מחיר הפחד
מאת רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
12 ביוני 2004
הוא היה מוטרף עליה, היא לא יצאה לרגע ממחשבותיו...
היא הייתה שם כשקם בבוקר, כשעבד, כדיבר עם חברים
כשאונן בלילות אפלים - היא פשוט הייתה שם,
לא נתנה מנוח לנשמתו המיוסרת, הוא היה באטרף עליה
אך הפחד שיתק אותו...
הוא חלם עליה חודשים ארוכים, בכל פעם שדיברו בטלפון
זיקפתו איימה להיקרע מבסיסה, הוא התמכר לקולה, למילותיה,
לכוחה, כל אינטונציה בקולה איימה עליו
באיבוד שפיותו – והיא גרמה לבכות...
היא גרמה לו לבכות כפי שמעולם לא בכה, לחשוף בעצמו צדדים
שמעולם לא הכיר, צדדים להם כמה כל כך ופחד כל כך.
מעולם לאישה לא היה כל כך הרבה כוח עליו, כמו שלה יש,
היא תמיד הרימה אותו מהאשפתות להם נפל, הרגיעה את חששותיו
בהגיונה הברור, בקולה הסקסי והשקט.
הוא התאהב בה ללא אויר לנשימה, אך פחד להודות בפני עצמו,
פניה...
היא הייתה הדומית המנטלית שלו והוא היה שבוי שלה מרצון
אך הוא היה גם אסיר - אסיר ללא יכולת חנינה לפחדיו.
הוא ידע שמכר נשמתו לשטן – לפחד.
אותו פחד משתק שגזל ממנו את אושרו, את רצונותיו, את מקומו האמיתי - למרגלותיה.
הוא הדליק עוד סיגריה של גראס, מנסה להילחם בפחד המשתק
ששוב צץ ועלה, אך הפעם, הוא ידע שזה סופי.
היא נתנה לו צ'אנס כל כך הרבה פעמים, הציבה בפניו אתגרים כפי שמעולם
לא חווה, הוא רק רצה לחוות את מגע ידה, את הצלפת שוטה, לנשום את ריחה
לטעום את טעמה.
לשמוע עוד פעם אחת את קולה...
מזג לעצמו עוד כוסית של וויסקי, עוד שכטה מהסיגריה, נשם עמוק לריאותיו
את העשן המתוק, מוזיקת פורסט התנגנה ברקע...
הוא בהה בתמונתה שלמולו, באצבעות רועדות ליטף את תווי פניה, עת הדמעות ירדו
על פניו, ושפתיו מילמלו בקול סדוק... סילחי לי...
והשניות והדקות עברו...
הזמן עבר בצילצול נוגה וסופי כמו שמע את שערי גן העדן נסגרו מאחוריו
עת גירש את עצמו משם,
ופנה לשערי הגיהנום המוכרים לו כל כך...
והוא ידע שהפעם אין דרך חזרה, הפעם היא לא תעמוד מעליו ותמשוך אותו
למעלה, הפעם היא לא תשפיל ותצליף בקולה ותחבקהו לאחר שניה,
היא הייתה המלאך שלו, שהראתה לו את הארץ המובטחת איתה ואת השממה שבלעדיה.
האש והקרח נימזגו יחדיו למערבולת הפחד שהטביעה אותו,
ורק פעימות ליבו המהירות הכאיבו בהכרה – היא איננה עוד, היא לעולם
לא תהיה עוד...
באיטיות של אדם קשיש, נעמד על רגליו, העיף מבט במראה, ראה למולו
את אש גיהנום רגשותיו אופפת אותו, לאט לאט פנה, עטה על גופו
מכנס עור שחור, גופייה שחורה, העיף מבט אחרון במראהו
וירד לאיטו לקרן הרחוב לזנות בגופו...
היא הייתה שם כשקם בבוקר, כשעבד, כדיבר עם חברים
כשאונן בלילות אפלים - היא פשוט הייתה שם,
לא נתנה מנוח לנשמתו המיוסרת, הוא היה באטרף עליה
אך הפחד שיתק אותו...
הוא חלם עליה חודשים ארוכים, בכל פעם שדיברו בטלפון
זיקפתו איימה להיקרע מבסיסה, הוא התמכר לקולה, למילותיה,
לכוחה, כל אינטונציה בקולה איימה עליו
באיבוד שפיותו – והיא גרמה לבכות...
היא גרמה לו לבכות כפי שמעולם לא בכה, לחשוף בעצמו צדדים
שמעולם לא הכיר, צדדים להם כמה כל כך ופחד כל כך.
מעולם לאישה לא היה כל כך הרבה כוח עליו, כמו שלה יש,
היא תמיד הרימה אותו מהאשפתות להם נפל, הרגיעה את חששותיו
בהגיונה הברור, בקולה הסקסי והשקט.
הוא התאהב בה ללא אויר לנשימה, אך פחד להודות בפני עצמו,
פניה...
היא הייתה הדומית המנטלית שלו והוא היה שבוי שלה מרצון
אך הוא היה גם אסיר - אסיר ללא יכולת חנינה לפחדיו.
הוא ידע שמכר נשמתו לשטן – לפחד.
אותו פחד משתק שגזל ממנו את אושרו, את רצונותיו, את מקומו האמיתי - למרגלותיה.
הוא הדליק עוד סיגריה של גראס, מנסה להילחם בפחד המשתק
ששוב צץ ועלה, אך הפעם, הוא ידע שזה סופי.
היא נתנה לו צ'אנס כל כך הרבה פעמים, הציבה בפניו אתגרים כפי שמעולם
לא חווה, הוא רק רצה לחוות את מגע ידה, את הצלפת שוטה, לנשום את ריחה
לטעום את טעמה.
לשמוע עוד פעם אחת את קולה...
מזג לעצמו עוד כוסית של וויסקי, עוד שכטה מהסיגריה, נשם עמוק לריאותיו
את העשן המתוק, מוזיקת פורסט התנגנה ברקע...
הוא בהה בתמונתה שלמולו, באצבעות רועדות ליטף את תווי פניה, עת הדמעות ירדו
על פניו, ושפתיו מילמלו בקול סדוק... סילחי לי...
והשניות והדקות עברו...
הזמן עבר בצילצול נוגה וסופי כמו שמע את שערי גן העדן נסגרו מאחוריו
עת גירש את עצמו משם,
ופנה לשערי הגיהנום המוכרים לו כל כך...
והוא ידע שהפעם אין דרך חזרה, הפעם היא לא תעמוד מעליו ותמשוך אותו
למעלה, הפעם היא לא תשפיל ותצליף בקולה ותחבקהו לאחר שניה,
היא הייתה המלאך שלו, שהראתה לו את הארץ המובטחת איתה ואת השממה שבלעדיה.
האש והקרח נימזגו יחדיו למערבולת הפחד שהטביעה אותו,
ורק פעימות ליבו המהירות הכאיבו בהכרה – היא איננה עוד, היא לעולם
לא תהיה עוד...
באיטיות של אדם קשיש, נעמד על רגליו, העיף מבט במראה, ראה למולו
את אש גיהנום רגשותיו אופפת אותו, לאט לאט פנה, עטה על גופו
מכנס עור שחור, גופייה שחורה, העיף מבט אחרון במראהו
וירד לאיטו לקרן הרחוב לזנות בגופו...
