הרהור

אתה מסתכל בי, מנסה לחדור את השריון שעוטף, מנסה לדעת.
הן רק לפני רגעים ספורים, ידעת אותי בכל מובן אפשרי, אז למה מבטך כל כך חודר? מדוע לחפש את שאינו ניתן למציאה?
מה לך ותביט בי כך, כאילו עדיין לא פיצחת, כאילו לא השלת מעלי קליפות הגנתי.
אני לא שייכת, מעולם לא הייתי. באת אלי מתוך עולם אחר, מתוך עולמך שלך שאתה אוהב ומאמין בו. ואתה רוצה להכניס אותי אליך שאבין ואני נסחפת לתוך המערבולת הזו, בפחד איום. כמו פרפר לאש - יודעת שאכווה ומקטינה את רדיוס המעגל, עד שאגע, עד שאוכל לדעת בבירור את הניסתר ממני.
בנתיים, אני שוכבת שם מולך, בתנוחת עובר משחזרת רגעי-עונג מתפלאת על כוחות שהיו בי, לספוג רצונך. ואתה מעלי, מביט.
...היתה שם סערת הוריקן מהסוג ההורס, המרגש, הסוחף כל דבר שניקרה אל דרכו. היו שם נחלים של תשוקה, היתה נתינה, התמסרות, כאב ועונג. היה ריחוף מלמעלה להסתכל עלי ועליך בעת מאבק, מאבק כוחות - אתה, סוער ומענג ומצליף ומלטף ודורש. ואני - פתוחה אל מולך, מתמכרת, מרחפת, כואבת, אוספת אותך אלי...כמעט, ונגעת שם, תוך נפשי.
והיתה שם סגירה, התכנסות, התבצרות.
וככל שאתה מנסה לחדור עמוק יותר, כך אני הודפת.
שלא תדע, שלא תיגע בהכל, שישאר לי משהו שלי, רק שלי. אני מנסה להחזיק בזה חזק ב"שלי" הזה, שלא יעלם לי לגמרי. שלא תיקח ותמעך ותלוש לי אותו כפלסטלינה לצרור לך צורה משלך, צורה המתאימה לך..
עיקש, חודר מבטך מעלי -
עוד לא, הוא אומר, עוד לא, אבל כמעט. את תהיי לי כחומר ביד היוצר.
תהיי לי שייכת.