מכתב בבקבוק

לילה. מיטה. סופסוף מיטה.
מתפשטת הולכת לישון רק בתחתונים. הכי כיף. מגעם הקר של סדיני הכותנה על הפיטמות שלי... כשאגור לבד, או עם בן זוג, אשן עירומה לגמרי.
לא. עירנית מדיי בשביל לישון, הראש עובד שעות נוספות. מחפשת משהו ולא מוצאת. אולי אכתוב קצת. לשפוך את תכולת הראש לתוך מחברת. קצת, באמת לא משהו ארוך.

הדף הזה איננו מאמר ולא סיפור. זהו יומן לרגע. אני לא פותחת בלוג משל עצמי, כי אינני בבית במשך השבוע, ולא יודעת עד כמה אוכל להמשיך ולטפח אותו בהתמדה, ובאיזו תדירות. אבל עכשיו אני פשוט צריכה להוציא החוצה. יסלחו לי המאוכזבים וחסרי העניין.

כשאני קוראת פרסומים באתר הזה, כולם נראים לי כל כך מבינים, כל כך מנוסים. מתי הם התחילו? איך? אפילו אלה האומרים בפירוש כי זוהי התחלה בשבילם נראים לי שייכים למקום. ורק אני סופגת, קוראת על תחושות מעמיקות יותר ועל מעשים מעמיקים פחות (או אולי מעמיקים במובנים אחרים), ולא יודעת איך וממה להתחיל. "תתחילי מההתחלה" אומרים בסרטים אמריקאים. לא אוהבת סרטים אמריקאיים, ועדיין צופה בהם.

אני חושבת שמאז ומתמיד היה קיים בי צורך למישהו שיוביל ויכוון אותי. הייתי ילדה שקטה וסגורה מדיי, שעם הזמן הבינה שלחכות שמישהו יקח אותה ביד זה לא פרקטי, ומתוך החלטה - או פשוט הכרח המציאות - חינכה את עצמה, לאט לאט, להיות יוזמת יותר, קולנית יתר, מעשית יותר. ולחלום פחות. התגברתי על עצמי, יש שיקראו לזה התבגרות.

כשניהלתי שיחת נפש פעם עם חבר ישן, אחרי שלא דיברנו תקופה, הוא ציין שלא הכיר אותי כך, כפי שאני עכשיו. עניתי לו שעברתי דברים, למדתי, השתניתי.
"מכיר את זה שאתה עובר חוויות, ומסתכל אחורה, ואומר לעצמך שאתה בנאדם כל כך שונה מפעם?"
"לא יודע, לא נראה לי שהשתניתי כ"כ מאז הפעם האחרונה שדיברנו."
אז אולי הוא היה סתם שטחי, אולי הוא פשוט חי בהשלמה תמידית עם עצמו (מה שאני כנראה- לא), אבל כ"כ הרבה יוצא לי לחשוב על זה ולהרגיש שהתבגרתי, תוך פרקי זמן כ"כ לא ארוכים.

בכל אופן, למרות כל השינויים האלה, אחד הדברים שהשתמרו הוא זרם המחשבות הבלתי נלאה שלי וריבוי התיאוריות. חלקן על העולם, רובן על עצמי.
אחת התיאוריות האלה, או שזו בעצם הבנה שמוכיחה את עצמה כל פעם מחדש, היא, שאנשים מעסיקים את עצמם בהרבה שטויות חסרות משמעות, שטויות אינטנסיביות ללא מחשבה מאחוריהן. לעיתים מתוך צורך לפרוק עול או להתמרד נגד המוכר, לעיתים סתם משיעמום. כמו להיות שיכור או מסטול. אתה שמח כי הכל רץ לך בראש וממלא אותו עד אפס מקום, עד שהוא חסום בפני המחשבות הרגילות שלך.

היה זמן שככה חייתי. מרגע אחד של שיכרות למשנהו. פיתחתי, לא במודע, דרך חשיבה חדשה, שבנתה דרך חיים והתנהגות שכל תכליתה לנצל את הרגע. זאת הייתה התקופה המשוגעת שלי. ראיתי בעצמי פורצת מסגרות מטורפת (מיותר לציין, מסגרות שהיו קיימות בעיקר בראש שלי). כמו כולם, בשלב כלשהו בחיים, הייתי צריכה לבדוק כמה רחוק אוכל ללכת, כמה עוד אעז להפתיע את עצמי. מה הייתם אומרים על "תעשי שטויות - וכמה שיותר" - בתור מוטו לחיים? ובכן, במשך זמן מה זה עבד מצויין בשבילי.

