המרצה
מאת מרימה ידיים(נשלטת)
27 באפריל 2004
היא ירדה לאיטה במדרגות לעבר כיתת הלימוד. 'עוד שיעור משעמם, שיגמר כבר הסמסטר', היא כבר צברה איחור של עשרים דקות, מה שלא הפריע לה להמשיך בהליכתה האיטית לעבר הכיתה. גם העובדה כי זה השיעור הראשון של הסמסטר לא עניינה אותה.
הדלת שנפתחה בפראות קטעה את חוט מחשבתו וכל המבטים הופנו לעבר מקור הרעש, גם מבטו. בחורה נמוכה, בהירה, חטובה, בעלת שיער ארוך וגולש נכנסה לחדר. 'זה רק נראה לי או שהיא הרגע הסתכלה לעברי בזלזול והמשיכה ללכת?'
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
"למקום שלי כמובן, למה? מתנגד?" היא גיחכה והמשיכה ללכת כשקולו לפתע השתנה וגרם לה לקפוא במקומה.
"תגיעי לכאן!"
היא החלה לרדת במדרגות לכיוונו. רק כאשר נעמדה מולו שמה לב כמה גבוה הוא, בכלל רק אז שמה לב אליו. גבר גבוה שחום מעט, בערך בשנות הארבעים, שיער כסוף, בנוי טוב...'למה כל כך הלחיץ אותי הקול שלו? מה היה בו שגרם לי להגיב כך? וודאי סתם תחושה רגעית. זה כבר יעבור.'
"שמך" קולו קטע את מחשבותיה וגרם לקצב ליבה להתגבר
"שירלי" 'חוצפן אני לא מגיעה לאף שיעור שלו יותר'
"שירלי! כשאני פונה אלייך את תסתכלי אלי ולא לתקרה, ברור?"
היא הפנתה מבטה אליו, ובשנייה שראתה את מבטו הפנתה מבטה לרצפה. משהו במבטו גרם לה לחוש לא בנוח, לא עניין אותה שכל הסטודנטים מסביבה בוהים, הספיקה העובדה שהוא שם כדי שתרגיש נבוכה...מושפלת...
"את לא עונה לי שירלי."
"ברור."
"לכי למקומך, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שאת מאחרת."
את מה שהיה בשיעור היא כבר לא זכרה, רק את המחשבות שרצו בראשה...רק הרצון להבין מה בדיוק קורה לה ומה בדיוק היא מרגישה ואיך היא לא יצאה בהתרסה מהכיתה – התנהגות שהייתה מאוד אופיינית לה.
"שירלי את באה?" – זו הייתה רווית, חברתה, שהעירה אותה מהחולמנות שתפסה אותה. היא חיפשה אותו אבל הוא כבר הלך.
"כן. תגידי איך קוראים למרצה הזה?"
"פרופ' שביט. סתם נפוח, אל תתייחסי אליו. ראיתי שהיית שקטה כל השיעור"
"כן...אני לשיעורים שלו לא אגיע יותר."
השבוע עבר לאט, לאט מדי. מסיבה לא ברורה היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל הצורה בה אמר 'תגיעי לכאן'. זה הדהד בראשה, היא ממש יכלה לשמוע את הטון בו הוא נאמר. לא רק שהיא הגיעה לשיעור, היא הגיעה רבע שעה לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה.
'יפההה' הוא חשב לעצמו כשראה אותה, היא בדרך הנכונה..
החיוך שלו גרם לה להרגיש טוב, גאה, היא ידעה שהוא מחייך בגללה, בזכותה. המבט הזה....כמה היא חיכתה, כמה היא רצתה לפגוש בו שוב. כל השיעור עבר מבלי שהוא התייחס אליה כלל, זה שיגע אותה. 'אני חיבת לגרום לו לשים לב אלי...'
צלצול הטלפון קטע את רצף הדיון שנערך, הוא הפנה מבטו מהתלמיד לכיוון הרעש ועיניו פגשו בעיניה הכחולות המבולבלות, המובכות...
"סליחה פרופ' שביט, לא שמתי לב". מעניין מה יקרה כעת...אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה?
"גשי אלי בתום השיעור שירלי." אני אברר את העניין הזה...יכול להיות?...אולי...
"את רוצה שאשאר איתך?"
"אין צורך רווית. למה?"
