רק פעם אחת

"אחת", אמרתי לה בשקט. "הסברתי לך שאני אגיד כל דבר רק פעם אחת, לא?", שאלתי בקול מרחם.
"נכון. נכון", היא ענתה לי. "אני מצטערת. זה לא יקרה יותר... סליחה..."
גיחכתי ואמרתי לה: "נכון. זה לא יקרה יותר, ואת יודעת למה, נכון?"
"לא, באמת סליחה... לא התכוונתי...", היא המשיכה .
"שקט!" גערתי בה בשקט. "מה שלא לומדים בדרך הנעימה, לומדים בדרך ה... מביכה", חייכתי במבט מנצח. "זה קל מאוד, עונש קטן ונמשיך הלאה. בסוף תדעי להתנהג ולכבד את האדון שלך."

טל-טל השפילה מבט ומלמלה: "נכון. אתה צודק אדון שלי. סליחה."
לאחר כמה שניות היא הבינה שהעונש לא יעלם סתם ככה: "מה המטלה שלי?"

חשבתי מעט ואז התחלתי:
"ביום חמישי בערב, תזמיני מקום לשניים באיטלקית שבסוף הרחוב, באולם המרכזי שעה 21:00. את תגיעי לשם, במיני השחור שלך, ובחולצה מכופתרת דקה, בלי חזיה וללא תחתון ותנעלי את המגף השחור שלך, זה שעובר את הברך, ובלי איפור.
עוד שלושה דברים קטנים: באותו ערב את לא מכופפת ברכיים, את מגלחת למטה הכל ועד אז... את מושעת. אין שום יחס, שום הנאה ושום מתנה."

טל-טל נרעדה כולה. היא לא הבינה.
האיטלקית זאת מסעדה מאוד מ-א-ו-ד מפוארת. כל ה-מי ומי יושבים שם וכל המלוקקים, יפי-הנפש.
יום חמישי, תשע בערב זאת שעה מלאה, ודווקא האולם ולא החדרים האינטימיים.
ועוד חמישה ימים בלי התייחסות? שום מגע, שום הנאה ושום צ'ופר.

"בבקשה אדוני, אולי אני יכולה לבקש החלפה? משהו אחר? בבקשה?"
"חבל, טל-טל", אמרתי, "חבל על הזמן והאותיות", וחייכתי במבט מנצח.

יום חמישי הגיע. טל-טל עברה שבוע שלם בלי שום סיפוק או מגע וניכר היה שיותר מכל, היא חמה.
לבושה כמצוות אדונה היא חיכתה לי בכניסה. ליידי אמיתית.
חניתי במרחק כמה בתים, חיכיתי במכונית והסתכלתי מרחוק. כל גבר שנכנס, עשה עליה "סיבוב" במבטיו והיא, העבירה את מבטה לצד אחר ואחר-כך השפילה אותו לגמרי, כאילו נהנית מהמבט אבל נבוכה מכל מה שחסר עליה.

אחרי כמה דקות הגעתי גם אני.
"קדימה", אמרתי לה, "בואי נכנס ודרך אגב, את נראית מצויין."
"תודה", היא מלמלה, ובקלות ניתן היה לשמוע שחוסר הידיעה מהעתיד לבוא שולט בה ביד רמה.

פאבל, האחראי על המלצרים הוא חבר טוב שלי. כבר מזמן דברנו על טל-טל והוא לא האמין לאף מילה.
השבוע אמרתי לו שהגיע רגע ההוכחה. ביום חמישי, שמור לי את השולחן האחרון, זה שצמוד לקיר האחרון ונמצא באמצע השורה. אחר-כך תוכל לעשות מה שתרצה. אתה כבר תקבל סימן...

כשנכנסנו הובילו אותנו 'במקרה' אל השולחן הזה.
התישבנו בסוף האולם, טל-טל עם הגב את הקיר ואני מולה.
אח... לראות את המתח על הפנים של הילדה היפה הזאת... פשוט מרטיט.
"הכל בסדר?" שאלתי ברכות.
"כן... כן, בוודאי", טל-טל ענתה לי בקול רועד.
"יפה... תיכף נתחיל לעבוד קצת ... ",חייכתי במבט מלגלג "הרי באנו לכאן בשביל ללמוד, להפנים... כן... להפנים זאת בדיוק המילה."

אחד המלצרים הגיע וקטע את השיחה.
"בבקשה."
שני תפריטים הונחו על השולחן.
"תודה", עניתי לו. "אפשר כוס מים קרים-קרים בינתיים?" שאלתי, והבחור הצעיר חייך ונעלם.