לא היה לי זמן ולא רצון להיזכר במחשבות שלי מעיתות רגועים (או שזה רגועות?) יותר. בתחושות המוכרות והראשונות, בצרכים הפנימיים האמיתיים. החיים נראו לי כמתנהלים בקצב מטורף. עוד יציאה, עוד עשרה בחורים שהכרתי, עוד מערכת יחסים של חודש בדיוק. לא הזדיינתי יותר מדיי, רק השתרמטתי קצת. היה כיף. עיניהם הפעורות של אלו שהכירו אותי כילדה טובה - חברים שסיפרתי להם איך היה ביום שישי - היו שוות הכל. מאסתי בעצמי הישנה, כל כך רציתי להיות אחת שאין לה אלוהים.

מה שלא חשבתי עליו היה, שלא בריא ללב לשרוף כ"כ הרבה רגשות כ"כ מהר, ועוד להמשיך ולרדוף אחרי ההתרגשות הבאה. זה מנוון. כמו בלילות בוגי, שאחרי שהוא מזיין כ"כ הרבה, כבר לא עומד לו מכלום. או שמא זה בגלל הסמים...? לא משנה, נראה לי שהבהרתי את הרעיון.
לשלמה ארצי יש כמה שורות: "הייתה תקופה כזאת/ שהאושר בא בזעם/ צחקנו מהכל/ שרפנו את מה שבא ליד". תאמינו לי, הבחור יודע על מה הוא מדבר. בדיוק כזה טירוף היה לי.

נחזור אליי. גם לי יש כמה שורות בנושא. משהו ששירבטתי לעצמי כשניצני ההתפכחות החלו לחזור מהתת מודע שלי אל פני השטח. זה היה כשמערכת יחסים עם בחור שהיה לו פוטנציאל גדיול להיות יותר ממשהו חולף התקדמה מהר מדי, ואני ידעתי שאין לי יותר כח לריצה שבה הכל התנהל. ככה זה הולך:

ניסית להבין מה עובר לי בראש
אבל אני הייתי ברגע של איבוד
מבטי התוהה אלייך הרמתי
ושאלתי לאן נעלמה התמימות
ומחשבותיי נדדו למחוזות של תוגה
ניסית לענות ולי סתם נהיה עצוב
אנחת זקנה וגעגוע של ילדה
למה שהיה ולא ישוב.

כנראה שברגע הזה קרה שהבנתי, שאני שורפת יותר מדיי רגשות. התחלתי להלחיץ את עצמי עם הפזיזות שלי. עשיתי דברים שהתחרטתי עליהם, חתכתי - חזרתי - וגם שיחקתי ברגשות שלו בדרך בלי חשבון. באמת שבלי כוונה.

ברגע אחר שלנו, הבחור אמר לי שהוא נמשך אליי כמו פרפר לאש. שוכח כמה זה מסוכן, נזכר כשהוא שוב נכווה, והכל מחדש. Two fucking poets. לכל המסקנות המעמיקות האלה עלינו, אני חייבת לציין, הגענו בשבוע של מערכת יחסים. ריצה כבר אמרתי?
Anyway, בסופו של דבר אדי האלכוהול מתפוגגים. המזל שלי ושל הדם הרוסי שלי, שאני לא סובלת מהאנגאוברים. מסתבר שגם לא בחיים.

אני חושבת שחייתי לי על אש קטנה מספיק זמן כדי לחזור לאני הקצת נשכח שלי, משולב במה שעברתי בדרך. דברים שאני קוראת כאן עושים לי מחשבות שמעירות בתוכי את אותו היצר הבתולי שלי (במובן של ראשוני, כל קשר בין פירוש מילולי של התיאור לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. אני פשוט אוהבת את המילה).

ניסיתי להתחיל, לא מזמן, מערכת יחסים כזו, של שולט ונשלטת, וזה לא יצא. מכל מיני נסיבות. כנראה שהבסיס לא היה טוב מספיק, ואם כבר פנטזיה, אז שיהיה מושלם.
ישנם בעולם הזה, של הBDSM, דברים שמזכירים לי, כמה אני זקוקה למישהו שיושיב אותי עירומה על ברכיו, בתום הקרבות, וילטף את שיערי ביד חמה ואיתנה, שלא תהסס גם להכאיב לי מאוד.

אולי זו התמימות שמשלה - כמו לא פעם בעבר - ומשכנעת אותי להיחשף ולחפש כאן אנשים שמעוניינים גם בעומק הזה, בנוסף לסקס. אני לא אדע עד שאנסה.
אני לא אוהבת את הרשמיות, את השאלות של "מה בדיוק את מחפשת?" "איזה אקטים מושכים אותך?" או "מה הגבולות שלך?". אני רוצה את זה טבעי יותר.

אני אפילו לא יודעת, בעצם, אם חוץ ממני עצמי, מישהו מסוגל להבין את התחושות שהמילים המצוטטות כאן מעבירות בי, את המחשבות שאני מנסה להעביר במילים משלי, וגם למצוא רצף הגיוני בין כל אלה. כשיגיע האדם הזה - אדע שהגעתי לנחלה. או לפחות... שאני בדרך.