יום העצמאות ורחמים עצמיים
מאת idoido
28 באפריל 2004
אני שונא את יום העצמאות. מתעב אותו. ומתעב אותי.
אני עייף נפשית, כי אני מוסיקאי ומוסיקאים עובדים קשה ביום העצמאות.
אני כבד פיזית, כי אני ממנגל ביום העצמאות...
ואני בעיקר בודד ביום העצמאות.
כל שנה בערב יום העצמאות אנחנו ממנגלים.
'אנחנו' למקרה שלא הצגתי, זה החברים הטובים, מה שקרוי בלשון העם 'החבר'ה'.
אנחנו חבורה של שישה חברים מהתיכון. חברים טובים. אינטימיים. חבורה שלמעט אחד שניים לא גדלה מהתיכון, שתיים שנים מזדיינות עברו מאז שסיימתי תיכון...
ארבעה נשואים. אחד מתחתן בקיץ. עוד אחד עם חברה שנתיים וחצי.
ואני...
בד"כ זה לא כל-כך נורא. בד"כ אני עובד בערב יום העצמאות ומגיע מאוחר, מגיע בשלב של הג'וינטים, מתנפל על הסינטה שהשאירו לי בצד. מלא אדרנלין של אחרי הופעה... מספר לחבר'ה אנקדוטות מהחיים של במות הבידור מהצד של הנגנים.
הפעם לא עבדתי בערב יום העצמאות... היה לי ערב שלם לבנות באיזי את התחושה הממכרת הזו - רחמים עצמיים.
הבנים דיברו בעיקר על משכנתא...
הבנות ישבו וטלי סיפרה ליעל ששבוע שעבר כשנשפך לה קטשופ על הג'ינס היא התקשרה לאמא של צחי כי אמא של צחי אלופה בכתמים ואמא של צחי אמרה לה להשרות את זה בחומץ. זה עבד!! טוב נו אמא של צחי אלופה בכתמים...
גם ביום העצמאות עצמו ממנגלים...
יואב הוא חבר שלי מהעבודה. לא מהמוסיקה. מהתקופה של לפני. שהייתי בנאדם נורמלי. שהשתחררתי מחיל התותחנים, ורציתי לנסוע למזרח והלכתי לסחוב שקי דשנים לפרנסתי... יואב מזמין את כל העולם לחצר של ההורים שלו...
אני מסתכל סביבי ורואה שכולם גדולים... רק אני נשאר ילד.
לא, תיקון טעות... חוץ ממני יש פה עוד מלא ילדים, רק שזה ילדים אמיתיים. במובן הכרונולגי של המילה. ילדים בני שנה, שנתיים, שלוש... ההורים שלהם בגילי, מהשכבה שלי...
רוב הבנות שאין להן פה ילד אז יש להן בטן. הבנות עם הילד מספרות לבנות עם הבטן על חיתולים ועל זה שאמא של צחי ממש בסדר ועושה בייביסיטר על הילד פעמיים בשבוע.
הבנים מדברים על משכנתא.
חלק מהבנים מדברים על ג'יפים. בטח שנה הבאה הם ידברו על משכנתא.
אני מזכיר לעצמי שלא נורא. שאני לא כמו כולם. שאני מיוחד. שזה מבחירה. שמוסיקאי זה בסדר שהוא לבד. כי מי שביחד לא וטוב לו מדי לא רוצה ליצור, כי יצירה באה מתוך בדידות, מתוך רצון לשנות..
ואני שונה...אני נשגב...אני מבחין בדברים שאחרים לא.. ובכלל מי אמר שזה לא בסדר לרחם על עצמי פעם בשנה? מה עדיף שאחרים ירחמו עלי...
כן. פעם בשנה אני מרגיש לבד. וזה ביום העצמאות. ההרד קור של הרגשת הבדידות זה אזור ליל הסדר. כך אומרים כולם.
אבל אני מיוחד...אם כולם בדיכאון בליל הסדר אני אביא אותה בהפוכה עם יום העצמאות.
מעמיס לתוכי עוד שיפוד פרגית וצועד בכתפיים שפופות לאוטו.
עושה עוד נסיון פתטי להזכיר לעצמי את תאורית הפרמידה שלי.
תיאורית הפרמידה גורסת שככל שאדם מורכב יותר ככה יש פחות אנשים ברמת המורכבות שלו ויותר קשה לו להתקל בהם. וואלה יופי. תאוריה נגדית שיש לי אומרת שאני פשוט דפוק...
אז מה אם אני עוד חודש וקצת בן שלושים?.. לי ההורים לא יציקו בחיים כי אחותי, למרות שהיא כולה 27, הרבה יותר מלחיצה אותם כי היא בחורה...ואחותי עוד כוסית והרבה פחות מטומטמת ממני.
עד גיל שלושים יעבור עוד הרבה זמן... בחודש אני יכול ללכת כל יום לחדר כושר ולהראות כמו בראד פיט... וחוץ מזה עוד שעתיים יום העצמאות נגמר ואני חוזר להיות דוגמא לתאוריית הפרמידה.
