לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

על האש

מאת הפולניה​(אחרת)     31 ביול 04 1547
1. בגלות

עשיתי דבר שלא יעשה. עברתי על הוראה מפורשת שלו ועשיתי כרצוני. פשוט בא לי ועשיתי מה שרציתי למרות שהוא הורה לי במפורש לא לעשות דבר כזה. הוא גילה את זה מיד וכעס. ראיתי את הזעם ממלא את עיניו וידעתי שכעת אענש בעונש הגרוע מכל – גלות ממנו. הוא אסף בשתיקה את חפציו ועבר לחדר השינה הרזרבי שלנו ששמור בדרך כלל לאורחים. "אתה לא צריך לעבור, חבל שתטרח. אני אלך." הצעתי, פוסע בעקבותיו מוכה אשמה ואומלל. הוא לא טרח לענות ואפילו לא הביט בי כשסידר את מברשות הגילוח והשיניים שלו על השיש הקטן במקלחת האורחים.
"אני נורא מצטער א." מלמלתי, "זה היה מן דחף כזה, לא יכולתי להתאפק, לא חשבתי."
"זהו בדיוק, לא חשבת!" הטיח בי בזעם כבוש, ויותר לא דיבר איתי מטוב ועד רע במשך שלושה ימים רצופים.

זה לא היה החלק הכי גרוע. בין כה וכה הוא לא דברן גדול, אני לא איתו בגלל השיחות, אלא בגללו. בגלל מגע ידיו על גופי, ריח עורו באפי, עיניו הטובעות בעיני, טעם שפתיו על שפתי, חלקלקות שערו בין אצבעותי, צליל קולו הלואט חרש באזני מילים לא מובנות שצלילן המוכר מרגיע את גופי. כל הדברים הללו, המייחדים אותו מכל האנשים שבעולם, בגללם אני יכול להיות רק שלו. כשהוא מונע אותם ממני יום אחר יום אחר יום, בלי שאדע מתי יפסק העונש הזה ואוכל לחזור אליו מהגלות הקרה והבודדה שנגזרה עלי אני סובל יסורים שמלקות שוט הם כאין וכאפס לעומתם.

הוא יודע את זה היטב. העונש הזה הוא העונש הכי חמור שהוא נותן לי. עם הזמן, ככל שאנחנו מתבגרים, הוא נוקט בצעד זה פחות ופחות. הוא לא יודע שאני יודע שגם הוא סובל יחד איתי מהעונש שלי. בלילות, כשאני מתגנב מהמיטה שלנו כדי לישון על סף דלתו, אני שומע אותו מתהפך ונאנח מתוך שינה. בבקרים אני רואה איך תאבונו, שגם בימים רגילים אינו גדול, מתמעט עוד יותר. בערבים הוא יושב משמים ושותק מול הטלויזיה. אני יושב מתוח לצידו, חש את בדידותו, והיא מכאיבה לי יותר מבדידותי. אני מגניב אליו מבטים, ממתין, מקווה דומם שאולי היום ירגע כעסו והוא יחזור אלי. אולי אנחנו כבר זקנים מדי לסוג הזה של עינוי שדורש אורך רוח וסבלנות שיש רק לצעירים שכל עתידם לפניהם, אני חושב בשקט לעצמי בלילות. שוכב ליד דלתו, עייף מכדי להרדם, עורי כואב מכמיהה לחוש אותו, מתאפק ומחריש.

אחרי שלושה ימים כאלו אני מתחיל לטפס על קירות. בלילה הרביעי מתחילים חלומות ארוטיים ההולמים צעירים בגיל ההתבגרות ולא גברים בגילי לפקוד אותי.
למרות שהוא לא אמר לי מילה אחת בנושא אני מונע מעצמי ביזמתי את הנחמה המרירה של אוננות, ומפסיק אפילו ממנהגי להביט בצעירים יפי התואר הגודשים את הרחובות בימי קיץ חמים אלו. בין כה וכה כשהוא לא לצידי הכל חסר טעם.

