יד לשריון

מתקרב לקרן הרחובות בה אמרתי לה להמתין לי.
היא לא שם.
מחפש מקום לעצור ומחנה את המכונית סמוך לתחנת אובוס ריקה.
מכוון את המראה הפנימית לכיוון ממנו היא אמורה לבוא וממתין.
המזגן מצנן את חלל המכונית ומוסיקת ג'אז ממתיקה לי את ההמתנה.

דקות חולפות ואז אני רואה אותה מופיעה בפינת הרחוב.
צועדת לעברי בחצאית המיני שהוריתי לה ללבוש.
מכבה את הרדיו ואת מנוע המכונית ואז יוצא לקבל את פניה.
היא מחייכת ומתקרבת לעבר דלת הנוסע שליד הנהג.

"את נוהגת" מפליט לעברה קצרות וללא כל גינונים תוך הטלת המפתחות לעברה,
כשהיא מתאמצת בהפתעה לקלוט אותם בידה.
לפני שמתחילים בנסיעה מוציא מתא הכפפות חבל אדום מגולגל.
מושיט יד אל בין רגליה ובודק אם מילאה אחר ההוראות.
כמצופה, היא ללא תחתונים.
החבל נקשר סביב מותניה ומועבר בין רגליה. קשר כפול ממוקם מול
הדגדגן וזהו. מושלם.

נוסעים.
מלבד קול המנוע שורר בתוך המכונית שקט.
מדי פעם הוראות הכוונה קצרות: "פני כאן ימינה", במחלף הקרוב פני שמאלה" וכו'.
ואז מגיעים ללטרון. לא למנזר. שם זה מקום רומנטי.
אלא ליד לשריון.

פונים ימינה בתחנת הדלק, מתעקלים יחד עם הכביש שמאלה ואז ימינה ושוב ימינה למגרש כורכר
שטנק צנטוריון ישן עומד לו מכריז על נוכחותו.
"החני כאן את המכונית, מתחת לאורן הזה".
היא עוצרת, מעבירה לניוטרל ומחכה.

"צאי מהמכונית" אומר לה אחרי זמן מה.
היא מדוממת את המכונית, יוצאת ממנה ונעמדת ליד דלתה.
מבטי בוחן את הסביבה.

מימיני למטה הכביש ומעברו השני המנזר.
משמאלי גבעה קטנה מכוסה שיחים ומספר עצי אורן.
בשעה זו של היום המקום שקט וכמעט נטוש.
פונה אליה.

"תתפשטי!"
"כאן?" היא שואלת בהפתעה.
"כן, למה לא? מה רע במקום הזה?"
"אנשים, עלולים לבוא אנשים".
"נו, אז את צריכה להזדרז ולסיים הכל לפני שיבואו. את מושכת זמן ובסוף באמת
יהיו לך צופים נלהבים. נו, אם זה מה שאת רוצה. לי יש זמן."

היא פושטת את חולצתה ואחריה גם את החצאית הקצרצרה.
עומדת מולי בלב מגרש כורכר כשכל כסותה, חבל אדמדם וסנדלים שחורים.

"גם את הסנדלים".
ידה האחת על מכסה המנוע והשניה פותחת את סוגרי הסנדלים.
כפות רגליה מכוסות אבק לבן ודק.

"את רואה את העץ ההוא? שם?" מצביע על עץ אורן המרוחק כ 40 מטר מהמכונית.
"כן" ענתה.
"תגיעי לשם"
מבטה סבב סביב מחפשת עיניים פולשניות ואז החלה עושה את המרחק בהליכה איטית.
אט אט החבל החל לתת את אותותיו והליכתה הואטה משהו.
לבסוף הגיעה אל העץ, נעצרה וסבה לעברי.

נשען על מכסה המנוע מורה לה באצבע כלפי הריצפה.
בתחילה ניסתה לפרש את המחווה ולבסוף ירדה על ברכיה.
תנועת אצבע נוספת לעבר הריצפה.
מניעה ראשה מצד לצד.

"רדי ושכבי על הבטן. אל תאלצי אותי להגיע אלייך"
היא נשכבת אט אט על מצע הכורכר, מוכתמת בכתמים לבנים.
ואז באצבע המורה, מורה לה: "בואי".

לאט לאט היא זוחלת את דרכה לעבר מקום עומדי.
לעיתים נעצרת, אוגרת כוחות ואז ממשיכה.
ואז מצחה נוגע בחרטום הנעליים.

מתכופף וכורע לצידה: "קומי ועמדי עם הפנים צמוד אל הטנק".
קמה. מנסה להתנקות מהלבן הלבן הזה. קרבה לצידו של הטנק.
מוציא מתא המטען חבל מגולגל ועושה את דרכי אליה.

ידיה נקשרות על שילת הטנק ורגליה מפוסקות ונקשרות לשרשרת.
אצבעות חודרות לתוכה. בוחנות את פי הטבעת שלה. את הכוס שלה.
חש את הרטיבות מתהווה בתוכה.
לש את שדיה, צובט את הפטמות, חלש, יותר חזק.... בעוצמה...
החגורה מוסרת ממכנסי הג'ינס ומלופפת על כף היד.

"אז מה? הכלבה לא עומדת בזמנים שניקבעו לה?"
"אני מצטערת, זה לא יחזור."
"ומה הסיבה לאי העמידה בזמנים?"
פשוט שכחתי את עצמי".
"הממממ, שכחת את עצמך.... את יודעת מה זה אומר?"
כן היא יודעת.

אז החגורה מתחילה לנחות על פלחי ישבנה.
שוב ושוב.
כל מכה מרעידה את גופה וקול נאקה יוצא מפיה.

מדי פעם הכוס שלה נבדק. החבל נמתח על הדגדגן ואצבע חודרת לתוכה, בוחנת.
ושוב הצלפות החגורה.
כף יד כבדה מונחת על עורפה, מצמידה את ראשה למתכת הקרירה.
ואז החבל מוסט הצידה , נמתח עוד קצת, והיא מרגישה כיצד הזין נלחץ
וחודר אט אט לפי הטבעת שלה בעוד האצבעות חודרות אף הן לתוך הכוס שלה.
בתנועות איטיות נע בתוכה והיד לשה את הכוס שלה...
כף יד נישלחת לפניה אוחזת בהן, לוחצת בשעה שמשגר לתוכה מטען חם, מתפרק בתוכה.