בדס"מ בעיירה - הקדמה
מאת idoido
9 ביוני 2004
לא היה אחד בעיירה שלא הכיר את מנחם מנדל. עיירה קטנה. כולם מדברים עם כולם. כולם מדברים על כולם. חוץ ממנחם מנדל. אף אחד לא מדבר אותו. אבל כולם מדברים עליו. הוא לא מדבר עם אף אחד.
בחור מוזר היה מנחם מנדל. זקנו השחור עבות. ביום היה עובד בבית המלאכה הקטן של חיים ינטשה הבורסקאי עם החיוך העקום. אחרי העבודה היה הולך ויושב בבית המרזח. לבד. עם בקבוק יי"ש זול.
אמרו עליו שלא היה תלמיד חכם. גם לא חרוץ בעבודה. שמועות אמרו כי עזב את העיר הגדולה לבוב כי "הסתבך שם עם איזו גוייה שיקסע".
פרנסי העיירה אמרו לילדיהם להתרחק ממנחם מנדל. הם חששו מפניו.
בלה פרומה היתה אישה מוזרה ושתקנית. אף אחד לא קרה לה בלה פרומה. כולם כינו אותה בפשטות "אשת השוחט". בעלה נפטר לפני חמש שנים. יהודי עב כרס חייכן ופטפטן עם סכין קצבים ביד וחלוק לבן מוכתם תמידית. הוא נהג לספר בגאווה שהוא קונה את החלוק כבר מוכתם בדם כי הוא שונא להתלכלך.
לאחר מות בעלה ניהלה בלה פרומה את העסק של בעלה. 'מופקרת'. כך ליחששו עליה מאחורי גבה על האלמנה שהמשיכה לעבוד לאחר מותו של בעלה. אך המשיכו לפקוד את בית המטבחיים שלה שהיה היחידי בעיירה.
בית השוחט של בלה פרומה היה צמוד לבית המרזח שאליו היה הולך מנחם מנדל. לפעמים הם היו נתקלים אחד בשני. מנחם מנדל היה בדרך החוצה. לעיתים שיכור קלות. לעיתים שיכור כלוט. בלה פרומה זורקת לכלבי העיירה את שאריות הבשר הלא מוכשר.
מעולם לא דיברו. כלומר מעולם לא דיברו במילים. רק במבטים. בלה פרומה היתה הבנאדם היחיד בעיירה שהחזיר מבטים למנחם מנדל.
באותו יום רביעי של עונת הסליחות, חשה בלה פרומה מעט שלא במיטבה. היתה חלשה מהיקיצה המוקדמת, מהחמסין הלא שגרתי של תחילת תשרי. ובעיקר מהעבודה הקשה של אותו יום. היא סגרה את החנות וסחבה את אחד הסירים הכבדים לשטוף בברז שבחצר המשותפת לבית השוחט ולבית המרזח. היא מעדה. הסיר נפל מידה. מנחם מנדל עבר במקום. הוא נעצר. היסס שתי שניות. ניגש והרים את הסיר. כשהרים את הסיר ליטף קלות את גב ידה של בלה פרומה. הוא לקח את הסיר ושטף אותו בברז המים. סיים. סגר את הברז. הביט על בלה פרומה, הסתובב והלך, מתנדנד, לדרכו.
במשך שבוע לא ראתה בלה פרומה את מנחם מנדל. היא לא ידעה אולי חלה, אולי נבוך, ואולי סתם הצטרף לאלכוהוליסטים אנונימיים. כעבור שבוע ראתה אותו שוב יוצא מבית המרזח. היא נעמדה מולו.
"שולם עלייכם אדון מנדל'."
מנחם מנדל שתק. נבוך.
"ווס מחסטה אדון מנדל.." לא ויתרה בלה פרומה.
"חמדיללילה" ענה לה מנחם מנדל הביישן.
"נו תכנס כבר, הרי תראה איך אתה נראה, לא טוב בחור כמוך שותה כל ערב והולך הביתה לבד..."
"ומה יגידו?" שאל מנדל.
בלה פרומה רק חייכה, פסעה לאחור ונכנסה לביתה שהיה צמוד לאיטליז. מנחם מנדל היסס שתי שניות ופסע אחריה.
בעיירה קשה לשמור סודות. למחרת בבוקר מישהו ראה את מנחם מנדל יוצא מבית השוחט. חנינא גרוס אמר שלא יעלה על הדעת שדבר כזה יקרה וצריך, עם כל הכבוד, לשלוח משלחת שתגיד לאלמנה ולפרחח שפה זה עיירה הגונה ואל לה לאלמנה להתרועע עם ארחי פרחי שכזה.
אברהם מנטשל העגלון, לעומת זאת, צחק צחוק גדול ואמר שמה פתאום, שאולי המכשפה תעשה ממנו בנאדם, מהפרחח הזה, ושאם הם לא עושים רע לאף אחד אז למה לא.
באופן מאד לא מפתיע ניצחה גישתו של חנינא גרוס והוחלט על משלחת לבית השוחט. גרוס עצמו נבחר לראש המשלחת. המשלחת שהתה בבית האלמנה כשעה. על פגישה זו ידוע שני דברים בלבד. שאף אחד מאנשי המשלחת לא סיפר מה קרה שם, ושמנחם מנדל המשיך להתגורר בבית השוחט.
