נסיעת מבחן

לפני כשבוע הכרתי את דורית. היא בת 40 נשואה עם ילדים, פקידה בהנהלה של אחד הבנקים להשקעות, לא מי יודע מה בכירה, אבל מסודרת.
עבודתה מחייבת אותה לשעות רבות, הילדים כבר לא "קטנים" כך שנותר לה זמן לחוויות לא מעטות.

אחרי צ'טים לא מעטים, שכמעט גרמו לאצבעותיי לנשור, היא נאותה להיפגש בבית קפה בשדרות רוטשילד בת"א. אישה נאה. למרות שלוש הלידות עדין שמרה על גוף חטוב, שיער "גוונים" בהיר ועיניים שחורות עמוקות, לבושה במכנסיים כהים וחולצה בהירה כיאה למעמדה, תיק קטן ואפנתי תלוי על צידה ובידה מפתחות עם שלט -קוד של איתורן שיראו שהיא נוהגת ברכב יקר... את פניה עיטרו משקפיים יפים כאלה ללא מסגרת, כאילו שאינם שם אבל ישנם.

הגיעה לבית הקפה. אני כבר הייתי בפנים, מחכה. היא הסתכלה סביבה וביקשה למצוא אותי. הדבר היחיד שהיה יכול לשמש לה סימן היה מעיל האופנוענים שהיה מונח לידי. שכן למרות שעת לפנות ערב, בית הקפה היה מלא בגברים מקריחים ממושקפים ולא קטנים.

אחרי דקה ארוכה מצאה אותי במבטה. מחייכת ניגשה לשולחן, הושיטה יד ללחיצה. לא ידעתי מה לעשות. "שבי", אמרתי, שומר על הפסון. חיוכה נמחק והיא התיישבה.

הסתכלתי עמוק בעיניה, אולי שם אמצא את התשובה לשאלה מה אומרים כבר בפגישה הראשונה לסאבית, אולי מנוסה, כדי לקחת את כל הקופה, כדי שתהיה שלי? הרי היא לא תבוא איתי עכשיו ישר… או שאולי כן?

וכך מצאנו את עצמנו מדברים לתוך הערב על דא ועל הא.
"אני מפחדת לנסוע על אופנוע", אמרה לפתע.
"למה?", שאלתי.
"כי זה נראה לי כל כך לא בטוח לא יציב".
כאילו קראה את מחשבותיי באותו רגע שכן ידי הייתה מונחת על משענת הכסא לימיני, עליו היה המעיל ומתחתיו קסדה.
למה הקסדה כאן? קרא קול בתוכי, למה הקסדה כאן? למה הקסדה כאן? למה הקסדה כאן?
אה, כי יש עוד אחת מתחת למושב…
קראתי למלצרית: "חשבון בבקשה." היא הניחה את הנייר בתוך מגשון הפלסטיק הידוע, הוצאתי שטר של 50 והנחתי. קמתי, אחזתי במעיל ובקסדה ביד אחת, ובידה ביד השנייה: "בואי איתי."
"לאן?" שאלה בתדהמה.
"אני כאן שואל ואת עונה! זוכרת?"

יד ימין הרעה שלי אחזה בפרק ידה, בדיוק בנקודת החיבור בין כף היד לזרוע: נקודת לחץ...
"עזוב, זה כואב…"
"אני יודע", אמרתי, ומשכתי אותה החוצה,לרחוב.
ליד הקטנוע הרפיתי. התחיל להחשיך אך הרחוב היה מלא עדיין באנשים הממהרים לביתם אחרי יום עבודה.

היא הבינה מייד מה רציתי:
"על זה אני לא עולה בחיים! ובטח לא נוסעת!"
בינתיים הספקתי לפתוח את המושב ולהרימו, הוצאתי את הקסדה השנייה מתחת לכסא.
"קדימה תחבשי את הקסדה."
"לא… אני מפחדת."
אחזתי בידה שנית, באותה נקודה...
"טוב טוב, זה כואב…", היא התרצתה, "איך עושים את זה?"
ראיתי שהיא לא מסתדרת: "תורידי את המשקפיים."
היא הסירה אותם ומבלי משים הושיטה אותם לעברי. בלי לחשוב אחזתי אותם והכנסתי לכיס הפנימי במעיל העור שלי. הקסדה הולבשה על ראשה, הרצועה התחתונה נסגרה והודקה כנדרש.

"עלי", פקדתי.
היא עלתה והתיישבה על המושב האחורי:
"את הרגליים שמים כאן וכאן" - אחזתי ברגליה והנחתי אותן על המדרכים בצידי הקטנוע. היא שלחה את ידיה ואחזה במושב בכל כוחה.

