החיוך הזה שלו
מאת הפולניה(אחרת)
25 באפריל 2004
אני כבר לא ילד, טיפוס סולידי כזה – בית, משכנתא, ילדים. (שלו גרים אתנו, שלי ממש ליד, עם האימא שחיה עם בת זוג). מה לי ולכל הסצנה התל אביבית הזו עם בגדי העור, אביזרי המין, השרשראות, המועדונים? לא מדבר אלי בכלל.
ובכל זאת בגללו, אני מציץ לכאן מידי פעם. אנחנו יחד כבר ... אוהו, המון זמן. הכרנו עוד בצבא, אבל לקח לנו כמה שנים עד שהבנו כמה אנחנו אומללים כשאנחנו לא ביחד ומאז לא נפרדנו.
כמו שאמרתי אנחנו לא ילדים. קרובים יותר לגיל ההורים של רוב הילדים שכותבים כאן. אני סתם טיפוס סולידי, משעמם כזה, אבל הוא ... טוב, תשפטו אתם.
זה לא קורה לעיתים קרובות, בכל זאת, הגיל, העבודה, החיים ... אנחנו אנשים עסוקים, אבל לפעמים הוא נדלק כמו שרפת קוצים פתאומית, וכשזה קורה אני לא צריך שום דבר - לא בגדים מעור, לא אווירה של מועדון ליודעי דבר, לא שתיה, לא סמים ולא בטיח.
אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני יודע בדיוק מה מדליק אותו. זה קורה לו כשהוא שם לב שאני מסתכל פעם אחת יותר מידי על בחור צעיר, או כשאני מחייך חיוך רחב מידי אל איזה מכר, ולפעמים בגלל שטות עוד אפילו יותר שטותית, כמו שקרה היום, כשהכרחתי אותו לקום מוקדם בשבת בבוקר כדי לעזור לי לסדר את המחסן.
היינו רק אני והוא בבגדי עבודה מרופטים במחסן אפל וצפוף עם מכסחת דשא חלודה בפינה וכמה מגרפות שאבד עליהן הכלח תלויות על הקיר ופתאום הוא נדלק והיה חייב להראות לי מי הבוס אצלנו, ומי פה שייך למי.
קודם הוא חייך אלי את החיוך המוטרף הזה שלו שלא השתנה מאז שהוא היה החיל הכי מדליק בצה"ל. כשאני רואה את החיוך המרושע, אכזרי, יפה, מדליק הזה שלו, תלוי באויר בין שנינו, הראש שלי מתחפף. בבת אחת אני שוכח שאני גבר סולידי שכבר עבר את הארבעים, בעל עבודה מכובדת, רכוש וחובות.
"בוא הנה ילד." הוא אומר בקול הקטיפתי הזה שהוא שומר רק להזדמנויות מיוחדות. "אתה לא חושב שהגזמת היום?"
"אל תדבר שטויות א." אני מנסה להתנגד, להוריד אותו לקרקע המציאות האפורה.
כזה אני, תמיד הייתי כזה, גם כשהייתי ילד ובטח עכשיו, כשאנחנו כבר מזמן לא ילדים. ההתנגדות שלי לא השפיעה עליו אז, וגם עכשיו לא.
"אני מדבר שטויות, אה?" הוא אומר בקול שקט, ישר לתוך האוזן שלי, ופתאום הידים שלי מסובבות מאחורי הגב, והוא לוחץ אותי אל הקיר. הלחי שלי צמודה לבלוק בטון לא מטויח, ובליטה קשה ותובענית שאני יודע שהיא הזין שלו מתמקמת בדיוק בין פלחי התחת שלי, לוחצת בכוח על המקום הרגיש ההוא בדיוק באמצע. הזין שלי מגיב מיד ומתחיל להקים אוהל בתוך המכנסים שלי.
"אתה לבוש מדי ילד." הוא אומר והנשימה החמה שלו מלטפת לי את הצואר, מעבירה בי צמרמורות נעימות. "תפתח את המכנס ותיתן לו ליפול למטה."
"בחייך א. די עם זה." אני מנסה ניסיון אחרון, "ומה אם מישהו יכנס ו... "
הוא מושך לי את הידים קצת יותר חזק למעלה ונושך לי את העורף. "לא זכור לי שהרשתי לך לדבר ע." הוא לוחש ומין רעד כזה מתחיל לזחול עלי, יורד לי מהקרקפת לעורף וממשיך משם לאורך עמוד השדרה, נעצר בין הרגלים שלי, בדיוק במקום המסוים ההוא שגורם לנשימה שלי להחטף ולרעוד.
