שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כל הכבוד לצה"ל

מאת זאלופון​(שולט)     28 ביונ 04 2090
מטוס המודיעין של חיל האוויר רעד והשתעל בעודו מגהץ את נתיב "אלסקה", משתדל ככל יכולתו לקלוט מידע רגיש מהאויב ובה בעת לא לרסק את גופו הזקן והמרופט על יושביו.
על צג המחשב יושבת דניאל, שעושה משמרת ראשונה בעוד משה ולירון, שעתידים להחליף אותה בהמשך רשאים בינתיים לעשות ככל העולה על רוחם ובלבד שלא יפריעו. היא קוראת לי, מפקד המשימה, לבדוק משהו.

אני מתיישב לידה ובודק. הבדיקה משביעה את רצוני – היא אינה לובשת תחתונים תחת מדיה, כפי שצוותה. אני מלטף קלות את ראשה ולוחש לה "כלבונת טובה שלי". היא מחייכת בגאווה. משה ולירון נמצאים באחורי המטוס, מכינים קפה.

אני פורם את כפתורי מכנסיה של דניאל ושולח ידי לתוך החמימות המזמינה בין רגליה. היא מתנשמת ועוצמת את עיניה – ומיד פוקחת אותן בחלחלה כשאני צובט בחוזקה את הדגדגן שלה.
"עיניים לצג!", אני לוחש לה בזעף. תקלה מבצעית זה בדיוק מה שחסר לי כעת.

דניאל עושה כמיטב יכולתה להתרכז בעיבוד המידע שלפניה בעוד אני משתעשע באיבריה האינטימיים, חודר, מלטף וצובט קלות. היא אינה מצליחה לעצור בעד גניחות חרישיות מפעם לפעם, רעידות קלות של הגוף או פעירת פה לא רצונית והפניית עיניים רחבות לעברי. יחד עם זאת, עיני האחת הצופיה אל המסך מגלה כי היא עושה עבודה לגמרי לא רעה. יש לילדה חלוקת קשב.

עיני השנייה צופה אל משה ולירון, מה שמייצר פזילה קשה וכאב ראש קל. הם יושבים להם במרחק מספר מטרים מאתנו, שותים קפה ובוהים ללא מטרה (יש לי חיילים אינטליגנטים). ביכולתם לראות אותנו כמובן, אלא שאני יושב כך שאני מסתיר בגופי את דניאל ואת המתרחש בה. במבט רשלני מהצד זה נראה כאילו אני מסייע לה בעבודתה.

אני מוציא את ידי מתוכה ותוחב אותה לכיסי, משם היא שולפת זוג אטבים. דניאל מבחינה בהם בזווית עינה וחשש מה עולה בפניה. הכרתי לה את הנושא לפני שבועיים בסך הכל, והכל עוד חדש עבורה. אני מחייך לעצמי – זה יהיה מעניין...

באינסטינקט של חתול בשכונת רוטוויילרים אני קולט את משה קם ממקומו ונע לעברי. מהיר כברק אני מחזיר את האטבים לכיס ומספיק להכות על ידה של דניאל המבקשת לרכוס את כפתוריה. הכוס שלה נותר חשוף, אם כי זווית גופה מקשה להבחין בו. אדמומית עולה בלחייה.

"תגיד", אומר משה ובוהה.
"כן?", אני פולט כעבור דקה, משלא נראה שהוא מתכוון להמשיך.
משה מכווץ את מצחו, מנסה להזכר מה בעצם הוא רוצה ממני. דניאל מתפתלת במבוכה לידי. אני מגחך ומשה מגחך בחזרה בלי לדעת למה ושואל אותי אם אני רוצה קפה. אני עונה לו שלא תודה.
"תשאל אותו אם הוא רוצה קפה", לירון צועק לו.
"אתה רוצה קפה?", שואל משה בטימטום מסוים.
אני אומר שאולי. הוא שואל את דניאל אם גם היא אולי רוצה. היא קפואה לגמרי, לא זזה ורק פולטת "לא!" תקיף, כמעט בצעקה. משה חוזר ללירון ואומר לו להכין לשנינו קפה.

