Wild is the wind

הוא Y, היא O. שתי צורות גרפיות משלימות. שפה גבוהה, גוף שלישי. תמיד. הוא והיא. בפעם הראשונה קבעו לבית מלון זול, איזה שיחפוץ. היא- תבוא על ארבע, עיניה מכוסות, חצאית שלא תסתיר את ערוותה, תדפוק על דלת חדרו. אך O לא הגיעה. נפגעה. חשבה שעובד עליה. שזו דירת רווקים של אחד ממכריו. שהוא לא לוקח ברצינות את מאווייה. להיפגש בבית מלון. רק אז היא תוכל לשחק את הזונה. האקלים מייצר את המשמעות.
למחרת היום, הלכה לחפש את המקום. אכן, יש מקום כזה, יש חדר שמספרו 103. הוא לא המציא. הוא לא שיקר. שבועיים לקח להם להפסיק לריב, להיעלב ולהתארגן מחדש. פגישה. התכנון, ההתארגנות, גם אם ה"חתונה" לא יצאה לפועל, כאילו כבר קרתה. היו צריכים לשאוב כוחות מחדש, להתרגש שוב, מהתחלה. אך O שינתה פנים. היא כבר לא אותה זונה שנבנתה בדיאלוגים בניהם. היא אישה אצילית. ולאישה אצילית מגיע הטוב ביותר. היא לא ביקשה, זו הייתה החלטה שלו. הוא רק שאל אותה כמה כוכבים זה O. היא לא יודעת למקם בדיוק. היא חשה שהיא מודעת לעצמה יותר מתמיד. שההתמסרות היא טוטאלית. כמה כוכבים זה טוטאלי? אך היא חפץ בידיו. ואם יחליט כי ראוי לה מוטל דרכים עלוב, כך יהיה. המקום שיהיה ראוי בעיניו הוא המקום הראוי לה. בקשתה היחידה של O הייתה שיהיה חלון אל מול הים. היא צריכה לראות אותו, להריח אותו. 30 דקות או 30 שעות. תלוי בו. כמה ירצה להשתמש בה. 20:00, ערב שישי. מלון רנסנס. היא לא תאחר.