"תשחרר לי את הידים." אני לוחש למרות שאנחנו לבד ואף אחד לא צפוי להגיע עד הצהרים.
הוא מרפה מידי ואני פותח את החגורה ומשחרר את המכנס שנופל לי עד הקרסוליים, נכרך סביבם כמו אזיקי בד.
"תרים את הידים למעלה ושים את כפות הידים שלך על הקיר." הוא מורה לי ומושך את הטריקו הדהוי שלי עד למעלה מכתפי, מכסה בו את ראשי.
עכשיו אני שרוי בחושך מוחלט. אני מרגיש איך הוא מתרחק ממני טיפה. לרגע יש הקלה בלחץ של גופו על גופי והנשימה שלי מתחילה להרגע, אבל אז הוא שוב נצמד אלי. גופו הרזה והנוקשה ערום כעת, עורו חמים וחלק כנגד עורי.
"אל תזוז ילד." הוא מזהיר אותי, "תעמוד בשקט." הוא מגשש ביד בוטחת בין עגבותי, מתביית על המקום המסוים ההוא, מלטף אותו באצבעותיו, מענה אותי בעדינות בוטחת. "של מי אתה?" הוא שואל ישר לתוך אזני.
"אל תדבר שטויות." אני מוחה בבהלה.
עשרים שנה עברו מאז שהוא שאל אותי את השאלה הזו בפעם הראשונה וכל פעם אני נבהל מחדש. מוחה, מתנגד, מאלץ אותו לאלץ אותי להתעמת עם העובדה שכן, אני אולי נראה כמו אדם מכובד וסולידי, אדם מן הישוב, אבל אני שייך לו.
"תענה לי." הוא דורש ומועך את פטמותי בכוח.
אני כמעט צועק ופתאום נזכר שאסור. נושך שפתיים ומבין שאם שתי ידיו מגששות על החזה שלי אז מה שאני מרגיש, נלחץ אל פי הטבעת שלי, זה הזין שלו.
עומד לי בטירוף. אני מרגיש את פעימות הדופק בצואר, במפשעה. כל הגוף שלי נעשה דופק מטורף אחד. אני נלחץ אליו, משתוקק להרגיש את הזין היפה שלו בתוכי.
הוא צוחק ממני חרש, דוחף אותי חזרה לקיר. "למה אתה לא עונה לי טמבל ?" הוא מתעקש איתי כמו שרק הוא יודע.
"אני אולי טמבל, אבל אני הטמבל שלך!" אני מתריס כנגדו ודמעות מציפות את עיני מעוצמת הפלא הזה שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין שלו והוא שלי.
"אתה יודע מה זה?" הוא ממשיך לחקור אותי ברוך מטריף, מחכך את הקצה החלקלק של הזין שלו בין פלחי ישבני.
"כן." אני לוחש.
"רוצה אותו?" הוא שואל ברכות, מלקק בלשון מחוספסת את כתפי הנשוכות, מגחך חרש כשאני נרעד כולי למגעו.
כן. אני רוצה, בבקשה תן לי אותו." אני מתחנן. הרגלים מתחילות לרעוד לי מרוב רצון לחוש אותו בתוכי, אבל הוא לא ממהר. לו תמיד יש זמן בשפע.
"מה בדיוק אתה רוצה? תסביר לי בדיוק, שלא יהיו אי הבנות." הוא מהתל בי רכות.
הוא יודע שלהגיד קשה לי יותר מאשר לעשות. זה לא מפסיק להצחיק אותו, הפוריטניות הקיבוצניקית הזו שלי. אני לא יודע איך הוא יצא כזה משוחרר. גדל בבית דתי, למד בישיבה ויצא פרא אדם חסר בושה.
הוא מענה אותי עם השאלות שלו, נוגס את כתפי, צוחק ממני, לועג לבישנות שלי, ובסוף מצליח לסחוט ממני את ההודאה שאני רוצה את הזין שלו, שאני מת שהוא יזין אותי בתחת, ולא, אני לא רוצה לחכות עד שנלך למיטה, אני רוצה אותו מיד ועכשיו.
