חוויה מכוננת
מאת ד"ר פול(נשלט)
27 ביולי 2004
ש. תמיד הייתה מטופלת בעייתית. הניצוץ הפראי בעיניה, עת פגשתיה במסגרת חברתית לפני כשלוש שנים, ניצוץ זה הרעיד בי נימים נסתרים, ואף על פי כן, ובניגוד לקול ההגיון, קיבלתי אותה לטיפול.
במרוצת הזמן נחשפו רבדים שונים בחייה של ש., ועזרתי לה להבין את המיתולוגיה הפנימית שלה ככל יכולתי. שמתי לב שבכל פעם שהיא נדרשת לספר על חויותיה מתקופת הצבא, עת שירתה כקצינה בבסיס הדרכה, היא מתמלאת ביוהרה ונעשית עוקצנית. פטרתי תחושה זו שקיבלתי ממנה כמגננה היסטרית העולה בה. היא עדיין לא מוכנה לדבר על מה שקרה לה שם, חשבתי לעצמי, כנראה מדובר בטראומה, וכדאי לחכות עם הטיפול בתקופה זו עוד כמה חודשים, עד שתבטח בי יותר, וכך היה. כאשר לבסוף היתה מוכנה לדבר על אודות תקופה זו, תקופה בה היו תחת פיקודה מאות גברים, הבנתי כי טעיתי בהערכתי הראשונית: ש. לא חוותה טראומה בעת היותה קצינה. הטראומה באה לאחר מכן, בעת שנאלצה לוותר על סמכותה כלפי המין הגברי, משום שהשתחררה מהצבא.
"אתה לא יודע מה זה, שכל כך הרבה גברים מוכנים לכל פקודה שלי" כך היתה אומרת, ואני הנהנתי בראשי. מן הסתם פאסיבית-אגרסיבית, תייגתי אותה בשקט בראשי. אהה, זו הייתה טעות, שכן המשכתי בטיפול מתוך הנחה שהיא נסוגה להתנהגות דו-קוטבית קלאסית, וטיפול זה, כמובן, גרם להתפרצות.
"חתיכת אפס עם תעודה על הקיר, מי אתה חושב שאתה בכלל, יושב עם חבילת הטישו שלך ולוקח כסף מנשים כמו זונה. אם היית חייל שלי הייתי קורעת אותך בלי למצמץ. אתה היית משרת אותי בכל מה שהייתי אומרת לך. כל הגברים נועדו לשרת!"
כאשר מטופלת נעשית היסטרית, אני נוטה לסיים את הטיפול בו במקום, היות ואני מאמין כי חשוב להציב גבולות, אולם במקרה זה הרגשתי שהיא מציבה לי גבול - היא בעצם אומרת לי: "תייגת אותי, ואני כועסת. אתה בכלל לא רואה אותי וכעת אתה תשלם על חוצפתך". האמת היא שמחשבה זו, שעיקרה הוא כי אשה (ומטופלת) הצליחה להבין תוך שנייה וחצי איך אני תופש אותה, וגם העמידה אותי על טעותי בתקיפות, מחשבה זו גרמה לי עוררות. בקושי רב הצלחתי לכסות את הזיקפה שהחלה להתעורר במכנסי.
עלי להודות כי זה מעולם לא קרה קודם, ולכן הייתי בלתי מוכן בעליל לתרחיש שכזה. אמנם היו מטופלות שרצו כי אחבק אותן, או אתעלס איתן, אולם תמיד ידעתי להציב בפניהן גבולות (וגם בפני עצמי). כעת, מול ש., הרגשתי בפעם הראשונה כי הנה פגשתי אשה חזקה ממני, וזה עורר אותי. אני מניח שהסמקתי, אחרת לא ברור לי איך קלטה את עוררותי. "קום," ציוותה, "עמוד על הרגליים. אתה לא ראוי להיות המטפל שלי ואתה תשלם עכשיו על היומרה שלך".