"את לחוצה, כל שנייה מסתכלת בשעון...מה יש לך? מה הוא כבר יכול לעשות לך?"
'מה הוא יכול לעשות לי באמת? מה אני רוצה...? זה משנה בעצם...? טוב. עוד עשר דקות אדע.
תום השיעור. היא ירדה לכיוונו, והוא בא לקראתה ואז פשוט חלף על פניה, תחושת כעס ואכזבה הציפה אותה ואז לפתע הוא זרק לעברה: "בואי אחריי". היא הלכה מאחוריו, מזדנבת, לא ידעה לאן הם הולכים ולאיזה כיוון, הם יצאו מהקמפוס ונכנסו לבניין נוסף – ללא מלה, היא הרגישה מוזר, אהבה ללכת אחריו אפילו שלא ידעה לאן...הם נכנסו לחדר מרצים שהיה ריק. הוא הצביע על כיסא: 'שבי!', היא התיישבה והוא נשאר עומד במרחק ממנה.
אני צריך לחשוב על דרך בה אני אבין אם יש מצב שמה שאני חושב נכון, מבלי לסכן את מקום עבודתי במידה ואני טועה...
"תגידי לי שירלי, שמעת עלי בקמפוס?"
"כן פרופסור."
"מה שמעת?"
"יש לך מוניטין של פרופסור קשוח, דורש משמעת רבה, חכם מאוד"
"ואת לא מאמינה לשמועות האלו?"
"למה אתה חושב כך פרופ'?"
"כי את ממשיכה לבחון אותי שירלי. אני תוהה לאן את רוצה להגיע עם הבחינות האלו..אולי את רוצה שארחיק אותך מהשיעורים וכך ירד ממך העול הזה? אם את חושבת שזה לא מועיל לך אני בהחלט מסוגל.."
ליבה חדל לפעום, היא לא ידעה מתי בדיוק זה קרה אבל היא ידעה בוודאות שזה קרה. היא לא מסוגלת לחשוב על מצב בו היא מנודה מהשיעורים שלו , מהנוכחות שלו...
"לא פרופ'! אתה צודק, הייתי לא בסדר, תעניש אותי אם צריך אבל אל תרחיק אותי ממך..."
'לא יכול להיות!!! לא באמת אמרתי את זה...'
"ממך?" הוא חייך חיוך מרושע קצת, קר מעט..לפני ששמה לב הוא עמד קרוב אליה, היא יכלה להריח את ריחו החזק מעין ערבוב של בושם גברי חזק וסיגריות...
"שכחת את מקומך שירלי?" היא הייתה נבוכה , אפילו מושפלת מעט. " העונש שלך למחר הוא לכתוב לי חיבור על הנושא של הקורס ממאמר שלא מופיע בסילבוס..."
'זהו? זה כל מה שהוא מסוגל? אולי לא קראתי אתו נכון?'
"את תגיעי לביתי מחר בצהריים ותגישי לי אותו, ברור?"
היא לא יכלה להסתיר את חיוכה..
"כן פרופ'."
כל הדרך לביתו היא הרגישה שמחה כזו...קלילות מסוימת...עד שראתה את בניין מגוריו. אז ליבה החל לפעום בצורה שכבר הייתה מאוד מוכרת לה, כאשר הגיעה לפתח דלתו רגליה החלו לרעוד...היא הבינה שלא הולכת להיות פגישה קונבנציונאלית בדיוק בין מרצה לסטודנטית. היא אפילו שקלה לחזור על עקבותיה ובעודה מתלבטת הדלת נפתחה...
"כנסי". היא נכנסה בהיסוס, הוא סגר את הדלת והתיישב בכורסא. היא התכוונה לשבת לידו אך המבט שלו לא נתן לה. הוא הפנה מבטו מטה, היא עקבה אחר מבטו וראתה מזרן על הרצפה...והתיישבה עליו.
"הכנת מה שנתבקשת?"
"כן פרופ'."
"אז למה את מחכה? הגישי לי אותו."
היא התרוממה והחלה לחפש את המאמר בתיקה כשלפתע חשה בידו החזקה לופתת את שיערה ומורידה אותה אל הרצפה!!
"אני לא אמרתי לך לקום, נכון?"
"נכון פרופ', סליחה" היא החזיקה את המאמר בפיה והחלה לזחול לכיוונו.
"יפהה...." אמר וליטף את שיערה....