סוף סוף, מרוצה מדברי, הוא חודר לתוכי, ממלא אותי כמו שרק הוא יכול.
ואז קורה פלא וכוח המשיכה נעלם, המחסן מתפוגג, העולם לא קיים יותר. אני מרחף בחלל, מודע רק אליו - הריח שלו, החום שלו, הנשימה שלו, הידים שלו על הגוף שלי, הכאב המתוק של הזין שלו בתוכי.
הרבה אחר כך, אחרי שהאורחים שהוזמנו לצהרים כבר ילכו, הכלים ישתכשכו במדיח ורצפת המטבח תהיה שטופה, נהיה שוב ערומים, הפעם במיטה שלנו. הוא יבחן את גופי מופתע, אולי אפילו קצת מבוהל. יעביר אצבע זהירה על סימני החבלות שעשו שיניו ואצבעותיו בעורי, יפנק אותי, ינסה להתנצל.
כל כך הרבה שנים והוא עדיין לא מבין עד כמה אני אוהב את הכתמים הכהים הללו שבקרוב יסגילו ואחר כך יצהיבו ולבסוף ידהו ויעלמו.
הזמן יחלוף, בעוד שבועיים, אולי שלושה ואולי אפילו אניח לחודש לעבור לפני ששוב אכנע ללחץ ההוא שמצטבר בתוכי, ואז אלך איתו לסרט ואניח לו לראות אותי מביט באיזה יפיוף חטוב, חלק ומשעמם כמו בובת ברבי, או שאחייך יותר מידי אל איזה מלצרון טפשון עם תספורת מוצפת ג'ל ומכנסים הדוקים מידי, ואחר כך אצפה בקוצר רוח להזדמנות הראשונה שנהיה לבד בבית. אולי אפילו אצטרך לארגן את ההזדמנות ההיא כדי ששוב אזכה לראות אותו מחייך אלי את החיוך ההוא, המרושע והאכזרי. הוא שוב יצמיד אותי לקיר ויברר אם אני עדיין שלו ואני אוכל שוב לרחף יחד איתו בחלל הפרטי שלנו.
אז זהו, כמו שאמרתי אנחנו סתם אזרחים סולידיים שלא הולכים למועדונים, לא נוגעים בסמים ואין לנו בגדי עור וקולרי מתכת, ואפילו לא אזיקים, אבל מדי פעם ....
ובכל זאת בגללו, אני מציץ לכאן מידי פעם. אנחנו יחד כבר ... אוהו, המון זמן. הכרנו עוד בצבא, אבל לקח לנו כמה שנים עד שהבנו כמה אנחנו אומללים כשאנחנו לא ביחד ומאז לא נפרדנו.
כמו שאמרתי אנחנו לא ילדים. קרובים יותר לגיל ההורים של רוב הילדים שכותבים כאן. אני סתם טיפוס סולידי, משעמם כזה, אבל הוא ... טוב, תשפטו אתם.
זה לא קורה לעיתים קרובות, בכל זאת, הגיל, העבודה, החיים ... אנחנו אנשים עסוקים, אבל לפעמים הוא נדלק כמו שרפת קוצים פתאומית, וכשזה קורה אני לא צריך שום דבר - לא בגדים מעור, לא אווירה של מועדון ליודעי דבר, לא שתיה, לא סמים ולא בטיח.
אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני יודע בדיוק מה מדליק אותו. זה קורה לו כשהוא שם לב שאני מסתכל פעם אחת יותר מידי על בחור צעיר, או כשאני מחייך חיוך רחב מידי אל איזה מכר, ולפעמים בגלל שטות עוד אפילו יותר שטותית, כמו שקרה היום, כשהכרחתי אותו לקום מוקדם בשבת בבוקר כדי לעזור לי לסדר את המחסן.
היינו רק אני והוא בבגדי עבודה מרופטים במחסן אפל וצפוף עם מכסחת דשא חלודה בפינה וכמה מגרפות שאבד עליהן הכלח תלויות על הקיר ופתאום הוא נדלק והיה חייב להראות לי מי הבוס אצלנו, ומי פה שייך למי.
