עגנון בבדס"מ

רקע

שירה מספרת למאהבה מנפרד על מפגש עם אדם שהיה אורח של בעלי הבית שלה, זר לה לחלוטין, בשעה שלא היה איש בבית. האורח הוא מהנדס שנסע הרבה בעולם והוא אדם גדול מימדים. לפני קטע זה מספר לה האורח על המקומות שראה והדברים שעשה.
שירה היא אחות, בחורה גדולה ולא נאה במיוחד, ומנפרד הוא פרופסור נשוי ואב לשלוש בנות. כל הרומן בניהם מתחיל בלידת ביתו השלישית, כשרתיעתו של מנפרד משירה הופכת לפתע למשיכה. הוא מתייסר במשיכתו לאישה זו, ונלחם בעצמו שוב ושוב.

שירה היתה נשואה בהיותה בת 17 למנהל אחוזה גדול וחזק. סיפור שהתחיל כאהבה, אבל מרגע שרצה לשכב איתה אחרי החתונה התהפך לפחד והסתיים בבריחה.
חלק מיופיו של הספר "שירה" נובע מכך שלמרות שהתקופה שונה, והשפה מאוד שונה, הרגשות והתשוקות זהים, והעברית הזרה הזאת רק מדגישה את הזהות.

"נענע עלי ראשו ואמר, יושבת לה בחורה בודדה וגלמודה במדבר צחיח זה תחת שמש צחיחה זו ואינה נהנית מכל מה שנברא בשבילה. ביקשתי לומר לו לא אדוני, איני לא צעירה ולא גלמודה, אלא שהיה קולו מיישן את פי וישבתי ולא אמרתי כלום. [...] ובכן יושבת אני לי ושותקת ויושב הוא ומדבר. ובקירוב כך אמר, מפני שמעלימה הגברת עיניה ממבקשיה יושבת היא בודדה. כל אותה שעה שהיה מדבר אחז בידו חפץ, לא ציגרה, שהרי ציגרה אפילו עבה הרבה אותו חפץ עבה ממנה. כל אותה שעה היה אותו החפץ מתנענע. לא מאליו אלא זה שאוחז בחפץ נענעו. אמרתי לעצמי אביט ואראה מה זה בידו. הגבהתי עיני וראיתי שהוא שוט, שוט קטן, אבל אף שוט קטן שוט הוא. התחלתי מתייראה שמא יכה אותי בשוט. מנענע הוא את השוט בידו ואינו רואה שנפל עלי פחד. והפחד מתגבר והולך, שמא יכה אותי, לא כי אלא ודאי יכה אותי. אינו צריך אלא למתוח את זרועו ולהעבר עלי את השוט והרי מכה. כינסתי כל כחי בעיני והבטתי בשוט. וזה מוליך את השוט אחת לכאן ואחת לכאן, ואני – פחדי פחדים. לעמוד מכסאי איני יכולה שלא היה בי כח, לברוח על נפשי איני יכולה שלא היה בי כח, אם כן מה אעשה, אקרא לעזרה, אלא אפילו מצילים אותי מידו מידי לשון הרע לא יצילוני. אם רוצה להכות יכה, הן לא יהרגני. ואותו האדון, פניו משתנות והולכות ומבטי עיניו לא טובים, מביט בי בעינים לא טובות ורואה אני שהוא קורא את מחשבותי. יושבת אני לי ואיני זזה וכל איבר שבי מתכווץ. וזה, זה שאני מספרת לך עליו יושב כנגדי ומביט בי באותן העינים, עינים לא טובות, והן, כלומר אותן העינים משתנות והולכות, בוערות ודולקות. איני אומרת שעיניו נאות היו, אבל כח היה בהן. נחש בריח יכולים לשתק בעינים שכאלו. נמשכו עיני אחר עיניו ושכחתי את השוט ואת הפחד, רק זאת ידעתי שאברי שפים ממקומם.
[...]
חזרה שירה ואמרה, הפחד מתגבר והולך והפה מקיש בשינים שלו. שואלת אני את עצמי כל הפחד הזה למה. הרי אדם משכיל ובעל נימוסין הוא, אלא מה, שוט בידו, ואם שוט בידו צריכה אני להתיירא. וכדי להוכיח לעצמי שאיני מתייראית עמדתי מכסאי. כיוון שעמדתי שמעתי קול שוט וחשתי בבשרי כמין כוויה. אותו הגבר, [...] אותו המהנדס הניף את השוט וסטרני על זרועי, וזרועותי מגולות היו, שאותו לילה ליל חם היה ולבשתי חולצה בלא שרוולים. לאחר שעשה מה שעשה שאל להיכן גברת? וכששאל שאל בקול רך ואף עיניו פסקה רעותן מהן. אבל אני, שתי זרועותי כלפידים, ואף אחר כך על משכבי בלילה כשנסתכלתי בהן עדיין כל סימני השוט מתפתלים היו על עורי כנחשים כחלחלים ירקרקים. הגבהתי את קולי וגערתי בו. סבור אתה שנתבהל ונסתלק לו. לא נתבהל ולא נסתלק. אדרבא חזר וישב, ובשעת ישיבתו הביט בי מתוך קורת רוח. עומדת אני ואיני זזה, איני זזה ועומדת. בפתאום שוב קרקוש שוט ואחריו כוויה בברכי, שהלילה ליל חם היה ולבשתי מכנסיים קצרים שהשאירו ברכי מגולות. שתקתי מחמת תמיהה וחיככתי את בשרי פעם את זרועותי ופעם את ברכי, ומכאן ומכאן מין מתיקות מחלחלת ויוצאת ומתפשטת בכל גופי. הציץ עלי ושאלני, טוב? ממש בזה הלשון שאלני, כאדם שביקשו ממנו טובה ולאחר שעשאה הוא שואל אם עשאה יפה.
[...]
אחר כך זרק את השוט והביט בי בעינים שנסתלקה רעתן מהן. שאלתי אותו, למה עשית בי כך? הביט בי בתמיהה כאילו כפויית טובה אני. שיניתי את קולי וצעקתי, מי נתן לך רשות לעשות כן? השיב לי בלחישה, גברתי כלום דבר שלא בטובתך עשיתי? הגבהתי קולי וצעקתי בזעם לך וצא לך וצא. עמד מכסאו ואמר ברשותך גברתי הריני הולך, ליל מנוחה גברתי. הראיתי לו בידי על הכסא ואמרתי, שב. חזר וישב. אמרתי לו, מכל מקום הדבר צריך ביאור. השיב ואמר, דבר זה גברתי טוב הוא, ובוודאי הכירה הגברת מעצמה שהוא טוב ואינו צריך להסברות יתירות".

