפוף צבי חצי קצבי וחוזר חלילה. איריס תמיד תכננה חמש שנים מראש, ממש כמו בספר האדום, אבל פתאום היא איבדה את זה, איבדה את הצפון, איבדה את הראש, איבדה את זה. היא תלשה את החצאית התנכית והתיישבה לשוקו על הלשון, לא מעל, על. היא לא התיישבה הוא הכריח אותה הבן זונה, אם הוא לא היה משותק 100% היית יכול להישבע שהוא אנס אותה פיזית הבן זונה הנחש הכורדי. לאיריס וליורם היה סקס כמעט טוב מאד, הוא כמעט תמיד גמר והיא תמיד אמרה שהיא נהנית ומעריכה את הזכות שנפלה בחלקה לחלק את חייה עם יורם נכדו של זרובבל הנערץ.
איריס שאגה כמו גמלה בדואית בדיוק כשיורם נזף במנהל המחלקה על ההזנחה הפושעת. שניהם רצו לכיוון החדר של שוקו, חוששים לגרוע מכל. כל הצמחים במחלקה זחלו באותו כיוון כדי לבדוק מה קרה. האחים והאחיות שעישנו במסדרונות נכנסו בבהלה. איריס משכה את הראש של שוקו עמוק עמוק לתוך תוכה וצרחה בטירוף. הפעם יורם לא איבד את העשתונות. הוא דחף את איריס בקור רוח וחנק את שוקו בחמת זעם בלתי נשלטת. אני אראה לך מה זה לזיין את אשתי ערב החתונה יה כורדי מאנייק בן זונה. שוקו הישיר אליו את המבט הבדואי שלו והיה נדמה שהוא מחייך קלות. מנהל המחלקה והאחים ניסו להפריד, איריס שאגה לא, לא, לא, אבל יורם היה בוגר סיירת חסון ומוצק ואחרי שלושים שניות מגעילות שוקו היה מת לחלוטין, לשון בחוץ, פה פתוח, עם אותו חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. האחים השתלטו על יורם שנכנס להלם. האחיות חיבקו את איריס שהייתה בהיסטריה. הצוות למקרי חירום ניסה להנשים את שוקו, בלי שום סיכוי. הפרצוף הדבילי שלו היה רטוב לגמרי מהמיצים התנכים של איריס, הוא נפל על קידוש השם במילוי תפקידו. מנהל המחלקה הרים את הסדין כדי לכסות את שוקו בפעם האחרונה. הוא נרתע כשראה צב קטן זוחל במעלה האבר השחום של שוקו שעמד לו כמו העץ של גולני ביום הזיכרון. לשריון של הצב היה מודבק שטר מקומט של 50 ₪. מוזר. כמה מוזר.