"תבחרי לך..." אמרתי, "אבל האמת? הכל מצויין."
"תודה", טל-טל ענתה לי בשקט, תוך שהיא מרימה מעט את המבט המושפל שלה.
שלחתי אליה יד על השולחן ו'במקרה' פגעתי בכף שלה. הכף נפלה הצידה ומייד הסתובבו העיניים במסעדה.

"כן... את יכולה להתכופף ולהרים", אמרתי, "אבל... בלי לכופף ברכיים."
טל-טל הסתכלה עליי נדהמת, באה להגיד משהו ונעצרה!
האצבע שלי הצביעה בדיוק אליה.
"מה אמרנו? למה את כאן?",שאלתי.
"רק פעם אחת",טל-טל השיבה.
"יפה",עניתי. "בבקשה ... יש לך משהו להרים,לא?"
כל העיניים היו נעוצות ברגליים החטובות שלה, סורקות את הרווח בין המגף לתחילת המיני...
מחכות שמשהו יופיע ...
טל-טל הבחינה בכל המבטים. בלחיים אדומות היא ניסתה להרים את הכף במהירות האפשרית וחזרה לשבת, כאילו לשכוח את המבטים שננעצו בה.

אך...אני בטוח שהיה מי שראה... ולבריאות...

טל-טל חזרה לעיין בתפריט וניסתה להחביא את המבוכה שלה, מקווה שבזה הסתיים השיעור, אבל נראה היה לי שהיא יודעת, שזה לא יכול להיות כל-כך פשוט וקל.

המלצר שלנו חזר עם כוס מים.
"בבקשה" הוא אמר, מושיט את הכוס.
במקרה או שלא במקרה פגעה היד שלי בכוס וזו השפריצה קצת על החולצה של טל. החולצה הפכה בצידה הימני לבד שקוף ומתוח כשהיא חושפת שד עגלגל שנדבק אליה, ופיטמה גדולה שהתעוררה ועברה לדום בגלל הקור המצמרר.
טל-טל לא ידעה מה לעשות והמלצר שלנו בא להציע מפית.
"שששששש..." אמרתי. "הכל בסדר! נכון טל-טל?"
"ממממ... כן, כן", היא מילמלה.
"אנחנו מסתדרים",הוספתי. הזמנתי שתי מנות ושחררתי את הבחור.

עיני כל הגברים במסעדה סרקו בקפידה את הבחורה שהפכה לעירומה למחצה... נהנים מההצגה שהחלה להתרחש פתאום...
הפתעות כאלה לא רואים בכל יום...
טל-טל לא ידעה מה לעשות. היא הרי לא קבלה רשות או הוראה לקום, החזה שלה נשאר רטוב ודבוק לחולצה
והמבטים רק הפכו לעניין קבוע.

"עכשיו, שימי לב ... יש לנו שיעור קטן", אמרתי כשאני מחוייך ורגוע.
העיניים של טל התמלאו ברטיבות של פחד, מהרהרת מה עוד יכול לבוא, שלא קרה.
בתוך כך, חלצתי נעל שלי והרמתי קצת את כף הרגל
"ליד הכיסא שלך, בצד ימין, נמצאת כבר כף הרגל שלי."
טל מיהרה לבדוק וגילתה שכך הדבר.
"תורידי את הגרב ותנקי!" פקדתי, כמעט לוחש.
לבן זה כהה. באמת כ-ה-ה! טל-טל נהייתה לבנה כולה. לנקות היה הקוד למציצת אצבעות.
"כאן? במסעדה? ... אבל איך?" היא גמגמה...
"רק פעם אחת", אמרתי לה, "אני אגיד כל דבר ר-ק פ-ע-ם א-ח-ת. תישארי לשבת, תתכופפי קצת הצידה ותתחילי."

יש עונג צרוף ברגעים האלה. הרגע שבו החינוך מכניע את האני הפנימי. את מערכת קבלת ההחלטות ואת הבחירה העצמית.
טל בחיים לא היתה מוצצת כף רגל במסעדה מפוארת. אבל עכשיו, היפהפיה שלי כבר היתה ככלי ביד היוצר, נכונה למלא כל הוראה ובלי לחכות לציווי נוסף.

