הטעות של ליאת

טעות מתוקה הביאה אותו אלי, זה קרה בצהרי יום שישי, בערך לפני חודש, ישבתי בבית נטולת רגשות, נטולת מחשבות, נטולת רצונות, נטולת בגדים ואז שמעתי את הצלצול המוכר והמעצבן של הטלפון (באמת הגיע הזמן להחליף אותו).

בראש כבר הרצתי את כל האנשים שיכולים להתקשר אלי ואף אחד מהם לא גרם למוח שלי לתת מסר ליד שתרים ת'טלפון, אז לקחתי אחריות והזזתי אותה בעצמי.
נמרחתי לאורך הספה, משכתי את הטלפון והצמדתי ת'אפרכסת לאוזני, מצפה לקול מוכר, מתכננת תירוצים לבריחה מהירה מהברברת המתישה.

"שלום, ענת נמצאת?" נשמעה השאלה מעברו השני של הקו והקול. הקול... לא דומה לשום קול שהכרתי, קול שיש רק בז'ורנלים.
"א... את מי אתה צריך?" שאלתי בגימגום מופתע.
"ענת, אפשר בבקשה לדבר איתה?"
"סליחה אדוני, אין כאן ענת, אולי אני יכולה להחליף אותה?"
אה? אני מתחילה איתו?
"חחח אם תוכלי להסביר לי איך לעזאזל חייבו אותי 3556 ש"ח חשבון מים לחודש, אז בבקשה.."
"אממ.. לא, כנראה שאני לא אוכל, זה בית פרטי אדוני"
"כן, תיארתי לעצמי, מה שמך אגב?"
הקול שלו רק המשיך והאיץ בלב שלי לטוס על 120, עכשיו אצטרך להסביר לו גם על דו"ח המהירות שאחייב אותו.
"אני ליאת, ומי האדון?"
"דן, האמת ליאת, בהתחלה חשבתי שאת ילדה, יש לך קול ממש מתוק."
"כן, התרגלתי לשאלה המביכה "אמא או אבא בבית?" אולי כשאתבגר הוא ישתדרג איתי."
"חחח את מתוקה, חבל שאני ממהר, אבל תשמעי..."

שתיקה ארוכה השתררה, לרגע חשבתי שהתנתקה השיחה.

"דן?... הלו....? דן?.... אתה שם?... הלו..."
נו, לאן הוא נעלם לי? שיגיד משהו, אני שומעת, הוא לא רואה? שומעת כמו שבחיים לא שמעתי, נו מה הוא נעלם לי?!
השקט מהצד השני המשיך והדהד ואז שמעתי אותו מבקש ממישהי לצאת מהמשרד.
כנראה הוא איש חשוב, 3556 מים, בטח יש לו בריכה בבית, מיליונר עם קול ממכר ויש לו גם מזכירה, מממ...

"ליאת, תקשיבי, אני חייב לסיים..."
"כן, רגע, אבל.." ניסיתי לעצור אותו.
"תקשיבי מתוקה, אני זז, אולי אצור קשר מאוחר יותר"
"רגע חכה, אולי אפשר את המס' טלפון שלך?"
אה? אני אסרטיבית?! איך אני מפתיעה אותי לפעמים אחח.
"לא ליאת, אני מתנצל" הוא נשמע קצר סבלנות.

התאכזבתי נורא, פחדתי שהוא יעלם לי, למה פחדתי? בקושי החלפנו כמה משפטים, זה מטורף, מה אני מתלהבת כל כך, לא רוצה לא צריך, חסרים בחורים עם קול של ז'ורנל? אז יש לו קול מרטיט אז מה, אולי הוא בכלל מכוער גמד קרח ושמן, ממתי אני בכלל מתחילה עם בחורים? ועוד בטלפון, שילך... מי צריך אותו, אלף בחורים רודפים אחרי, חושב שעושה לי טובה, לא צריכה אחד כמוהו, טיפש.

" דן מה דעתך שנפגש היום לאיזו ארוחת ערב ביחד?"
(מי אמר את זה? זו אני? מה לעזאזל אני עושה?)
"בשמחה, בשמונה בערב אני פנוי, היכן מעדיפה?"
"'צליל השקט', זה פאב מסעדה נהדר, נמצא בנמל ממש קרוב לים. יש אויר צלול, ריח הים באוויר משכר וגם....."
הוא קטע את התרגשותי.
"ליאת , אני חייב לסיים מתוקה, תהיי שם בשמונה, תלבשי שמלה בצבע בורדו ותחכי לי בכניסה."
"כן אדוני", התפרצה הכנועה שבי.
"חח את לא צריכה להיות כזו רשמית "
"אממ כן סליחה, אז בשמונה אני בכניסה בשמלה בצבע בורדו, אגב אני שטנית עם שיער חלק ועיניים כחולות."
"זה בסדר אני אמצא אותך, אל תאחרי, ביי."

