לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

רק לא חסה

מאת הפולניה​(אחרת)     26 ביול 04 1087
גם לשמנים יש רגשות, תשוקות, אהבות, תקוות. שמנים הם בני אדם כמו כולם. רציתי שיהיה לי חבר, רציתי שיאהבו אותי, רציתי להיות מאוהב. הייתי שמן, אבל הייתי גם גבר צעיר, וכמו כל הגברים בגילי הייתי לפעמים חרמן ולפעמים רומנטי, ובגלל משמני תמיד בודד. אז מה הבעיה? - אני שומע אתכם אומרים - לך תעשה דיאטה ואז... ותמיד יהיה מישהו בעל כוונת טובות, בדרך כלל בחורה נחמדה שתוסיף - יש לך פנים כל כך חמודות, ועיניים כל כך יפות, אם רק תרזה...

טוב, זה לא סיפור על דיאטות. מי שבאמת שמן יודע כמה קשה לרזות. הוא לא צריך אותי שאספר לו על זה, ומי שלא שמן לא יעזרו ההסברים, הוא לא יבין. אלה שמספיק להם לוותר במשך כמה שבועות על עוגות ומיד הם נפטרים מחמשת- ששת הק"ג המיותרים שלהם, חושבים שעכשיו הם יודעים הכל על הרזיה והם יכולים להטיף מוסר לשמנים. הם לא יבינו בחיים מה זה לשקול מעל מאה ק"ג ובכל זאת להעיז ולהרגיש כמו יצור אנושי למרות כל המשמנים הללו.

תראו, אני לא גאה בעצמי, אני הראשון שאודה שלא הייתי בסדר, ואין לי טענות לאף אחד. מה שקרה היה באשמתי, וזה היה צפוי. הוא עוד התנהג בעדינות, אחד אחר היה בטח מרביץ לי ולא מסתפק בגמגום מנומס שלא מתאים לו ובורח. יחסית יצאתי בזול, אני יודע. אני אולי שמן, אבל לא סתום. כמובן שידעתי שזה יגמר ככה. למעשה ציפיתי לגרוע יותר, ובכל זאת, כשנכנסתי לאתר ההיכרויות ההוא והצגתי את עצמי כבחור שמנמן וחמוד, קיוויתי, בניגוד לכל הגיון, שאחרי שאפתח חברות וירטואלית המבוססת על האופי, השנינות וחוש ההומור שלי, יסלח לי שאני יותר משמנמן.

אחרי שהכרתי את דודו ונקשרתי אליו והוא אלי, קיוויתי שאחרי כל המיילים שהחלפנו ואחרי שהוא ידבר איתי בטלפון ויתמוגג מקול הבס השרמנטי שלי, ויצחק מהבדיחות המשעשעות שלי, הוא יסלח לי על שמתחתי קצת את האמת ולא סיפרתי לו על עודף המשקל הענקי שלי. בניגוד לכל הגיון פינטזתי שאולי אצליח לדחות את הפגישה הראשונה מספיק זמן עד שאוריד קצת משקל. ידעתי שזו אופטימיות חסרת בסיס, אבל אי אפשר לחיות בלי קצת פנטזיות, נכון?

כמובן שזה לא קרה. ככל שמועד הפגישה שלנו התקרב ככה זללתי יותר. אני מאלו שהמתח גורם להם לאכול. מצד שני גם כשאני רגוע אני אוכל המון. גם פחד, חרמנות, או אהבה, לא פוגעים בתאבון הבריא שלי. אני פשוט אוהב לאכול ורואים את זה עלי.

ברגע האחרון דחיתי את הפגישה בעוד יום אחד. עוד יום אחד של חסד שבו תהיה לי סיבה להדליק את המחשב ולחייך, לצפות בשמחה לצלצול הטלפון, ולהמתין בקוצר רוח להודעות המתוקות שלו ב- s.m.s, אבל לבסוף זה קרה. נפגשנו כי לא יכולתי לשאת עוד את אכזבתו. אהבתי אותו כל כך עד שלא יכולתי להתאפק. אחרי כל הזמן ההוא שדברנו נעשה לי נורא אכפת ממנו. בכלל לא שינה לי שהוא טען שהוא מכוער נורא.