הפוגה. בזריזות אני מצמיד את האטבים לשפתי הכוס של דניאל. היא נאנקת בשקט וירכיה מתכווצות מכאב. אני מוציא עוד זוג ומהדק גם אותם. מבט חטוף אל שני הסמוראים האמיצים מגלה שהם מגדילים ראש ומכינים גם טוסטים. אני מנצל זאת למחטף עצבני, שולח זרועותיי תחת חולצת המדים של דניאל ומצמיד אטבים גם לפטמותיה. למותר לציין שהיא אינה לובשת חזייה.

הכאב החד מפתיע אותה. בעיניה עולות דמעות, אותן היא מנגבת במהירות ובהבעת אשמה.
"סליחה אדוני", היא לוחשת, "זה כל כך כואב..."
אני מלטף את שערה ברוך ואומר לה לשים לב לצג. רוצה לנשק אותה אבל הנסיבות לא מאפשרות זאת. אני מספיק לסגור את כפתורי מכנסיה מעל לאטבים בדיוק כשדלת הקוקפיט נפתחת והטייס מגיח ממנה.

"שיגעתם אותי עם הריח של הטוסטים האלה!", הוא מכריז ומתקדם לעבר זוג הטבחים. יש לי הרגשה עמומה שזה לא לגמרי בסדר שהאיש שאמור להטיס את המטוס יושב איתנו ואוכל טוסטים, ואני שואל אותו בעדינות על העניין. הוא ממלמל משהו על טייס אוטומטי ומתחיל לזלול. לירון מביא טוסטים לי ולדניאל. משה בוהה.

האכילה הזו בצוותא מתארכת מעבר למצופה. חלפה כבר למעלה מחצי שעה מאז מוקמו האטבים. דניאל משתדלת לבצע עבודתה נאמנה, אך עיניי המיומנות קולטות את גופה זע מדי פעם באי נוחות ואת פניה מתעוותות בכאב רגעי מדי רגעים מספר. היא ממעטת להשתתף בשיחה סביבנו, מה שודאי מיוחס לריכוז שהיא נדרשת לו מתוקף תפקידה. אני משועשע לראותה כך, אך מצד שני אין בכוונתי להשאיר אותה עם האטבים במשך כל הטיסה.

"לירון, תפוס פיקוד", אני מורה לו ומצביע על כיסאה של דניאל.
"אה?", משמיע לירון את הגרסה הבבונית ל"אבל זאת לא המשמרת שלי".
"כואבות לה העיניים. אני אדאג שבסוף הטיסה היא תשלים את המשמרת שלה. יאללה, תתחיל לתפעל."

דניאל קמה ממקומה ונראית אבודה במקצת, מן הסתם מחכה להוראות ממני. אני מורה לה לשבת איתי לתחקר את המשמרת, וכשיש לנו מעט יותר פרטיות אני לוחש לה שתלך לשירותים ותחכה לי שם. היא נעלמת בשירותים, הטייס נעלם חזרה בקוקפיט, לירון על הצג ומשה בשלבי נמנום. כמה נוח.

מקץ כמה דקות גובר רעש נחירותיו של משה על טרטור המנוע. אני חומק לשירותים. דניאל יושבת על האסלה בבגדיה, מרפקיה על ברכיה וראשה בין ידיה. היא מרימה את מבטה אליי בהיכנסי ומבקשת רשות להסיר את האטבים.
למעשה היה בדעתי להורות לה לעשות זאת, אך מבטה המתחנן מציף את היצר הסדיסטי שלי.

"תתחנני", אני אומר.
"בבקשה אדוני, אני מתחננת לפניך, הרשה לשפחתך העלובה להסיר מעליה את האטבים", היא אומרת את זה עם רגש. יש לה את זה.
"ככה את מתחננת?", אני שואל בנזיפה.
"אנא אדוני, אני לא יכולה יותר... רחם עליי", היא מנסה שוב. אפשר לראות שהיא באמת רוצה את זה.
"כך לא מתחננת כלבה", אני פוסק.

הפעם דניאל מבינה. בחלל הצר של השירותים היא יורדת בדוחק על ארבעותיה, מתחככת ברגלי, נושאת אליי עיני גור עצובות ומשמיעה "מממ, מממ, מממ" דקיקים. אני לא יכול שלא לחייך. אני מקרצף את עורפה ומורה לה להסיר את האטבים ואגב כך גם את מכנסיה.

