סיפור דמיוני שקרה באמת

היה היה מלך שאהובתו בגדה בו. זועם וכואב הוא שלח את חייליו להביאה אליו. היא הספיקה להתרחק רק עד לאיזור הביצות ושם נתפסה. כבולה ומלוכלכת הובאה בפניו. שמלתה הדקה קרועה והשרשראות שלגופה, שלמותניה, רק העצימו את יופיה.

שיער ארוך וחלק בצבע דבש, עיניים ירוקות חתוליות, קימורים מלכותיים מתפתלים לאורך גופה. שני חיילים אוחזים בזרועותיה וכורעים אל מול המלך. אבל לא היא. ראשה מורם אליו בהתרסה כאומרת "לעולם לא אהיה שלך".

ממרומי כסאו הוא הביט בה. הפקודה הראשונה שעמדה לצאת מפיו התייחסה להריגתה המיידית. בממלכתו, העונש לבגידה הוא מוות. אבל משהו עצר אותו. המראה שלה בכבלים הרטיט את ליבו. הוא רצה את כניעותה המוחלטת. והוא ישיג אותה.

פתאום הבין איך טעה כשהיה איתה רך ומבין כל כך. הוא היה לה אח. ולא גבר. גם כשנגע בה דאג לעצור את עוצמת ידיו הגדולות ולהיזהר שלא להכאיב - במקום פשוט לקטוף אותה. עכשיו הבין את מה שגופה שידר לו כשהיו במיטה יחד. צימאון אדיר לנוכחות עזה, שולטת, סוחפת.

הוא הסתכל בה כבולה, קפואה וידע שכמוה, גם הוא רוצה את כניעותה גם לכשיוסרו הכבלים מגופה. המבט שהפנתה אליו היה מתריס אבל הוא קרא בה משהו אחר. אמנם מאוחר מדי, אך הוא יתקן זאת.

בהנפת יד קטנה, ציווה על המשרתים לקחת אותה אל החדר העגול. שם הותרה מכבליה, הופשטה משמלתה ועל גופה הותזו מים קרים בקילוחים עזים. המשרתת קירצפה את גופה בליפה עבה וגסה, לא פוסחת על שום חלק. עירומה הובלה אל מרכז החדר.

מן התקרה ירד בשלשלאות עבות חישוק ברזל גדול, בתוכו מעין מסילה הימנה יצאו שרשראות דקות יותר. בסופה של כל שרשרת הייתה טבעת ברזל. מעין אזיק. חישוק הברזל הופעל במנגנון שיכל לשנות את זוויתו - אופקית או אנכית. מישהו משך חבל מצד החדר והחישוק הועמד כשהוא ניצב לרצפה.

היא הוכנסה אל החישוק ושם נקשרו פרקי ידיה וקרסוליה באזיקי השרשראות. שוב משיכת חבל והחישוק ירד אופקי לרצפה כשהיא תלויה במרכזו, בטנה אל התקרה וכל גופה באוויר, מרחק של חצי מטר מהרצפה. החיילים עמדו לצאת מהחדר, אך לא לפני שבדקו את קשירתה, ואת בשרה, בצביטות משפילות ובטפיחות. כעת נותרה לבדה.

כמה זמן שכבה כך - לא ידעה. ראשה התקשה להחזיק את עצמו באוויר והיא נכנעה לכוח המשיכה והטילה אותו לאחור. עורפה כאב כל כך. היא חרקה בשיניה. היא לא תישבר. נאבקת בדמעות החונקות אותה.

לפתע נפתחה הדלת ומעט האור שחדר אל אפלולית החדר נפל על שיערה הארוך. זה היה הוא. בשקט התקרב אליה. גופה נדרך. היא הרגישה את הפחד משתלט על נשימתה שהפכה מהירה וקטועה. היא ניסתה להסתיר זאת אך ללא הצלחה.

הוא עמד קרוב לרגליה. היא יכלה להרגיש את חום גופו נספג בגופה. ניסתה להתרחק ממנו, התפתלותה דמתה לבובה הנעה עם חוטים. אוזניה חיכו למוצא פיו. שיגיד משהו. שתוכל להתריס מולו. להוכיח לו שלא אכפת לה.

