עיניים ירוקות
מאת לבנה(נשלטת)
24 ביוני 2004
23:58 יושבת בחדר העבודה, בכורסת המנהלים הרחבה, וחוטאת לי קצת בעיון בסיפורי הכלוב. לא מודעת לחלוטין לזוג עיניים ירוקות, עירניות וחודרניות, העוקבות להן בשקט חתולי, מעבר לכתפי, אחר חומר הקריאה הלא שגרתי שלי.
לחץ מסויים בשיפולי הבטן, מזכיר לי כי כשאמא טבע קוראת, קשה לסרב.
"OK" אני חושבת, "פיש-פיש קטן, והיידה למיטה". מנסה להתרומם, אבל זוג ידיים גדולות וכבדות על כתפי, לוחצות אותי חזרה מטה. "רגע!" חשכה נופלת עלי כשכיסוי עיניים מונח ומהודק היטב.
ואז, משיכה חזקה, גלגלי כורסת המנהלים משייטים במרץ, אחורה? סיבוב? שני סיבובים? המרחב מתערבב לו בחשכה שלי. הוא מרים אותי, כמו כלה מעל מפתן הדלת, אל חדר השינה ומשליך על המיטה. "לא לזוז!" אני שוכבת רגע קצר, מאזינה לרחשים. לפתע, השמיכה שמתחתי נמשכת בחוזקה, ואני מתערבלת, נוחתת על הבטן, ונלפפת בזריזות ובנחישות, בקרסולי ובידי, ברצועות סאטן, רכות וחזקות כעכביש המלפף סביב טרפו את קורי המוות הרכים.
רגליי מונפות אל על, והוא חודר אלי, חוגג חגיגה כפולה של זוג חורים הערוכים כסעודה לפניו.
אמא טבע לא מרפה "פיפי, פיפי" אני לוחשת בתחינה. הוא מתעלם, ומגביר את הקצב. אני משתדלת להתאפק אבל החיכוך, וכובד משקלו העצום עלי עושים את פעולתם. "בבקשה, זה בורח...."
קשורה וסומא אני נישאת על כפיים, ומושבת כתנוקת על האסלה "תודה" אני נאנחת, אבל הוא נעמד מולי, ותוחב שרביטו לפי. אני מוצצת, מלקקת, משתנקת, ואמא טבע נאלמה דום. לפתע יש לה זמן. שום דבר לא בוער. בצפון חגיגה, ובדרום שקט מוחלט. במאמץ רב, טיפין טיפין, אני מצליחה לאזור את הריכוז הדרוש לפעולה כה יום-יומית ופשוטה. ירוק העיניים מבחין שסיימתי, אבל גינוני ניגוב מיותרים כרגע מבחינתו: "על ארבע!" באפלה אני מגששת עם כפות ידי הכבולות, מנסה למצוא את הרצפה, וכך גולשת ישירות מהאסלה לרצפה.
איברו מפמפם בעכוזי, כשאצבע (אולי שתיים?) מארחות לו חברה. ויברטור כחול, צעיר וחסר מנוח, מרטט לו בכוס, וצובר משנה תאוצה בעזרת כף היד הגדולה.
לפתע הוא עוצר, משחיל זרועו מתחת לביטני, ומרים אותי, מהדק אותי אליו, משל הייתי אלא גור חתולים. ידו הפנויה מאיצה את הויברוטר הכחול עמוק יותק וחזק יותר לישבני. עוצמת הגירוי כזו שצעקות נמלטות מפי, ואיתן, חלק מהנוזל שאמא טבע שכחה שם בפנים, כשניסתה, בהצלחה חלקית בלבד, להתרכז בו זמנית במציצה והשתנה.
עומדים בתוך שלולית, הוא כורך את זרועותיו סביבי, מחבק, מפצפץ את צלעותי, חוליותי חורקות תחת העומס.
"היה מדהים" אני אומרת.
"תכתבי על זה סיפור. מחר בצהריים אכנס לכלוב ואקרא."
"כן אדוני."
לחץ מסויים בשיפולי הבטן, מזכיר לי כי כשאמא טבע קוראת, קשה לסרב.
"OK" אני חושבת, "פיש-פיש קטן, והיידה למיטה". מנסה להתרומם, אבל זוג ידיים גדולות וכבדות על כתפי, לוחצות אותי חזרה מטה. "רגע!" חשכה נופלת עלי כשכיסוי עיניים מונח ומהודק היטב.
ואז, משיכה חזקה, גלגלי כורסת המנהלים משייטים במרץ, אחורה? סיבוב? שני סיבובים? המרחב מתערבב לו בחשכה שלי. הוא מרים אותי, כמו כלה מעל מפתן הדלת, אל חדר השינה ומשליך על המיטה. "לא לזוז!" אני שוכבת רגע קצר, מאזינה לרחשים. לפתע, השמיכה שמתחתי נמשכת בחוזקה, ואני מתערבלת, נוחתת על הבטן, ונלפפת בזריזות ובנחישות, בקרסולי ובידי, ברצועות סאטן, רכות וחזקות כעכביש המלפף סביב טרפו את קורי המוות הרכים.
רגליי מונפות אל על, והוא חודר אלי, חוגג חגיגה כפולה של זוג חורים הערוכים כסעודה לפניו.
אמא טבע לא מרפה "פיפי, פיפי" אני לוחשת בתחינה. הוא מתעלם, ומגביר את הקצב. אני משתדלת להתאפק אבל החיכוך, וכובד משקלו העצום עלי עושים את פעולתם. "בבקשה, זה בורח...."
קשורה וסומא אני נישאת על כפיים, ומושבת כתנוקת על האסלה "תודה" אני נאנחת, אבל הוא נעמד מולי, ותוחב שרביטו לפי. אני מוצצת, מלקקת, משתנקת, ואמא טבע נאלמה דום. לפתע יש לה זמן. שום דבר לא בוער. בצפון חגיגה, ובדרום שקט מוחלט. במאמץ רב, טיפין טיפין, אני מצליחה לאזור את הריכוז הדרוש לפעולה כה יום-יומית ופשוטה. ירוק העיניים מבחין שסיימתי, אבל גינוני ניגוב מיותרים כרגע מבחינתו: "על ארבע!" באפלה אני מגששת עם כפות ידי הכבולות, מנסה למצוא את הרצפה, וכך גולשת ישירות מהאסלה לרצפה.
איברו מפמפם בעכוזי, כשאצבע (אולי שתיים?) מארחות לו חברה. ויברטור כחול, צעיר וחסר מנוח, מרטט לו בכוס, וצובר משנה תאוצה בעזרת כף היד הגדולה.
לפתע הוא עוצר, משחיל זרועו מתחת לביטני, ומרים אותי, מהדק אותי אליו, משל הייתי אלא גור חתולים. ידו הפנויה מאיצה את הויברוטר הכחול עמוק יותק וחזק יותר לישבני. עוצמת הגירוי כזו שצעקות נמלטות מפי, ואיתן, חלק מהנוזל שאמא טבע שכחה שם בפנים, כשניסתה, בהצלחה חלקית בלבד, להתרכז בו זמנית במציצה והשתנה.
עומדים בתוך שלולית, הוא כורך את זרועותיו סביבי, מחבק, מפצפץ את צלעותי, חוליותי חורקות תחת העומס.
"היה מדהים" אני אומרת.
"תכתבי על זה סיפור. מחר בצהריים אכנס לכלוב ואקרא."
"כן אדוני."