קודם הוא חייך אלי את החיוך המוטרף הזה שלו שלא השתנה מאז שהוא היה החיל הכי מדליק בצה"ל. כשאני רואה את החיוך המרושע, אכזרי, יפה, מדליק הזה שלו, תלוי באויר בין שנינו, הראש שלי מתחפף. בבת אחת אני שוכח שאני גבר סולידי שכבר עבר את הארבעים, בעל עבודה מכובדת, רכוש וחובות.
"בוא הנה ילד." הוא אומר בקול הקטיפתי הזה שהוא שומר רק להזדמנויות מיוחדות. "אתה לא חושב שהגזמת היום?"
"אל תדבר שטויות א." אני מנסה להתנגד, להוריד אותו לקרקע המציאות האפורה.
כזה אני, תמיד הייתי כזה, גם כשהייתי ילד ובטח עכשיו, כשאנחנו כבר מזמן לא ילדים. ההתנגדות שלי לא השפיעה עליו אז, וגם עכשיו לא.
"אני מדבר שטויות, אה?" הוא אומר בקול שקט, ישר לתוך האוזן שלי, ופתאום הידים שלי מסובבות מאחורי הגב, והוא לוחץ אותי אל הקיר. הלחי שלי צמודה לבלוק בטון לא מטויח, ובליטה קשה ותובענית שאני יודע שהיא הזין שלו מתמקמת בדיוק בין פלחי התחת שלי, לוחצת בכוח על המקום הרגיש ההוא בדיוק באמצע. הזין שלי מגיב מיד ומתחיל להקים אוהל בתוך המכנסים שלי.
"אתה לבוש מדי ילד." הוא אומר והנשימה החמה שלו מלטפת לי את הצואר, מעבירה בי צמרמורות נעימות. "תפתח את המכנס ותיתן לו ליפול למטה."
"בחייך א. די עם זה." אני מנסה ניסיון אחרון, "ומה אם מישהו יכנס ו... "
הוא מושך לי את הידים קצת יותר חזק למעלה ונושך לי את העורף. "לא זכור לי שהרשתי לך לדבר ע." הוא לוחש ומין רעד כזה מתחיל לזחול עלי, יורד לי מהקרקפת לעורף וממשיך משם לאורך עמוד השדרה, נעצר בין הרגלים שלי, בדיוק במקום המסוים ההוא שגורם לנשימה שלי להחטף ולרעוד.
"תשחרר לי את הידים." אני לוחש למרות שאנחנו לבד ואף אחד לא צפוי להגיע עד הצהרים.
הוא מרפה מידי ואני פותח את החגורה ומשחרר את המכנס שנופל לי עד הקרסוליים, נכרך סביבם כמו אזיקי בד.
"תרים את הידים למעלה ושים את כפות הידים שלך על הקיר." הוא מורה לי ומושך את הטריקו הדהוי שלי עד למעלה מכתפי, מכסה בו את ראשי.
עכשיו אני שרוי בחושך מוחלט. אני מרגיש איך הוא מתרחק ממני טיפה. לרגע יש הקלה בלחץ של גופו על גופי והנשימה שלי מתחילה להרגע, אבל אז הוא שוב נצמד אלי. גופו הרזה והנוקשה ערום כעת, עורו חמים וחלק כנגד עורי.
"אל תזוז ילד." הוא מזהיר אותי, "תעמוד בשקט." הוא מגשש ביד בוטחת בין עגבותי, מתביית על המקום המסוים ההוא, מלטף אותו באצבעותיו, מענה אותי בעדינות בוטחת. "של מי אתה?" הוא שואל ישר לתוך אזני.
"אל תדבר שטויות." אני מוחה בבהלה.
עשרים שנה עברו מאז שהוא שאל אותי את השאלה הזו בפעם הראשונה וכל פעם אני נבהל מחדש. מוחה, מתנגד, מאלץ אותו לאלץ אותי להתעמת עם העובדה שכן, אני אולי נראה כמו אדם מכובד וסולידי, אדם מן הישוב, אבל אני שייך לו.
"תענה לי." הוא דורש ומועך את פטמותי בכוח.
אני כמעט צועק ופתאום נזכר שאסור. נושך שפתיים ומבין שאם שתי ידיו מגששות על החזה שלי אז מה שאני מרגיש, נלחץ אל פי הטבעת שלי, זה הזין שלו.
עומד לי בטירוף. אני מרגיש את פעימות הדופק בצואר, במפשעה. כל הגוף שלי נעשה דופק מטורף אחד. אני נלחץ אליו, משתוקק להרגיש את הזין היפה שלו בתוכי.