דמעות שמחה החלו לרדת על לחייה והיא חיבקה את רגליו והבינה כי כעת נפתח מסע חדש בחייה.
היא עדיין לא ידעה לומר מהו....
"את תהיי שפחה טובה, אני יודע"...
עכשיו היא ידעה!
הדלת שנפתחה בפראות קטעה את חוט מחשבתו וכל המבטים הופנו לעבר מקור הרעש, גם מבטו. בחורה נמוכה, בהירה, חטובה, בעלת שיער ארוך וגולש נכנסה לחדר. 'זה רק נראה לי או שהיא הרגע הסתכלה לעברי בזלזול והמשיכה ללכת?'
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
"למקום שלי כמובן, למה? מתנגד?" היא גיחכה והמשיכה ללכת כשקולו לפתע השתנה וגרם לה לקפוא במקומה.
"תגיעי לכאן!"
היא החלה לרדת במדרגות לכיוונו. רק כאשר נעמדה מולו שמה לב כמה גבוה הוא, בכלל רק אז שמה לב אליו. גבר גבוה שחום מעט, בערך בשנות הארבעים, שיער כסוף, בנוי טוב...'למה כל כך הלחיץ אותי הקול שלו? מה היה בו שגרם לי להגיב כך? וודאי סתם תחושה רגעית. זה כבר יעבור.'
"שמך" קולו קטע את מחשבותיה וגרם לקצב ליבה להתגבר
"שירלי" 'חוצפן אני לא מגיעה לאף שיעור שלו יותר'
"שירלי! כשאני פונה אלייך את תסתכלי אלי ולא לתקרה, ברור?"
היא הפנתה מבטה אליו, ובשנייה שראתה את מבטו הפנתה מבטה לרצפה. משהו במבטו גרם לה לחוש לא בנוח, לא עניין אותה שכל הסטודנטים מסביבה בוהים, הספיקה העובדה שהוא שם כדי שתרגיש נבוכה...מושפלת...
"את לא עונה לי שירלי."
"ברור."
"לכי למקומך, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שאת מאחרת."
את מה שהיה בשיעור היא כבר לא זכרה, רק את המחשבות שרצו בראשה...רק הרצון להבין מה בדיוק קורה לה ומה בדיוק היא מרגישה ואיך היא לא יצאה בהתרסה מהכיתה – התנהגות שהייתה מאוד אופיינית לה.
"שירלי את באה?" – זו הייתה רווית, חברתה, שהעירה אותה מהחולמנות שתפסה אותה. היא חיפשה אותו אבל הוא כבר הלך.
"כן. תגידי איך קוראים למרצה הזה?"
"פרופ' שביט. סתם נפוח, אל תתייחסי אליו. ראיתי שהיית שקטה כל השיעור"
"כן...אני לשיעורים שלו לא אגיע יותר."
השבוע עבר לאט, לאט מדי. מסיבה לא ברורה היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל הצורה בה אמר 'תגיעי לכאן'. זה הדהד בראשה, היא ממש יכלה לשמוע את הטון בו הוא נאמר. לא רק שהיא הגיעה לשיעור, היא הגיעה רבע שעה לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה.
'יפההה' הוא חשב לעצמו כשראה אותה, היא בדרך הנכונה..
החיוך שלו גרם לה להרגיש טוב, גאה, היא ידעה שהוא מחייך בגללה, בזכותה. המבט הזה....כמה היא חיכתה, כמה היא רצתה לפגוש בו שוב. כל השיעור עבר מבלי שהוא התייחס אליה כלל, זה שיגע אותה. 'אני חיבת לגרום לו לשים לב אלי...'
צלצול הטלפון קטע את רצף הדיון שנערך, הוא הפנה מבטו מהתלמיד לכיוון הרעש ועיניו פגשו בעיניה הכחולות המבולבלות, המובכות...
"סליחה פרופ' שביט, לא שמתי לב". מעניין מה יקרה כעת...אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה?
"גשי אלי בתום השיעור שירלי." אני אברר את העניין הזה...יכול להיות?...אולי...
"את רוצה שאשאר איתך?"
"אין צורך רווית. למה?"
"את לחוצה, כל שנייה מסתכלת בשעון...מה יש לך? מה הוא כבר יכול לעשות לך?"
'מה הוא יכול לעשות לי באמת? מה אני רוצה...? זה משנה בעצם...? טוב. עוד עשר דקות אדע.