היא מצייתת ונעמדת מולי בערווה חשופה, חולצת רב"ט וראש מושפל. אני מסובב אותה ואומר לה לכרוע מעל האסלה, פניה כלפי מטה, אל החור, והתחת מורם לעברי. דניאל מהססת לרגע אך במשנהו עושה כדבריי, זוקפת לעומתי את התחת המדהים שלה. הוא נראה אפילו עוד יותר סקסי מבדרך כלל כשעירומו מודגש על ידי חולצתה ונעליה.

אני לוקח צעד אחורה, עד כמה שאפשר.
"תרקדי בשבילי", אני מצווה.
נדרשות לה מספר שניות בכדי לעכל מה אני רוצה ממנה. היא מתחילה להניע את ישבנה בתנועות חושניות ולדמות צעדי ריקוד ברגליה תוך שהיא עדיין כורעת מעל לאסלה. אין לי יכולת לראות את פניה, אך אין לי ספק שהן אדומות לגמרי ממבוכה והשפלה.

אני בועט בעכוזה המרקד. "יותר בקצב", אני מסנן. פיתולי האגן שלה הופכים נמרצים יותר. זה מחזה מטריף ואני נותן לו להמשך מספר דקות בטרם אני קוטע אותו בבעיטה נוספת. היא נותרת כפופה ודוממת, ממתינה לי שאעשה בה כרצוני.

אני משתעשע בה – מחדיר אצבע ומוציא, מלטף את ישבנה בתנועות גסות, בעלותיות, סוטר וצובט קלות, מפשק את פלחיו ומלטף את החור. שלי, הכל שלי. היא אינה רגילה ליחס כזה וניתן לחוש זאת בבירור לפי תנועות גופה בתגובה למגעי. הן משדרות אי נוחות רבה, ועם זאת היא אינה מצליחה לעצור בעד התנשמויות חרישיות מלבקוע מבין שפתותיה...

"הביצועים שלך היום היו מתחת לכל ביקורת", אני משקר ללא הנד עפעף תוך צביטה מכאיבה שמניבה "אייי" מלבב מצדה. האמת שהיא לא הבריקה, אבל בהתחשב בנסיבות היא היתה יותר מבסדר, "אי לכך אני עומד לבצע פגיעה ברכוש צה"ל".
"רכוש שלך אדוני", היא אומרת ומוסיפה בשפל קול: "אם תרצה בי..."

דברים כדורבנות, אם כי לא במקום. אני מניף את ידי וסוטר בחוזקה על התחת הלבן והיפה של החיילת הסוררת שלי. יבבה דקה בוקעת מפיה. טביעת אצבעות אדומה מקועקעת על חציו הימני של ישבנה. יפה, כל כך יפה.

אני חובט בה שוב, חזק יותר, בחלקו האמצעי של ישבנה. דניאל מגיבה ביללה דקיקה וחמודה כשל פודל מיוסר. אני מורה לה לספור ולהודות לי על כל מכה ומכה.
"שלוש המפקד, תודה המפקד", היא גונחת לאחר המכה הבאה. הכאב כנראה מטשטש את חושיה ונדמה לה שהיא בטירונות. הדבר מבדר אותי ואני לא טורח לתקן אותה.

"ארבע המפקד, תודה המפקד"
"חמש המפקד, תודה המפקד"
"עשר המפקד, תודה..."

סיבולת הכאב שלה אינה גבוהה והדבר ניכר. היא מנסה, אולי שלא במודע, לפתל את גופה ולחמוק ממכותיי. אך פעם אחר פעם משיגה ידי בקלות את אחוריה המתפתלים והכאובים וצובעת אותם באדום-סגול. פרקי ידיה האוחזות באסלה מלבינים.

עוד צריחה קטנה. "תשע עשרה המפקד, תודה המפקד". נקישה חדה על הדלת.
"יש שם מישהו?", נשמע קולו של משה.
"כן!", אנחנו צועקים בעת ובעונה אחת ובטיפשות גמורה. אני מעניש אותה בבעיטה.
שתיקה משתררת מעבר לדלת. בעיני רוחי אני יכול לראות את משה עומד מולה ובוהה בעוד צמד תאי המוח שלו מקיימים התייעצות קדחנית בניסיון להבין מה מתרחש.