הוא תיאר את עצמו בפירוט רב. סיפר שיש לו אף ארוך וקמור מידי, ואזנים שרק ניתוח פלסטי יוכל לתקן, וגם השיניים שלו לא משהו שאפשר להתפאר בו. ובכל זאת, לא היה לי אכפת. אהבתי אותו בגלל האופי שלו, בגלל השכל, טוב הלב והתבונה, לא בגלל הצורה, ואמרתי לו את זה השכם והערב. ואז נפגשנו והאמת התבררה – הוא לא שיקר. הפרצוף שלו נראה כמו אסון טבע. הוא היה נורא מכוער: אף ארוך וקמור, אזני דמבו ושיניים הרוסות. זה לא שינה לי כלום. הייתי מוכן לזה שהוא לא יראה טוב ואהבתי אותו למרות הכל.

הוא לעומת זאת נתן בי מבט אחד והתחלחל. נכון, אמרתי שאני שמנמן, אבל הוא לא ציפה ליותר ממאה ק"ג של שומן תופח ורוטט. רבע שעה אחרי שלחצנו ידים הוא כבר היה מחוץ לרכב, משאיר אותי עם לב שבור ודמעות בעיניים. והכי גרוע היה שלא יכולתי להאשים אף אחד. הכל היה באשמתי, שיקרתי ונענשתי.

בימים הראשונים אחרי הפגישה האיומה ההיא אכלתי כפליים מהרגיל, ומאחר וגם הרגיל אצלי הוא המון אז כפליים זה ממש הרבה. אכלתי ואכלתי עד גועל נפש ואז, אחרי שהוא לא התקשר יותר למרות שהבטיח שלפחות נמשיך לשלוח מיילים זה לזה, הרשיתי לעצמי, בפעם הראשונה בחיי, לכעוס, וגיליתי שכשאני כועס אני לא מסוגל לאכול. על מי כעסתי? כעסתי על כל העולם. בעיקר על עצמי, אבל גם עליו, וגם על אתר ההיכרויות ההוא שגרם לי לשקר, והכי כעסתי על זה שכדי להיות ראוי לאהבה אני צריך להיות חטוב ושרירי ורזה. כעסתי נורא.

מחקתי את האתר ההוא מהמועדפים שלי, ועדיין כעסתי. רצתי סביב כל השכונה, הגעתי הביתה כועס מתנשף ומזיע והלכתי להתקלח. במקלחת ראיתי את הגוף המגעיל שלי ובמקום לברוח למטבח ולאכול כעסתי עוד יותר ועשיתי עוד סיבוב סביב השכונה. וככה זה נמשך עוד ועוד, ואני גיליתי שכעס וריצה הם שיטה נהדרת להורדת משקל.

כולם החמיאו לי כמה טוב אני נראה, אבל אני עדיין רתחתי מכעס. עדיין הרגשתי שמן ומושפל. גזרתי על עצמי דיאטה חמורה שהמרכיב העיקרי בה היה סלט חסה, ונרשמתי לחדר כושר, ואחרי עוד כמה חודשים כאלו נראיתי מבחוץ כגבר צעיר רזה, שרירי, חטוב וכן, די נאה. הבחורה ההיא בעלת הכוונות הטובות צדקה. באמת יש לי פרצוף נחמד ועיניים יפות, וכשפני אבדו את עגלגלותן נראיתי די טוב. אף אחד לא ידע שמבפנים הייתי עדיין אותו שמן כועס ומושפל. במראה ראיתי את עצמי כמו שכולם ראו אותי: רזה ושרירי ומחייך, אבל רק אני ידעתי שבפנים נמצא האני הישן שלי - השמן הכועס.