לא הספקתי לומר לו שלום, שמעתי את הניתוק ונאנחתי...
אחרי כמה דקות הבחנתי שאני מחבקת את הטלפון שצליל התפוס שלו נחנק לי בין השדיים, הנחתי את השפופרת במקום וצנחתי חזרה על הספה.

'צליל השקט'. אף פעם לא הייתי דרוכה ונרגשת כל כך למראה השלט שהתנוסס מעל המבנה הישן, צבעו האדום המהבהב סנוור לי את העיניים.
הורדתי את ראשי והתבוננתי לחפש אותו מסביב, האדום המשיך להבהב באישונים, הרגשתי כמו צ'קלקה של אמבולנס, מה שכנראה אצטרך עוד רגע אם לא אתחיל להירגע.

נעמדתי בכניסה - זקופה עם פנים קפואות, בשמלת הבורדו שביקש ועיני צ'קלקה מהבהבות.
ממתינה...

"נעים מאוד אני דן" שמעתי את קולו המרטיט.
דן היה כמו שחשבתי, איש גבוה, נאה, אדום ומהבהב.
"היי, נעים מאוד. אני ליאת, אדוני"
"את לא צריכה לקרוא לי אדוני מתוקה, מה שלומך?"
"קצת נרגשת למען האמת, אבל בסדר ושלומך?"
"מצוין, כנסי פנימה ליאת."

התרגשתי מציוויו...
הסתובבתי לעבר הכניסה ונכנסתי פנימה בצעדים מהססים, הכל היה אדום, ריח חזק של אלכוהול ודגים אפף את הפאב, שמחתי שלא היו כמעט אנשים והבנתי גם איך נראים החיים בתוך רמזור, שיעלם ההבהוב הזה לעזאזל.

"גשי אל השולחן הפינתי ושבי ליד החלון."
עשיתי כמו שביקש, ישבתי זקופה, דרוכה, נפעמת, מתרגשת עד קצות הציפורניים.

המלצר ניגש אלינו מחוייך, ודן הזמין בשביל שנינו מה שהוא רצה, זה רק הלך ומצא חן בעיני יותר ויותר.

"בת כמה את ליאת?"
"בת 23" עניתי.
"רוצה לספר לי מה את עושה בחיים?"
"אממ כן, אני... אני, אממ.. אני לא עושה כלום כרגע למען האמת, אבל אולי אלמד משהו, עוד לא החלטתי מה."

עברה שעה ארוכה של שתיקה אלכוהול ודגים והתחלתי להרגיש את ראשי מסתובב, שתיתי יותר מדי כנראה.
הבטתי בעיניים שלו, הוא לא הוריד את המבט ואני הרגשתי את הזרמים בתוכי, אולי מהאלכוהול, אולי מהמבט שלו.

"אני ניגשת לשירותים, אוקיי?"
"שבי."
"מה?"
"אמרתי שבי."

הרגשתי איך חום סוער מציף לי את הבטן, ויורד לאט אל בין הרגליים, נשארתי קפואה על הכסא, חששתי להביט לו בעיניים.
הוא קרא למלצר, שילם את החשבון וסימן לי לקום, נעמדתי.
הוא שלח יד אל כף ידי ומשך אותי אחריו החוצה מהמקום.

הצעדים שלו היו גדולים ואני ניסיתי להדביק אותו וללכת מהר יותר, הראש הלם בי חזק. הרגשתי שהכל מסתחרר, שאני חייבת לשבת.

"ד... דן. רגע, חכה"
הוא נעצר, נעמד מולי, שם את שתי ידיו על כתפיי והביט בי במבט החודר שלו.
"את בסדר?" שאל.
"כ.. כן. קצת סחרחורת" התנשפתי
"תנשמי עמוק מתוקה, כנראה שתית יותר מדי, זה יעבור, קחי נשימה עמוקה ותוציאי לאט"
הקול שלו רק גרם לסערה וסחרחורת נוספת, הרגשתי שאני נופלת והתיישבתי על הרצפה.

חשתי ביד מעסה ברכות את עורפי ופקחתי עיניים, ראיתי שאני ברכב, הבטתי שמאלה והוא ישב שם, מביט קדימה אל הדרך, נוהג, שקט וידו הימנית על עורפי מעסה ומרגיעה.
כל הנסיעה שתקתי, גם הוא.
הוא לא שאל לאן לנסוע, הוא לא שאל לשלומי, הוא רק הביט מדי פעם במבט דואג והמשיך לעסות וללטף את עורפי.