הוא התרחק רגע רק כדי לקרב כסא ולהתיישב סמוך לראשה. עכשיו הרגישה שאינה מסוגלת עוד להחזיק את הראש והוא - כמו קרא אותה - אסף את ראשה אליו, הניח אותו על ירכו וליטף את שיערה ופניה בעדינות גדולה כל כך שגרמה לגוש דמעות להיתקע בגרונה. כך ישב, שקט ומהרהר, ליד האישה היפה הכבולה. כשקם הניח ראשה על הכסא ונשק למצחה.

הוא יצא מהחדר. הריק שהשאיר מאחוריו צרב בנשמתה. היא לא הצליחה לעכל את העוצמה שיצאה ממנו. מעולם לא הרגישה כך במחיצתו. האם הוא מהתל בה? הדמעות פרצו מעיניה בלי שליטה. גלי כעס, כאב וערגה הציפו אותה. היא נתנה לראשה להישען על הכסא, עצמה עיניה והודתה לו בשקט.

***
היא ניחשה שעבר לילה שלם למרות שלא ידעה באמת אם לילה או יום בחוץ. הדלת נפתחה. נכנסו כמה משרתים. אחד מהם גרר לפניו עגלה מכוסה בבד קטיפה כהה. מהכרותה עם המלך כבר למדה שעגלת עינויים תמיד מכוסה בבד רך ונעים, מנוגד לחלוטין למה שיש מתחתיו.

המשרתים התפזרו סביבה במרחק מה ממנה. מישהו משך את החישוק והיא מצאה עצמה עומדת באוויר. הקלה הורגשה בגופה. לרגע הביטה סביבה, סוקרת את הנוכחים בחדר. אבל היא לא ראתה אותו ובליל של כעס לא ברור גאה בקרבה.

האם היא כועסת על מה שעשה לה? האם היא כועסת שאינו נוכח בחדר? היא בעצמה לא ידעה. התרגשות אחזה בבטנה כשנזכרה בשקט החזק שאפף את המלך כשנכנס ונעמד לידה לפני כמה שעות... או ימים...

החבל נמשך שוב וגופה הושכב כשבטנה מופנית אל הרצפה. רגע לפני שפגשו עיניה את הרצפה שלפניה היא הספיקה לראות את דמותו נכנסת לחדר. הרגישה הקלה בליבה. כאילו נוכחותו תעזור לה להתמודד עם העגלה המסתורית הזו שהביא המשרת.

הוא נעמד מולה. היא ראתה את מגפיו. גופה ניסה להתקרב אליו אבל מיד תפסה עצמה וקפאה במקומה. הבד הוסר. היא הרגישה חומר שמנוני וחם נמרח על גופה. ידיים חזקות עיסו את גופה עמוק מאוד. תחילה כף רגל, אח"כ קרסול, שוק וירך ואז פנים הירך. לישה כואבת ומענגת גם יחד.

היא השתדלה להראות את כאבה מהמגע ובכך להסתיר את הנאתה. היא - שהפגינה חוזק בכל עת, איפוק בכל כאב, מוכנה עכשיו למכור את כבודה סביב העונג המוזר הזה שנספג בגופה.

הידיים החזקות עברו לרגל השניה ושוב הגיעו אל בין רגליה. עכשיו התגבר הקצב וחום החומר השמנוני גדל. האצבעות העבות נכנסו לתוכה, מפשקות את שפתיה, מערבבות את נוזליה עם השמן החם, היא הרגישה כאילו פלג גופה התחתון עולה באש ומפיה נפלטה אנחה חנוקה.

הידיים עברו אל עכוזה ולא פסחו אל פתחה זה. במעגלים הולכים ומתרחבים נתחבו אצבעות עבות ועיסו את עומקה. כולה ספוגה ונוטפת, דמה זרם בעורקיה בקצב מסחרר, כמעט שכחה את כבליה, התחושות התערבבו לעיסה שומנית אחת של עונג וכאב והשפלה והנאה ואז פתאום זינקה ממקומה (עד כמה שיכלה במגבלות החישוק), כשהרגישה כוויות קטנות אוכלות את עורה. זה היה חלב רותח שטופטף עליה ללא רחמים.

גופה, שעוד בער מהעיסוי העמוק ההוא, ניסה להכיל את עוצמת התחושה החדשה. כמה שניות נדרשו לה בכדי להירגע. בשניות אלו הזכירה לעצמה בתוכחה שאין היא אלא שבויה בידי המלך ואסור לה להנות או להתמסר. היא חייבת להוכיח לו שאף אחד לא יכבול אותה, לא יכבול את נשמתה. אבל אז התפשטו דקירות קטנות ומתוקות של רטט חשמלי לאורך גבה. הרטט התחזק והתחזק והיא הרגישה שכולה ים סוער וגלים מתנפצים, מכות באחוריה החישו תנועותיה והיא אוננה באוויר, מחככת אגנה בלא נראה.