"בשום מקרה את לא מורידה רגל! הבנת? אם תעשי זאת הרגל תעוף ואנחנו נתהפך! הבנת?"
"כן", ענתה…
אני חושב ששמעתי: "כן אדוני", אבל אני לא בטוח…

"תלבשי את זה", הושטתי לה את מעיל הבד עם המיגונים, כזה שמרופד בכתפיים, במרפקים ובגב. היא נכנסה למעיל שהיה גדול ממידותיה, הקסדה על הראש הפריעה לה לנוע. עזרתי לה לרכוס את המעיל והידקתי את הרצועות סביב הגב.
"גם את אלה…" - והושטתי לה כפפות פליז אפורות. היא הייתה עטופה כולה. עליתי, הורדתי את הקטנוע מהג'ק. היא הטלטלה קלות כשהגלגלים נחו לבד על המדרכה: "מילת הביטחון שלך היא אהבה!" אמרתי לה. סגרתי את משקף הקסדה שלה. עכשיו היא הייתה עטופה ומנותקת מהעולם, בתוך בועה ממש.
התיישבתי והנעתי. היא נאחזה בי, שולחת את ידיה ומחבקת אותי בחזקה מאחור, מותחת את ידיה ככל שיכלה. הבחנתי בתפס ובוו שעל כל אחת מהכפפות ובלי לדעת למה ובלי לתכנן (כאילו שמשהו מתוכנן עד עכשיו), חיברתי את שתי הכפפות זו לזו. עכשיו היא הייתה כבולה אלי.

התחלנו בנסיעה, משדרות רוטשילד, לנחלת בנימין וליהודה הלוי, בתוך תנועה צפופה, איטית ולא סולחת. מתפתל, מאיץ, עוצר, נוסע, לא נוסע - בין מכוניות שנהגיהן ממהרים הבייתה, לא רואים אותך ממטר, קשה... רחוב הרכבת בשעת ערב זו הוא חניון, לא זז. אחרי עשר דקות היינו על האיילון לדרום, כביש מספר אחד עמוס גם הוא. על השוליים, ממשיך להתפתל, המהירות עולה;
וידיה שכרוכות סביבי מתהדקות עוד ועוד, עוד רגע אשאר חסר נשימה. ראשה מונח על כתפיי, כלומר הקסדה מונחת, ואינו זז. פניה מופנות לימין, כנראה חוששת לזוז או שאינה יכולה.

עכשיו לפני מחלף שפירים, פניה חזקה ימינה, השכבה. הרגליים על המושב האחורי מהודקות אלי.
יורד חזרה לכביש אחד, עוד פעם ימינה בהשכבה. הכביש לצפון יותר פנוי עכשיו, וכבר אני נוסע פתוח על 100. הידיים מאחורי מתהדקות עוד, מוריד יד ומרפה אותן.

מאט כדי לשמוע, אולי היא צורחת "אהבה"? לא… היא לא צורחת והיא לא זזה…

עליה לכביש אשדוד, מהירות 80, יפה, עוד השכבה, סיבוב יפה, עכשיו אנחנו בפקק לדרום ובירידה לרמלה. מחליט לעשות את זה מהר יותר. הפעם אני על 100 בסיבוב, זה די מהר בשביל פעם ראשונה… יורד לכוון מזרח, צומת בית דגן נגלית לעיני, עוד פעם פניה ימינה, ברמזור הירוק למזלי, שמאלה חזק… עכשיו ימינה לכוון צפון. עולה על כביש אחד לכוון מערב, במחלף הגדול.
המושב מאחרי עדיין ללא תנועה, עדיין אוחזים בי בחזקה.

הכביש פתוח, 110, 120, יותר אי אפשר התנועה כי חונקת בשעה הזו… עולה על מחלף לה-גארדיה, הפעם הרמזור ירוק, עובר בירוק כהה מאד, מתפתל בין המכוניות. מול הדום (מעניין לא?) אני שומע:
"עצור, עצור. האוטו שלי כאן בחניון..."
נכנס ימינה ומחפש מקום שקט לעצור.

עוצר, פותח את הסגר בכפפות שלה, מעלה אותו על הג'ק, יורד מהקטנוע, מוריד את הקסדה. מתחת יש עיניים שחורות, אדומות מבכי. כל הפנים רטובות מדמעות. הבכי נמשך, כולה רועדת מבכי.
"תודה לך", היא אומרת. "תודה לך", ועדיין בוכה...
מרים את סנטרה לעברי, מתקרב, שפתי מול שפתיה, לשוני חודרת לפיה ואנחנו מתאחדים בנשיקה חזקה.
מתחבקים.

אחרי דקה היא כבר לא שם, נסעה. אני עומד ליד הקטנוע.
אני נשאר שם, ברחבת החניה מול הדום... רח' הצפירה?
לבד… לבד. הטלפון מצלצל, מי הטמבל שבחר לי רינגטון של "קזבלן"? היא על הקו:
"אני יכולה להיות שלך?"

"כן… למה?"



*
סיפור זה אינו אמיתי וכל קשר בין הדמויות המוזכרות בו לבין המציאות מקרי. בהחלט.