פנטזיה של כל אמן

28.11.03

השעה, ללא התראה, הפכה לארבע וחצי בבוקר. התריסים סגורים.
קלפטר עוד במיטה, ערום, מנגן על הקלאסית היפיפייה שלו מנגינות שרק הוא יבין, מנגינות שיצאו לו רק מהגיטרה הזו.
והלילה, המנגינות אשר הוציא מהגיטרה הביעו את רגשותיו בצורה המדויקת ביותר, כאילו דיבר דרך כלי הנגינה.
הייתה לו גיטרה אחרת במשך שש שנים אשר אבדה לו לפני כשנה, כעת הוא מרגיש הרבה יותר מחובר לגיטרה החדשה, כאילו נועדו להיות יחד, ליצור יחד, להפריח את הנשמה, להבריח את המחשבה על כך שבחייו עוד לא חש אהבה אמיתית מהי...
בפיהוק רחב פנים מלווה בחיוך הניח את הגיטרה לידו על המיטה כבכל לפנות בוקר, עטף עצמו בשמיכת פסי הזברה הנעימה שלו, הניח לחיו הימנית על כף ידו הימנית, השחיל כף ידו השמאלית בין שני ירכיו, ייחל לעצמו ולגיטרה לילה מוקסם, עצם עיניו ונרדם ללא גיץ של מחשבה.

שוב קלפטר חלם חלומות נעימים ומוזרים אשר על פירושם התווכח עם עצמו מדי כל יום.
בדרך כלל, דבר מה מעולם המציאות נכנס לחלומו ומעיר אותו:
שעון מעורר, קולה של אימו, שלפוחית השתן, צלצול טלפון, הכביש הסואן השוכן מול חלון חדרו.
תמיד לוקח לו זמן להבין כי הדברים המעירים אותו לא שייכים לחלום ואז הוא מתעורר.
והפעם, לתוך חלום מטורף על טיול בשדות שבהן גדלות תרנגולות מן האדמה נכנסו ידיים נשיות בליווי מנגינה, הפשיטו בגדיו וליטפו את גופו בעדינות של אחיזת תינוק.
הקיץ עצמו משנתו, ולהפתעת העולם כולו, אכן! אלו ליטופים מהמציאות אשר העירו אותו בעדינות רכה שכזו.
לאט ובחשש רב הדליק את אורה החלש והמעומעם של מנורת הלילה וסובב גופו אל הצד השמאלי של המיטה וכמו כששומעים פיגוע ליבו החסיר פעימה.
דמות נשית בעלת גוף מושלם שכבה לצידו, ביטנה בצבע התפוז, צווארה ופניה בצבע הלילה, עיניה בצבע הירח, שיערה בצבע הזהב, גבה בצבע שוקולד וידיה ורגליה בצבע עורה של אותה נסיכה השוכנת בדמיונו של כל גבר.
יפה היא, פניה יפות יותר מכל סוף שבוע אשר ראה בחייו, שפתיה אדומות ומזמינות יותר מכל אהבה שפספס בחייו, שיניה לבנות כעיניה, ריח גופה מזכיר את כל מה שטוב בחייו והחיוך אשר קיבל את פניו כשהסתובב אליה הוא החיוך שחיפש כל חייו, חיוך המראה כי הוא שוכב לצד בחורה בעלת נפש של אומן.