היא גמרה בצעקה אדירה. היא הרגישה שכל מה שהיא רוצה זה עוד. ועוד. גופה הרפה מאחיזתו, מנוקשות דיעותיה, היא התרוקנה כולה מכל מה שהחזיק אותה עד כה והתמסרה בהנאה גלויה לכל מה שבא אחר כך. לאביזרים המשונים שננעצו בנקביה - מלפנים ומאחור, למכות, להצלפות שקיבל ישבנה שוב ושוב אפילו לאופן בו נאלצה לשתות מים כדי להרטיב את גרונה: מים מתוקים נשפכו על איבר גדול וזקור שעמד מולה והיה עליה ללקק את כולו כדי להרוות צימאונה. זה לא היה אכפת לה. ראשה היה במקום אחר. בחדר נותר רק גופה המתמסר.

הידיים החזקות התחילו לארוז את כל הכלים והעגלה כוסתה שוב בבד רך. היא נרגעה מעט ואז נזכרה שהוא כאן בחדר. היא הרימה עיניו אליו ומבטו היה חודר ועמוק. הרגישה כל כך מבויישת, כל כך חשופה בפניו. נבוכה מעצמה הייתה כשידעה שגופה מחכה לחיזוק קטן ומנחם ממנו. אבל הוא קם ויצא מהחדר, מותיר אותה ריקה, פנויה להתמלא רק בו.

***
הדלת נפתחה שוב. היא פחדה להסתכל. לא ידעה איך להכיל את הבושה ממנו. מה פתאום בושה? איפה כל הזעם שהרגישה כלפיו? מה קרה לה? אולי זו בושה מעצמה, על היותה מחכה לו?

היא הרגישה מגע עדין, נשי, משחרר אותה מכבליה. שתי נשים עמדו לצידה ועזרו לה לעמוד. שתיהן היו גבוהות ממנה. בלי משים היא נשענה על אחת מהן וזו הסיטה את שיערה מפניה והניחה כף יד אוהבת על לחיה. חבוקות הן יצאו מהחדר והובילו אותה במסדרון הארוך, המואר בלפידים.

הן נכנסו אל חדר גדול מאוד, מואר בנרות והושיבו אותה על מצע רך. הן הגישו לה אוכל חם והיא אכלה אך מעט. ראשה הונח על רגלי האחת ושתי הנשים החלו לנקות את גופה בבד לח וחמים. הניקוי היה נעים ומלטף. הן הרעיפו עליה אהבה רכה והיא התמסרה למגען ושקעה בשינה.

כשהתעוררה היה עדיין ראשה על רגלי האישה אבל עכשיו יכלה גם להביט בשתיהן. הנשים לבשו שמלות הדוקות מאוד עד למותן ומתרחבות עד לקרסוליים. האישה עליה נשענה לבשה שמלה בצבע צהוב בהיר שהבליטה את לובן בשרה. שדיה הגדולים היו חשופים כמעט לגמרי. היא רצתה לגעת בה, בשדיה העגולים, אך לא העזה.

זיכרון עמום קישר את האישה הזו עם המלך. האמנם? האם היא שלו? האם הוא אוהב אותה? היא הרגישה קנאה כואבת בליבה אבל ניערה את ראשה כמו אוסרת על עצמה לחוש זאת. אין זה חריג שלמלך נשים רבות.

לאט לאט היא הוקמה ממקומה ושוב הובלה אל קצה החדר, שם חיכתה לה אמבטיה גדולה מאוד, מלאה במים חמים, והיא הוכנסה אליה לאט. היא נשענה לאחור. האישה עם השמלה הצהובה עמדה מולה מחוץ לאמבט. מאחוריה התיישבה אישה אחרת בפישוק קל.

אל המים נכנסה עכשיו נערה צעירה, בצבע שוקולד, והתקרבה אליה. רגליה הרגישו ליטופים ארוכים ונעימים ואז הורם עכוזה על ידיה של השוקולדית שקרבה את פיה אל בין רגליה המורמות.