כמובן שבתור מטפל מוסמך אני מכיר את כל הספרות המקצועית העוסקת בכניסה למצב טראנס-היפנוטי, אולם ברגע שזה קרה, חשתי חסר אונים (שלא לומר מרוגש עד כדי התעלות). כמו מישהו אחר אחז במושכות גופי, קמתי על רגליי בשקט מן הכורסה, עם הקלסר המכסה את מפשעתי הפועמת. היא מיד שמה לב. "תעיף את הדפדפת המגוחכת שלך. מה בכלל אתה כותב שם..." הנחתי את הקלסר בשקט על השולחן הקטן, ואז ראתה את המצב שבין רגלי. "נו, צפוי מאד, אפס קטן. אני משלמת מאה דולר לשעה ואתה עסוק בזין שלך. תוריד את המכנסיים ותראה לי מה יש לך להציע, אפס."
לא ברור לי מדוע עשיתי כדבריה, אך צייתי. יתכן וזה משום שלאורך חיי תמיד התייחסתי לנשים כיצורים שבריריים והיסטריים, ובמובן הזה, אפילו שהייתי נשוי, הייתי בודד. לא יכולתי להביא את עצמי להודות בכוחה העצום של הנשיות, והנה כוח זה בא ברגע אחד של חוסר זהירות ותבע ממני את הכבוד המגיע לו.
בהמשך, ש. עשתה בי דברים רבים, דברים שלא חלמתי כי אשה יכולה לעשות לגבר, ולתדהמתי ובושתי נהניתי מכולם. היא אפילו הרשתה לעצמה לצוות עלי לומר לפקידה לבטל את שתי שעות הטיפול הבאות, וכך, מאחורי הדלת הנעולה של המשרד שלי, חוויתי את הסשן הראשון בחיי.
מחמת הטעם הטוב אינני מפרט את הדברים אשר עוללה לי, אולם לאחר שסיימה (ודרשה בתוקף את כספה בחזרה עבור פגישה זו, באומרה: "תגיד תודה שאני לא מחייבת א ו ת ך על שעת טיפול, אפס") לא יכולתי להמשיך ביום עבודתי. הייתי מזועזע ומרוגש. ביטלתי את שארית הפגישות לאותו אחר-הצהריים ונמלטתי לים. חלקים מסויימים בגופי כאבו, חלקים אחרים שרו את העונג הבלתי מוכר שחוו. הבנתי לפתע את המשמעות שיש לשליטה, המשמעות הכימית שבמוח: הנשלט חווה מנות מוגדלות של סרוטונין ודופאמין (שלא לדבר על אדרנלין), ממש כמו בעת שימוש בסמים. אך זה היה הרבה יותר טוב מסמים - זה היה טבעי, טבעי לי.
את ש. לא ראיתי עוד. כנראה משום שסמכותי כלפיה נתערערה ולא יכלה להיות מטופלת על ידי גבר אותו הגדירה כ"חלש". במהלך הסשן היא סיפרה לי בלחש מתוק על הדברים שנהגה לעשות לצוערים שהיו תחת פיקודה. כעת אני מבין כי הטראומה שנגרמה לה נבעה מאובדן מלכותה, ממלכתה - היא הייתה חצי אלוהים, עם גברים צעירים רבים סביבה אשר עשו ככל שדרשה מהם, וכעת היא אזרחית פשוטה. ללא ספק זהו מעבר קשה מנשוא עבור אשה שלטת, וכנראה היא השתמשה בי כחפץ מעבר.
חוויה זו השפיעה על מהלך חיי באופן עמוק. לפתע נוכחתי לדעת כי מיניותי מורכבת בהרבה ממה שתיארתי לעצמי. שאלתי את השאלה המתבקשת - האם יתכן כי היה זה ריגוש חד פעמי, שנבע מעוצמתה של ש.? לאחר בירור פנימי, בו שיתפתי גם את אחד מאנשי סודי מאותו תחום מקצועי, הבנתי כי לא מדובר בריגוש של חוויה חד פעמית. זו הייתה חוויה מכוננת מבחינתי, חוויה שחשפה בפני את מהותי האמיתית, האינטימית.
כיום אני עדיין מטפל, שהרי אני מטפל טוב וביכולתי להפריד בין חיי המקצועיים לבין חיי האישיים, אולם מבחינת החיים האישיים - למרבה הצער נאלצתי להתגרש מאשתי הנאמנה, שממש לא הבינה ללבי בנושא זה, ובעצם מזל גדול הוא שטרם הבאנו יחד ילדים לעולם, שהרי אז הקרע היה קשה פי כמה. כאמור, חיי נמשכים, והבנתי כבר כמה דברים על עצמי ועל מהות השליטה שאני זקוק לה - אני זקוק לאשה משכמי ומעלה שאוכל להתמסר לה עד כלות (ובינינו, האם לא כל הנשים הנן משכמם של הגברים ומעלה...?)