אך למרות כל היופי והטוב שקלפטר ראה מולו הוא נבהל, חש קצת אימה ממגוון הצבעים שנמצא מולו ובמיוחד מן העובדה שהוא עצם עיניו כשלצידו גיטרה ופקח עיניו כשלצידו בחורה אגדתית וצבעונית.
"מה זה?! מי את?!" שאל בחרדה.
והיא רק הניע שפתיה בהילוך איטי ובמקום מילים יצאה מפיה מנגינת גיטרה כמנגינתו של המלך דוד על הנבל.
קלפטר הודהם, אפף את גופה בעיניו והתחוור לו כי הטבור שלה הוא בעצם חור.
"גיטרה... את הגיטרה שלי?"
שפתיה הבהירו את המילה "אכן" ראשה גם כן נד מטה ומעלה על מנת לסמן לחיוב והכל בליווי אותו חיוך מדהים.
הוא לא האמין, חשב שהוא עדיין חולם אך הכל היה נראה כרגיל - מנורת הלילה הכחולה העירה על השידה עם הראש למטה, התריסים סגורים עד הסוף, הקירות בצבע לבן ותמונת הסוסים עודנה תלויה על הקיר ממול.
הרטיב לעצמו את האצבע בעזרת רוק ודחף לעצמו לאוזן על מנת להעיר את עצמו בדיוק כפי שאחיו מעיר אותו. אך לא התעורר, נשאר ערני עם עיניים פעורות כאילו ראה שד.
"היכן המיתרים?" השאלה הראשונה שצצה במוחו.
שוב רק הזיזה את שפתיה אך יצאה רק מנגינה יפה.
קלפטר הצליח לקרוא את שפתיה שאמרו "בפנים" והיא הצביע על הטבור החלול.
קלפטר התקרב בחשד והציץ פנימה אל תוך גופה.
בפנים אור מסנוור ואכן! שישה מיתרים עוברים שם הישר לכיוון המפשעה.
"וואו" קרא בפליאה.
המצב נורא מוזר, אך קלפטר מסתדר איתו בהיגיון רב למרות שאין זה מצב הגיוני בכלל.
רק שאלות עולות בראשו.
"איך זה קרה?"
"מה?" שוב קרא את שפתיה, הוא תמיד ידע לקרוא שפתיים טוב, אהב לעשות זאת בבית הספר בזמן שאכל את הסנדביץ' שהכין בביתו.
"שאת כבר לא גיטרה?"
"אני כן גיטרה"
"את לא גיטרה, את בת-אד... את משהו... משהו חי."
"אבל אני עדיין גיטרה, פשוט גיטרה חיה."
"אני מבין, אבל איך זה קרה, שאת חיה?"
"איך שניגנת עליי אתמול, זה היה מדהים!" טענה באהבה.
"תודה, אבל מה ההקשר?"
"אני אוהבת אותך" והמנגינה כה מתאימה!
הוא לא ידע איך להגיב... הכל נהיה מוזר יותר מרגע לרגע. "איך היא יכולה לאהוב אותי" חשב לעצמו. "היא גיטרה!"
"איך את יכולה לאהוב אותי?! את גיטרה"
"איך שאתה מנגן עליי, מה שאתה מרגיש עובר בתוכי וקשה לי שלא להתאהב בך"
"אבל..." קטעה את דבריו.
"אתה כל כך מדהים אותי" הוא ניסה שלא להתייחס למה שהיא אומרת, לכך שהיא טוענת שהיא מאוהבת בו, ניסה לסטות מהנושא.
"אבל עכשיו אני לא יכול לנגן עלייך"
עיניה ננעצו בעיניו כחרב בליבו ופניה קרבו לפניו.
"כן אתה יכול" אמרה ושפתיה היפות בעולם נשקו לשפתיו ומנגינה מינורית מתחילה להתנגן.
הוא בהלם, עיניו הפקוחות מביטות הישר לעיניה הסגורות.
הוא נמשך, כפי שלא נמשך מעולם, עיניו נסגרות ולשונו מתערבבת בלשונה בתשוקה בלתי ניתנת לעצירה.
המחשבות על המצב המוזר פגו ושאלות על כך התאדו ונדבקו בתקרת חדרו הקט.
בדמיונו, ערפל בצבעי הקשת מכסה את התמונה והמנגינה הארוטית המתנגנת מתוכה מזיזה את הערפל בקצב תנועותיהם.
והיא נוגעת בו כעשן על מים, אצבעותיה מלטפות את צווארו וגבו ולשונה מלקקת את ביטנו בריקוד מפנק.
והוא פוקח לרגע את עיניו לחוש את מצב החדר וניווכח שקירות החדר רועדים ושהחדר כולו נראה כמו הזיה בצבעים ארוטיים. היא לוחשת באוזנו מנגינות של אהבה ויורדת מטה. הוא גונח ונושך את שפתיו. מוריד ראשו מטה על מנת להסתכל בגיטרה עם השיער הלבן אשר מלקקת אותו באהבה, מרים את ראשה מעלה, נושק על שפתיה, מסובב אותה על גבה החלק, מלקק את צווארה... וחודר אליה בעדינות מהירה... הוא תופס בשערה, גבה נמתח מעלה וראשה נמתח לאחור, לשונו מחליקה על צווארה. כעת הערפל הצבעוני שבדמיון הפך עצמו לכחול וחדר לתוך המציאות המטורפת שבחדר.
המנגינה סוערת, יוצאת בלי שום שגיאה, שום זיוף, הכל מושלם... הוא מרגיש מאוהב ונאהב בצורה שאותה אף פעם בחייו לא הרגיש. התווים שמתנגנים ברקע מוציאים מגופו של קלפטר טירוף חושים, שמטרפים את חושיה, שמטרפים את המנגינה.
זה נמשך כבר זמן רב, גניחותיהם של המיתרים עולות לגובה למשך דקה, גניחותיו של קלפטר עולות לגובה למשך דקה... והמנגינה נרגעת, הערפל פג, טיפות של זיעה נוטפות מין התיקרה.

הוא נשכב לצידה ומלטף את שיערה, מתנשם בעייפות וחיוך מאושר על פניו, היא מנגנת בכבדות ואושר על פניה. "אני מאוהב בך" אמר בכנות רבה.
ובין רגע, כמו על טרף, קופצת עליו ומתחילה במשגל השני, מנשקת את פניו ומלקקת את צווארו בפרעות.
"מתוקה, די, אני עייף" אמר וצחקק.
"אז שיעורו עיניך חוצפן!!!" שפתיה נעו ברשעות ותווי פניה הפכו למכושפים, הסולמות הפכו לאימתניים וקירות החדר החלו להתפורר כלחם. "תחדור אלי מיד!!" זעקה.
קלפטר נבהל כאילו נשמתו יצאה ממנו.
"מה קרה לך?" שאל בפחד... "אני פשוט קצת עייף".
סטרה לפניו. "תשכב איתי ברגע זה!!!".
"עזבי אותי... אני לא רוצה" זעק כנאנס, זרק אותה מעליו, קם.
"חזור הנה מיד!!!"
"לא!" רץ החוצה מין החדר וטרק את הדלת.
המנגינה התחזקה, כל הבית רעד, קלפטר רץ ונעמד עירום מתחת למשקוף דלת האמבטיה, מתנשם ומתנשף, מוכן למוות המר תחת קירות ביתו, ולפתע! המנגינה פסקה.
קלפטר בפנים מבוהלות ומופתעות, התהלך אל פתח חדרו ופתח לאט לאט את הדלת, הציץ פנימה וראה אותה, את אותה גיטרה חייה ומושלמת, שוכבת על מיטתו הפרועה, גוססת ומתנשמת בכבדות.
התקדם אליה באיטיות, שכב על ידה והרכין ראשו כלפיה.
"שידיך לא ידעו אותי עוד לעולם!" אמרה בליווי זיוף וברגע שמצמץ, הפכה חזרה לגיטרה האהובה עליו.

קלפטר קנה גיטרה חשמלית, והקלאסית, עומדת בפינת החדר, עם עיניה לכיוון המיטה.