היא הרגישה לשון חמה וחצופה מלקקת אותה, את תוכה, בליקוק ארוך ונעים. שיניה של הצעירה עברו בנשיכה קלה על הדגדגן והיא נאנקה מעונג. היא נשענה על האישה שמאחוריה והניחה את רגליה על כתפי הצעירה וקרבה אגנה אל פיה עוד ועוד, מרגישה שעוד רגע והיא מוצפת שוב במתיקות האורגזמה.

אבל אז הצעירה התרחקה פתאום והותירה אותה רעבה מאוד. האישה בצהוב התיישבה על דופן האמבט, הרימה שמלתה אל על ופישקה רגליה. בתנועה קלה רמזה לה להתקרב ולענג אותה. למרות שידעה עכשיו בבירור את מעמדה של זו כשפחת המלך, היא לא היססה. לא הפריעו לה ריטוטי ההשפלה שהתערו באופן בו היה עליה לענגה. הרעב למין היה חזק יותר. ואולי דוקא בגלל מעמדה התרגשה לציית לה.

היא כמעט התנפלה על הפתח הבהיר הזה, שואבת את מיציו, יונקת אותו, מלקקת את כולו כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה... תנועותיה היו גדולות וברורות, ראשה זז עם לשונה לכל כיוון, גופה רצה אותה, את האישה בצהוב וידיה נשלחו אל שדיה הגדולים שעמדו להם מעל לראשה.

כשהאישה בצהוב החלה לגנוח הושטה יד מתחת למים אל בין רגליה שלה. זו הייתה צעירה השחומה, מאפשרת לה לאונן על זרועה כשפיה עדיין מטפל באישה הצהובה. התנועות גדלו והוחשו והקולות התחזקו וכשהאישה בצהוב הגיעה לשיא היא הרשתה לעצמה לגמור על הזרוע שבין רגליה. כיווצי גמירתה היו מלווים בסחיטת שדיה הגדולים של הצהובה...
ואז הן נרגעו.

האישה סימנה לה לקום, הפנתה את ראשה לאחור וסימנה הינהון לעבר פינת החדר כמו אישור על התנהגותה ההולמת של האסירה. כשעמדה עירומה בתוך האמבט ראתה אותו - את מקבל הסימן.

הוא ישב שם בצד. הוא ראה אותה בפראותה, בהיחשפותה, בחוסר שליטתה, בצייתנותה, בכניעותה. הפעם לא עטפה אותה הבושה. היא התרגשה. היא רצתה לדעת שאהב מה שראה. וחיפשה בעיניו משהו שיגיד לה זאת. הוא הישיר מבטו אליה ונתן לה חיוך קטן, כמעט לא נראה.

הוא קם ויצא מהחדר והיא נמלאה בגאווה.

***
היא ידעה שיש אירוע אבל לא אמרו לה מהו בדיוק. היא ידעה זאת לפי התכונה בארמון, לפי ריחות התבשילים ותנועת המשרתים.

אל חדרה נכנסו שתי הנשים והחלו להכין אותה. הן רחצו אותה, בישמו אותה, סרקו את שיערה וקלעו אותו לצמה עבה וארוכה על עורפה. גופה כוסה בכותנת לבנה דקה ולבנה. ידיה נקשרו בסרט לבן. היא הובלה אל האולם המרכזי. המון אורחים מילא אותו. לפי האווירה חלקם כבר היה מבוסם משפע היין שנמזג במקום.

זו הייתה תחרות. לא נדרש לה זמן רב כדי להבין מה תפקידה בתחרות זו. היא הובלה אל במה קטנה, שם הושכבה על צידה בתנוחת עובר, ברכיה אל בטנה. שמלתה הורמה ועכוזה נחשף במלואו. כמוהו נחשפו גם שפתי ערוותה מבין רגליה הצמודות. על עכוזה שורטטו בצבע שני עיגולים - עיגול בתוך עיגול. התחרות החלה. קליעה למטרה.

כל משתתף בתורו זרק שלושה כדורים. הכדורים היו מרוחים בצבע כדי לזהות את מקום פגיעתם. אחרי זריקת שלושה כדורים נבדקה תוצאת המשתתף ומישהו מחק את כתמי הצבע מבשרה במטלית לחה, אבל לא נגע בנוזלים שניגרו מפתחי גופה. את זה עשה המלך.

היא הייתה שלו.
אהובתו המסורה, הכנועה היחידה.
הכלי הפרטי שלו.