תום השיעור. היא ירדה לכיוונו, והוא בא לקראתה ואז פשוט חלף על פניה, תחושת כעס ואכזבה הציפה אותה ואז לפתע הוא זרק לעברה: "בואי אחריי". היא הלכה מאחוריו, מזדנבת, לא ידעה לאן הם הולכים ולאיזה כיוון, הם יצאו מהקמפוס ונכנסו לבניין נוסף – ללא מלה, היא הרגישה מוזר, אהבה ללכת אחריו אפילו שלא ידעה לאן...הם נכנסו לחדר מרצים שהיה ריק. הוא הצביע על כיסא: 'שבי!', היא התיישבה והוא נשאר עומד במרחק ממנה.
אני צריך לחשוב על דרך בה אני אבין אם יש מצב שמה שאני חושב נכון, מבלי לסכן את מקום עבודתי במידה ואני טועה...
"תגידי לי שירלי, שמעת עלי בקמפוס?"
"כן פרופסור."
"מה שמעת?"
"יש לך מוניטין של פרופסור קשוח, דורש משמעת רבה, חכם מאוד"
"ואת לא מאמינה לשמועות האלו?"
"למה אתה חושב כך פרופ'?"
"כי את ממשיכה לבחון אותי שירלי. אני תוהה לאן את רוצה להגיע עם הבחינות האלו..אולי את רוצה שארחיק אותך מהשיעורים וכך ירד ממך העול הזה? אם את חושבת שזה לא מועיל לך אני בהחלט מסוגל.."
ליבה חדל לפעום, היא לא ידעה מתי בדיוק זה קרה אבל היא ידעה בוודאות שזה קרה. היא לא מסוגלת לחשוב על מצב בו היא מנודה מהשיעורים שלו , מהנוכחות שלו...
"לא פרופ'! אתה צודק, הייתי לא בסדר, תעניש אותי אם צריך אבל אל תרחיק אותי ממך..."
'לא יכול להיות!!! לא באמת אמרתי את זה...'
"ממך?" הוא חייך חיוך מרושע קצת, קר מעט..לפני ששמה לב הוא עמד קרוב אליה, היא יכלה להריח את ריחו החזק מעין ערבוב של בושם גברי חזק וסיגריות...
"שכחת את מקומך שירלי?" היא הייתה נבוכה , אפילו מושפלת מעט. " העונש שלך למחר הוא לכתוב לי חיבור על הנושא של הקורס ממאמר שלא מופיע בסילבוס..."
'זהו? זה כל מה שהוא מסוגל? אולי לא קראתי אתו נכון?'
"את תגיעי לביתי מחר בצהריים ותגישי לי אותו, ברור?"
היא לא יכלה להסתיר את חיוכה..
"כן פרופ'."
כל הדרך לביתו היא הרגישה שמחה כזו...קלילות מסוימת...עד שראתה את בניין מגוריו. אז ליבה החל לפעום בצורה שכבר הייתה מאוד מוכרת לה, כאשר הגיעה לפתח דלתו רגליה החלו לרעוד...היא הבינה שלא הולכת להיות פגישה קונבנציונאלית בדיוק בין מרצה לסטודנטית. היא אפילו שקלה לחזור על עקבותיה ובעודה מתלבטת הדלת נפתחה...
"כנסי". היא נכנסה בהיסוס, הוא סגר את הדלת והתיישב בכורסא. היא התכוונה לשבת לידו אך המבט שלו לא נתן לה. הוא הפנה מבטו מטה, היא עקבה אחר מבטו וראתה מזרן על הרצפה...והתיישבה עליו.
"הכנת מה שנתבקשת?"
"כן פרופ'."
"אז למה את מחכה? הגישי לי אותו."
היא התרוממה והחלה לחפש את המאמר בתיקה כשלפתע חשה בידו החזקה לופתת את שיערה ומורידה אותה אל הרצפה!!
"אני לא אמרתי לך לקום, נכון?"
"נכון פרופ', סליחה" היא החזיקה את המאמר בפיה והחלה לזחול לכיוונו.
"יפהה...." אמר וליטף את שיערה....
דמעות שמחה החלו לרדת על לחייה והיא חיבקה את רגליו והבינה כי כעת נפתח מסע חדש בחייה.
היא עדיין לא ידעה לומר מהו....
"את תהיי שפחה טובה, אני יודע"...
עכשיו היא ידעה!
