לא בת שש עשרה

גם בשנת 91' הייתה מלחמה, ותודות לסאדאם לא היתה בעיה למצוא חניה בכל רחוב בת"א, גם ליד המשרד ברח' מ. שאליו חזרתי בערב, כי שכחתי את המסכה השחורה, מגומי, כזו שאמרו שתציל אותנו מגז עצבים, אחרי שכמעט הגעתי הבייתה, איזה עצבים!
דלת המשרד היתה פתוחה. שמעתי את רעש שואב האבק. 'המגעילה הזאת', חשבתי... ונכנסתי. המנקה היתה בגבה אלי, שקועה בעבודה, מחטטת בצינור הארוך של השואב בשטיח הרך שהבליע את צעדיי - ופתאום, היא ראתה אותי מאחוריה - היא צעקה - "אי!" והשואב נשמט מיד. היא הביטה בי בחרדה, ולרגע חשבתי שהיתה מעדיפה את סאדאם על פני.
"כמה שהבהלת אותי!" היא אמרה.
הבטתי בה בקור מתנשא. היה לי חשבון איתה.
התחלתי לעבוד במשרד כמה חודשים קודם, בשר טרי, חסר נסיון. באותו ערב, התעכבתי לגמור לבנות מודל. ידי היו ספוגות בדבק, והבניה התנהלה לאט, אבל לפחות, הקליינט לא ראה את הדגם העלוב, ששמתי חלקים ממנו על השטיח לידי, מחוסר מקום.
ואז היא באה.
היא לא נראתה כמו מנקה. היא הביטה בי ובברדק שסביבי - "חדש, אה? רואים..." והלכה, חזרה כמה דקות אחר כך, לובשת חלוק במקום השמלה האדומה שלה, עם השואב האבק. עצביי מרוטים, הבוס מחכה בחדרו, והמודל- מת נראה יותר טוב... ורעש השואב בחדר, כשהיא עוברת במרץ בין עמדות העבודה. היא הגיעה אליי, בלי לשים לב, ואולי עם... היא חבטה בדגם שהיה על הרצפה, מחכה לקבורתי כשהבוס יראה מה עוללתי, והדגם הגוסס התפרק!
"יא זונה, כוס אמק!!!" צעקתי כמו במשחק של ביתר ירושליים בימקא מול מכבי ת"א - כשמכבי מבקיעה גול, "ראי מה עשית!!!"
והיא, קולית כמו פתולוג - "אתה אשם!!!"
"אין לך עינים, יה שרמוטה", ועוד כהנה קללות, שמזכירות שמוצא האדם הוא מהבבון, והבוס יוצא.
"מה הרעש!"
"ראה מה שהיא עשתה!" הצבעתי על המודל.
"רק שיפרתי לו את העבודה..." היא ענתה.
והוא אומר לה בחביבות רבה - "שלום! את צריכה טרמפ?"
טרמפ? אוזניי נפלו כמעט, הייתי דורס אותה, ונוסע רוורס לעשות וידוא דריסה.
"אני קצת אנקה, אבל אתה לא צריך לחכות לי..." היא אומרת לו במתיקות.
נזוף, ירדתי על ארבע לאסוף את השברים והיא ממשיכה לחטט, לידי, בצינור השואב כמו פיל בחנות מודלים מחרסינה. הרמתי את הראש, מביט מתחת לחלוק, למעלה, למעלה, עד תחתונים הלבנים שלה, כותנה, אני חושב.
היא ראתה את עיני שמשוטטות על ירכיה - "סוטה..." היא אמרה, בארסיות של הנחש לאדם, אחרי שפיתה את חווה, צלעו ודמותו.
כדי להציל את כבודי השפוך והדרוס אמרתי שלא הייתי נוגע בה גם עם מקל של מטטא וכבר דימיתי אותי חובט באחוריה החשופים, טעון ברצון לנקמה.
"היית מת, הומו..."
הנחתי את השברים על השולחן, וניסיתי לחזור לעבודה.
הבוס יצא - "נלך?" הוא שאל אותה, "אה, מזה? נמשיך מחר..."
ישבתי נזוף כמו כלב. היא התלבשה בשמלתה ההדוקה והאדומה, והם יצאו. נמלטתי מיד אחריהם משם.
למחרת שאלתי מי המנקה, הסבירו שהיא התגרשה לא מזמן, והבוס הכירה אותה ונתן לה את העבודה, כתוספת לעבודתה - שווה, הה?
"לא הייתי נוגע בה במקל של מטאטא..." שיעממתי את עצמי.
ועכשיו- היא עמדה מולי בחלוק הישן שלה, רועדת מפחד - יא סאדאם יא חביב אודרוב אודרוב תל-אביב... סאדאם לחץ על הכפתור והטיל היה באויר.
"שכחתי את המסיכה אמרתי..." אני יוצא כבר.
ואז - אזעקה!
היא הסתכלה בי, יכלתי להרגיש שהפחד ממיס את ברכיה - הושטתי לה יד -"איפה המסכה שלך?". לקחנו את המסכות ומיהרנו לחדר האטום - חדר הישיבות, עם השולחן הגדול, ובלי החלונות הוסב לחדר אטום.
