חרוז עם סרט אדום

ואחרי הכל
נרדמת,
גופך, היה דרוך רק לפני רגע, עד שנכנע ברכות,
רפוי מונח על הסדינים,
נרות דולקים סביבך,
להבותיהם הקטנות מרקידות את צילי שעל הקיר,
ואני עובר עליך,
מתיר את האוסרים, ומעסה את הבשר שכאב,
שאהב,
את המגע,
את נחת גופי באיבריים,
ומשחרר אותך שוב, לאחר שהתמסרת כולך,
גוף שזור בנפש,
מסיר מפיטמותייך שהקשה הקרח,
אחרי שגנחת, ושנאנחת, כולאת פנימה צרחה,
ועכשיו את מותרת,
מתכרבלת, עפעפייך מרקדים חלום,
ואני יושב מולך, מביט בך,
ושותה כוס של יין אדום
לחייך, שפחתי הנערצת, גופך - לפניי, כמו נוף פתוח למרחב בלי סוף,
רואה את עיקולי גופך שהתפרקו מדריכותם,
לקשתות ששרות זו לזו,
שרירייך שבעים,
נחים, ואני בא אלייך, יחד עם צילי שעל הקיר,
מלטף את ירכייך, עולה אל העמק הנסתר,
הרך, הלח כמו דבש וקינמון, תחת ידי
שעושה בך כבשלה,
ואני לוקח חרוז ומשחיל בו סרט אדום,
וטומן עמוק בך,
עד שאצבעי שומעת אנחה של שמחה,
ורואה איך חיוך מתוק בא ומתיישב על פנייך,
כמו מי ששב לביתו, ואת רגועה, שוקעת לשינה רחומה,
עד ששמש כתומה ומפהקת, מטפטפת אור של בוקר על עינייך,
ואת קמה,
עירומה רק עם חרוז וסרט אדום כמו היין,
שאצבעך מגששת, חשה אותו נוגע בנשמתך פנימה,
שאני, אדונך, ציווה: שם מקומו!
ואת מושכת עלייך סדין טבול בבושם גופף, זיעתך ורטבי גופינו,
מכסה את איברייך הכבדים,
שאהבה נפשי, עשויים קשתות, קשתות להתפאר,
ניגשת אל החלון הפתוח,
עורבים שחורים קוראים אלייך מהשמיים,
לבן גופך - מסנוור, קורן אליהם,
ואת מנופפת סדין שריחו זולג אל רוח הבוקר,
מסגיר סודות של לילה,
משכר את העורבים, שנופלים סחרחרים, למטה,
אל ראשי העוברים והשבים התמהים - למה?
ורק שנינו מחייכים זה לזו,
את קורנת מחלונך,
ואני מרחוק,
מצידה האחר של העיר.