בחור מוזר היה מנחם מנדל. זקנו השחור עבות. ביום היה עובד בבית המלאכה הקטן של חיים ינטשה הבורסקאי עם החיוך העקום. אחרי העבודה היה הולך ויושב בבית המרזח. לבד. עם בקבוק יי"ש זול.
אמרו עליו שלא היה תלמיד חכם. גם לא חרוץ בעבודה. שמועות אמרו כי עזב את העיר הגדולה לבוב כי "הסתבך שם עם איזו גוייה שיקסע".
פרנסי העיירה אמרו לילדיהם להתרחק ממנחם מנדל. הם חששו מפניו.
בלה פרומה היתה אישה מוזרה ושתקנית. אף אחד לא קרה לה בלה פרומה. כולם כינו אותה בפשטות "אשת השוחט". בעלה נפטר לפני חמש שנים. יהודי עב כרס חייכן ופטפטן עם סכין קצבים ביד וחלוק לבן מוכתם תמידית. הוא נהג לספר בגאווה שהוא קונה את החלוק כבר מוכתם בדם כי הוא שונא להתלכלך.
לאחר מות בעלה ניהלה בלה פרומה את העסק של בעלה. 'מופקרת'. כך ליחששו עליה מאחורי גבה על האלמנה שהמשיכה לעבוד לאחר מותו של בעלה. אך המשיכו לפקוד את בית המטבחיים שלה שהיה היחידי בעיירה.
בית השוחט של בלה פרומה היה צמוד לבית המרזח שאליו היה הולך מנחם מנדל. לפעמים הם היו נתקלים אחד בשני. מנחם מנדל היה בדרך החוצה. לעיתים שיכור קלות. לעיתים שיכור כלוט. בלה פרומה זורקת לכלבי העיירה את שאריות הבשר הלא מוכשר.
מעולם לא דיברו. כלומר מעולם לא דיברו במילים. רק במבטים. בלה פרומה היתה הבנאדם היחיד בעיירה שהחזיר מבטים למנחם מנדל.
באותו יום רביעי של עונת הסליחות, חשה בלה פרומה מעט שלא במיטבה. היתה חלשה מהיקיצה המוקדמת, מהחמסין הלא שגרתי של תחילת תשרי. ובעיקר מהעבודה הקשה של אותו יום. היא סגרה את החנות וסחבה את אחד הסירים הכבדים לשטוף בברז שבחצר המשותפת לבית השוחט ולבית המרזח. היא מעדה. הסיר נפל מידה. מנחם מנדל עבר במקום. הוא נעצר. היסס שתי שניות. ניגש והרים את הסיר. כשהרים את הסיר ליטף קלות את גב ידה של בלה פרומה. הוא לקח את הסיר ושטף אותו בברז המים. סיים. סגר את הברז. הביט על בלה פרומה, הסתובב והלך, מתנדנד, לדרכו.
במשך שבוע לא ראתה בלה פרומה את מנחם מנדל. היא לא ידעה אולי חלה, אולי נבוך, ואולי סתם הצטרף לאלכוהוליסטים אנונימיים. כעבור שבוע ראתה אותו שוב יוצא מבית המרזח. היא נעמדה מולו.
"שולם עלייכם אדון מנדל'."
מנחם מנדל שתק. נבוך.
"ווס מחסטה אדון מנדל.." לא ויתרה בלה פרומה.
"חמדיללילה" ענה לה מנחם מנדל הביישן.
"נו תכנס כבר, הרי תראה איך אתה נראה, לא טוב בחור כמוך שותה כל ערב והולך הביתה לבד..."
"ומה יגידו?" שאל מנדל.
בלה פרומה רק חייכה, פסעה לאחור ונכנסה לביתה שהיה צמוד לאיטליז. מנחם מנדל היסס שתי שניות ופסע אחריה.
בעיירה קשה לשמור סודות. למחרת בבוקר מישהו ראה את מנחם מנדל יוצא מבית השוחט. חנינא גרוס אמר שלא יעלה על הדעת שדבר כזה יקרה וצריך, עם כל הכבוד, לשלוח משלחת שתגיד לאלמנה ולפרחח שפה זה עיירה הגונה ואל לה לאלמנה להתרועע עם ארחי פרחי שכזה.
אברהם מנטשל העגלון, לעומת זאת, צחק צחוק גדול ואמר שמה פתאום, שאולי המכשפה תעשה ממנו בנאדם, מהפרחח הזה, ושאם הם לא עושים רע לאף אחד אז למה לא.
באופן מאד לא מפתיע ניצחה גישתו של חנינא גרוס והוחלט על משלחת לבית השוחט. גרוס עצמו נבחר לראש המשלחת. המשלחת שהתה בבית האלמנה כשעה. על פגישה זו ידוע שני דברים בלבד. שאף אחד מאנשי המשלחת לא סיפר מה קרה שם, ושמנחם מנדל המשיך להתגורר בבית השוחט.