שמנו מסכות וישבנו, זו ליד זה בכורסאות. היא היתה חיוורת ורועדת, עדיין. הושיטה יד לאחוז בי - דחיתי אותה. ישבנו בשקט. פנינו מכוסים. והיא שוב ניסתה להושיט יד, לקבל תמיכה. ושוב - לא... והיא התעקשה.
פתאום בפרץ של זעם, קמתי, אחזתי בה בכוח והשלכתי אותה על השולחן, פניה נלחצו אליו, ואני - נלחתי אליה מאחור, דוחס את האגן שלי לתחת העבה שלה - "אל תזוזי!"
במשרד היו הרבה אביזרים לסשן ראוי- סרטי הדבקה, סכינים יפניות, סרגלים שונים וטושים בעוביים שונים, מתאימים לכל פתח.
פיסקתי רחב את רגליה, ובסרט הדבקה - כפתתי כל רגל לרגל אחרת של השולחן.
משכתי את ידיה אל מאחורי גבה וגם אותן כלאתי זו לזו.
ישבתי חזרה בכורסא, מאחוריה, והסרתי את המסיכה שלי - "הומו, אמרת?".
הרמתי את החלוק למעלה מעל הישבן, מעל התחתונים הלבנות, כותנה נדמה לי, ולקחתי סכין יפנית. משכתי את התחתונים ואת הגרביונים וחתכתי... זרקתי את הקרעים על השטיח. ליטפתי את התחת שלה, מחליק על פי הטבעת, מעסה ואז - פליק...אין כמו המוזיקה של כף היד בבשר הרך! "אהה..." - שמעתי קול מתוך המסכה. מיד הישבן פרח באדום. ושוב, ועוד ועוד פעם... שוב ליטפתי את התחת, בנחת, עיסוי בשער האחורי ולמטה, שפתיים רכות ותלולית שיער- החדרתי אצבע... לח... ועוד אחת וכמעט את כל הכף בתנועה של סיבוב, אבל היא טלטלה את הישבן לגרש את היד - לקחתי סרגל של פלסטיק - "לא מתייחסים כך לאורח!" אמרתי וחבטתי. ראשה הזדקף, כנשוך נחש, ונשמט על השולחן הקשה. לקחתי טוש דק, וטבלתי בין שפתי ערוותה הלחות ואז הבאתי אותו אל הישבן, מסובב לאט פנימה, מושך בשיערה. חזרתי לשבת להביט - "לא מספיק", אמרתי לה, "ננסה עם הטוש הזה". הבאתי להראות לה את הטוש העבה יותר- ארטליין 100. כשהטוש הדק טבול עמוק בישבן, החדרתי את מלוא כף היד לתוכה, גולש פנימה על תלותית שיערה הרך, "לפחות", אמרתי, "את לא מגלחת..." ואז בתנועה מהירה הוצאתי את היד, טבלתי בתוכה את הטוש העבה, שולף את הטוש הדק, ומחדיר את העבה לפי הטבעת שלה. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, הריגוש מילא את מכנסיי. באתי מאחוריה.
טלטלתי בתוכה את הטוש, לצדדים, מרחיב את הפתח ואז הוצאתי אותו והחדרתי את הכלי שלי, כולה מהודק אל גופה, הישבן שלה נחבט בי, במוזיקה של תופי טם טם... ולא יכולתי יותר - זרם געש אל גופה, והחלוק הוכתם...
פתאום נחרדתי - מה עשיתי!!
אספתי מהר את קרעי הבגד לנגב אותה, התרתי את איסוריה, הסרתי מעליה את המסיכה ועזרתי לה לשבת.
"שאביא לך מים? לא... אני אשלם לך... אל תגידי... בבקשה."
היא קמה להתלבש.
סידרתי סביב, מנקה כלל שאפשר.
"קח אותי הבייתה."
"בטח, בטח."
פתחתי לה את הדלת, אבח היא סימנה שהיא רוצה לשבת מאחור.
שתקנו כל הדרך.
למחרת לא באתי למשרד.
המזכירה התקשרה לשאול מה נשמע - "סתם, עייף..." - והיא לא אמרה דבר.
חזרתי לעבודה. המלחמה נגמרה ושעות העבודה היו רגילות. לא ראיתי את המנקה.
כמה חודשים אחר כך התעכבתי מעט במשרד הריק והיא הקדימה מעט.
היא ראתה אותי ולא אמרה כלום. חזרה לבושה בחלוק ההוא, מכותנה נדמה לי,
ועם השואב אבק, והפעילה אותו, כמו אז. הרעש עצבן אותי, אבל שתקתי.
היא התקרבה לעמדה שלי, ושוב חבטה בה, מפילה לשטיח את כלי השרטוט שלי, סרטי הדבקה, סכין יפנית וטושים, בעוביים שוניים.
"שאני ארים?", היא אמרה וירדה על ארבע. האגן העבה שלה הופנה אלי.
"מצאתי!" היא קראה, סובבה אלי אל פניה, מחזיקה בטוש עבה, ארטליין 100, והיא הרימה מעט את שולי החלוק, פי הטבעת שלה קרץ אליי - למה אתה מחכה?
לא חיכיתי עוד.