המכונית נעצרה בפתחו של בית פרטי מרשים, שקט מופתי שרר סביב, לא זיהיתי את המקום.
"בואי."
הוא עמד מחוץ לדלת ושלח אלי את ידו, תחבתי את שלי לתוכה, התרוממתי ממושבי והלכתי אחריו.


הכל היה שם לבן, אפילו הטלוויזיה, עמדתי נפעמת, חקרתי בעיניים את הכל, הרגשתי כמו בתוך ענן, איך אפשר לחיות בלי צבעים? חשבתי... איך הוא לא מפחד ללכלך פה? הכל נצץ והבריק הרגיש טהור-נקי, כל כך הרבה לבן.

"בואי איתי" הוא אמר.
ואני בצייתנות השתרכתי אחריו במדרגות הלבנות, עלינו לקומה השניה והצבעים השתנו בהדרגה, בהתחלה ורוד בהיר, אחר כך טיפה אדמדם ואחריו אדום.
נזכרתי בסט טושים שקיבלתי בכיתה ד', איך הם היו מסודרים לפי גוונים.
פספסתי בדרך כמה גוונים, ונכנסנו לחדר בורדו. דבר ראשון שראיתי היה מיטה בגודל לא סטנדרטי, עטופה בקילה, מיטת אפיריון ענקית.
עמדתי דרוכה מפחדת לעשות צעד קדימה, מפחדת ללכלך את הבורדו בצבעים אחרים, מבינה עכשיו שהתאים את צבע שמלתי לחדרו.

הוא נכנס למרכז החדר והתיישב על הדום קטיפה שהונח למרגלות המיטה, הוא שלח את ידו לעבר השידה הרים את שפופרת הטלפון, מלמל לתוכה מספר מילים והחזירה למקום.
אחרי דקה קצרה נכנסה לחדר אישה קטנה לבושה בשמלה פרחונית ילדותית, בידה אחזה מגש ועליו שתי כוסות זכוכית בצבע בורדו וכד מלא במשקה שנראה כמו יין. היא הניחה את המגש על השידה לצד המיטה ויצאה מהחדר.

אני נשארתי עומדת קפואה קרובה לדלת, מחכה לסימן ממנו וזה לא איחר לבוא..
הוא אותת לי בידו להתקרב אליו, ברגליים לא בטוחות צעדתי לעברו והתייצבתי מולו.

"שבי על המיטה."
קולו נשמע אדיש וחסר עניין.

התיישבתי באיטיות, משתדלת לא לקלקל את מתיחת הסדין המושלמת, הראש לא הפסיק להלום בי, תחושת הסחרחורת רק גרמה לכל הסיטואציה להיות קרובה יותר לפנטזיה המרוחפת והורודה שלי, רק שהמציאות הרבה יותר בורדו.

הוא הגיש לי כוס מלאה במשקה הבורדו, קיוויתי שזה לא יין, כי אז כבר לא אהיה אחראית למעשיי.
קירבתי את הכוס אל פי וטעם המשקה המוכר והאהוב התפשט על הלשון.
אין כמו פטל - חשבתי. ובאותה מחשבה החלטתי בפעם האלף שהגיע הזמן להיגמל מהפטל הזה.

בעוד אני מהרהרת בדברים שברומו של עולם, הרגשתי את אצבעותיו החמות מטיילות על ברכי הימנית, הפניתי מבט לעברן, וראיתי את ידו מנתבת דרך אל מתחת לשמלתי, נוגעת בפנים הירך, מלטפת בעדינות ופתאום הפעיל לחץ בניסיון לפשק את רגליי ואלו נסגרו על אצבעותיו.
הוא שלח את ידו השניה ולקח ממני את הכוס, הרגשתי את אחיזתו מתחזקת על הירך, התחלתי להתפתל, לא ידעתי אם נעים לי או כואב לי, עד שנפלטה אנקת כאב מגרוני.

הזדקפתי ונדרכתי, הוא שלח את אצבעות ידו השניה על פי והחל מלטף ברכות את שפתיי, עצמתי עיניים. מתמכרת לתחושה הנעימה, מקבלת לתוך פי את אצבעותיו, מלקקת, טועמת, חשה אותן מרטיבות את שפתיי, חשה את הרטיבות בין שפתיי התחתונות. רציתי אותו כל כך, רציתי שיאמר לי מה לעשות, רציתי לעשות כל מה שרק יאמר, רציתי...

