חויה אמיתית
מאת MadControler(שולט)
22 באפריל 2003
עברה שנה מאז שניכנסתי לדירתי הנוכחית, רחוב מקביל לדיזנגוף, סמטה צדדית ושקטה בניין ישן קומה שניה.
סביבה שקטה שבמהלך של רגע מיתחלפת בהמולה של רחוב דיזינגוף שאותו אני חוצה ליפעמים כמה פעמים ביום אחד. היה לי זמן ביום ההוא וחלטתי להמשיך על דיזינגוף ואולי גם לרעננן את ארון הבגדים וזוג נעלים חדשות לא יזיק חשבתי.
שטפתי את עניי בציבעונית של הקיץ החולף ובצבעים הכהים של החורף שכבר מורגש, ניכנסתי מדדתי יצאתי בכמה חנויות ששלל של שקיות צבעוניות ממלא את ידיי.
עד שהגעתי לחנות נעליים גדולה ומוארת, נעצרתי מול חלון הראווה מניח לרגע את השקיות על המדרכה.
עומד ובוהה אל תוך החלון הגדול. אבל לא על נעליים הסתכלתי, ראיתי אותה בשניה הראשונה היא עמדה במרכז החנות לא זזה, לאחר דקה מבטינו ניפגשו לשבריר של שניה ואז ראיתי איך מבוכה מיתפשטת על פניה והיא משפילה מבט.
המשכתי להביט בה, מבטה לא זז מריצפת החנות, ואני פתאום מרגיש איך משהו משתלט עלי. הראש חושב אחרת רעד של התרגשות חולף לי בגוף ויצא ברגע עם זיעה קלה. התכופפתי לקחתי את השקיות בידי ונעלמתי משם. יומיים עברו עד שהלכתי שוב אל אותה החנות אל החלון הגדול ששיקף את דמותה.
עמדתי שוב מתבונן בה. היא היתה שם שמה לב לנוכחותי ואני מרגיש את אותה המבוכה רואה את המבט המושפל ומחליט להיכנס. עובר על יד המדפים שעמוסים בנעליים חדשות וסוקר בעניי את המבחר, והיא עדיין עמדה שם במרכז החנות לא זזה לא מביטה, לא יכול להיות שאני טועה חשבתי והחלטתי לפנות אליה. "את יכולה לעזור לי" שאלתי, "כמובן אדוני" שמעתי קול חלוש, "האם אדוני ראה משהו שמצא חן בעניו?" הצבעתי על זוג מגפיים מעור שחור, היא הנהנה בראשה ומיד שאלה אם אני רוצה לשבת. הסתובבתי לאחור וראיתי את כסא העור הגדול והמבריק ללא היסוס היתישבתי. היא נעלמה לרגע לתוך דלת קטנה שהיתה בחנות וחזרה משם עם המגף שביקשתי, היא כרעה על שתי ברכיה והחלה לחלוץ את נעליי וגם לנעול לי את המגף שביקשתי. "האם נראה לאדוני?" שאלה, מבטה עדיין לא עלה אל מעבר קו החזה שלי.
"כן", עניתי, "אני אקח לי אותם". את נעלי הישנות היא שמה יפה בתוך הקרטון החדש ארזה בתוך שקית ושאלה, "איך אדוני רוצא לשלם?".
"מזומן" השבתי לה ופסעתי לכיוון השולחן שם ערכה לי את החשבון, "מתי ניסגרת החנות?" שאלתי. "בשמונה וחצי אדוני". "בבקשה", אמרתי והנחתי את הכסף ליד הקופה "אדוני רוצה לומר לי משהו?" שאלה, הסברתי לה היכן אני גר, בתשע בדיוק הדלת שלי תיהיה פתוחה, חיוך קל עלה על פניה כן אדוני ענתה, לקחתי את השקית והלכתי לי לביתי.
השעה היתה תשע בדיוק כשהדלת החלה להיפתח. לאט לאט ובלי להשמיע איזה רחש היא סגרה את הדלת אחריה, הניחה את התיק על הרצפה והחלה מתפשטת. כרעה על ארבע ונכנסה אליי לסלון,מניחה את ראשה בין רגליי. דקות ארוכות היא נשארה שם, עד שפניתי אליה ושאלתי "מי את?". "אני השפחה שלך אדוני" - ענתה בקול חנוק.
