בליינד דייט - חלק א'

מודה. אחת לכמה זמן אני מתפתה לדבר המוזר הזה. בליינד דייט.
בטח שאני לא צריכה. אני כוסית. וחריפה. ועצמאית. ודעתנית. ושולטת...
ואולי דוקא בגלל זה אז זה לא מזיק לפעמים.

רק שהפעם ירדתי לשפל המדרגה: אמא שלי הכירה לי מישהו. אמא שלי!
כמה נמוך עוד אוכל לרדת? - שאלתי את עצמי בעודי מחייגת לבחור (כן, כזאת אני, אם כבר להכיר לי מישהו אז אני מתקשרת אליו כשנוח לי ובתנאים שלי). אמא שלי לא ידעה לנדב לי עליו כלום. בן של מכרה שלה מהברידג', אמא שלו אומרת שהוא מקסים.
נשמע פתטי? ספרו לי על זה...

בטלפון הוא נשמע מתוק. צפוני, סרקסטי קלות, שנון, יודע להקשיב, שם לב לפרטים, אינטלקטואל, סטז'ר במשרד ארכיטקטים (כן מתברר שיש גם דבר כזה).
השיחה קלחה וקבענו להפגש. אמרתי לו שזה רק בתנאי שיהיה סקס בפגישה הראשונה, והוא גיחך ואמר שזה בתנאי שאני מביאה שוט ואזיקים. יופי, מצא לו עם מי להתחכם.
הוא שאל אותי איפה אני רוצה שנפגש. יותר ויותר קיננה בי התחושה שיש בו משהו מאד כנוע. הסביר שהוא ממש לא מכיר את כל "הבארים הצפוניים שלכם בתל אביב".

אמרתי לו לפגוש אותי בלילנבלום-פינת הרצל. הוא הגיע בזמן. מרשים לבחור שטוען שהוא שונא את תל-אביב ואף פעם לא מוצא חנייה. אני באותה שעה צפיתי בו מהמרפסת שלי שהיתה בדיוק מעל לילינבלום-פינת הרצל.

אין דבר שיותר מוציא לבנים את הבטחון העצמי מלעמוד כמו דביל בפינת רחוב ולחכות לבליינד דייט שלהם. הוא הסתובב סביב עצמו, הביט בשעון. הביט שוב בשעון, הסתכל בחלון ראווה, הביט שוב בשעון.
אחרי 20 דקות החלטתי שמספיק להיות כלבה וירדתי.

"סליחה על האיחור", אמרתי בחיוך הכי מקסים שיכול להיות.
"זה בסדר" הוא מלמל, מקלל בלב את אמא שלי ואת אמא שלו כנראה.

האינסטינקט הראשון שלי היה 'איזה חצוף הוא, למה הוא לא אמר לי בטלפון שהוא גמד.. טוב נו אולי לא גמד אבל בקושי 170, שזה אומר בערך בגובה שלי'. לא יעזור. אנחנו לא אוהבות שאתם בגובה שלנו. צריכות אתכם עם יתרון של איזה 3-4סנטים לפחות. זה טוב לנו לביטחון.

האינסטינקט השני היה שחוץ מהגובה הוא דוקא נראה חמוד. תספורת מ"מ, עיניים ירוקות שדוניות, בנוי טוב, כמו שאני אוהבת, לא שחיף, בלי כרס, כתפיים רחבות, כפות ידיים גדולות אך עדינות.
"שקרן", אמרתי, החלטתי להתגרות בו קצת. "'אתה שונא אותי שאתה מחכה פה כבר עשרים דקות."
הוא חייך. היה לו חיוך מקסים... מה שלא יכולתי לומר על הטעם שלו בלבוש. למה בחורים נמוכים עוד צריכים ללבוש חולצות עם פסים. הם לא מבינים שזה מנמיך אותם עוד יותר? טוב נו אני כבר פה אז נחליט אח"כ.

היה נחמד. הוא בלע אותי במבטים, וחוץ מזה דיברנו על כל הדברים הלא חשובים שתמיד מדברים: קולנוע, טיול למזרח, מוסיקה, קונדומים, ספרים, חדר כושר...
באמת היה נחמד. הוא מקשיב, הוא מצחיק, וכן. יש בו משהו כנוע.

בסוף הערב הוא שאל אם הוא יכול להתקשר. אמרתי לו שבשום פנים ואופן לא. הוא הסמיק. אמרתי לו שאני כבר אתקשר אליו. לא נראה לי שהוא האמין.
התקשרתי כעבור שלושה ימים. הוא סיפר לי שהוא שף חובב והזמין אותי אליו לארוחת ערב באותו יום.
"אלכוהול עלי" אמרתי וניתקתי.

מסיומה של אותה שיחה אחזה בי תחושה ודאית שאני רוצה לנסות לבדוק האם הוא בעניין של להישלט. ידעתי שהמפתח לכל הוא עיתוי. עיתוי ואלכוהול כמובן.
הגעתי אליו בשעה שמונה בערב. מייד הבחנתי בסיר עם ניוקי ופרות ים ולא יכולתי שלא לקלל את עצמי על טפשותי, למה לעזאזל באתי בג'ינס וגופיית בטן לארוחת ניוקי.
הוא ערך את השולחן והגיש פטה כבד אווז. אני מתנצלת בפני כל מי שנגד זה. ברמה העקרונית אני יודעת שאתם צודקים, אבל זה כל-כך טעים.
שתינו המון יין. נוצר מתח מיני מטורף. אותו מושג חמקמק שכל-כך קשה להסביר אותו אבל כל-כך קל להרגיש בו. הוא ניסה כל הזמן לגעת בה בכפות הידיים בזמן שדיבר, או להתחכך בי עם הירכיים.
סיימנו את המנה הראשונה. דיברנו שטויות. הפרצופים שלנו קרובים מאד אחד לשני. ואז אמרתי לו בקול מתגרה:
"יש לך 5 שניות לטוס ולהביא לי את הסלולרי שלי מהסלון. ברור?"
ראיתי בעיניים שלו מבט מחפש. לא מבין. אבל גם סקרן. הוא התקרב אלי עוד יותר. למרחק של כמעט נשיקה ולחש:
"יש לך חמש שניות להתנצל על החוצפה שלך ולקום בעצמך ובדרך להביא לי בירה".
החלטתי להמר. קמתי. הבאתי את הסלולרי מהסלון. בדרך פתחתי את המקרר. הוצאתי בקבוק בירה וחלצתי אותו. הוא חייך חיוך נצחון. נגשתי אליו. פתחתי את רוכסן מכנסיו ושפכתי את תכולת הבקבוק פנימה.
הוא הביט בי בתדהמה. הסתכלתי עליו. הוא כעס. זעם. מה? יכול להיות שטעיתי? מבעד לאדי האלכוהול, האינטואיציה שלי אמרה לי שאם התחלתי לא להפסיק באמצע.
"מה לעזאזל את עושה?" הוא מלמל.
הנחתי את בקבוק הבירה על השולחן, והעפתי לו סטירה. לא חזקה, אבל בהחלט מצלצלת. חייכתי ואמרתי לו בקול הכי סקסי שלי:
"'פעם הבאה שאתה מקבל ממני פקודות אתה מבצע בלי להעיר הערות מטומטמות ברור?"

(המשך יבוא)