בצהרי היום הרביעי מתקשר אלי ש. ידידנו המשותף ומזמין אותנו לבוא אליו לחגוג בסוף השבוע הבא עלינו לטובה את נסיעת אישתו והילדים לחופשה.
"מתי היא נוסעת?" אני שואל, נשען על קיר המסדרון האפלולי, מותש מחום ומעייפות.
"היא כבר נסעה אתמול." הוא מצחקק, ואני מרגיש צמרמורות של פחד והתרגשות חורשות לאורך חוט השדרה שלי ומתרכזות בנקודה המסוימת ההיא בין הביצים לפי הטבעת. אשתו של ש. היא גברת נחמדה ורבת חן שהוא מעריץ בכל ליבו. פעם בשנה היא נוסעת עם הילדים להוריה בחו"ל ואז... איך להגיד את זה בעדינות? זה לא קל, אבל אני אנסה.

הוא איש משפחה למופת שמעולם לא בגד באשתו עם אישה אחרת, אבל פעם בשנה הוא מרשה לעצמו להזכר על מה ויתר הרבה שנים קודם בלב שלם ומתוך אהבה כנה לאישתו ולילדיו. באתי רק פעם אחת ולא יספתי. הבשר על האש היה מצוין, הסלטים נהדרים, גם היין, הבירה והסיגריות המגולגלות ביד נעמו לי מאוד, אבל לא זה היה העיקר במסיבה ההיא, שכל אורחיה היו על טהרת המין הגברי.

א. והוא חברים ותיקים. אני מיודד יותר עם אשתו של ש. ולכן אני חש אי נעימות לבוא אליו כשהיא איננה. א. מבין ומניח לי להשאר בבית כשהוא מתארח אצל ש. כשאישתו לא נמצאת בבית. הפעם אמר לי ש. שהוא מבקש מאוד שאבוא עם א. וטרח לציין שנהיה שם רק שלושתנו. "אם אתה מוכן כמובן" מיהר לסייג את הזמנתו, נבוך מעט, אבל לא נבוך מספיק.

"א. יודע מזה?" שאלתי בחשדנות של אחד שמכיר היטב את הנפשות הפועלות.
הוא נאנח וקילל חרש מתחת לאפו וביקש שזה ישאר רק ביני לבינו. הבטחתי, והוא סיפר לי שא. ביקש ממנו אתמול להזמין אותנו, ועמד על כך שאני לא אדע מי יוזם ההזמנה.
"הוא לא ידע כלום." חזרתי על הבטחתי, חש איך הלמות הדופק המוכר לי מתחילה לפעם בין רגלי.

בצעד קל הלכתי לחפש את א. הוא שכב פרקדן על הספה, פלג גופו העליון חשוף וידיו שלובות מתחת לעורפו, מביט בריכוז בתקרה. התישבתי בפינת הספה. ירכי החשופה במכנסים הקצרים קרובה מאוד לכפות רגליו היחפות ושתקתי.
"ממי היה הטלפון?" שאל א. כבדרך אגב ונענע כאילו מבלי משים את אצבעות רגליו שליטפו קלילות את עור ירכי.
הזין שלי, השפוף והמדוכא, התחיל לנוע בתקווה בתוך תחתוני.
"מש. הוא מזמין אותנו לאכול אצלו מחר על האש."
"בא לך לבוא?" שאל א. והתמתח קצת כך שכפות רגליו נשענו על ירכי השמאלית.
הזין שלי נעמד בחצי התורן ואת הבליטה שהוא יצר במכנסי הקצרים אי אפשר היה להחמיץ. הבטתי שבע רצון במהומה המתחוללת בין רגלי ואחר כך בו. פעם ראשונה מאז שהכל החל שהוא הביט ישירות בפני.
"כן. אני אשמח מאוד." אמרתי.
"יופי." החליק א. לעברי ורגליו נחו בחיקי, לוחצות בנעימות על האבר הזקוף שלי. "מה דעתך לעשות לי עיסוי? היה לי יום ארוך. הרגלים שלי זקוקות לפינוק."