אנשים רצו לדעת איך עשיתי את זה, מאיפה היה לי כוח הרצון הנהדר הזה, ובאיזה שיטת דיאטה בחרתי כדי להוריד כל כך הרבה משקל. מה יכולתי להגיד? שעשיתי דיאטת כעס? שאכלתי חסה מתוך רצון לנקום? חייכתי כמו טיפש והמשכתי להתעמל במכון הכושר ולאכול המון סלט חסה עם תוספות זועתיות כמו טונה במים, בשר עוף מכובס ולחם דל קלוריות בטעם קש.

יום אחד, אחרי שגמרתי את האימון היומי שלי והתקלחתי, יצאתי כהרגלי מהמקלחת עם מגבת על המותנים, מתעלם מהמבטים שננעצו בגוף השרירי הרזה והחלק שלי נעמדתי מול הראי. אף אחד לא ראה איך השמן ההוא שעדיין התחבא בתוכי, נעץ בי מבטים זועמים - עדיין כועס, עדיין נעלב, עדיין לא מרוצה. ואז ראיתי אותו שוב.

הכרתי אותו מיד, למרות שגם הוא השתנה קצת. הוא עשה משהו עם האזנים שלו ששוב לא בלטו כל כך. אולי שינה תסרוקת? כן, אבל הוא גם ניתח אותן. הוא תיקן את השיניים שלו שהיו פתאום לבנות ויפות כמו של דוגמן למשחת שיניים, אבל העינים שלו נשארו אותן עינים עצובות ומבוהלות כמו אז, וגם האף שלו נשאר אותו אף ארוך ומקומר. מזל, כי אחרת לא הייתי יודע שזה הוא. הבטנו זה בזה בשתיקה ואז הושטתי לו את ידי ואמרתי: "שלום דודו, זוכר אותי? לפני שנה ומשהו נהגנו להתכתב די הרבה במייל וגם דברנו קצת בטלפון. אפילו נפגשנו פעם, זוכר?"
ברגע שהוא שמע את הקול שלי הוא נזכר והסמיק.

"תשמע יוני," הוא התחיל לגמגם, "תשמע, אני כל כך מצטער שלא שמרתי על קשר כמו שהבטחתי, אני ממש מצטער ..."
"זה בסדר. לא ציפיתי שתשמור על קשר." הרגעתי אותו.
הוא ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא עדיין חש לא בנוח.
"השתנית מאוד מאז." אמר בעדינות, "אתה ממש רזה עכשיו. אתה נראה טוב. רק אל תרזה יותר מדי."
"גם אתה נראה טוב יותר." החמאתי לו. "לא שקודם הפריע לי איך אתה נראה, אבל באמת שאתה נראה נהדר."
"כן? תודה. אני צריך עוד לנתח את האף." הוא אמר בקול עגמומי.
"אל תעשה את זה! זה לא יעזור כלום. עדיין תרגיש מכוער!" התפרצתי לדבריו.
"למה? גם אתה מרגיש שמן למרות הדיאטה?" שאל.

זה מה שאהבתי אצלו. איתו אף פעם לא הייתי צריך להסתבך בהסברים מתישים. הוא תמיד הבין. כמה חבל שלא יכולנו להשאר לפחות חברים וירטואלים. "כן. אני מרגיש עדיין שמן." הודיתי, ונדהמתי כשגיליתי שיש לי דמעות בעיניים. מאז שהייתי ילד קטן לא בכיתי. שמנים אמורים להיות תמיד שמחים וטובי מזג, ואני תמיד הפגנתי חיוכים ומצב רוח טוב כלפי חוץ, אבל הרי עכשיו אני לא שמן יותר. גם לי מותר לבכות, חלף הרהור מפתיע במוחי.

