נצחון הרוח על הבשר

הוא ישב רכון על המחשב כשפסק החשמל.
חושך עטפו.
מאותם רגעים שברוצת היומיום לא מודעים להם.
שכחים, מדחיקים או שסתם לא מעניין לחשוב.
ועכשיו הכול כל כך שחור בודאיותו.
מחליט להתמודד עם הגזירה.
זה בטח המזגן אשם.
מרגיש דקירות מצפון מייסר.
בבית רגיל לא היה מרגיש כך.
אך הוא נולד עם ההרגשה שאין זה בית רגיל.
בניגוד לאמונה הרווחת שילדים מגלים פתאום שמה שתמיד חשבו לנורמלי אינו כזה.
פותח הדלת.
שוחה בזהירות בחשיכה בה טובל.
בודק במעט חשש את דלת הגג.
נעולה.
רק בסוף הסיפור יבין עד כמה הפחדים האלה אינם רציונליים.
אולי זה משהו שחשב שמנוכס לכולם.
והתבדה.
אבל הוא גבר.
וגברים אינם מפחדים מזוטות שכאלה.
גברים מסתערים אל לוע הסכנה.
מגשש דרכו במדרגות.
פותח דלת הבית.
מתגבר על פחדו ממה שיארוב לו שם בחשיכה.
מעבר להגנתו של הבית.
אל חדר המדרגות.
מגשש את פנים ארון החשמל.
הכול מרומם.
ממשיך לגשש-ללטף והנה חוזר החשמל.
אביו יוצא אל מחוץ לבית.
ומיד פוסק שוב החשמל.
תן לי, הוא אומר.
ושולח ידו אל הארון.
מהסס, הוא לבסוף משאיר גם את ידו שם.
ממאן להראות כל סימן כניעה או חולשה סימלי.
ממשיך הוא ללטף המתגים.
לחפש זה שקסם הליטוף העדין אולי גרם לו להתרומם מעט מעלה - למרות שכולם כבר מורמים.
שונא הוא את הרגשת אי הידיעה.
יש הפסקת חשמל בכל האיזור, שומע הוא את קול אביו.
הוא שונא את המקרים בהם אחרים יגיעו לפיתרון ההגיוני הכל כך פשוט לפניו.
בייחוד אביו.
זאת הכפייתיות שמנצחת אותו לפעמים.
ליטוף המתגים.
זה הצורך להשאיר את היד בארון.
לא לתת לו.
עדיין מסרב להאמין שזו הפסקת חשמל ולא קצר.
מעין מאבק הישרדות קטן.
מסתכל מהחלון.
אין מה להלחם בשכונה חשוכה.
אימו מצטרפת אליהם למטבח.
הסתכלי מהחלון אומר אביו.
רוצה הוא רק לקחת כמה נרות ולחזור לחדרו.
היכן הנרות שואל הוא.
הוריו מסתכלים דרך החלון.
תגובה אין.
היכן הנרות, בקול יותר כעוס וסמכותי.
כפי שלמד מהמחשב.
וכל האנשים שפגש בתוכו.
עכשיו הוא תפס את תשומת ליבה.
לעד ישכון בה אוטיזם מסוים מרגיז משהו.
מוציאה לו הנרות.
אביו מתיישב על השיש.
הוא מדליק נר.
אביו לבוש באותם תחתוני סבא לבנים.
מעולם לא חשב להחליפם.
אימו פונה לאביו.
תעביר את הבשר לכלי פלסטיק.
מה?
את נותנת לי פקודות?
זה לא יכול לחכות לרגע שיהיה אור?
אבל ממילא אין לך מה לעשות...
זה יחכה!
ושוב מתחילים הם באותם ויכוחים מתוסרטים מראש שלהם.
כשיד אביו תהיה תמיד על העליונה.
רוגז הוא עליהם.
על הכוחניות של אביו.
על טיפשותה של אימו שתמיד מפסידה בויכוחיהם.
נזכר איך תמיד חשש כשהתחילו הויכוחים האלו.
איך תמיד שמר עין אחת לביטחונה של אימו.
ואף פעם לא כל כך הבין חרדה זו.
עד אותו יום.
אחד מעוד אלפי פיצוצים.
כשסבתו החולה, אימו של אביו, שהתה בביתם.
וערערה ברשעות את המבנה הממילא לא יציב של משפחתם.
ואת הסוד שגילתה לו אימו.
על משיכות שיער דחיפות ואלימות בתחילת נישואיהם של הוריו.
היה קטן באותם ימים.
לבטח הדחיק.
זוכר הוא את הבושה שמילאה אותו.
את הכעס על הצביעות של אביו שנוהג לצקצק בלשונו ולקונן על כל מקרה של בעל אלים ברדיו, בחדשות הטלויזיה, בעיתון או באיזו תוכנית תחקירים אקראית.
ועדיין הם מתווכחים.
אני אעביר הבשר, מתפרץ הוא בקול שמכוון להשמע בטוח.
נזכר הוא בקרן החוכמה הקטנה שתאומת נפשו הניחה בידיו בזהירות.
ואז שקט.
אימו משאירה את כלי הפלסטיק וכף העץ והולכת.
אביו נשאר ישוב על השיש.
בוחן מן החשיכה.
מקרב הוא את הנר.
זהיר בתנועותיו.
רק לא לתת לאביו פרצה.
האור מספיק ולא מספיק.
אסור שתיפול ולו חתיכה שתלכלך השולחן.
התהליך מתבצע באיטיות.
בדרך כלל שונא הוא את הפעולות הפשוטות הסיזיפיות האלה.
ילד קטן רוקע ברגליו ורוטן על המלאכה המעצבנת.
אך עכשיו אין הוא מרגיש את תחושת הלחץ לגמור עם המטלה.
בהתחלה זהו ריכוז הנובע מפחד ורצון לא להכשל במאבק.
אך לאט לאט ההרגשה מתחלפת לעונג.
עונג על ייסור אביו הבוחן.
המחכה לכל טעות עליה יוכל להסתער.
ולנגוס בבשר החי.
זה צריך להיות מושלם.
והוא מאריך התהליך.
מגרד רוטב והחתיכות הקטנות ביותר.
העיקר שיהיה מושלם.
העיקר לא תיפול חתיכה.
העיקר להשהות את הרגע בו אביו מתייסר בתבוסתו.
כן
הוא הראה כי אפשר היה להעביר הבשר.
חשף הכוחניות במערומיה.
למי השליטה עכשיו?

ניצחון