מים

המים הניעו אותי בשלווה מפה לשם, בטילטול רגוע וחלומי. מסביב כחול צלול כזה, כמו בסרטים של נשיונל גאוגרפיק. הקולות עמומים, מוזיקה רחוקה וחלומית, נתפסת-לא-נתפסת, שלווה שלמה ורוגע אין סופי. בטח היו שם דגים ואלמוגים. אבל הכל היה כל כך שליו שלא שמתי לב.
ואז זה לכד אותי.
בגובה הקרסוליים, שתיהן יחד, לא יכולתי לזוז.
טלטלה מיידית ומבוהלת שמזניקה את האדרנלין בדופק מהיר לגרון, עוצרת את הנשימה.
אני לא יכולה לנשום.
אני נחנקת.
אני טובעת.
התנועות שלי נעשו דחופות יותר, תנועות של פאניקה. באחורי הראש הקול הקטן אומר לי שעלי להשאר רגועה, כי אני מנצלת את החמצן המועט שנשאר לי בריאות, ואני אנשום ככה מים ואטבע. אבל הפחד הבראשיתי של סכנה לחיים משתלט עלי ודוחף אותי להאבק בכל כוחי בדבר הזה שלוכד אותי.
אני משפילה מבט למטה ורואה דרך המים הצלולים, דרך הגלים הקטנים שתנועות שלי יוצרות בתוכם שאין לי רגליים, יש לי סנפיר. כמו בת הים הקטנה אני חושבת.
סנפיר קשקשי ומבריק של דג, בצבע כחול מתחלף.
זה מסביר את חוסר היכולת שלי להפריד את הרגליים.
אני מבועתת , לא מבינה מה קרה לי. מנסה להזכר מה הדבר האחרון הנורמלי ששמור לי בזכרון.
האויר אוזל לי.
אני דוחפת את עצמי כלפי מעלה, לאט מידי.
לוחץ לי בחזה ובגרון.
התנועות שלי איטיות, פני הים רחוקים למעלה.
אני יכולה לראות את השמש ככתם של אור בוהק מעלי, כל כך רחוק.
דוחפת בכח ומהר, מתרגלת תנועות לא מוכרות, מרגישה את הפה נפער מעצמו לבלוע חמצן, את המים חודרים פנימה, קרים ומלוחים, מציפים אותי...

אני מתעוררת במיטה, פעורת עיניים, מתנשמת בכבדות.
מביטה על קרסולי ורואה את האזיקים שחוברו אליהן אתמול לפני השינה.
אלוהים אדירים! - אני אומרת לעצמי. איך זה שלא זכרת שבת ים לא צריכה לנשום?