איחרה. גשם כבד. מטר על ראשה בדיוק איך שיצאה מהבית, ממתינה למונית. רוח שכמעט העיפה אותה חזרה למקום שממנו יצאה.
נכנסת ללובי. נגשת לקבלה. חדר 801 בבקשה.
"מר Y ממתין לי."
"מי???"
"Y."
מבינה את הפדיחה. הפקיד מתעקש שאדבר עם האדון שבחדר 801, שלא תחול טעות חלילה.
"O רשאית לעלות, קומה שמינית."
נכסה למעלית. היא לא לבד. מרגישה את המבטים סביבה. נו, שתעלה יותר מהר... קומה 8. ילדים מתרוצצים סביבה, שילכו כבר! הם לא. מוציאה את הפאה, חובשת בנוכחותם, כבר לא אכפת לה. הבנות של הלמוט ניוטון מאחוריה... ניגשת לחדר 801. נשימה עמוקה. דופקת בדלת.
לפי התכנון, הייתה אמורה לעמוד אל מול הקיר ורגליה מפוסקות. והוא, בידיו את עיניה יקשור.
הדלת נפתחת. O צועדת קדימה, מביטה ישר, מחפשת לדבוק לקיר הראשון בו היא פוגשת. לפתע מרגישה באחיזה בזרועה. המבטים נפגשו. בניגוד לתכנון. היא רק זוכרת שהשילה את הפאה מיד. לרגע היה נדמה שהכל קרס. שכל הפנטזיה התמוטטה באותו רגע של מבט. ששבועות של תכנונים התנדפו בן רגע. שהמשחק פתאום נראה אווילי במיוחד.
הוא זימן אותה לשבת על הכסא. נבוכה. והוא - מולה. עומד. בחליפת פסים שלושה חלקים, כמו שנתבקש על ידה, רגוע. כל כך רגוע שזה חירפן אותה. מביט בה. סוקר כל נתח מבשרה. סוקר את לבושה - גרבוני רשת שחורים, שמלה שחורה קלאסית שלא מזכירה דבר מהמודה האחרונה, צעיף פרווה, מגפיי בוקרים דהויות. מחייך. מדליק לה סיגריה. לוגם מהויסקי. חיוך מתוק, מבט סוטה. היא מביטה סביבה. אם כן, כך נראה מלון 5 כוכבים. על השולחן ליד - מרטיני דריי - במיוחד בשבילה, להרוות את שיגעונה. בקשה שלה מבעוד מועד.
"את יכולה ללכת אם את רוצה, הדלת פתוחה".
שתיקה.
ו-O לא, היא לא תלך, לא עכשיו, היא כבר כאן. היא כבר כאן!
"האם ירצה שתחבוש את הפאה?"
מביט בה.
"לא. את יותר יפה ככה".
לוגמת מהמרטיני. כמו מים היא שותה מרטיני. כל כך טעים לה. יוצאת אל המרפסת. רוח פרצים. הים, ריחו חזק במיוחד. שואפת אותו אליה. מסוממת מריחו, מהמוסיקה שהוא ממציא עבורה. מהקומה הזו, נדמה לה שאין אף אחד בעולם מלבדה. הכל כל כך קטן מהגובה הזה. לפתע חשה את הכיסוי על עיניה. היא כבר לא לבד. חשה את גופו עוטף אותה מאחוריה. שומר על מתח הגון שבין הקור לחום. והיא, קרובה כל כך בגופה לחוץ, קופאת מקור. במעיל עטף אותה, אחז בידיה אל מאחורי גבה. ידיו נוגעות לא נוגעות בה. חודרות אל בין ירכיה. היא על הקצה. כל כך קרובה לעוף, כל כך קרובה להתרסק. רועדת מקור, רטובה מאושר.
מכאן, היא כבר לא זוכרת מה היה שם. היא זוכרת קטעים. תמונות קצרות: עירומה במרפסת, מתחת לכסא, קשורה בעניבתו, עיניה כסויות, רועדת (והפעם לא מקור). מאוחר יותר גילתה שסכין נחדרה אליה. שסימן אותה עם שתי כוויות בגבה. שהשתינה איתו על הרצפה, שטינפו את החדר, את הסדינים, שאוננו אחד מול השנייה. הוא מעליה, היא מתחתיו. לרגע לא חשה בושה או מבוכה. בפעם הראשונה אוננה מול מישהו בכזו הנאה. שצייר על גופה עם האודם שהיה ברשותה, ששטף אותה. שצחקו. שהיו רעבים.
יצאו החוצה. המבורגר. של אמצע הלילה. היה פתאום מוזר. החוץ.
כשהיו כבר עייפים, אמרה לו שאם יהיה רך איתה בבוקר, היא תקום ותלך.
הוא לא היה רך איתה. סטר לה, הדף אותה, העמיד אותה במקום. לא נתן לחרמנות שלה דרור. בסוף, רק בסוף זיין אותה. לא עמד בתחנוניה. ארוחת בוקר.
כתמי דם על המיטה.
"האם את במחזור O?"
הכתמים במקומות שונים, מרוחקים אחד מהשני. לחשוב שהכוס שלה טייל בכל כך הרבה מקומות במהלך הלילה....
הספיק לה. רוצה הביתה. מתלבשת. מביט בה.
"עוד לא עברו 30 שעות, O, את עדיין ברשותי"
"רוצה לדמם לבד.,
מתלבשת. ניגשת לתת לו נשיקה לשלום. הוא מסרב לה. לא קם מכיסאו. לא מלווה אותה לדלת.
היא יוצאת, המבטים נצטלבו. אף מילה.

בלובי, כבר לא חשה זרה בדמותה.
הרוח כמעט העיפה אותה חזרה למקום שממנו יצאה, משאירה שם את ה O .