במרוצת הזמן נחשפו רבדים שונים בחייה של ש., ועזרתי לה להבין את המיתולוגיה הפנימית שלה ככל יכולתי. שמתי לב שבכל פעם שהיא נדרשת לספר על חויותיה מתקופת הצבא, עת שירתה כקצינה בבסיס הדרכה, היא מתמלאת ביוהרה ונעשית עוקצנית. פטרתי תחושה זו שקיבלתי ממנה כמגננה היסטרית העולה בה. היא עדיין לא מוכנה לדבר על מה שקרה לה שם, חשבתי לעצמי, כנראה מדובר בטראומה, וכדאי לחכות עם הטיפול בתקופה זו עוד כמה חודשים, עד שתבטח בי יותר, וכך היה. כאשר לבסוף היתה מוכנה לדבר על אודות תקופה זו, תקופה בה היו תחת פיקודה מאות גברים, הבנתי כי טעיתי בהערכתי הראשונית: ש. לא חוותה טראומה בעת היותה קצינה. הטראומה באה לאחר מכן, בעת שנאלצה לוותר על סמכותה כלפי המין הגברי, משום שהשתחררה מהצבא.
"אתה לא יודע מה זה, שכל כך הרבה גברים מוכנים לכל פקודה שלי" כך היתה אומרת, ואני הנהנתי בראשי. מן הסתם פאסיבית-אגרסיבית, תייגתי אותה בשקט בראשי. אהה, זו הייתה טעות, שכן המשכתי בטיפול מתוך הנחה שהיא נסוגה להתנהגות דו-קוטבית קלאסית, וטיפול זה, כמובן, גרם להתפרצות.
"חתיכת אפס עם תעודה על הקיר, מי אתה חושב שאתה בכלל, יושב עם חבילת הטישו שלך ולוקח כסף מנשים כמו זונה. אם היית חייל שלי הייתי קורעת אותך בלי למצמץ. אתה היית משרת אותי בכל מה שהייתי אומרת לך. כל הגברים נועדו לשרת!"
כאשר מטופלת נעשית היסטרית, אני נוטה לסיים את הטיפול בו במקום, היות ואני מאמין כי חשוב להציב גבולות, אולם במקרה זה הרגשתי שהיא מציבה לי גבול - היא בעצם אומרת לי: "תייגת אותי, ואני כועסת. אתה בכלל לא רואה אותי וכעת אתה תשלם על חוצפתך". האמת היא שמחשבה זו, שעיקרה הוא כי אשה (ומטופלת) הצליחה להבין תוך שנייה וחצי איך אני תופש אותה, וגם העמידה אותי על טעותי בתקיפות, מחשבה זו גרמה לי עוררות. בקושי רב הצלחתי לכסות את הזיקפה שהחלה להתעורר במכנסי.
עלי להודות כי זה מעולם לא קרה קודם, ולכן הייתי בלתי מוכן בעליל לתרחיש שכזה. אמנם היו מטופלות שרצו כי אחבק אותן, או אתעלס איתן, אולם תמיד ידעתי להציב בפניהן גבולות (וגם בפני עצמי). כעת, מול ש., הרגשתי בפעם הראשונה כי הנה פגשתי אשה חזקה ממני, וזה עורר אותי. אני מניח שהסמקתי, אחרת לא ברור לי איך קלטה את עוררותי. "קום," ציוותה, "עמוד על הרגליים. אתה לא ראוי להיות המטפל שלי ואתה תשלם עכשיו על היומרה שלך".
כמובן שבתור מטפל מוסמך אני מכיר את כל הספרות המקצועית העוסקת בכניסה למצב טראנס-היפנוטי, אולם ברגע שזה קרה, חשתי חסר אונים (שלא לומר מרוגש עד כדי התעלות). כמו מישהו אחר אחז במושכות גופי, קמתי על רגליי בשקט מן הכורסה, עם הקלסר המכסה את מפשעתי הפועמת. היא מיד שמה לב. "תעיף את הדפדפת המגוחכת שלך. מה בכלל אתה כותב שם..." הנחתי את הקלסר בשקט על השולחן הקטן, ואז ראתה את המצב שבין רגלי. "נו, צפוי מאד, אפס קטן. אני משלמת מאה דולר לשעה ואתה עסוק בזין שלך. תוריד את המכנסיים ותראה לי מה יש לך להציע, אפס."