עיסיתי בזהירות את כפות רגליו. לוחץ באגודלי על הקשת המחוטבת של כף רגלו הדקה והיפה, מחדיר את אצבעותי בין אצבעות רגליו המחוטבות, ולבסוף, לא יכולתי עוד להתאפק ונרכנתי לטעום אותן בלשוני.
הוא גיחך חרש. "אתה מדגדג אותי טמבל." מחה ומשך אותי אליו.
הספקתי עוד להעיף מעלי את החולצה לפני שצנחתי על גופו, מתפלש בין זרועותיו, רועד מעצמת ההקלה של מגע עורו בעורי.
ככה מרגיש צמח מיובש שהושקה זה עתה במים.

אחר כך ירדנו מהספה לשטיח ופשטנו זה את בגדיו של השני. הוא העמיד אותי על ברכי פני כבושים במושב העור של כורסתו האהובה ונעמד על ברכיו מאחורי, ידיו על מותני לחיו נשענת על גבי. הוא לא התגלח היטב באותו בוקר וזיפי זקנו הקשים שרטו את עורי בכאב מתוק ומוכר. דמעות החלו נוזלות על לחיי כשחדר סוף סוף לתוכי.
"למה אתה בוכה?" שאל בתמהון ונעצר.
"לא יודע" יבבתי מתוסכל, "אל תפסיק בבקשה" התחננתי.

הוא נאנח וצבט את פטמותי, ממשיך לנוע בתוכי בתנועות ארוכות ובטוחות. כשחש שאני עומד להתפוצץ אחז ביד מנוסה באברי ומתורגלים היטב גמרנו יחד ונשארנו על ברכינו למרגלות הכורסא, נשענים זה על זה, רועדים מעצמת התענוג. חשתי על גבי בלחות דמעותיו. הפניתי את ראשי ונישקתי את היד המונחת על כתפי.

"עכשיו אתה מבין למה בכיתי?" שאלתי.
הוא נאנח עמוקות, סובב אותי אליו נצמד אלי בכוח והפיל אותי על השטיח. שכבנו שם חבוקים, צמודים זה אל זה מכף רגל ועד ראש.
"בבקשה א. אל תעשה את זה יותר. אני זקן מדי לזה." ביקשתי.
"לא לזיין אותך יותר? אתה רוצה שאני אמצא מודל צעיר יותר ממך?" היתל בי רכות, יודע היטב למה כוונתי.
"לא טיפש. אל תעשה עלי יותר חרם. אני נגמר מזה שאתה עוזב אותי."
"אתה חושב שלי היה קל? טמבל אחד! ואל תשכח שאני מבוגר יותר ממך."
"אני אראה לך מי כאן הטמבל !" נשכבתי עליו, אוחז את פניו האהובים בין כפות ידי והצמדתי את פי לפיו. התנשקנו נשיקה ארוכה וממושכת שפיצתה אותי כמעט על הכל והלכנו לישון יחד במיטה שלנו.

לפני השינה שבנו ודנו במה שעשיתי, מתווכחים כמו כל זוג רגיל. כל אחד אמר מה הפריע לו בהתנהגות של השני ומה אפשר לדעתו לעשות כדי לפתור את המחלוקת.
שוב הגענו למסקנה העתיקה שכל אחד מאתנו שונה מאוד מהשני וכנראה שאנחנו נתגבר על זה כמו תמיד. נרדמנו חבוקים כרגיל. רק כשגופי מעוך תחת גופו ורגלי שלובות בשלו אני ישן סוף סוף שינה ערבה נטולת חלומות וקם מאושר.