"אנחנו מנקים פה קצת", מבריקה דניאל. לא ניקינו מעולם באף טיסה וזה בכלל לא מתפקידנו. אין פה בכלל חומרי ניקוי. ולמה שנינו יחד, ולמה עם דלת סגורה? רק אידיוט יקנה את הסיפור הזה. מזל שמצדה השני של הדלת ניצב קונה פוטנציאלי.
"אני הולך לשים שניצלים בטוסטר", הוא מכריז, "אני אשמור לכם כמה".

דניאל מסובבת את הראש לעברי ומתחילה לומר דבר מה, אך בה בשנייה אני אוחז במותניה תחת חולצת הבז' וחודר אליה בעוצמה מאחור. היא משחררת גניחה על-קולית שודאי הגיעה עד הקוקפיט ושבה לתנוחת הכריעה בעוד אני מזיין אותה בפראות. צרחותיה המיוחמות עולות בהרבה על יללות הכאב שלה ולמרות שהן נבלעות ברובן בטרטור המטוס, אני נאלץ לסתום את פיה ביד אחת. בזעקות עונג חנוקות היא נרעדת כולה באורגזמה חזקה. אני לא עוצר, מוסיף לחדור לתוכה שוב ושוב בכוח, בחייתיות, סולל את הדרך לאורגזמה הבאה ולזו שאחריה. היא רוטטת תחתיי ללא שליטה. ראייתי מתערפלת, החדר נהיה תמונה פסיכדלית משהו. עוד מעט משה יחזור עם השניצלים, לכל הרוחות. אני מאפשר לעצמי לגמור לתוך הקוק-פיט הפרטי שלה. היא נושכת את אצבעי. רגע של אקסטזה, רגע של דממה, ואז אני אוסף אותה ברוך בזרועותיי. היא מחבקת אותי בחוזקה, רועדת. אני נושק לשפתיה. משה מודיע שהשניצלים מוכנים.

לג אחרון. דניאל יושבת (בזהירות) על הצג, משלימה את משמרתה. אני יושב במושב אחורי ליד חלון ומסתכל החוצה בחוסר עניין. לירון נוחר. משה בקוקפיט, מציק לטייס.
אני מביט לעבר דניאל בדיוק כשעיניה פונות לעברי ומבטינו מצטלבים. אני מחייך אליה והיא מחייכת בחזרה, חיוך גדול ומקסים.

משה מגיח מהקוקפיט ומתקרב לעברי. חיוך צופן סוד מרחף על שפתיו.
"תשמע", הוא אומר לי בקול נמוך כשהוא מתיישב לידי, "אתה ממזר אתה".
הלב שלי מחסיר פעימה. האידיוט יודע. וכדרכם של אידיוטים, אין שום דרך בעולם למנוע ממנו להפיץ את המידע הזה. מה עושים?
"מסנג'ר אותנו כל היום להכין לו אוכל ובעצמו מנצנץ כמו איזה רמטכ"ל", משלים משה, טופח על שכמי בידידות ועוד מוסיף קריצה.
הלב חוזר להלום.
"אתה צודק משה", אני אומר, "אני ממזר אני".

Abyss​(שולט)
לא רק ממזר
אתה מש ממזר גדול..... אהבתי מאוד
28/06/04 11:21
walahala
זהב...יהלום...טופז של סיפור.....
ועכשיו מעניין רק אם כחול או ירוק.......
28/06/04 22:04
@buba@​(נשלטת)
נהנתי לקרוא !!!!
אחלה סיפור .
29/06/04 05:46
ניקול בעקבגבוה​(שולטת)
ואוווו..
זה אחד הסיפורים המרתקים שקראתי.ומיותר להוסיף מגרה .. פנינה של סיפור..
29/06/04 07:04
זאלופון​(שולט)
תודה למגיבים :-)
ו walahala - ;-)
29/06/04 11:01
לארה
מה שנקרא "טיסה נעימה" :-)
מדליק סוף הדרך. :-)
03/07/04 04:33
SuperNova​(שולטת)
אהבתי ביותר
בתור חייל חייל אוויר - אחלה של סיפור מרגש משהו D:
28/07/06 14:39