הוא צוחק ממני חרש, דוחף אותי חזרה לקיר. "למה אתה לא עונה לי טמבל ?" הוא מתעקש איתי כמו שרק הוא יודע.
"אני אולי טמבל, אבל אני הטמבל שלך!" אני מתריס כנגדו ודמעות מציפות את עיני מעוצמת הפלא הזה שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין שלו והוא שלי.
"אתה יודע מה זה?" הוא ממשיך לחקור אותי ברוך מטריף, מחכך את הקצה החלקלק של הזין שלו בין פלחי ישבני.
"כן." אני לוחש.
"רוצה אותו?" הוא שואל ברכות, מלקק בלשון מחוספסת את כתפי הנשוכות, מגחך חרש כשאני נרעד כולי למגעו.
כן. אני רוצה, בבקשה תן לי אותו." אני מתחנן. הרגלים מתחילות לרעוד לי מרוב רצון לחוש אותו בתוכי, אבל הוא לא ממהר. לו תמיד יש זמן בשפע.
"מה בדיוק אתה רוצה? תסביר לי בדיוק, שלא יהיו אי הבנות." הוא מהתל בי רכות.
הוא יודע שלהגיד קשה לי יותר מאשר לעשות. זה לא מפסיק להצחיק אותו, הפוריטניות הקיבוצניקית הזו שלי. אני לא יודע איך הוא יצא כזה משוחרר. גדל בבית דתי, למד בישיבה ויצא פרא אדם חסר בושה.
הוא מענה אותי עם השאלות שלו, נוגס את כתפי, צוחק ממני, לועג לבישנות שלי, ובסוף מצליח לסחוט ממני את ההודאה שאני רוצה את הזין שלו, שאני מת שהוא יזין אותי בתחת, ולא, אני לא רוצה לחכות עד שנלך למיטה, אני רוצה אותו מיד ועכשיו.
סוף סוף, מרוצה מדברי, הוא חודר לתוכי, ממלא אותי כמו שרק הוא יכול.
ואז קורה פלא וכוח המשיכה נעלם, המחסן מתפוגג, העולם לא קיים יותר. אני מרחף בחלל, מודע רק אליו - הריח שלו, החום שלו, הנשימה שלו, הידים שלו על הגוף שלי, הכאב המתוק של הזין שלו בתוכי.
הרבה אחר כך, אחרי שהאורחים שהוזמנו לצהרים כבר ילכו, הכלים ישתכשכו במדיח ורצפת המטבח תהיה שטופה, נהיה שוב ערומים, הפעם במיטה שלנו. הוא יבחן את גופי מופתע, אולי אפילו קצת מבוהל. יעביר אצבע זהירה על סימני החבלות שעשו שיניו ואצבעותיו בעורי, יפנק אותי, ינסה להתנצל.
כל כך הרבה שנים והוא עדיין לא מבין עד כמה אני אוהב את הכתמים הכהים הללו שבקרוב יסגילו ואחר כך יצהיבו ולבסוף ידהו ויעלמו.
הזמן יחלוף, בעוד שבועיים, אולי שלושה ואולי אפילו אניח לחודש לעבור לפני ששוב אכנע ללחץ ההוא שמצטבר בתוכי, ואז אלך איתו לסרט ואניח לו לראות אותי מביט באיזה יפיוף חטוב, חלק ומשעמם כמו בובת ברבי, או שאחייך יותר מידי אל איזה מלצרון טפשון עם תספורת מוצפת ג'ל ומכנסים הדוקים מידי, ואחר כך אצפה בקוצר רוח להזדמנות הראשונה שנהיה לבד בבית. אולי אפילו אצטרך לארגן את ההזדמנות ההיא כדי ששוב אזכה לראות אותו מחייך אלי את החיוך ההוא, המרושע והאכזרי. הוא שוב יצמיד אותי לקיר ויברר אם אני עדיין שלו ואני אוכל שוב לרחף יחד איתו בחלל הפרטי שלנו.
אז זהו, כמו שאמרתי אנחנו סתם אזרחים סולידיים שלא הולכים למועדונים, לא נוגעים בסמים ואין לנו בגדי עור וקולרי מתכת, ואפילו לא אזיקים, אבל מדי פעם ....