2. פעם בשנה

בבוקר אני מתגלח עם חיוך על הפנים עד שאני נזכר בהזמנה של ש.
"הערב אנחנו אוכלים אצל ש." אני מזכיר לו.
הוא מהנהן ומלטף את ישבני הערום. "הא' שלך כמעט נעלמה." הוא מגלה לי את אמריקה.
"כן, מאז הטיול הלילי ההוא היא לא חזרה לעצמה" אני מציין, מקפיד לדבר בקול נייטרלי, נטול נימת האשמה.
"בכוונה נתת לי שם מכה כפולה עם החזרן ההוא?" אני שואל, מביט ישר בעיניו.
א. נראה נבוך מעט – מראה נדיר מאוד אצלו.
"לא. לא חושב שזה היה בכוונה. לא במודע בכל אופן. המקל חזרן ההוא לא היה רעיון טוב. אני לא אעשה את זה יותר" הוא מוסיף, ונראה מבויש בצורה נחמדה כל כך עד שאני חייב לחבק אותו. דבר מוביל לדבר, ובסוף שנינו מאחרים לעבודה. לא נורא, מה שקרה היה שווה את האיחור.בערב אנחנו מתייצבים אצל ש.

הוא גר בבית לבן עם גג רעפים אדום מוקף חצר ענקית. בקצה החצר עומד מנגל ולידו נטוע אוהל גדול וצבעוני שקרקעיתו מרופדת מרבץ מזרונים בסגנון בדואי עמוס שטיחים וכריות. כל קיץ ש. מקים את האוהל מחדש בשביל המשפחה שלו, אבל פעם בשנה, כשאשתו והילדים נוסעים... עד שהפחמים יתלהטו והבשר יספוג מהמרינדה הריחנית אנחנו מעוררים את תאבוננו עם בירות וסיגריות תוצרת בית.
המתיחות מתפוגגת לאט לאט מגופי והמבוכה שלי נעלמת יחד עם בגדי. המרבץ נוח ורך, והכריות הססגוניות הללו ... ראשי הכבד מעשן מתוק ומבירה נח על כרית אחת, וישבני מוגבה בעזרת האחרת. אני מלוטף ומלטף, מנושק ומתנשק, נהנה משני העולמות אני מרגיש אהוב ומפונק כפליים.

לפי הסיכום המוקדם בינינו א. לא מש ממני. ידיו אוחזות בי גם כשאני מקדיש את כל תשומת ליבי לש. כבר שכחתי כמה הוא מוצק, ומלא, ושעיר ונעים למגע. חוץ מהזין העבה שלו שממלא את פי מגעו מזכיר לי דוב צעצוע חביב וחמים. נעים לי להתרפק עליו, טעמו בפי מתוק ומגרה, וכל זמן שאני מרגיש את א. לצידי, מחייך ומאשר את מעשי, אני מרוצה.

אנחנו אוכלים לשובע סטייקים רכים נתונים בפיתות חמות עם שפע של סלט טעים ושוטפים הכל ביין אדום משובח.
"חבל שלא באת גם בשנה שעברה." אומר לי ש. וצוחק בהנאה, מלטף את ברכי.
א. צוחק וכורך יד על כתפי, שבע רצון ממני.
"ע. ביישן מידי." הוא מחייך, "שלושה בשבילו זה כבר קהל. אם יהיו פה עוד אנשים והוא יעשה קסם ויעלם."
"יעלם כמו קוסם?" חורז ש. ומתגלגל על המרבץ בצחוק מסטולי.
"כן. בדיוק." אני מאשר.
א. ואני מחליפים מבט מעל לראשו של מארחנו המשועשע והזכרון הרע של הבית על גדות אגם ציריך צץ לרגע כרוח רפאים לא קרואה ושב לשקוע בנבכי העבר, כראוי לרוחות רפאים לא קרואות.