הוא נגע בעדינות בלחיי הרטובה.
"יוני, תסלח לי בבקשה." ביקש שוב.
"לא, אני צריך לבקש ממך סליחה. שיקרתי לך."
"אני יודע ששיקרת כי פחדת. סלחתי לך על זה מזמן. נורא התגעגעתי לשיחות שלנו."
"אז למה לא התקשרת?" התפרצתי, "אם הבנת והתגעגעת וסלחת, למה לא התקשרת אלי? אני עדיין אותו אדם. רזיתי בחמישים ק"ג, אבל אני אותו אדם שהייתי קודם."
עכשיו כבר בכיתי בגלוי, והוא חיבק אותי, מתעלם מהמבטים הסקרניים של שאר המתעמלים.
"עכשיו, אחרי שאכלתי טונות של חסה מגעילה והרעבתי את עצמי שנה שלמה אתה מחבק אותי ומבקש סליחה? טיפש אחד! אתה לא רואה שאני עדיין אותו שמן מגעיל שברחת ממנו אז?!" צעקתי ורצתי החוצה בוכה, משאיר את תיק בגדי ההתעמלות שלי מאחורי.

התחבאתי במכונית שלי, אותה מכונית שבה נפגשנו לראשונה, וממנה הוא ברח מהר ככל האפשר אחרי שראה את דמותי האמיתית, ובכיתי. לא יכולתי להפסיק, בכיתי שעה ארוכה, ממיס בדמעותי את השמן ההוא שהתחבא בתוכי. כשגמרתי לבכות והבטתי בראי ראיתי מולי גבר עצוב, שרירי, אבל רזה מידי. אחד שלא יזיק לו להוסיף כמה ק"ג. דרך חלון המכונית ראיתי את דודו עומד ומביט בי בדאגה בעיניו העצובות, מחזיק בידו את התיק ששכחתי.

"אני יכול לשבת לידך?" שאל בקול מודאג.
פתחתי לו את הדלת והוא התיישב לצידי ושם את התיק בין שנינו.
"מרגיש יותר טוב?" שאל בעדינות.
הנדתי בראשי לאות הן.
"הייתי טיפש ואכזר כלפיך." אמר ולקח את ידי בידו.
"לא נכון. התאכזבת בגלל ששיקרתי לך. אני מבין." שילבתי את אצבעותי באצבעותיו.
"כן, בהתחלה התאכזבתי ונפגעתי." הוא הודה, "אבל יכולתי להמשיך לשמור אתך על קשר וירטואלי. יכולתי לדבר, להסביר, אבל ... בתקופה ההיא הייתי כל כך מוטרד מהכיעור שלי, כל הזמן התעסקתי בצורה החיצונית שלי. כשראיתי שאתה שמן כזה נבהלתי. התנהגתי כמו אלו ששונאים הומואים מרוב פחד שמישהו יגלה שגם הם כאלו. התאכזרתי אליך בגללי, לא בגללך, אתה מבין?"

"כן. אני מבין. בטח שאני מבין. תמיד הבנו זה את זה. אתה זוכר איך היינו מדברים פעם? הרי בגלל זה רצינו להפגש בהתחלה. בגלל שהיה לנו נעים לדבר זה עם זה. זוכר?"
חייכנו אחד אל השני, אוחזים ידים וסוף סוף הרגשנו נוח להיות יחד.
"בוא," התנער לבסוף דודו, "אני מזמין אותך לאכול איתי צהרים. מה בא לך לאכול יוני?"
"כל דבר רק לא חסה." עניתי.

השליטה​(שולטת){Simone D.B}
עדין, יפה
התגעגעתי לכתיבה שלך פולניה.
26/07/04 21:50
מילרקה
הסיפור
אני בטוחה שבמקום כלשהו קרה בדיוק מה שתיארת עכשו בסיפור הזה... סוף טוב, וסיפור נהדר(כמו כל שאר הסיפורים שלך...).
27/07/04 02:00
blue_slave​(נשלט){מאסטר יקיר}
אוי איך אני מבין
נפלא, כל כך מרגש, כל כך אמיתי, כל כך מוכר לי, כל כך מזדהה עם כל מילה כתובה, כל כך הזדהיתי, כל כך מודה לך על מה שאמרת במקומי, מה שלא היה לי האומץ לומר ולהודות. תודה.
27/07/04 14:10
דריאון​(מתחלף)
הסליחה כנמשל
למצוא אותה בליבך גם אם כל העולם שחור מסביבך , צריך המון אומץ בשביל זה.
03/09/04 14:37