אני עייף נפשית, כי אני מוסיקאי ומוסיקאים עובדים קשה ביום העצמאות.
אני כבד פיזית, כי אני ממנגל ביום העצמאות...
ואני בעיקר בודד ביום העצמאות.
כל שנה בערב יום העצמאות אנחנו ממנגלים.
'אנחנו' למקרה שלא הצגתי, זה החברים הטובים, מה שקרוי בלשון העם 'החבר'ה'.
אנחנו חבורה של שישה חברים מהתיכון. חברים טובים. אינטימיים. חבורה שלמעט אחד שניים לא גדלה מהתיכון, שתיים שנים מזדיינות עברו מאז שסיימתי תיכון...
ארבעה נשואים. אחד מתחתן בקיץ. עוד אחד עם חברה שנתיים וחצי.
ואני...
בד"כ זה לא כל-כך נורא. בד"כ אני עובד בערב יום העצמאות ומגיע מאוחר, מגיע בשלב של הג'וינטים, מתנפל על הסינטה שהשאירו לי בצד. מלא אדרנלין של אחרי הופעה... מספר לחבר'ה אנקדוטות מהחיים של במות הבידור מהצד של הנגנים.
הפעם לא עבדתי בערב יום העצמאות... היה לי ערב שלם לבנות באיזי את התחושה הממכרת הזו - רחמים עצמיים.
הבנים דיברו בעיקר על משכנתא...
הבנות ישבו וטלי סיפרה ליעל ששבוע שעבר כשנשפך לה קטשופ על הג'ינס היא התקשרה לאמא של צחי כי אמא של צחי אלופה בכתמים ואמא של צחי אמרה לה להשרות את זה בחומץ. זה עבד!! טוב נו אמא של צחי אלופה בכתמים...
גם ביום העצמאות עצמו ממנגלים...
יואב הוא חבר שלי מהעבודה. לא מהמוסיקה. מהתקופה של לפני. שהייתי בנאדם נורמלי. שהשתחררתי מחיל התותחנים, ורציתי לנסוע למזרח והלכתי לסחוב שקי דשנים לפרנסתי... יואב מזמין את כל העולם לחצר של ההורים שלו...
אני מסתכל סביבי ורואה שכולם גדולים... רק אני נשאר ילד.
לא, תיקון טעות... חוץ ממני יש פה עוד מלא ילדים, רק שזה ילדים אמיתיים. במובן הכרונולגי של המילה. ילדים בני שנה, שנתיים, שלוש... ההורים שלהם בגילי, מהשכבה שלי...
רוב הבנות שאין להן פה ילד אז יש להן בטן. הבנות עם הילד מספרות לבנות עם הבטן על חיתולים ועל זה שאמא של צחי ממש בסדר ועושה בייביסיטר על הילד פעמיים בשבוע.
הבנים מדברים על משכנתא.
חלק מהבנים מדברים על ג'יפים. בטח שנה הבאה הם ידברו על משכנתא.
אני מזכיר לעצמי שלא נורא. שאני לא כמו כולם. שאני מיוחד. שזה מבחירה. שמוסיקאי זה בסדר שהוא לבד. כי מי שביחד לא וטוב לו מדי לא רוצה ליצור, כי יצירה באה מתוך בדידות, מתוך רצון לשנות..
ואני שונה...אני נשגב...אני מבחין בדברים שאחרים לא.. ובכלל מי אמר שזה לא בסדר לרחם על עצמי פעם בשנה? מה עדיף שאחרים ירחמו עלי...
כן. פעם בשנה אני מרגיש לבד. וזה ביום העצמאות. ההרד קור של הרגשת הבדידות זה אזור ליל הסדר. כך אומרים כולם.
אבל אני מיוחד...אם כולם בדיכאון בליל הסדר אני אביא אותה בהפוכה עם יום העצמאות.
מעמיס לתוכי עוד שיפוד פרגית וצועד בכתפיים שפופות לאוטו.
עושה עוד נסיון פתטי להזכיר לעצמי את תאורית הפרמידה שלי.
תיאורית הפרמידה גורסת שככל שאדם מורכב יותר ככה יש פחות אנשים ברמת המורכבות שלו ויותר קשה לו להתקל בהם. וואלה יופי. תאוריה נגדית שיש לי אומרת שאני פשוט דפוק...
אז מה אם אני עוד חודש וקצת בן שלושים?.. לי ההורים לא יציקו בחיים כי אחותי, למרות שהיא כולה 27, הרבה יותר מלחיצה אותם כי היא בחורה...ואחותי עוד כוסית והרבה פחות מטומטמת ממני.
עד גיל שלושים יעבור עוד הרבה זמן... בחודש אני יכול ללכת כל יום לחדר כושר ולהראות כמו בראד פיט... וחוץ מזה עוד שעתיים יום העצמאות נגמר ואני חוזר להיות דוגמא לתאוריית הפרמידה.