"תשתו עוד קצת." מפציר בנו ש. אבל אני שתיין קטן מאוד ולא. יש תכניות אחרות.
"עוד מעט." הוא מניח יד על שכמו של ש. "עכשיו אני צריך יד יציבה בשביל לתת לע. משהו שהוא הרויח ביושר."
מערבולת של פחד והתרגשות מתחילה להסתחרר בבטני כשהוא שולף את המברג הישן שידיתו עשויה עץ, ומביט בי בשאלה.
אני מהנהן וש. נשלח להביא שקית של ירקות קפואים מהפריז'ר. הוא שב עם שקית גרגרי תירס קפוא ומגיש אותה בחיוך לא. שמודה לו בפנים רציניות ומורה לו לשבת בצד.
"היי, מה אתם הולכים לעשות?" הוא שואל ובכל זאת מתישב בצד, נאבק בשכרות המערפלת את מוחו.
אנחנו מתעלמים ממנו. לפי הוראתו של א. אני מתכופף מעל השולחן הקטן שעומד בצד המנגל הלוהט עדיין, ונשען עליו, ישבני הערום מופנה כלפי מעלה.
"אל תדאג. הכל בסדר." אני אומר לש. מחייך אליו, מסתיר ממנו ומעצמי את הפחד המהול בהתרוממות רוח שאני חש.

א. עומד, רציני מאוד לצידי. יד אחת מהדקת את השקית הקרה לא' הדהויה שנצרבה בבשרי בשנה שעברה, וידו השניה אוחזת במברג מעל לגחלים הרוחשות.
"תעצום עינים." הוא מורה לי בקול חרישי ודרוך, לא מסתיר ממני את מתיחותו.
אני עוצם אותן בהקלה, חש את שפתיו מרחפות בנשיקה עדינה על מצחי. "תשעין את הראש על השולחן." הוא מורה לי חרש, "ותנשום עמוק." אני מניח לחי על משטח העץ המלוטש והחמים מהשמש, לוקח שאיפה עמוקה מאוד ופולט אותה לאט לאט. השקית הקרה מסולקת ומיד אחר כך א. מניף את ידו. שלוש תנועות מהירות כברק צורבות שלוש פסים על בשרי. אני מחייך מבעד לדמעות, אחרי המתנה ארוכה האות הראשונה של שמו שבה להתנוסס על גופי.

כמו מרחוק אני שומע את צעקתו הנדהמת של ש. ואת היבבה הנפלטת מפי, אבל הן רחוקות מאוד ולא חשובות. מה שחשוב זה תחושת גופו התומך בגופי, נושא אותי לאוהל הקריר, משכיב אותי על צידי, מניח את הצרור הקר על המקום הפגוע.
קולו ממלמל רכות באזני מילות נחמה ואהבה בשפה לא מובנת אך מוכרת היטב, ידיו עוטפות אותי, מנחמות ומגינות עלי מכל רע, מגרשות את הכאב. הזמן שוב מאט את מרוצתו כשא. חודר לגופי, נע בתוכי בעדינות, שומר עלי כשאני מרחף ופורח מתוך גופי, ומקבל את פני כשאני נוחת בשלום חזרה אל זרועותיו.

"אז מה? הסימן הזה זה כאילו טקס כזה שאתם עושים כל שנה?" שואל אותנו ש. למחרת בבוקר כשאנחנו נפרדים ממנו, מביט בנו בעינים פעורות לרווחה בתמהון וביראת כבוד.
א. מצטחק ואוחז בידי. "לא יודע, עוד לא חשבתי על זה." הוא מחייך אלי בחמימות.
"אולי באמת נעשה מזה טקס שנתי?" אני שואל.
הוא מושך בכתפיו. "נראה, תלוי איך תתנהג במשך השנה. אתה צריך להרויח את הא' שלך."
אני מרים את ידו ומצמיד אותה לפי. "אני ארויח אותה, אל תדאג." אני מבטיח.

דריאון​(מתחלף)
התחלה חדשה
עליית מדרגה לאחר מריבה לא קלה . יפה.
03/09/04 00:09