כשחיוך קל מתחיל לזרוח על שפתיה החושניות, היא התכופפה הצידה, כאילו נהנית מהמשחק, הורידה את ראשה מתחת לגובה השולחן והתחילה למצוץ את אצבעות כף רגלי.
כל מי שהיה לידה, נעץ מבטים של כאילו לא רואה אבל נישאר מרוכז לגמרי, והילדה שלי? היא מצצה ומצצה. כל אצבע.
עד שמשכתי את הרגל.

"יפה", אמרתי, "את רואה? בסוף תלמדי איך להתנהג."

האוכל שלנו הגיע.

"עכשיו יקירתי, המנה העיקרית."
"בתיאבון", אמרה טל-טל.
"ממממ סליחה, ניראה לך שזה יהיה כל כך קל?" שאלתי.
טל הרימה עיניים בהשתוממות ושאלה בקול עדין: "מה תרצה אדוני?"
התחלתי לפשק את רגליה ולהעביר את אצבעות רגלי מהמגף ועד לאיזור המפשעה שלה, נוגע-לא נוגע באיבר המגולח.
טל-טל התמלאה צמרמורת עדינה ושוב הופיע הסומק הקסום על לחייה תוך שהיא מפשקת בהנאה גמורה את הרגליים. הרגשתי איך הכל נהיה רטוב וידעתי שהגיע הזמן להמשיך במשחק.
"בואי נראה" מלמלתי, "את יודעת כמה אני אוהב את החור שלך כשאת גומרת, נכון? כל ההתכווצויות האלה... אז בואי ניראה מה עושים עם זה..."

נעצרתי לרגע, ממתין שטל תתרכז בי. אחרי שניה או שתיים היא קלטה שעצרתי, הישירה אלי מבט וחיכתה למוצא פי.
הסתכלתי טוב לתוך המבט הרך הזה ותוך כדי טיפסתי עם בוהן רגלי במעלה הרגל של טל. המשכתי עד למעלה במעלה הרגל החלקה-חלקה, לאט לאט ובלי לעצור לרגע.
טל הבינה שזה לא רק ליטוף כמו שהיה עד עכשיו ולתוך הצמרמורות שלה נוספה הכמיהה אל הלא נודע.
המשכתי עם כף רגלי ישירות לאיזור הרטוב וחיפשתי את הדרך פנימה.
טל-טל התפתלה ונאנחה קצת תוך שהיא מנסה לבלוע את הקולות.
המשכתי לשחק עוד קצת ובסוף הכנסתי את הבוהן לתוך החור הרטוב והחם.

טל לקחה נשימה עמוקה אבל המשיכה להסתכל ישר לתוך עיני.

"עכשיו ילדה שלי, את תורידי את יד ימין שלך מתחת לשולחן, ותתחילי לאונן. וביד שמאל... תאכלי, כאילו כלום לא קורה. עד ... שאני ארגיש שגמרת. ברור ?"
טל התמלאה במבוכה, חייכה חיוך של ילדה קטנה ואמרה:
"בוודאי. ברור לגמרי. מה שתבקש אדוני. רק פעם אחת."

הנסיכה שלי הורידה יד מתחת לשולחן והתחילה לשפשף בעדינות קסומה... לאט לאט התמלא המקום רטיבות מקסימה. מדי פעם הסתכלתי אליה וסימנתי לה להמשיך לאכול ובאקט של נחמדות, אפילו עזרתי לה עם אצבעות רגלי שמצאו את דרכן פנימה לחבור לבוהן שפתחה את הדרך, עד שבסוף הגיע גניחה של הנאה שלא השאירה אף סועד אדיש.
"טוב", אמרתי לה, "נכון? מנה מצויינת, לא?"

טל-טל החזירה את היד שהיתה למטה ואמרה לי בשקט: "כן. מנה נהדרת".
"ועכשיו, יש לך קינוח, נסיכה שלי", חייכתי. "מותר לך לנקות שוב את כל מה שהרטבת."

טל-טל ירדה שוב, נבוכה לגמרי כשכל המסעדה מגניבה אליה מבטים, וליקקה שוב את כף רגלי שנרטבה ממנה לגמרי.
לאחר דקה של עבודות נקיון משכתי את כף רגלי וטל התרוממה.

"ועכשיו, כדי שיהיה לך יותר נוח להמשיך ולשבת, לכי לשירותים של הגברים.
באמצע החדר נמצא בחור בשם פאבל. כנסי לחדר ותבקשי ממנו את התחתונים שלך. אני בטוח שיהיה לך נעים..."

"אבל", הוספתי, "אני מרשה לך רק פעם אחת..." וחייכתי לעצמי, חושב על פאבל ועל מימוש חובת ההוכחה ...