ואז הבחנתי שהוא עומד מולי, מרים באצבעו את סנטרי ומסמן לי לשכב על המיטה.
צייתתי ונשכבתי על גבי, ידיי צמודות לצידי גופי, רגליי צמודות, הקול היחיד שנשמע בחדר היה קול נשימתי הכבדה..

ואז היא נכנסה, האישה הקטנה וגיגית ממתכת בידה, הצלחתי להבחין באדים העולים מתוכה ומטשטשים את פני האישה, על כתפה הונחה מגבת ובפיה אחזה שושן גדול בבורדו עז.
היא קרבה אל המיטה, הניחה את הגיגית על שרפרף, הגישה את השושן לדן, שישב כל העת על כורסת קטיפה עתיקה וצפה במתרחש...

אני שכבתי ממוסמרת משתוקקת למגעו של דן, כשלפתע חשתי את ידיה מעסות את כפות רגליי, תחושה לא נינוחה התפשטה בי והתרוממתי לכדי ישיבה.

"שכבי חזרה ואל תזוזי ליאת" שמעתי את קולו התקיף של דן.
נשכבתי חזרה וניסיתי להסדיר את נשימתי...

"איך קוראים לך?" שאלתי אותה בזמן שעיסתה את כפות רגליי.
"אני לא רוצה שתשאלי שאלות, שכבי בשקט" אמר דן ואני השתתקתי.

היא החלה להפשיט את בגדיי, תחילה את התחתון, הרמתי מעט את ישבני להקל עליה, אחר כך הפשילה את שמלתי עד מעל לאגן וערוותי נותרה חשופה לעיניהם, עצמתי את עיני ניסיתי לכבוש את המבוכה.

שמעתי את המים שבגיגית מגיבים לידיה ואז חשתי את חמימות המים על עורי, היא ליטפה ברכות את ירכיי בעזרת מטלית לחה, פישקה את רגליי והחלה מנקה את ערוותי, בתנועות עדינות העבירה את המטלית בין שפתיי התחתונות, תוחבת אותה מעט עמוק יותר, הלהט התחיל להתעורר בי, פישקתי עוד את רגליי, היא טבלה את המטלית במים וחזרה שוב אל בין שפתיי התחתונות, ריח נעים של סבון עלה אל אפי, התמסרתי למגעה העדין, אהבתי איך שהיא מנקה אותי, חשתי את אצבעותיה הקטנות חוקרות אותי, מנקות ביסודיות את כל המבוכים הצרים של ערוותי, חשתי את המטלית החמה חודרת אל הפתח הצר שלי, היא החדירה אותה פנימה באיטיות, הרגשתי איך היא ממלאה אותי, איך הפתח שלי מתרחב ומקבל לתוכו את פיסת הבד העדין, היא החדירה את הבד כולו והצמידה את רגליי.
הושיטה את ידיה אלי ועזרה לי להתרומם, הפשיטה מעלי את השמלה והשכיבה אותי חזרה.

"תקשרי את עיניה" שמעתי את דן לוחש והאישה ביצעה, נותרתי לשכב עם כיסוי העיניים, מרוקנת את ראשי ממחשבות, מתמסרת למגעה של האישה הקטנה.
היא החלה לשטוף את גופי , סחטה מעל חזי את הספוג שאחזה וריח הסבון הציף את החדר, היא קרצפה את שדיי בספוג העדין, הרימה את ידי וניקתה כל זרוע ביסודיות מופתית, לאחר שסיימה, ניגבה את כולי, פישקה את רגליי והחלה מושכת באיטיות את פיסת הבד מתוכי, במשיכות קטנות ומרטיטות הוציאה את הבד. הרגשתי נקיה מבפנים, נקיה מבחוץ, נקיה ממחשבות, מתחושות, למעט תחושת העונג המיני שהטריפה אותי.

היא מרחה את גופי בשמן ריחני, עיסתה את בטני בעדינות, החליקה על עורי בידיה הקטנות, עיסתה את צווארי, כתפיי, שדיי, כל חלק בגופי זכה למגע ידיה הממכר, רציתי שזה ימשך לנצח...

"צאי מהחדר, תודה." שמעתי את קולו של דן, כמעט שכחתי את נוכחותו ועדותו למתרחש.
צליל מתכתי וצעדיו של דן התערבבו במוסיקה שפתאום החלה מתנגנת, 'אניגמה' דיסק מצוין, שלא אשכח להזכיר לי להוריד מקאזה או אולי אפנק את עצמי בקניה של הדיסק או... קולו של דן קטע את מחשבותיי.

"תרימי ידיים למעלה ליאת."
הרמתי את ידי מעל לראשי וחשתי במתכת קרה חובקת את מפרק ידי הימנית, אחר כך את השמאלית...