סביבה שקטה שבמהלך של רגע מיתחלפת בהמולה של רחוב דיזינגוף שאותו אני חוצה ליפעמים כמה פעמים ביום אחד. היה לי זמן ביום ההוא וחלטתי להמשיך על דיזינגוף ואולי גם לרעננן את ארון הבגדים וזוג נעלים חדשות לא יזיק חשבתי.
שטפתי את עניי בציבעונית של הקיץ החולף ובצבעים הכהים של החורף שכבר מורגש, ניכנסתי מדדתי יצאתי בכמה חנויות ששלל של שקיות צבעוניות ממלא את ידיי.
עד שהגעתי לחנות נעליים גדולה ומוארת, נעצרתי מול חלון הראווה מניח לרגע את השקיות על המדרכה.
עומד ובוהה אל תוך החלון הגדול. אבל לא על נעליים הסתכלתי, ראיתי אותה בשניה הראשונה היא עמדה במרכז החנות לא זזה, לאחר דקה מבטינו ניפגשו לשבריר של שניה ואז ראיתי איך מבוכה מיתפשטת על פניה והיא משפילה מבט.
המשכתי להביט בה, מבטה לא זז מריצפת החנות, ואני פתאום מרגיש איך משהו משתלט עלי. הראש חושב אחרת רעד של התרגשות חולף לי בגוף ויצא ברגע עם זיעה קלה. התכופפתי לקחתי את השקיות בידי ונעלמתי משם. יומיים עברו עד שהלכתי שוב אל אותה החנות אל החלון הגדול ששיקף את דמותה.
עמדתי שוב מתבונן בה. היא היתה שם שמה לב לנוכחותי ואני מרגיש את אותה המבוכה רואה את המבט המושפל ומחליט להיכנס. עובר על יד המדפים שעמוסים בנעליים חדשות וסוקר בעניי את המבחר, והיא עדיין עמדה שם במרכז החנות לא זזה לא מביטה, לא יכול להיות שאני טועה חשבתי והחלטתי לפנות אליה. "את יכולה לעזור לי" שאלתי, "כמובן אדוני" שמעתי קול חלוש, "האם אדוני ראה משהו שמצא חן בעניו?" הצבעתי על זוג מגפיים מעור שחור, היא הנהנה בראשה ומיד שאלה אם אני רוצה לשבת. הסתובבתי לאחור וראיתי את כסא העור הגדול והמבריק ללא היסוס היתישבתי. היא נעלמה לרגע לתוך דלת קטנה שהיתה בחנות וחזרה משם עם המגף שביקשתי, היא כרעה על שתי ברכיה והחלה לחלוץ את נעליי וגם לנעול לי את המגף שביקשתי. "האם נראה לאדוני?" שאלה, מבטה עדיין לא עלה אל מעבר קו החזה שלי.
"כן", עניתי, "אני אקח לי אותם". את נעלי הישנות היא שמה יפה בתוך הקרטון החדש ארזה בתוך שקית ושאלה, "איך אדוני רוצא לשלם?".
"מזומן" השבתי לה ופסעתי לכיוון השולחן שם ערכה לי את החשבון, "מתי ניסגרת החנות?" שאלתי. "בשמונה וחצי אדוני". "בבקשה", אמרתי והנחתי את הכסף ליד הקופה "אדוני רוצה לומר לי משהו?" שאלה, הסברתי לה היכן אני גר, בתשע בדיוק הדלת שלי תיהיה פתוחה, חיוך קל עלה על פניה כן אדוני ענתה, לקחתי את השקית והלכתי לי לביתי.
השעה היתה תשע בדיוק כשהדלת החלה להיפתח. לאט לאט ובלי להשמיע איזה רחש היא סגרה את הדלת אחריה, הניחה את התיק על הרצפה והחלה מתפשטת. כרעה על ארבע ונכנסה אליי לסלון,מניחה את ראשה בין רגליי. דקות ארוכות היא נשארה שם, עד שפניתי אליה ושאלתי "מי את?". "אני השפחה שלך אדוני" - ענתה בקול חנוק.