קצת ניתוח ספרותי

כשקראתי את הקטע פעם ראשונה רק השוט קפץ לי לעיניים, אבל בקריאות נוספות ניתן לראות כי עניין השליטה כאן מתבטא בהרבה יותר מזה: שימו לב ל"מיישן את פי" וגם לשליטה דרך העיניים. גם בדרך דיבורו של המהנדס על שירה כבחורה בודדה יש סוג של השאה – למרות שהיא מנסה להתווכח הוא אומר את הדברים כעובדות. יפה גם לראות את החופש שהוא נותן לה בכך שלהוא מתייחס להלקאה כשרות שהוא נותן, ומוכן ללכת אם אינה רוצה בכך.

עוד יפה בעיני הימצאותו של השוט כאובייקט, ללא שימוש, במשך זמן ארוך מספיק בשבילה לעבור ממצב של יראה לשלוות נפש ובסוף לתחושת כח (או לפחות צורך להוכיח כח). המהנדס דואג ששירה תבחין בשוט היטב ובוחן את תגובותיה. עדיין מכת השוט עצמה באה כהפתעה והיא מגיבה עליה באופן אוטומטי כלשהו בגערה. שלוות הנפש שלו גורמת לה לעצור את התהליך המחשבתי הזה וכנראה לשדר לו שהיא מוכנה להמשך, מה שמסתבר כנכון לאור תיאורה את המתיקות.

עדיין על שירה לעבור תהליך רציונליזציה, כפי שמתואר בפסקה האחרונה. כיוון שאין המהנדס מוכן לספק לה הסברים למעשיו ולהנאתה היא מתמלאה כעס. כעס זה נראה לי כמפלט נפשי שלה – היא נהנתה ממשהו שלא היתה אמורה להנות ממנו, ואינה מקבלת הסבר לכך. למרות שהמהנדס לא שש להסביר, הוא כן עושה זאת בסופו של דבר, אך עגנון משמיט הסבר זה בטיעון שאינו נוגע לסיפורנו.

נקודה לדיון

המהנדס ושירה הם אנשים זרים, ועל פניו זה נראה כגסות רוח נוראית לדחוף את השוט בעת שיחת חולין בין שני זרים, ובכל זאת המהנדס אינו טועה בשירה, והיא אכן מתמסרת לעניין.

נשאלת אם כן השאלה האם ישנו חוש רגיש לנטיות בדס"מ כמו שיש גֵאי-דר (gaydar)- אותו חוש שיש להומואים כשהם נפגשים כזרים, ועדיין מכירים את הנטיות זה של זה.

מספר פעמים היתה לי אינטראקציה בדס"מית עם אישה זרה לחלוטין, ולא בתוך שום קונטקסט של הכרות או סקס. ניתן להסביר זאת או בחוש הזה או בכך שבדס"מ הוא תת זרם תרבותי חזק מאוד, ומהווה סוג של גירוי מיני גם לונילים, מבלי להיות מיני במפורש, לכן בחורה שמצליפה בי דרך שעשוע בבית קפה עושה זאת להעברת מסר מיני כללי ולאו דווקא כי היא בקטע. ואולי היא מזהה שיש לי נטיות כאלו?
האם יצא לכם לראות מישהו או מישהי בעבודה או במקום ציבורי, ובלי להכיר אותו בכלל, רק לפי היציבה שלו, אופן ההליכה ואולי הדיבור ידעתם להגיד שהוא שולט או נשלט? אשמח לשמוע דעות וחוויות.