לא ברור לי מדוע עשיתי כדבריה, אך צייתי. יתכן וזה משום שלאורך חיי תמיד התייחסתי לנשים כיצורים שבריריים והיסטריים, ובמובן הזה, אפילו שהייתי נשוי, הייתי בודד. לא יכולתי להביא את עצמי להודות בכוחה העצום של הנשיות, והנה כוח זה בא ברגע אחד של חוסר זהירות ותבע ממני את הכבוד המגיע לו.
בהמשך, ש. עשתה בי דברים רבים, דברים שלא חלמתי כי אשה יכולה לעשות לגבר, ולתדהמתי ובושתי נהניתי מכולם. היא אפילו הרשתה לעצמה לצוות עלי לומר לפקידה לבטל את שתי שעות הטיפול הבאות, וכך, מאחורי הדלת הנעולה של המשרד שלי, חוויתי את הסשן הראשון בחיי.
מחמת הטעם הטוב אינני מפרט את הדברים אשר עוללה לי, אולם לאחר שסיימה (ודרשה בתוקף את כספה בחזרה עבור פגישה זו, באומרה: "תגיד תודה שאני לא מחייבת א ו ת ך על שעת טיפול, אפס") לא יכולתי להמשיך ביום עבודתי. הייתי מזועזע ומרוגש. ביטלתי את שארית הפגישות לאותו אחר-הצהריים ונמלטתי לים. חלקים מסויימים בגופי כאבו, חלקים אחרים שרו את העונג הבלתי מוכר שחוו. הבנתי לפתע את המשמעות שיש לשליטה, המשמעות הכימית שבמוח: הנשלט חווה מנות מוגדלות של סרוטונין ודופאמין (שלא לדבר על אדרנלין), ממש כמו בעת שימוש בסמים. אך זה היה הרבה יותר טוב מסמים - זה היה טבעי, טבעי לי.
את ש. לא ראיתי עוד. כנראה משום שסמכותי כלפיה נתערערה ולא יכלה להיות מטופלת על ידי גבר אותו הגדירה כ"חלש". במהלך הסשן היא סיפרה לי בלחש מתוק על הדברים שנהגה לעשות לצוערים שהיו תחת פיקודה. כעת אני מבין כי הטראומה שנגרמה לה נבעה מאובדן מלכותה, ממלכתה - היא הייתה חצי אלוהים, עם גברים צעירים רבים סביבה אשר עשו ככל שדרשה מהם, וכעת היא אזרחית פשוטה. ללא ספק זהו מעבר קשה מנשוא עבור אשה שלטת, וכנראה היא השתמשה בי כחפץ מעבר.
חוויה זו השפיעה על מהלך חיי באופן עמוק. לפתע נוכחתי לדעת כי מיניותי מורכבת בהרבה ממה שתיארתי לעצמי. שאלתי את השאלה המתבקשת - האם יתכן כי היה זה ריגוש חד פעמי, שנבע מעוצמתה של ש.? לאחר בירור פנימי, בו שיתפתי גם את אחד מאנשי סודי מאותו תחום מקצועי, הבנתי כי לא מדובר בריגוש של חוויה חד פעמית. זו הייתה חוויה מכוננת מבחינתי, חוויה שחשפה בפני את מהותי האמיתית, האינטימית.
כיום אני עדיין מטפל, שהרי אני מטפל טוב וביכולתי להפריד בין חיי המקצועיים לבין חיי האישיים, אולם מבחינת החיים האישיים - למרבה הצער נאלצתי להתגרש מאשתי הנאמנה, שממש לא הבינה ללבי בנושא זה, ובעצם מזל גדול הוא שטרם הבאנו יחד ילדים לעולם, שהרי אז הקרע היה קשה פי כמה. כאמור, חיי נמשכים, והבנתי כבר כמה דברים על עצמי ועל מהות השליטה שאני זקוק לה - אני זקוק לאשה משכמי ומעלה שאוכל להתמסר לה עד כלות (ובינינו, האם לא כל הנשים הנן משכמם של הגברים ומעלה...?)
